מאמרים
מבוא |
חינוך |
למידה והוראה |
מתמטיקה |
הורות |
שיעורים |
ילדים ומבוגרים |
אנסקולינג |
בי"ס (ביקורת) |
דיאלוג |
פילוסופיה |
אחר |
מידות ואמונה |
חירות |
בית מחוץ לבית
מאת: דני לסרי
- קרוב לוודאי שהמקום הטוב ביותר לפעוט (0-3) להיות בו זה הבית, עם אימא שלו ובני משפחה אחרים.
- אבל, במציאות שלנו הרבה פעמים זה לא אפשרי, והדבר הבא הטוב ביותר הוא שהפעוט יגיע למקום הדומה לבית. וזה הולך רחב ועמוק, ומצריך מאתנו שנבין מה היא אותה איכות שעושה מקום
Buy cheap Viagra online
לבית.
- ואולי המבחן הפשוט ביותר לבית, ועוד לפני שנכנסים לפרטים, הוא תחושת הביתיות של המבקרים בו – הם מגיעים ורוצים להישאר. אני מתכוון לכולם: ילדים, הורים, מבקרים מזדמנים, וכמובן הצוות החינוכי. הם מגיעים למקום ולא רוצים לעזוב, יש בו משהו מושך, נעים, נינוח, ביתי, המעורר בהם געגוע, משחקיות, ותחושה של "מקום". זה משהו שאנחנו יכולים לחוש באופן ישיר, ועוד לפני שמנתחים את הסיבות להרגשה. אחר כך תעלה, כמובן, השאלה – מה עושה את זה?
- הרבה דברים קטנים עושים בית. למשל שהאסתטיקה שלו היא של בית, לא של ממסד, דומה יותר למה שאפשר למצוא בבתים פרטיים של אנשים, ולא במסדרונות בית ספר. אבל העיקר הוא באנשים שמובילים את המקום, והאקלים שהם מצליחים לייצר בעצם נוכחותם ואופי התקשורת שלהם. זהו אקלים שעושה מקום לאדם.
- אומרים ילדים קטנים בעיקר זקוקים לחום ואהבה, והרבה פעמים כך אנחנו גם מבינים מה זה בעצם בית. וזו מלכודת. ומה עושים כשאין אהבה? האם אנשי חינוך יכולים להכריח את עצמם לאהוב? לאהוב את כולם? גם את הילד הלא אהוב? אני מעדיף להשתמש במילה כבוד – הוא אותו יחס מדויק המכיר בקיומו של האחר, היודע לעשות הפרדות, המדגיש את החירות והמקור הייחודי של כל ילד. כבוד עושה מקום למי שהוא הילד ולא רק למה שהוא. בהינתן הכבוד, האהבה לא תאחר להגיע. אבל היא תגיע מעצמה, לא במאמץ, בשליטה, ב"צריך" – היא תגיע כשנפנה לה מקום.
- כבוד זה היכולת לראות את האחר באחרותו. ומתוך כך לפנות לו מקום אמיתי קודם כל בלבנו ומחשבתנו. שזה אומר גם לצאת משגרת הטיפול והדאגה שבה הילד הוא פרויקט של הוריו ומערכת החינוך, אל מקום בו הוא מישהו – חבר נוכח, אדם קטן בתחילת מסע חייו. שזה אומר שאנחנו לא הולכים לאיבוד בעול התפקיד אלא מוכנים להיקסם מנוכחותו, לא רק להיות ה"עושים" והדואגים, אלא גם המקבלים, המופרים, הלומדים, הנשענים.
- וחלק מן הכבוד, ובעיקר בגיל הזה, מתבטא ביחסנו לספונטאניות של הילד. ובלשונה של יעל אופיר כשהיא מתייחסת אמנם לילד אוטיסט אבל זה נכון בכל מקרה: "בעת הטיפול בילד אוטיסט קיים פיתוי עז לעשות דבר-מה כדי להתוות לו את הדרך. אסור לעשות זאת. עלינו להבנות את הדרך שהוא עובר בה, ותו לא. אסור לנו להוליך אותו בה."[1]וכך גם עם פעוטים – אנחנו צריכים לתמוך בספונטאניות שלהם, היא מקור הצמיחה, הלמידה וההתפתחות שלהם. לא להחליף את הספונטאניות מבנים צורניים, ובהובלה חיצונית.
- אנחנו חיים בחברה הישגית אשר מדגישה הישגים חיצוניים, נראים, נבחנים. נדמה לנו שההורים רוצים תוצאות נראות, למשל שהילד יחזור הביתה עם משהו ביד – איזו חוכמה או עבודת יצירה. ויש פיתוי גדול להיענות למגמה זו, לספק את צרכי ההורים בהוכחה, ואגב כך לשכוח את הילדים. ואחריות המחנכים בגיל הרך היא להלחם במגמה זו ולחנך את ההורים במקום הזה.
- וחשוב: בית הוא מרחב יצירתי, לא הישרדותי. הרבה פעמים כשאנחנו חושבים על "חום ואהבה" אנחנו מדמים איזו בועה שבה אנו חפצים לגדל את הילד בהגנה מעולם עוין ואכזר. לפחות עד שיגדל ותהיה לו היכולת להתמודד עם החיים האמיתיים. וזה חלק מן הבעייתיות של גישת "החום ואהבה". אנחנו לא מודעים לכך שזו תפיסה שפוגעת בילד בהניחה שהעולם הוא רע – מקום שצריך להתגונן.
- בעוד שהאתגר האמיתי של החיים (והחינוך) הוא דווקא להפוך את העולם כולו לבית – משמע, לראות בו מלכתחילה מרחב יצירתי – הזדמנות להתגלות. והדרך היא פשוט להתנסות בכך מגיל צעיר – לגדול במרחב יצירתי שיש בו אתגר, מקום למאבק היצירה, שבו הילד יכול לבטא את הייחוד שלו, ואת תנופת חייו האישיים. מקום שמעודד אותו להזרים את הרגשותיו, לשקף את מה שבפנים החוצה, כך שיחזור ויגלה את עצמו בעולם, שאז ידע שיש לו מקום. כל זה על קצה המזלג.
[1] "קרא לי אמא" (2009) גוונים, עמוד 25