אקדמיה דיאלוגית רב-תחומית
לקראת אקדמיה דיאלוגית
אני משתמש במילה דיאלוג באופן שונה מעט מן המקובל: לא דווקא כביטוי של פיוסיות, הידברות ועשיית שלום, אלא כאיכות חדשה של שיחה שיכולה להגיח בין אנשים (וגם בין אדם לעצמו). ערכה של איכות זו אינו רק בנעימותה או בתוכנה, אלא בכינונה של מציאות פורייה. בדרך כלל, רוב השיחות הן לא כאלה. הן מעמידות דעה כנגד דעה, ויוצרות התבצרות הדדית. זה כך הרבה משום שהדיבור נעשה למהלך הסתדרותי שעיקר מטרתו לעשות מקום בתוך מרחב חברתי-הישרדותי-ציני. גם כשלשיחה יש חזות של "ברור אמת" ברוב המקרים היא עסוקה ביצירת הסכמות, קבלת אישורים, הסתרת חולשות, והרחבת הביטחון. התכנים השונים, וה"אמת" בכלל זה, הם רק כלים להתמקמות חברתית זו.
כך שהדיאלוג הוא בו זמנית הזמנה לעזוב את המרחב ההישרדותי לטובת המרחב היצירתי, וגם הדרך לכונן את המרחב היצירתי הזה. במילים אחרות, הדיאלוג עוסק באפשרות של החדש לבוא לחיינו. הוא מצביע על האפשרות לשינוי שהוא מעבר לדפוסים, הרגלים והתניות, שנוטים לשכפל את הקיים מכבר אל תוך הסתיידותו הבלתי נמנעת. (על אובדן החיוניות והבריאות הכרוכה בהסתיידות זו). שינוי כזה הוא לא דבר שאפשר לשלוט בו. ורק לעיתים רחוקות הוא יכול להופיע במרחב הישרדותי. לא מדובר בשיטה או טכניקה ליצור תוצאות, אלא אדרבא, הוא קשור בנכונות של אדם למסור עצמו לתהליך שבהכרח הוא לא יודע עליו, ואשר יחד עם זאת יש בו פוטנציאל להיווצרות סדר גבוה יותר מכל מה שהוא יכול לנסח ולארגן. ממפגש כזה אנחנו יוצאים לא רק חכמים יותר, אלא גם רעננים יותר, והחכמה נעשית זהה עם הבריאות.
באופן לא מודע, עיקר מפעלה של הבית ספריות, והאקדמיה בראשה, הוא להכחיד את האחרות ועמה את הפוריות שהיא ברכתו של האחר. אף על פי שנראה שאנחנו מוסיפים הרבה דעת, ומחפשים אחר קידמה והתקדמות, ברוב המקרים עיקר המעשה מכוון דווקא לשימורו של הקיים, והימנעות מן השינוי. זה חלק בלתי נפרד מכך שאנו מזהים את חיינו כמרחב הישרדותי. (זיהוי שהגיע למלוא שכלולו בתוך בית הספר, ועשה את החינוך לאחד המרחבים ההישרדותיים ביותר).
אני יכול רק לרמוז על אפשרות קיומה של אקדמיה דיאלוגית שהמוטיבציה שלה פועלת במגמה הפוכה. היא רואה את עיקר הגשמתה לא בכיבוש שטחי דעת, אלא באפשרות הדיבור עם מציאות, שאינסופיותה תוותר תמיד מעבר לכלא ידיעתנו. מקום בו למידה היא חקירה, ידיעה היא יצירה, וחוכמה היא תנועה שיתופית.
