פילוסופיה נוודית
שדי השפה
יש לשחרר את כל שדי השפה לאט וביסודיות. לירות בהם, אם יש צורך, להבריח אותם כך עד הגבול הרחוק ביותר כדי להותיר כאן מרחב נשימה גדול ומרווח, בלתי מוגבל על ידי הצורך לומר משהו עמוק, משמעותי וחשוב.
אחר כך להתייצב לגמרי לבד במרחב הזה,
בשדה השפה המשוחרר,
לפהק פיהוק גדול, עקרוני.
פעם היה מישהו שהבחין בין סופרים שיש להם מה להגיד אבל כותבים רע לבין כאלה שאין להם מה להגיד וכותבים טוב. הוא סבר שרק הראשונים רשאים להיקרא באמת סופרים. אני נהניתי לחשוב שאני שייך לסוג הראשון. היום אני מבין שמי שיש לו משהו לומר, עדיף שישתוק או לכל היותר שיתאמן בלהגיד את הדברים ההפוכים. הכרח גמור הוא שהמילים תהיינה חופשיות, נקיות מכל מעמסה של משמעות.
צריך להתעקש לא להגיד דבר ולהמשיך להגיד שום דבר כל כמה זמן שיידרש לכך. לא להתפתות לשום עניין מתפתח ולא לשום אמירה שיש בה כדי לטוות עולם של משמעויות. להיזהר ממהמורות העומק הניצבות על כל צעד ושעל ומאימות למשוך כל אדם להגיד דברים שלא התכוון להגיד. לחלוף לידן ריק, נטול מסה, משוחרר.
לא לתת עדיפות למילים מסוימות, לצרופים מסוימים, ואולי אפילו להתאמץ לתת לכולן הזדמנות שווה כדי לתקן את ההטיה הטבעית. להשתמש במילים כמו חפיסת קלפים, בגדים תחתונים, מגרש מיני גולף. להשתמש בכולן באותו שוויון נפש. ולהמשיך להתקדם או לא להתקדם הלאה ולשום כיוון במיוחד.
לעשות כל זאת בסקרנות טבעית ובחן. כמו סוג של מחקר המותח את גבולות השפה. להפוך את הלשון כדי להצליח להגיד את מה שעל פי רוב אי אפשר להגיד אותו. לוודא שאין שום שטח שהלשון יכולה להגיע אליו באופן עקרוני שהוזנח. לא להתעצל בעניין זה. לעבוד על ניסוח משפטים שאי אפשר להגות אותם, כיוון שאין מכיוון אלא רק.
