חדרים דיאלוגיים בבית ספר
חדר-תלמידים-דיאלוגי – בית בתוך בית ספר
כללי
אנו חיים בתרבות שהולכת ומאבדת את היבטיה הקהילתיים לטובת מערכות טכנוקרטיות המגבירות את הניכור וחוסר האונים של הפרט. הנפגעים הראשונים הם הילדים אשר בהיעדר מרקם אנושי חי מפתחים אסטרטגיות מילוט אלימות כלפי עצמם וסביבתם. אלימות זו היא הד לאלם, לבידוד, לתחושת חוסר השייכות, חוסר המשמעות, ולמציאות וירטואלית תלושה שבה הם חיים. לא תמיד המשפחה מצליחה לענות על הצורך בזיקה אנושית תומכת. שעות העבודה הרבות, שגרת הצרכנות, הטלוויזיה רבת הערוצים, המחשב, היעדר תמיכה מתאימה, כל אלה סוחפים את המשפחה למעגל של אי-נוכחות המוסיף עוד בידוד למצוקה. חיי השכונה שעד לא מזמן מלאו את שעות אחר הצהרים של ילדים רבים הולכים ונעלמים לטובת חוגים או שהייה מבודדת מול המחשב או הטלוויזיה. הדיאלוג הלא פורמאלי המזין, המפרנס את הנפש, הולך ומתחלף בשגרות ציניות תועלתניות.
הברמס ואחרים התייחסו לתופעה זו של כרסום הולך וגובר באי-הפורמאליות כסיבה אמיתית לדאגה. האי-פורמאליות בהקשר הזה היא לא רק שסתום הלחץ של החברה, אלא גם כור המחצבה לתהליכים חברתיים ואישים, ומקום ביטוי ליצירתיות והתחדשות. בהיעדרה נדחק האדם הממשי, על ריבוא פניו, למקומות הולכים וצרים של חוסר-קול. ושוב, הילדים הם הראשונים להיפגע ממצב זה של אין-מקום-לאדם, ומגיבים אליו באופנים מורכבים וקשים.
מגמה זו אחראית בין היתר לסבל ממשי בחייהם של ילדי רבים ההולכים לבית הספר. סבל זה אצל אחדים מן הילדים מגיע לממדים המצריכים התייחסות מיוחדת, ואצל אחרים יכול להתבטא בסתגלתנות-דכאנית שמחירה בטווח הארוך לא פחות כבד.
במקום זה באה הצעתנו להקמת חדר-תלמידים-חופשי/דיאלוגי.
הרעיון של חדר-תלמידים-דיאלוגי
מדובר בחדר אחד הנמצא בכל בית ספר יסודי, ואשר יהווה מעין בית חם אלטרנטיבי, אליו יכולים להגיע תלמידי בית הספר בשעות הלימוד ובהפסקות. הוא מיועד לשקם את המרחב הלא-פורמאלי, לייצר מרכז שממוקד במרקם האנושי, ובתהליכי התהוות ונוכחות שאינם רתומים למטרות הפורמאליות של תוכנית הלימודים.
מקום זה ירוהט באופן ביתי ויהיה נגיש לכל תלמידי בית הספר. כאן יוכל למצוא התלמיד המתקשה שלא מצליח לעמוד בשגרת השיעורים מקום לנוח, למצוא אוזן קשבת, לאסוף כוח. כאן תוכל למצוא לעצמה התלמידה המצליחה מקום ליצור ולשחק בזמן ההפסקה, או סתם לשבת ולדבר. במובן מסוים זהו סוג של חדר-תלמידים מקביל לחדר-המורים. במובן אחר זהו סוג של מועדון, אם תרצו, עיר מקלט.
חדר זה שונה מחדרים דומים שקיימים היום בבתי ספר בהיותו אי של אי-פורמאליות – מקום שאינו ממוקד בלימודים פורמאליים או במטרות מוגדרות מראש. זה גם יגדיר את אופי הזרימה והאווירה של המקום, שיאפשרו מפגש על רקע פעילות ספונטאנית, משחקית, אומנותית ואחרת. על המקום יהיה אחראי מבוגר אחד לפחות, שמכוון להסתכל על הילד, לא מבחינת הצלחתו או כישלונו בלימודים, אלא מבחינת ערכו כישות פסיכולוגית שלמה. בראש ובראשונה זה יהיה מקום בו הילד יוכל להרגיש שייך, ואליו הוא יוכל לחבור תוך שהוא טווה חוטים ברשת הזיקות שעושות לו מקום בעולם. כאן הוא יוכל לעזור לאחרים צעירים ממנו או להיעזר בגדולים ממנו, ולמצוא חברויות ואינטראקציות חברתיות חיוביות בתמיכת מבוגר רגיש. החדר והמבוגרים הנוכחים בו יכולים להיות כתובת לפתרון סכסוכים, מקום וידוי, מוקד להתארגנויות חברתיות, ואפילו רק מקום נוח לשהות בו בהפסקות. אנחנו יודעים שכאשר ילד רוכש בטחון בעצמו וחש שקשייו מוכלים, הוא מוצא כוח להפוך קושי לאתגר ורצון לתת ולהיטיב.
מאפיינים
רב גילאיות: במקומות אחרים הרחבתי את הדיבור על חשיבותה של הרב גילאיות, וכאן אני רק חוזר להדגיש את החשיבות שבאי-החדר יהיו בני כל הגילאים ויעודדו ליצור קשרים הדדים. הכניסה לחדר תמיד תהייה על בסיס פרטי ומתוך רצון אישי.
מאה השפות: המקום יהיה שילוב בין חדר סלון, משחקייה וחדר יצירה. הוא יהווה מקום מפגש, אבל גם מרחב בו כל ילד יוכל לבטא את קולו הייחודי בכל אחת מ"מאה השפות" שהן שלו. זה אומר מגוון של חומרי יצירה ומלאכה בצד משחקים ממשחקים שונים.
מנהיגות: אבל אולי החשוב ביותר הוא שהחדר, ובפרט מהיותו חדר-תלמידים, יהיה בחסות של מבוגרים נוכחים ממש. חופש הוא השער לחבירה כמו שאומר בובר, ובהקשר הזה האפשרות לדיאלוג וליצירת קשר עם מבוגר משמעותי, היא תנאי לחירות. אין זה חדר ריק, זה חדר עם נוכחות.
מבוגרים אחראים: כל חדר כזה ינוהל על ידי אדם אחד, רצוי שניים. בכל מקרה, יהיה לפחות מבוגר אחד בכל רגע נתון. חשוב שאנשים אלה לא יהיו מורים בעמידתם, לא יזוהו עם המערכת, ולא יעסקו בדחיפה ללמידה. הם צריכים להיות קרובים לילד ולעולמו. יחד עם זאת הם יוכלו לעזור לילדים שיחפצו בכך בכל תחום לימודי.
אסתטיקה: ריהוט ביתי. לעיצוב נכון יש חשיבות רבה לגבי האווירה של המקום ואופי הפעילות שהוא מאפשר. מקום המכבד את עצמו, גם מזמין יחס דומה מצד המבקרים בו.
אקלים של חירות וגבולות: על מנת שמקום כזה יתפקד באופן פורה הוא חייב לשלב את מידת החירות עם מידת הבהירות בנוגע למותר ולאסור.
שייכות: נוכחות ברורה של מבוגר אינה סותרת, ואדרבא מעודדת תחושת שייכות של הילדים, שישפיעו על עיצובו וידאגו לו מתוך זיקה של שותפות.
תרבות הדיאלוג: ובהמשך הוא יוכל להיות גם המקום והמקור לתרבות הדיאלוג בתוך בית הספר כולו, אם בצורה של גישורים (תלמידים ומורים כאחד), ואם בצורה של תמיכה והדרכה למורים.
מה הברכה שיוכל חדר-תלמידים-חופשי להביא לבית הספר?
קודם כל הוא ייתן מענה בוער לכל אותם ילדים שנכון להיום נפלטים מבית הספר או בונים את היפלטותם בעתיד מתוך סבל רב. במקום שישבו ויפריעו בשיעורים הם ימצאו מקום בו יוכלו לקבל תמיכה אישית או לעסוק בדברים שמעניינים ומעסיקים אותם. הם יוכלו לחזור לשיעורים מחוזקים.
הוא יהווה מפלט בטוח בשעות ההפסקה לילדים שלא מוצאים מקומם בחצר.
הוא יהווה הזדמנות לשזירת קשרים עם ילדים מנוכרים שקשייהם מורכבים ולא יכולים לקבל תשובה במערך הכיתתי הרגיל. במקום זה גם יהיה יותר קל לגלות ולאבחן קשיים אצל ילדים ולהתריע עליהם. מצד שני אין זה מפגש טיפולי אחד על אחד.
הוא יוכל להשפיע באופן חיובי על אקלים בית הספר.
הסתייגויות אפשריות:
בעיות תקציב: אני רוצה להציע שאם משרד החינוך לא ימצא את הדרך לתקצב חדר כזה שהוא יתוקצב מכספי תרומות חיצוניות או קהילתיות. בימים אלה אני בודק שיתוף פעולה עם קרן קרב וקרן רש"י. אני מאמין שניתן למצוא גורמים נוספים שיהיו מוכנים לתרום.
איוש החדר: הצעתי דורשת מבוגרים רגישים שיחד עם רגישותם הם בעלי עמידה ואישיות מעוררת השראה. למעשה על קיומם של אנשים מסוג זה תלוי כל המיזם. אף על פי שמבוגרים כאלה נדירים אני משוכנע ביכולתנו למצוא אנשים כאלה ולהכשירם באמנות הדיאלוג.
התהליך:
בראשי פרקים: שנת ניסיון לביצוע פילוט במספר בתי ספר מוגדרים. במקביל להתפתחות החיובית של הניסיון, איתור האנשים המתאימים לאייש חדרים כאלה בעתיד. הכשרה של שנה שתהייה גם תהליך של סינון. יצירת קשרים עם בתי הספר/מנהלי מחוזות שמעונינים בהחלת המיזם בבית ספרם. ביסוס מערך ליווי והדרכה חודשיים לכל מרכזי החדרים. ביסוס ליווי לבתי הספר שיפתחו חדרים כאלה, שיכלול בין היתר הרצאת מבוא לצוות בית הספר, דף מידע להורים, וחומר כתוב.
.
עירוב גילים הוא הנשק הסודי של סדברי ואלי.
מעולם לא יכולתי להבין את הרעיון של הפרדה לפי גיל. אנשים אינם חיים את חייהם בעולם האמיתי מופרדים לפי גיל, שנה אחרי שנה. לילדים בני אותו הגיל אין יכולת ועניין דומים.
מכל מקום, במהרה גילינו כיצד ילדים מתערבבים כאשר מניחים להם לנפשם. הם מתערבבים. בדיוק כמו אנשים אמיתיים.
כאשר העברתי סמינר על הכנת כריכים היו שם בני שתים-עשרה ובני שמונה-עשרה וכל מה שביניהם. בישול חוצה את כל הגבולות בקלות. שנים אחר כך, כאשר לימדתי היסטוריה מודרנית, ישב אצלי אדריאן בן העשר ביחד עם תלמידות ותלמידים עד גיל שבע-עשרה.
העיקרון נשאר תמיד: כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. העניין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרונים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם.
כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרת הקבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת.
וזה נעים מאד להתבונן. בכל מקום בבית-הספר פוגשים את עירוב הגילים.
וישנו הצד הרגשי שבדבר. לבן שש-עשרה אשר יושב על הספה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, מספר בשקט סיפור לבן שש, כשהם צמודים אחד אל השני, זה ממלא צורך אמיתי להיות הורה או אח. ולבני שש זה נותן תחושה עמוקה של נוחיות ובטחון בעולם בו אנשים גדולים מאד מקיפים אותם כל הזמן. ולבת שתים-עשרה יש תחושה של ערך עצמי כאשר היא מסבירה בסבלנות את מהלכי המחשב לטירון בן שש-עשרה.
וישנו הצד החברתי שבדבר. כאשר הילדים ארגנו את נשף הריקודים הראשון של בית-הספר, היו לי דימויים מנשף הריקודים הראשון שלי בבית-הספר, זה היה בחטיבת-הביניים, כאשר המורים סידרו את הבנים בצד אחד של האולם, את הבנות בצד השני, ומשם הדברים התדרדרו הלאה.
הילדים הפתיעו את כולנו. כולם באו, כולם רקדו ביחד. זוגות אשר הפרש גיל של עשר שנים הפריד ביניהם היו מצויים כמו זוגות אשר הפרש גיל של שנה הפריד ביניהם. הזוג שזכה במקום ראשון היה ילד בן שבע שרקד עם ילדה בת חמש-עשרה! זה היה בילוי נהדר לכולם. עם חלוף השנים, הצעירים הפכו להיות הבוגרים, והדפוס נשאר.
הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידאלים, לעתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", אמר לנו בננו מיכאל כאשר היה בן שמונה-עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי".
הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר — בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. שרון הגיעה לבית-הספר בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה. היא הייתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו אתה, שוחחו אתה, חיבקו אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית-הספר עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעתים אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי-סוף עם הזאטוטים.
וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה.
ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו.
כנשק סודי, עירוב גילים מנפץ "בלוקים". הוא מגדיל בצורה ניכרת את כוח הלמידה וכוח ההוראה בבית-הספר. הוא יוצר סביבה אנושית אמיתית חיה ונושמת. פעמים רבות השוו את בית-הספר לכפר, בו כולם מתערבבים, כולם לומדים ומלמדים ומשמשים כדגמים ועוזרים ונוזפים — ומתחלקים בחיים. חושבני שהדימוי הוא דימוי טוב.
למבוגרים יש גם הרבה מה ללמוד מילדים. אינני חושב שאני מכיר תיאור טוב יותר של הדבר מאשר התיאור של חנה גרינברג, בקטע שהיא כתבה על "עץ האלון". והנה הוא:
עץ האלון
מאת: חנה גרינברג
בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון "ראיתי" את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להישמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי ואלי כבר שמונה-עשרה שנה — מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק כהה.
ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת "ראיתי" את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה.
יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף-סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד אתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה. עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי.
שרון איננה מקבלת "לא" בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי.
כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש"ראיתי" את העץ בפעם הראשונה. אנחנו המבוגרים חושבים את עצמנו לידענים, ואת ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית-הספר סדברי ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון הייתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי.
[ פרק 15, עירוב גילים, מתוך הספר, סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, מתוך חלק א', לומדים, מאת, דניאל גרינברג הוצאה לאור של בית-הספר סדברי ואלי, 1987. ]
http://books.google.co.il/books?id=es2nOuZE0rAC&pg=PA71&dq=Age+Mixing+Free+at+Last+%E2%80%94+The+Sudbury+Valley+Schoo&cd=1&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false
http://www.sudval.org/
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%92%D7%9D_%D7%A1%D7%90%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99#.D7.A2.D7.99.D7.A8.D7.95.D7.91_.D7.92.D7.99.D7.9C.D7.90.D7.99.D7.9D