האקדמיה הדיאלוגית

מעגל המנהיגות

1. ישנו סיפור על שני בדואים שהתחרו למי הגמל האיטי ביותר. הם קבעו מסלול והתחילו בתחרות כשכל אחד משתדל לנוע לאט מעמיתו. עד מהרה הם הבינו שהם עתידים לבלות בתחרות הזו עוד ימים רבים, אבל לסגת הרי אי אפשר – כבוד הוא כבוד. עובר אורח שראה במצוקתם לחש דבר מה לאוזני שניהם. הם עשו משהו, ולאחר מכן פתחו בדהירה מטורפת לקצה המסלול. מה זה היה שהוא לחש להם?
2. פעמים רבות תהליכי קבלת החלטות קבוצתיים מייצרים בכל המשתתפים חוויה של אין אונות, מנקזת אנרגיה. ההחלטה, כשהיא מתקבלת לבסוף, יותר משהיא ביטוי לעוצמה של יחידים או של הקבוצה היא סוג של חוסר ברירה – שיעבוד מושכל. ביטוי לתהליך של עיכוב הדדי. ההחלטה, גם אם הושגה באופן דמוקרטי ולא דיקטטורי, היא יותר ביטוי לברירה הפחות חסומה, מאשר לחירות של רצון. מה אפשר ללחוש לאוזני המשתתפים שיהפוך את התהליך ממקום של ריסון הדדי, "התאפקות", "התגברות", דיכוי, למקום של התלהבות והעצמה הדדית?

3. תרגיל בריקוד: קבוצת אנשים מסתדרת במעגל כשפני כולם לחזית אחת. ממילא יש מישהו שנמצא בקדמת המעגל. אותו אחד מתחיל לרקוד את ריקודו והשאר שנמצאים בשאר המעגל (מאחריו) מחקים את תנועותיו. בשלב כלשהו, תוך כדי הריקוד הוא פונה לצד כלשהו וכולם אחריו. כעת החזית השתנתה, יש מישהו חדש שנמצא בחזית, ואותו מישהו ממשיך כעת להוביל את הריקוד. כך ממשיכים עד שכולם התנסו בהובלה והריקוד מגיע לידי גמר.

1. כשעושים את התרגיל הזה באופן מתואם ומעבר ההובלה נעשה באופן רציף וזורם נדמה שאין זה מספר ריקודים נפרדים של מספר אנשים מובילים, אלא ריקוד אחד ומתמשך מהתחלה ועד סיום שהמעגל עצמו רוקד. כשיש הקשבה, זה שמוביל מרגיש את אלה שמאחריו ובו זמנית מרגיש את הריקוד שהולך ומתהווה, הוא מרגיש מתי הוא צריך להעביר את ההובלה למישהו אחר, ואותו מישהו אחר מרגיש מתי מגיע הזמן שלו.
2. הרבה דברים קורים כאן: תחילה ישנו מי שמוביל שצריך לסמוך על זה שאכן הולכים אחריו בלי שיצטרך לפנות לאחור לבדוק כל הזמן אם אכן הם מאחריו. הוא צריך להרגיש שנותנים בו אמון, להיות בטוח בעצמו, להרגיש שהוא לא רק רוקד את הריקוד שלו, אלא את הריקוד של כולם. אלה מאחור צריכים במקביל לבטוח במוביל, לילד את ההובלה שלו, לתת אמון ולהתמסר למשהו שהוא לא הם. הם צריכים להאמין שכוונתו טובה ולהתמסר לריקוד המשותף שהולך ונוצר. לפעמים הם מתעייפים, לפעמים הם רוצים להעביר למוביל איזה מסר. לפעמים יש מישהו שמרגיש ברגע מסוים של ריקוד שהוא ממש מבין כיוון חדש שהריקוד יכול ללכת אליו ואז בתהליך המעבר הוא יכול להמשיך בעצמו את התנועה. זה בסדר כמובן, אם כולם קשובים לכולם. אם אנשים מוכנים לוותר על ההובלה, להתמסר להנהגתו של מישהו אחר. ישנו רגע קריטי כאשר אדם מגלה פתאום שהוא בחזית, שלפתע כל העיניים נשואות אליו. האם הוא ממשיך בקו של קודמו? האם באמת אליו מתכוונים? אולי לשכנו? שמא יש צורך בתנופה חדשה?
3. 6.       תרגיל זה בריקוד הוא מטפורה טובה לדבר שאני מכנה "מעגל מנהיגות". אחד מעקרונותיו המובילים אומר שכל תחום "יתום", כל עניין, כל קושי, כל דבר שאדם מזהה בתור משהו שדורש תשומת לב – מזמין אכפתיות. ולא אכפתיות כללית אלא אדרבא אכפתיות עם כתובת – מנהיג.
4. מנהיג בוחר את עצמו: ומי שמזהה, ומי שרואה, ומי שמרגיש שאכפת לו, ומי שרוצה, הוא צריך לקום ולהעניק מהנהגתו לאותו תחום. הוא לא צריך לבקש רשות מאף אחד, רק להגיד, ולעשות. לא כי צריך, כי מישהו אומר, לא בדחיפה, ולא במאמץ: מתוך רצון חירות וחדווה. מתוך הקשבה לזמן הזה וקבלת היש ורצון לעשות טוב. זו מנהיגות מתוך חירות.
5. מעגל של אמון: אבל המנהיג הוא לא לבד. אין זה מעשה של רודנות או לקחנות אלא נתינה המגובה על ידי המעגל כולו. אף על פי שבחר את עצמו, הוא שליחו של המעגל וקם לשרתו בתחום זה. ממילא הוא קשוב לצורכי האנשים האחרים, ואף על פי שהוא מקבל החלטות, ומקבל אותם בחדווה, הוא עושה זאת מתוך חיבור בטני אל כל השותפים. החיבור הבטני הזה הוא חלק מן האמון ההדדי. מנהיגות מייצרת חיבור. והחיבור הזה לא נועד לשרת את המנהיג אלא את כל באי המעגל. 
6. ילוד מנהיגות: למעגל כזה תמיד יש מטרה נוספת מעבר למטרות המסוימות שלו – הוא תמיד גם בתהליך יילוד מנהיגות. אין זה אומר שכל אחד ואחד מסכים עם החלטותיו של המנהיג בתחום מסוים, אבל זה חלק מן הבגרות והאמון להסכים ברצון לשלם את מחיר טעויותיו של המנהיג. זו אחריותו כמי שחונך ומילד של מנהיגותו של המנהיג. החונכות מגיעה לרמה כזו שמאפשרת מספר דברים בו זמנית: 1. המשתתף במעגל מתעקש על זכותו של המנהיג לפעול על פי מיטב הבנתו (של המנהיג), והוא רואה עצמו כמגן של חירותו, אפילו שהמנהיג עומד לקבל החלטות שהוא אינו מסכים אתן באופן אישי. 2. הדבר הזה משחרר את המשתתף לבטא את קולו שלו ואי הסכמתו במלוא עוצמתה. הוא יודע שבסופו של דבר חשוב לו יותר יילודו של המנהיג מאשר התוכן. 3. כתוצאה מזה גם המנהיג יכול להקשיב הקשבה של אמת לכל דבר ביקורת ואי הסכמה, הדברים לא מאיימים עליו כיוון שהוא יודע שכל אלה לא נועדו לחבל במנהיגותו, אלא אדרבא, לחבק אותה ולתמוך בה. הוא חש את הכבוד העקרוני אליו ואל מנהיגותו.
7. חלק ממה שמאפשר את מעגל האמון והכבוד ההדדי הזה, קשור לאמונה שישנו דבר עלום שהוא יותר גדול מהרעיונות והתבניות של כל אדם בנפרד. הדבר הזה מיוצג על ידי המרכז הריק של המעגל. ומבחינה אנרגטית חשוב לשמור על המעגליות הזו המבטאת את זה שמה שנמצא במרכז אינו המנהיג, אלא דבר מה אחר, הקשור לקבוצה. חשוב לשמור על המעגליות ולא להפוך לקו העומד מאחורי המנהיג. במצב של הקו, (הטור), המשתתפים האחרים מוותרים על אחריותם. וזה לא טוב. אנחנו לא מדברים על גיבוי עיוור, אנחנו מדברים על נוכחות של כל אחד ואחד במקומו ועל אחריותו לשמור מקום זה כדי לאפשר למעגל להישאר מעגל ולא לקרוס לקו. כך שבמובן עמוק, אפילו שבתחום מסוים ישנו מנהיג אחד, כולם שומרים על חירותם וכולם בעצם מנהיגים. הם מתמסרים להנהגתו של המנהיג לא כי צריך אלא מתוך חירות של מלכים. 
8. שקיפות ומשוב: אחד מעקרונות מעגל המנהיגות הוא השקיפות: מי שהעניק את עצמו ככתובת לתחום, דואג להגדיר את התחום – למה הוא כן כתובת ולמה הוא לא כתובת, מה הגבולות, ומה הוא זקוק מן הקהילה ומה הוא לא זקוק. תחום יכול להיות מוגדר באופן מאוד שונה מן המקובל. המנהיג מגדיר על פי מה שמשמח אותו, עד להיכן שמגיעה האכפתיות האמיתית שלו. במידת האפשר מנהיגותו תהייה שקופה. אין זו חובת הדיווח, אלא הרצון לשתף, שהוא חלק מתפיסת המעגל. הוא מנהיג בשביל כולם. מצד שני גם המשתתפים האחרים במעגל נותנים משוב למנהיגות. ועושים זאת לא כתהליך של פקפוק, אלא כתהליך של חניכה. צריך לאפשר זרימה חופשית של דיבור, אנרגיה, משוב. לא להתבייש להגיד למנהיג. כשזה נאמר ממקום של כבוד המכיר במנהיגות, הכל בונה מנהיגות. 
9. אין צורך בשלילת האחר: בקבוצות רבות נוצר סחרור של אחיזות הדדיות. כל אחד מנסה לשמור על מקומו על ידי זה שהוא מגביל, מחשק, מרסן את מקומו של האחר, ומונע ממנו לזוז. זהו בטחון מדומה בטחון של התנצלויות ומתן רשות על תנאי. כל מי שזז כאן מרגיש כפוי לבקש רשות לזוז, וגם אז זו מן רשות שמחזיקה אותו קשור. במקום לשלול את פעולתו של האחר, להתנגד, אפשר להישאר בני חורין, ולשחרר את האחר. לא לפרנס שדים. זהו האדם עצמו שבוחר להשתנות בזמן שלו. כבוד עקרוני לרצון שהוא אחר. מעגל מנהיגות הוא מעגל של בעלי רצון חופשי.
10. העברת השרביט: זה שמנהיג בזמן מסוים הוא הכתובת, כלל לא אומר שהוא לבד. יכולים להיות לו שותפים בהנהגה. ובפרט זה לא אומר שהוא צריך לעשות במו ידיו, או אפילו שהוא אחראי. יותר נכון לומר שהוא ערב, וחלק בלתי נפרד מן האכפתיות שלו לתחום היא להעביר את ההנהגה הלאה כשהוא רואה מישהו שיותר אכפת לו, (שזה אומר בדרך כלל גם יותר מתאים).
11. טעויות: כשם שהמנהיג שקוף, כך צריך למשב אותו ולהיות מוכנים באופן עקרוני לשאת גם את נטל טעויותיו. טעויות  יהיו. וכל הסיפור הוא בכוחו של ארגון ללמוד, לגדול מעבר להם, ובעיקר לגדל אכפתיות. כשם שכל מנהיג לומד את מנהיגותו, המעגל ככלל הולך ולומד איך מילדים מנהיגים. הטעויות הן לא ביטוי למנהיגות כושלת אלא חלק מתהליך הגישוש והלימוד. כשמבינים את המנהיגות כעניין של המעגל כולו, מבינים ש"כשלון במנהיגות" יותר משהוא כשלון של האחד שמנהיג, הוא כישלון של הקבוצה כולה. ובכל מקרה "טעויות" הן לא סימן לכישלון. 
12. מעגל של מנהיגויות בתחומים שונים: כל תחום יתום קורא למנהיג, וישנם תחומים רבים בחיי קהילה. מי שרואה, מי שמזהה צורך, מי ששומע את הקריאה אליו, מי שאכפת לו, הוא זה שמתאים להנהיג את התחום. הדבר מאפשר מעגל של מנהיגים בתחומים שונים בכיוונים שונים. זו חגיגה של מנהיגות. אבל שוב: לא מנהיגות במובן הקווי-סמכותי, דימוי של שליטה, אלא מנהיג מעגלי. 
13. שייכות דיאלוגית: שייכות מחליפה את הבעלות, המרכז מחליף את הגבולות.

תגובה אחת לפוסט "מעגל המנהיגות"

1. מעגלי מנהיגות בפייסבוק הגיב:

   2 בינואר 2012 בשעה 12:37

   […] השנה אני רוצה להיות חופשית יותר. לבחור משפע התכנים את אלו שמעניינים אותי במיוחד ובהם להתעמק. הייתי השבוע בבמה פתוחה, בגבריאלה ורות, בפייסבוק, במסיבת סילווסטר המשותפת שלנו בראגה, הקהילה הזו היא תענוג ויש בה מקום לכל הגוונים. השיח מתפתח גם הוא: יותר שיתופים ופחות קיטורים, יותר תחקיר עצמאי, ביקורת בונה, איכות דיאלוגית. הטקסט של דני לסרי על מעגל המנהיגות הוא השראה גדולה. אפשר להתחיל לקרוא אותו מכאן. […]