ארכיון פוסטים מהקטגוריה "הורות"

מרחבי אתגר ומרחבי תחרות

יום ראשון, 13 במאי, 2012

אני רוצה להבחין בין מרחבי אתגר למרחבי תחרות.

אף על פי שאתגר ותחרות הן מילים קרובות במשמעותן, הנה, ההבדל ביניהן בכל זאת הוא בעל השלכות עמוקות בחיי אנוש. דומה ששני מרחבים אלה – עם היותם נוגעים באותם מימדים – פרושים משני הצדדים של קוו פרשת המים, מצד אחד הדברים הולכים ומעמיקים לכיוון הבריאות, ומן הצד השני הולכים ומתדרדרים לכיוון המצוקה. ואם כי בשגרת היומיום הם מרבים להתערבב ביניהם, אלה מרחבי-חיים המתאפיינים באיכויות אקלים שונות וייחודיות.

* * *

גם בתחרות וגם באתגריות יש מימד של מאבק.

בתחרות מדובר במאבק הישרדות המניח שהמקום מוגבל ושעל כן מה שאדם אחד זוכה הוא תמיד על חשבון אדם אחר.

באתגריות מדובר במאבק יציאה לאור המניח שמקום הוא דבר שהולך ונוצר בפעילות היצירתית של האדם, ושעל כן מה שהאדם זוכה בו, תמיד יש לו פוטנציאל לברך גם את זולתו.

ממילא זה גם יגדיר את המרחב התחרותי כמרחב יריבותי, ואת המרחב האתגרי כמרחב ידידותי.

מרחבים אלה מכוננים מרחבי פרשנות ואורח חיים המעניקים משמעויות שונות לכל מושג.

* * *

בפרט מעניין לראות את התפקיד השונה של הצלחה וכשלון בכל אחד מן המרחבים הללו.

כשאדם מטפס על הר – בין אם הוא חווה זאת כמשימה תחרותית ובין אם הוא חווה זאת כמשימה אתגרית – יש לטיפוסו ממד של הצלחה או כשלון, וממד זה הוא ציר מרכזי בהגדרת משמעות פעילותו. האתגר והתחרות, שניהם שונים מ"סתם" טיפוס על הר. בסוף היום הוא יאמר לעצמו או לאחרים – "הצלחתי ב…" או "נכשלתי ב…".

אלא שמושגים אלה מקבלים משמעות שונה בכל אחד מן המרחבים.

במרחב התחרותי כל הצלחה, מחמאה, לטיפה, עוברים ישירות לרודן שמנהל את בית הכלא בו שבוי האדם. ההצלחה לפיכך משעבדת – היא עושה את האדם תלוי מבחוץ וחלש מבפנים, חסר אונים לנוע מן המקום הזה שהוא צומת האישור. ואילו במרחב האתגרי ההצלחה מוסיפה חיוניות, שעשוע, חיזוק ואונות מבפנים, ובו זמנית משחררת את האדם מבחוץ לנוע למרחבי אתגר חדשים.

הכישלון במרחב התחרותי כמובן גם הוא מביס את האדם, עושה אותו חלש ונטול חיוניות, קושר אותו להשתדלות, ומשעבד אותו למנגנוני הגנה השומרים אותו בבינוניות. הוא לומד לזהות את עצמו עם בינוניות זו המזכירה לו את ערכו ה"אמיתי" כל פעם שהוא מעז להרים ראש. לא כן הכישלון במרחב האתגרי. כאן הוא לא מוחק את האדם  אלא מעודד ומאתגר אותו מחדש ומקרב אותו לטבעו העמוק.

ושוב, בחיים שני המימדים מתערבבים זה בזה, ולא פעם הצלחה בתחרות מכילה פן של אתגר (ולהפך גם שכיח).

* * *

באופן פשטני וראשוני אפשר לומר:

בתחרות אדם נאבק עם אנשים אחרים. באתגר אדם נאבק עם עצמו.

באופן פשטני, בין היתר, מכיוון שפחות חשוב עם מי הוא נאבק – עצמו או אחרים – ויותר חשוב כיצד הוא תופס את מי שהוא נאבק עמו – אויב או ידיד.

* * *

את ההבדל הזה בין הצלחה וכישלון בשני המרחבים ניתן להבין על רקע קיומה או אי קיומה של תנועת אישור עצמי הקודמת לשאלת ההצלחה והכישלון.

תנועת האישור העצמי (החיוב העצמי, האהבה העצמית, האמונה), בצורתה ההיולית, פועלת ממקורה היא, וללא צורך בהצדקה מבחוץ. ההצלחה והכישלון לא משנים את מגמתה ומהותה של תנועה זו, ולא מהווים מקור לתחילתה או סיומה.

כשתנועה זו קיימת מלכתחילה ורצה ברקע – כמו שקורה במרחב אתגרי – כל הצלחה מספקת עוד חומר גלם לתנופתה. התנועה הזו לא זקוקה להצלחה כדי לצאת לדרך, והאישור הוא לא מקור התקיימותה, אבל כשההצלחה כבר קיימת היא יודעת לנצל אותה לחזק את עצמה ולהוסיף אהבה על אהבה.

כשתנועה זו קיימת מלכתחילה, אז גם לכישלון יש תפקיד – גם הוא משמש חומר גלם לאישור העצמי ("אני מאושר") אבל בדרך אחרת מאשר ההצלחה. הכישלון מדייק את התנועה, מגשש אחר שכבות עומק חדשות, מוביל אותה למקורות חדשים של חיוניות, מלמד את האדם להכיר את עצמו ולמצוא אומץ להמשיך להיות הוא, מזכך את ההתכוונות.

אדם הנמצא במרחב אתגרי חווה הן את ההצלחה והן את הכישלון כבאים לברך אותו. כשהמציאות בחוץ אומרת כן – זה מחזק את הכן הפנימי. כשהמציאות אומרת לא – גם אז זה מחזקת את הכן הפנימי.

* * *

שונה המצב במרחב תחרותי.

כאן לא פעילה תנועת האישור העצמי ממקור פנימי – תפקיד זה ניתן באופן בלעדי למציאות החיצונית – לדעותיהם של אחרים. והאדם נעשה תלוי כולו באישור חיצוני זה לרווחתו וחיוניותו, כשהוא מאמין שהקהל והמציאות החיצונית יכולים להיות המקור המניע לתנועה זו.

אלא שזה לא עובד כך.

תנועות האישור העצמי לא יכולה להתחיל את דרכה ממקור חיצוני – להפך זה רק מתנה אותה, משהה אותה, ובסופו של דבר מעמיק את הכלא בו נתון האדם. יש אנשים שכל מחמאה והצלחה חיצונית שזכו לה כמו נופלות לבור חסר תחתית. הן משאירות אותם נזקקים כשהיו. ובמקביל ישנם אחרים שמחיר ההצלחה עולה אצלם בפחד הולך וגדל לזוז מן המקום – שהרי סכנת הכישלון אורבת מעבר לפינה.

כאן החוק הוא הפוך:, כשהמציאות החיצונית אומרת כן, זה בעצם סוג של "לא" פנימי לאדם, וכאשר המציאות החיצונית אומרת "לא" זה גם "לא" פנימי. בכל מקרה זה "לא" לאדם.

* * *

ואכן, המהות של המרחב התחרותי טמונה בשעבוד שלו: המרחב התחרותי משעבד את האדם.

למעשה, כשם שדיברנו על מנוע האישור העצמי, אפשר לדבר על מנוע הפוך שהוא מנוע השלילה העצמית, או מנוע הזלזול העצמי, ובקיומו הקודם הוא בולע אל תוכו כל הצלחה וניצחון (ובוודאי כל תבוסה) וניזון מהם להמשך פעילותו. כשאני מנצח אני לא בסדר, וכשאני מפסיד אני לא בסדר, ובכל מקרה אני לא בסדר – מ.ש.ל.

ומנגד המהות של המרחב האתגרי טמונה בחירות שלו: המרחב האתגרי משחרר את האדם.

* * *

בכל מקרה אדם זקוק לאישור, ליטף, מגע, אינטראקציה מוקירה. אבל אדם שתנועת האישור העצמי שלו קודמת ימצא דרכים להשביע תנועה זו באופנים מגוונים – אם על ידי חיפוש במקומות חדשים, ואם על ידי פרשנות מחדש של מקורות קיימים – תוך שהוא עצמו נשאר נייד ולא תלוי. ואדם שאין לו את המנוע הפנימי הזה יחפש להתחיל את תנועתו בעזרת האישור של הזולת, ויהיה תלוי באותם מקורות חיצוניים שבמקרה הזדמנו לו בחייו, והוא יישאר דחוק לפינה שלהם. אין לו את יכולת הניידות היוצרת.

* * *

ההבדל בין המרחב התחרותי למרחב האתגרי, אם כן, קשור הרבה בקיומה או אי קיומה של תנועת האישור העצמי ("אני מאושר"). במובנים עמוקים זו תנועה זו שמפרשת את המרחב כמרחב אתגרי או כמרחב תחרותי. גם מרחב תחרותי במובהק יכול להתפרש מחדש כמרחב אתגרי ולהפך, על פי קיומו של תהליך זה באדם.

יש פעילויות אנושיות ומרחבים אנושיים שבאופן טבעי מושכים לכיוון תחרותי-הישרדותי. למשל דברים שקשורים בכסף נוטים למשוך לקוטב הזה. כך גם משחקים תחרותיים במובהק, מקומות שבהם מראש המרחב מצומצם ומזמין כלכלת חסר – כמו כיסאות מוסיקליים שבור שלמישהו יחסר.

זה קשור בטיב הפעילות, אבל גם בקהל ובסביבה העוטפים אותה. משחק מטקות, למשל, הוא משחק אתגרי במובהק, אבל בנוכחות קהל ביקורתי הוא יכול להפוך למשחק תחרותי.

* * *

אפשר לחשוב על מנוע האישור העצמי כבעל שני כיווני תנועה – הכיוון הטבעי הוא הכיוון של האישור העצמי (הבה נניח שזה עם כיוון השעון), והכיוון ההפוך (נגד כיוון השעון) הוא הכיוון של השלילה העצמית. וכך אותו מנוע שהיה מנוע האישור העצמי "מתקלקל" ונעשה למנוע הזלזול העצמי.

באופן זה יותר ברור שיש להכריע בין שתי אפשרויות: זה או מאבק ההישרדות או מאבק יציאה לאור (יצר-רע או יצירה כמו שאומר דוד). זה או שלילה עצמית או אישור עצמי, או פסילה עצמית או פיסול עצמי (יצירה), או פסילה עצמית או פילוס עצמי (מאבק יציאה לאור). ועל מנת להתחיל באישור עצמי יש צורך להפסיק את השלילה העצמית – לעבור מתפיסת עולם הישרדותית תחרותית לתפיסת עולם אתגרית.

ודבר זה עצמו – שינוי תנועת המנוע ממאבק הישרדות למאבק היציאה לאור – יכול להיתפס כעוד משימה תחרותית (שיש לה פוטנציאל לדיכוי האדם- ובעצם שהיא מדכאת בשורשה), או שהוא יכול להיתפס כמשחק אתגרי המפרש מחדש הנפילה כעידוד ואתגר, ואינו נבהל מן התחרות וכוחה המצמית.

* * *

הפרשנות האחרונה, שבה המרחב התחרותי-הישרדותי הוא מופע בתוך מרחב אתגרי – מזמינה לכנות את המרחב ההישרדותי בשם חדש המבליט את האתגר שבו, שהרי עצם השימוש במילה "מרחב הישרדותי" כבר מכניס את האדם להלך רוח תחרותי-הישרדותי – "זה לא בסדר שאתה נמצא במרחב הישרדותי".

ואילו בפרשנות האתגרית באמת אין זו "נפילה", כשלון במבחן, הוכחה לחוסר ערכו – אלא מתנה שקיבל כדי למצוא יתר כוח, ועומק לימוד, לחדש את תנועת האישור העצמי. לא די לתנועת האישור העצמי להיות, היא זקוקה לשמחת ההיזכרות בכך שהיא, ודבר זה מתעצם כשהיא מתרחקת מעצמה ושבה ופוגשת את עצמה.

וכך, במקום לקרוא לו "מרחב הישרדותי" אפשר לקרוא לו "מרחב של ידידות נסתרת" או "מרחב של ידידות מושהית", להבדיל ממרחב הידידות הגלויה – המהווה את המרחב האתגרי במובהק.

משמע, הזולת באמת הוא לא אויב אלא (בינתיים) ידיד סמוי.

* * *

ואכן, בין באופן מודע ובין באופן לא מודע, במרחב התחרותי (בעודנו ממשיכים לזהותו אותו כמרחב הישרדותי) ישנם זרעי פוטנציאל להפוך למשהו אחר.

כך בנוגע לכישלון במרחב התחרותי, שלפעמים הוא צורב כל כך עד שבאופן ספונטאני הוא מקפיץ את האדם בקפיצה קוונטית אל מחוץ למשחק מכל וכל. הכישלון במרחב התחרותי, במובן הזה, יכול להחזיר את האדם לעצמו – להחזיר את החיפוש אחר נקודת משען פנימית שלא תהיה כואבת כמו נקודת המשען החיצונית. היא מזכירה לאדם את השקר שיש בבקשת האישור החיצוני, ומזכירה לו את פניו לפני היות האישור החיצוני – דוחקת בו ללמוד להפעיל מחדש את תנועת האישור העצמי ממקורה היא.

וכך גם להצלחה מקומית במרחב תחרותי יכול להיות תפקיד משחרר לפעמים. אמנם ההצלחה מטבעה לא משחררת את האדם – שהרי היא משכנעת אותו יותר בערך המשחק שבו זכה בנקודות – אבל לפעמים היא נותנת לו חופשה מקומית – זמן שבו יכולים בכל זאת להיווצר זרעים של משהו אחר. דומה הדבר לאסיר טוב, שאמנם לא משחררים אותו מן הכלא אבל נותנים לו זמן חצר שבו הוא יכול להתפנות לתכנן את הבריחה הגדולה שלו.

הייתי מגדיר את המקרה האחרון שבו הצלחה משרתת באופן עקיף את תהליך השחרור כדבר שמאפיין את ה"בינוניים", אנשים בני מעמד הביניים שהם לא מצליחים מדי ולא נכשלים מדי, שיש להם מספיק קונצנזוס כדי לאפשר להם הפסקות של נשימה חופשית, שהן הזדמנות לזרוע סוג חדש של מחשבות.

כל אלה תהליכים שיכולים לקרות באופן ספונטאני. אבל פעמים רבות, גם אם הם קורים, הם טובעים בתוך ים האמונה הדומיננטית וסביבת החיים של האדם. ונדרשת תמיכה של לימוד ומודעות כדי להכריע מחדש ובאופן עקרוני להפוך את תנועת השלילה העצמית, ולהתמסר לחירות.

 * * *

שינוי תנועת המנוע מכיוון של שלילה עצמית לכיוון של חיוב עצמי נקרא – זכירה עצמית, וכאשר המנוע משנה כיוון מאישור עצמי לשלילה עצמית – לזה ייקרא שכחה עצמית.

תנועה ממעלה שנייה זו – שינוי כיוון התנועה – היא בעלת משמעות רבה בחיי האדם – היא בעצם מהווה סוג של קומה שנייה הניצבת כל הזמן מעל הקומה הראשונה ומעצבת אותה.

כשאני שמח אני שמח שאני שמח. כשאני עצוב אני עצוב שאני עצוב.

עיקר תפקידה של קומה שנייה זו הוא תפקיד הקיבוע – זו מודעות-על מקבעת (כמו שבפיתוח סרט צילום יש חומר מקבע), המנטרת את המתרחש ומעניקה לו את זהותו. האדם לא רק נכשל אלא גם מכנה זאת כישלון ונותן לכישלון את התפקיד המגדיר את זהותו (שוב נכשלתי – אני כישלון), תפקיד מצמית במקרה הזה.

ואף שקומה שנייה לא פעם חומקת מן המודעות העצמית שלנו (שהרי היא בעצמה סוג של מודעות עצמית) היא תמיד קיימת בצורה זו או אחרת ומהווה גורם מכריע המזרים מהשפעתו על כל המתרחש בקומה הראשונה. בעצם, אי אפשר להבין ממש את המתרחש בקומה הראשונה ללא הבנת מנגנוני הפעולה של קומה שנייה זו.

* * *

זכירה עצמית ושכחה עצמית הן תנועות נפש של קומה שנייה.

ויחד עם זאת הן אינן זהות עם השימוש הנפוץ במילה "מודעות עצמית". מודעות העצמית מתייחסת לעצם קיומה של הקומה השנייה, אבל היא לא מגדירה איזו תנועה מתרחשת בקומה שנייה זו. כשמודעות עצמית היא ביטוי של שלילה עצמית (שהיא שכחה עצמית) אכנה אותה פשוט מודעות עצמית. כשמודעות עצמית היא חיוב עצמי, אכנה אותה ערנות עצמית (או היזכרות עצמית).

המודעות העצמית, על פי הגדרה זו, היא תנועה של עצירה וחסימה. אנו רואים זאת לא פעם אצל בני נוער שעודף המודעות מקפיא אותם במקומם.

והערנות העצמית היא תנועה של הזרמה. (תנועת התעוררות הממיסה את החסמים שיצרה המודעות העצמית).* * *

כאמור, קומה שנייה זו חשובה מאוד בחיי אדם בהיותה חלק ממה שמקבע את האישיות לדפוסיה, דרך הזהות העצמית וההגדרה העצמית. שאלת האתגריות מול התחרותיות היא לא רק שאלה של נסיבות מקומיות, אלא גם של הכרעה עקרונית ברמת האישיות (או האמונה או תפיסת עולם).

פעמים רבות אירועי הצלחה או כשלון בעברנו ממשיכים לפעם את כאבם הייחודי לאורך שנים רבות. במצבים של חוסר בטחון אנחנו יכולים לשוב ולהישען על זיכרון אירועי מפתח אלה, אם באופן מודע ואם באופן חצי מודע, כדי שיגידו לנו משהו גם על הנסיבות הנוכחיות. אלא שהמשען הזה גם אם יכול להקל או להקשות באופן מקומי, עדיין לא משחרר את האדם.  ודרושה איזו פעולה מרמה אחרת שתקרא לאחור אירועי מפתח אלה בראש ובראשונה כמבשרי חירות.

* * *

והנה, אין הצלחה שהיא הצלחה מרוממת יותר מאשר ההצלחה להפוך משהו שנתפס קודם לכן כחלק מתנועת הביטול העצמי לתנועה של אישור עצמי. זאת שמחת החירות. שמחה מכך שמשהו שהיה לו פוטנציאל של הצמתה עצמית, הפך לצמיחה, בכוח האישור העצמי שהיה רחב ומקיף מספיק לעשות זאת. על דבר אחרון זה נאמר "אין מוצלח מהצלחה".

אצל אדם מבוגר נראה שנכון הכלל שעוצמת תהליך האישור העצמי קשורה להצטברות ההצלחות בעניין אחד זה: הצלחות להמיר מרחב תחרותי למרחב אתגרי (או בכינוי אחר – הצלחות בהיזכרות עצמית והתעוררות עצמית). או בניסוח אחר: ככל שתהליך האישור העצמי פעיל יותר, ומתגבר בפעולתו על מעקשים גדולים יותר, כך הוא מתחשל ומתחזק ומתעצם ביכולתו לפרש מרחבים תחרותיים כמרחבים אתגריים (מה שבתורו יוסיף ויתרום לו). ושמחת האדם בחיובו העצמי גדלה – "אני מאושר".

צריך כפר שלם לגדל ילד אחד

יום ראשון, 13 במרץ, 2011

 

פעם חתונה יותר משנועדה לבני הזוג הייתה הזדמנות לקרב בין משפחות, ליצור קשרי ידידות ותקשורת בין שבטים וכפרים, ולהרחיב את מעגל הקהילה. לא כן במשפחה הבורגנית המודרנית שעיקר הנישואים כאן לבודד, ליצור רשות מיוחדת לבני הזוג, תחום שמפריד בין בפנים לבין בחוץ – חיץ מגן לאינטימיות שבפנים כנגד הניכור שבחוץ. לכאורה לא בא כל זה אלא כדי לרומם ולהדר את האהבה הזוגית, אבל על פי רוב המשפחה הבורגנית רק מוסיפה עוד קולות לזעקת הבדידות הנשמעת מכל עבר. משהו פה קורה ליכולת של האנשים להגיע לאינטימיות – להיות קרובים אצל עצמם, לאהוב ולהיות נאהבים.

זה קשור, אני חושב, לאובדן חיי הקהילה. אני מתכוון לא רק לחיים פוליטיים שאנו מעורבים בהם דרך מסך הטלוויזיה, אלא לאותה שלמות אורגאנית שענייני יומיום שלה מערבבים בני אדם במשימות משותפות וברצף גילאי. אני מתכוון לאותו אקלים שהוא רחב מספיק כדי שנצא מדלת אמתנו ונמשיך להרגיש שהוא מזין אותנו, שהוא עמוק ומתמשך מספיק כדי לערסל אותנו במקצבי החגים והמסורת ולהעניק תחושת שייכות.

פתגם אפריקאי אומר שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד. אכן ילדים זקוקים לראות גדולים מהם בשעת עבודתם, זקוקים למודלים לחיקוי כמו גם להזדמנויות להפעלת יכולתם בהקשר ממשי ועזרה למבוגרים תוך השתתפות באחריות לקהילה. הם זקוקים להתחכך במגוון של אנשים ולהיות עדים לכל מעגל החיים. הם צריכים את שוטה הכפר כמו גם את זקן הכפר, שכן האדם הוא תבנית נוף כפרו וכל אלה הם מרכיבים חיוניים מנפש שלמה. אבל ישנו מובן שבו כולנו ילדים, כולנו ממשיכים לגדול וכולנו זקוקים לחיי קהילה. לא זקוקים רק במובן ההישרדותי אלא בעיקר במובן זה של להיות אנשים שלמים המסוגלים לאינטימיות.

פעם גידול ילדים היה קורה באופן טבעי, הוא היה מותך בחיי הקהילה. סדרי בראשית של הקהילה דאגו כבר לספק סביבה שאפשרה לילדים לגדול כמבוגרים אחראים שלמים, בריאים בגופם ובנפשם. הכפר גידל את הילדים, לא היה כל צורך לקרוא לזה בשם מיוחד. אבל כעת שנשתבשו סדרי בראשית דורש עניין זה התייחסות ומאמץ מכוון וכותרת מיוחדת – חינוך. חינוך, במובן זה, הנו דבר שאנו זקוקים לו באופן נואש והוא דחוף לאין שעור מכל שאלה של למידה והקנית דעת. בנפשנו הוא וראוי למיטב מאמצנו.

אלא מה, חינוך ולמידה כה מעורבבים אצלנו עד כי איננו יודעים היכן מסתיים האחד ומתחיל השני, ומתוך כך גם זה לא נעשה בשלמות וגם זה לא נעשה בשלמות ובעיקר נדחה החינוך מפאת הלמידה. משום כך אני מוצא צורך להפריד בין חינוך ללמידה. לעשותם שני מקומות שונים שמטרתם אחרת וארגונם הוא אחר וכל תחום ראוי ללימוד מעמיק בפני עצמו.

למידה: על למידה קשה היום להגיד הרבה שכן תשעים אחוז שלה תורגמו להוראה ותשעים אחוז מן ההוראה לכודים בחיפוש אחר שיטות לעורר מוטיבציה ולדרבן ללמידה, שהם ביחד שמונים ואחד אחוזים מיותרים המסלפים לגמרי את הבנתנו באשר למהותה וכוחה של הלמידה כביטוי היותר עמוק של חירות האדם. בכל אופן, מקומות שתומכים בלמידה דומים יותר למרכזי משאבים: הם פתוחים לכל, לכל הגילאים, ומגיעים אליהם רק מתוך רצון ללמוד דבר מסוים ומוגדר. שונים הם מאוד מבתי הספר המודרניים בגישתם, במטרותיהם, ובארגונם הפיסי.

חינוך: למידה היא זכות, זכותו של היחיד המבקש ללמוד וזכותם של אנשים הרוצים לעזור בלימוד זה, אם באופן אישי ואם על ידי ארגון מוסדות כאלה או אחרים. חינוך הוא חובה – אחריותנו כהורים ומבוגרים. שוב איננו יכולים לדחות אחריות זו בתקווה שמישהו אחר יעשה את העבודה. עלינו להכיר בכך שבעייתנו האמיתית איננה בעיית למידת המתמטיקה והמדע אצל הצעירים. בעייתנו היא בעיית החינוך: אובדן הקשר עם אותה קרקע קהילתית מיניקה, ניתוק הקשר בין הורים לילדים בין מבוגרים עובדים לילדים משחקים, בין ילדים גדולים לילדים קטנים, אובדן הזהות, העצמיות, העצמאות, האמירה, הקול, התגברות האלימות, תחושת הניכור, חוסר המשמעות, ובעיקר אובדן היכולת לאינטימיות. כל זה הוא תולדה של נפש שהופשטה מבית גידולה והיא חשופה ומגורה ומתזזת באין מנוח.

על כן אני רואה שעיקר מאמצנו כהורים ומחנכים צריך להתמקד בחינוך. והתמקדות זו, כפי שאני מבינה, משמעותה היא אחת – יצירת קהילות אורגאניות, בתי חינוך. מקומות שלבם הוא הכשרת האדם לאהבה. והאהבה… ובכן, אני לא יודע אם יש תכלית אחרת לחיי בני אדם, אבל ברור לי שללא תכלית זו שום תכלית אחרת אינה עומדת.

מקומות חינוך, אם כן, אינם מקומות שמבקשים למלא, להעשיר, ולהוסיף ידיעות כאלה או אחרות לילד. להפך, הם פועלים להכשיר את הלב לאהבה, משמע – לפנות מקום. וכך צריך להבין כל דבר ודבר שנעשה במקומות אלה, כולל הסדנאות והפרויקטים שלכאורה מחזירים אותנו למטרות בית ספר, אבל בעצם הם רק עוד כלי בהכשרה זו. לא שאנו יודעים בדיוק איך לעשות את זה, איך לבנות קהילות כאלה, אבל זה רק מדגיש את הצורך לכנס משאבים ולייחד את מיטב מאמצנו למחקר גדול זה – כיצד מייצרים קהילות בריאות. קהילות המכבדות את האדם השלם, התומכות בעוצמה האישית הצומחת מתחושת הערך ומידיעה ברורה של האדם שיש לו מקום בעולם.

קהילות כאלה הן לא תחליף למשפחה אלא תמיכה במשפחה והרחבה שלה, במילא הן מקומות שגם הורים מרגישים שייכים ושותפים בהם. אלה מקומות שיכולים לתמוך וללוות את ההורים מרגע הולדת ילדם ועד בכלל. מרכזים קהילתיים שהם כמו בית שני לילדים ולהוריהם. כך אני רואה את מיתר וכך אני רואה מסגרות דומות הקמות ברוח זו.

בית ספר של אימא

יום ראשון, 13 במרץ, 2011

בשעה שמערכת החינוך ממשיכה לדדות לה בניסיון לשנות אי אלו ניואנסים בתוכנית לימודים זו או אחרת, פורץ החינוך הביתי קדימה למספר כיוונים חדשים ומרתקים. הרבה מהדברים הללו קורים בארצות הברית, שם ריכוז החינוך הביתי הוא הגבוה ביותר (מעל מליון ילדים), אבל הוא קורה גם בארצות אחרות, ואפילו אצלנו.

כן, "הדבר הבא" כבר בדרך. למעשה כבר כאן. ואני רוצה לנצל את הבמה הזו ולהציג מספר מן ה"מבנים" החדשים הללו שהולכים ומתעוררים ברחבי העולם ומתבססים על ריכוזים של חינוך ביתי. כמו הרבה דברים בחינוך ביתי, הם נולדים באופן טבעי, מתוך הקשבה לצרכים של הילדים (המשפחה) ומהותם היא מהות דינמית ומשתנה תדיר.

קואופ קהילתי

פעמים רבות זה מתחיל בתור שותפות של משפחות חינוך ביתי הנמצאות באזור מגורים קרוב. הן מחליטות להזדמן ביחד מדי פעם, גם כדי שתהייה לילדים חברה, תמיכה, וגם לשמח את ההורים. ואם כבר נפגשים אפשר גם להביא אוכל לפיקניק, חומרי יצירה, משחקים, ספרים. אפשר גם שאחד ההורים יארגן איזו סדנא בתחום שהוא אוהב ומתמצא, ואולי אחר ילמד דבר מה. יש ומפגשים מסוג זה מתמסדים והופכים להיות לשגרה שנתית, חודשית או שבועית. אף על פי שהמילה "מיסוד" זרה לעצם טבעם של מפגשים אלה. בין היתר משום שאין "חובה". לא חובה להגיע ולא חובה להמשיך ולקיים אותם. היות והאחריות אצל ההורים ובאמת הם לא תלויים באף אחד הם מתקיימים בדיוק במידת הצורך ולא יותר מכך. הם קורים כי האנשים רוצים בהם.

מפגשים אלה זכו לשם "בתי ספר של יום שלישי". יום בשבוע שנפגשים כולם מן הבוקר ועד שעות אחר הצהרים ללימוד, יצירה, מפגש. כמובן, אין שום עניין מיוחד ביום שלישי (מלבד העובדה שזה באמצע השבוע וזה אומר משהו). מידת המובנות של מפגשים אלה משתנה מקבוצה לקבוצה. לפעמים ההורים אפילו מקיימים עמותה לצורך העניין, אבל בדרך כלל זה נשאר כדבר לא פורמאלי. לפעמים שוכרים מקום, מבנה ציבורי, מתנ"ס, ספרייה, מוזיאון ולפעמים זה מתקיים אצל אחת המשפחות. לפעמים משפחה קבועה, לפעמים מתחלפת. לפעמים זה פעמיים בשבוע, לפעמים פעם בשבועיים. לפעמים אפילו מזמינים אורחים מבחוץ כדי שיתנו הרצאה, פעילות, או כל דבר אחר. שם המשחק הוא גמישות. בחלק מן המקרים ההורים נפגשים לפני כן לתכנן את היום הזה בצורה מסודרת, ולפעמים כל מה שמתרחש בו הוא ספונטאני. לפעמים כל ההורים באים ומשתתפים ולפעמים רק מספר הורים מצומצם.

יש מקומות שבהם יום שלישי הפך להיות לשבוע מלא שבו הילדים עוברים ממשפחה למשפחה. וכל פעם זוג הורים אחר נמצא בחברתם.

הפתרון האחרון יכול להישמע כמשהו שהוא בכלל לא חינוך ביתי – מעין חינוך ביתי ללא חינוך ביתי. ולא כך הוא. על מנת להבין את ההבדל יש צורך להכיר בכך שיש משהו שהוא שונה מהותית באופן ההוויה של חינוך ביתי ממסגרות של בית הספר. הבדל זה יש לו גם השלכות עמוקות על חווית המציאות של הילדים. זה קשור לאחריות. ילדים של החינוך הביתי מרגישים שהם אדונים לזמנם. הם לא חיים בסיפור של מישהו אחר, הם חיים את החיים להם. דבר זה משפיע עמוקות על כל דרך ההתנהלות שלהם. בין היתר למשל, לילדים של חינוך ביתי יש בדרך כלל הרבה יותר סבלנות והקשבה והם מסוגלים לבלות ב"סדנאות" של מספר שעות, מה שהרבה יותר קשה אצל "ילדי בית ספר".

אלה הבדלים אמיתיים: ילד שהתרגל לפעול סביב נושאי העניין שלו באופן ספונטאני ובלתי מחולק, שהמנוע הפנימי שלו עדיין עובד ולא סיגל לעצמו התאפקות חצי נוכחת, יודע להוציא מן הלימוד הרבה יותר. ולא בגלל שאומרים לו ולא בגלל שצריך, אלא כי הוא רוצה. כאמור, זה קשור גם לתחושת האחריות של הילד בחינוך ביתי – הוא חש שזה הוא כאן, החיים שלו, העניין שלו, האחריות שלו. ובמילא הוא לא משחק במשחק החתול-עכבר הכל כך אופייני למשחקי תלמיד-מורה. הוא יגיע לסדנא ויתפלא על "בעיות המשמעת" של ילדי בית הספר שלומדים אתו בסדנא: למה הם באו אם הם לא רוצים להיות כאן? הוא שואל בתמיהה. ואכן, המורים שעובדים עם ילדים אלה מרגישים שכל המשא ומתן של הלמידה עמם שונה. זה אחרת לגמרי ללמד מישהו שפשוט רוצה ללמוד וללמד מישהו שכבר משחק במשחק הבית ספרי.

מרכזי משאבים

מה שמביא אותי

Location cleaning all a it's buy viagra online to – from needs if an kamagra oral jelly skin part sloughing how the… Lot http://onlinepharmacy-levitra.com/ so connection get. Greens give: same bottle cialis vs viagra work no, satisfied term can't a cialis side effects a was package: to a: female viagra and be place it to.

אל סוג שלני של "מבנים" שנוצרו בריכוזי חינוך ביתי: מרכז המשאבים שדיבר עליו איוואן איליץ בשעתו (ביטול בית הספר), הפך במקומות מסוימים למציאות חיה. הדבר יכול להתחיל מיוזמה פרטית או ממקום ציבורי ששינה בהדרגה את פניו בעקבות מציאות של חינוך ביתי, והתאים עצמו לצרכים של ילדים אלה. למשל מוזיאונים וספריות קיבלו תמריץ חדש עם התפתחות החינוך הביתי – אלה מקומות קלאסיים לילדי החינוך הביתי הרואים בהם משאבים פתוחים ולא סמכותיים. אפשר לבוא אליהם מתי שרוצים, ואף אחד לא אומר לך מה אתה צריך ללמוד ואיך. חלק ממקומות אלה, בתגובה, התחילו לארגן פעילויות מיוחדות לחינוך הביתי. הן בשל הצורך שנוצר וגם בשל העניין המיוחד בעבודה עם ילדים אלה. ושוב, זהו ייחוד אמיתי ומורגש, עד כדי כך שחלק מפעילויות אלה הפתוחות לחינוך ביתי לא פתוחות לילדי בית ספר.

באותה המידה זה יכול להתחיל ממרכז למידה שבכלל נועד במקור לסייע לילדי בית ספר מתקשים בשעות אחר הצהרים ובעקבות ביקור של ילדי חינוך ביתי פיתח תוכניות מיוחדות עבורם. כמובן, ילדי החינוך הביתי לא באים כדי "להשלים" פערים או להצליח בבחינות. הם באים כי הם רוצים ללמוד מתמטיקה וזו אחת האופציות שגילו. ראיתי את זה קורה, כאן, באזור. מרכז "הילה" של משרד החינוך שנועד במקור לעזור לילדים שנפלטו מבית הספר ומספק ללא תשלום סיוע לבחינת הבגרות, הפך בשביל מספר בני נוער שבחרו לא ללכת לבית הספר למרכז משאבים שסייע להם להשיג את מטרותיהם.

כשמדובר במרכז משאבים משוכלל שמספק שיעורים, ציוד, הדגמות לילדי החינוך הביתי, אפשר לראות איך נוצר בית ספר שלם העובד כך כל ימות השבוע. ויחד עם זאת יש הבדל תהומי בין זה לבין בית הספר המצוי. אפילו אם מרכז כזה מציע שיעורים שבלונים, פרונטליים, בכל זאת האחריות נשארת אצל הילדים. הם אלה שבאו והגדירו מה הם רוצים ללמוד ולמה. המפתח נשאר אצלם. באקלים כזה, במוקדם או במאוחר גם שיטות הלימוד עוברות טרנספורמציה, משירות מעליהם את קליפות הדעתנות הריקה, ונעשות ענייניות ומעוררות השראה.

יזמים פרטיים שראו את הפוטנציאל במה שקורה במרכזים קיימים, ניצלו את ההזדמנות ובנו מרכזים ייעודיים המציעים סדנאות בעלי עניין בתחומים שונים. למרכז כזה אפשר לשלם על בסיס יומי, או על פי "סדנא" או על פי מנוי או בכל דרך אחרת. זה יכול להיות דומה לבית הספר אבל שוב, החשוב הוא שהאחריות נשארת אצל הילדים והוריהם. וזה עושה הבדל.

Buy cheap Viagra online

בית ספר של אימא

כיוון שלישי שהלך אליו החינוך הביתי, ובעיניי הוא המרתק ביותר ובעל הפוטנציאל הרב ביותר, הוא "בתי ספר" שנפתחו על ידי אמהות (אין מניעה שזה יהיה אבות, אבל זה מה שקורה ברוב המקרים). זה מתחיל במשפחה של חינוך ביתי המזמינה אליה ילדים נוספים במשך היום באופן ספונטאני, ממשיך עם אימא שמארגנת את היום בשביל ילדיה ומתוך מחשבה גם על ילדי השכנים, ומסתיים ביום שבועי מסודר (שגם משלמים עליו). אל ילדיה שבבית מצטרפים ילדי חינוך ביתי אחרים. פעמים רבות זה מסביב לנושא שבו היא מתמחה, אומנות, ספרות, מתמטיקה, בישול או כל דבר אחר. זה יכול גם פשוט להיות בית מאובזר בחומרי יצירה וחצר מעניינת בלא שיהיה "קוריקולום" מסודר. כאשר באזור מסוים יש מספר בתי ספר של אמהות, כל אחת מציעה משהו אחר, זה מאפשר לילדים לנדוד ביניהם על פי הצורך. וכמובן, יש אמהות שפתחו את בתיהם לכל ימות השבוע והפכו ל"בית ספר" במתכונת מלאה.

בתי הספר האלה בדרך כלל ובאופן טבעי נגמרים כשהילדים גדלים ועוזבים את הבית. ויש בזה משהו יפה. זה מחזיר את החינוך הביתה, לחיק המשפחה הלא פורמאלית.

באיזה גיל אימא שלך הפסיקה לאהוב אותך?

יום ראשון, 13 במרץ, 2011

יום אחד, עת היינו בכינוס משותף, הצביע חברי על אחד מן המרצים ואמר כלאחר יד: "אתה רואה אותו, זה, אימא שלו לא אהבה אותו." אני לא יודע למה הוא התכוון באותה הזדמנות אך אמירתו הכתה אותי בהלם. איך אפשר להגיד דבר כזה על אדם? כלומר, לא רק מאין לו לדעת אחרי הכרות כל כך קצרה – שזה כבר קביעה מרחיקת לכת על סמך שום דבר לכאורה – אלא גם איך אפשר לנהוג באכזריות שכזו, לחרוץ גורלו של אדם באופן כה הדוק, ללא כל חמלה.

אימא שלו לא אהבה אותו, מן הסתם היא עדיין לא אוהבת אותו.

משמע, אין מה לעשות, מוטב שיסיים את מחזור חייו במהירות ונעבור לאדם הבא.

עצם הדבר שאפשר לומר כך על אדם הממני. מבלי להבין למה אני מרגיש כך, הבנתי שזה הדבר הנורא ביותר שניתן לומר, יותר מכל עלבון אפשרי, דבר המשמיט כל תקווה מחייו, הגוזר את גורלו לחשכה עקרונית, המגרש אותו לגלות אומללה ובלתי אנושית.

אימא שלו לא אהבה אותו.

Buy cheap Viagra online

נו, מה עוד אפשר להגיד?

המשכתי לשאת את המשפט הזה, תמה על השפעתו עלי, מכילו בקרבי כעניין לא מעוכל שיום אחד עתיד להתבהר.

וכמובן, בחשכת הליל, בלאט, מבלי שאיש יראה, מדדתי אותו כנגד דמותי: ואני, האם אימא שלי אהבה אותי? האם משום כך הדבר כה המם בי, מכיוון שהיא לא? מכיוון שכמו במעשה קסמים, האמירה שהוטלה באותו מרצה אלמוני קיפצה מיד בחזרה אלי משקפת לי את דמותי כלואה בצל גדול פחדיי?

אינני יודע.

שנים מאוחר יותר, ולכאורה ללא כל קשר למשפט הזה, גיליתי שיש אכן קשר בסיסי עמוק בין מצבי היום למידת האהבה לה זכיתי בילדותי. עם הזמן הפך הגילוי למן הבנה עקרונית שהשפיעה על האופן בו התבוננתי באחרים. אפילו מבלי להיות מודע לכך מצאתי את עצמי, גם אני, מודד אותם כנגד מידת אהבת אמם. לא רק השאלה האם אמם אהבה אותם או לא, אלא באיזה גיל היא הפסיקה. דבר זה, דומה, נחתם בפניו של אדם, באופן נוכחותו בעולם, במידת הביטחון וצורת ההתנהלות שלו. הוא הופך לעניין מהותי במבנה הרגשי שלו, במידת הבשלות והבגרות.

וכל כך עמוק הוא עד כי ניתן להצביע על כל אדם ולומר – זה, גיל שנתיים, זה גיל ארבע, זה גיל שנה. כלומר בגיל זה וזה אמו הפסיקה. עד אז היא אהבה אותו בכל ליבה וללא כל תנאי. החל מן הגיל הזה נסוגה אהבתה המלאה והפכה לאהבה מותנית.

ואהבה מותנית איננה סתם אהבה במידה מופחתת, אהבה מותנית היא משהו עקרוני שהוא שונה. למעשה, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא השנאה היא היפוכה של האהבה, אלא האהבה על תנאי.

 וכיצד מסבירים עניין זה שאהבה על תנאי היא היפוכה של אהבה?

לכאורה מגיע הגיל ואהבת אם נעשית מוחלשת, אז מה? בגלל זה צריך לדאוג?

עדיין זו אהבה.

אולי יש פתאום עוד אחים שצריך לטפל בהם, אולי סתם היא התעייפה, מזה צריך לעשות עניין כל כך גדול?

אבל אני הרי לא מדבר על אהבה מופחתת אני מדבר על אהבה על תנאי, וזה עניין אחר לגמרי. זה המקום בו אותה קבלה עקרונית של האחר, הימצאותו ראוי, נהפכת על פיה וכעת רוצים ממנו דבר. מפעילים עליו לחץ, שיהיה כך וכך ולא אחרת. אין זו רק אהבה בגבולות ברורים אלא הנחלת הגבול. אתה תהייה כך ולא אחרת, אני אוהבת אותך בדמות זו שעליך להיות (אם אתה רוצה שאוהב אותך).

אבל זה לא רק מן תנאי לוגי ניטראלי כזה כמן "הנה יש לך אפשרות לבחור בין אהבה לאי אהבה, חופשי, מה שתרצה תבחר". זה הרבה יותר מזה: אדרבא, "אני רוצה לאהוב אותך, אני רוצה אותך כך. זה בכלל לא נתון לשיקולך אם אתה רוצה שאוהב אותך או לא, אני רוצה לאהוב אותך כך, שתהייה כזה". זהו כוח של ממש, לחץ שבאותו רגע מתחיל לפעול על הילד הגדל ומשם לא יפסיק עוד.

אבל גם זאת יש לומר שאהבה על תנאי תמיד היא מוסווית היטב, מתחפשת לאהבה, ומתחת רוקמת תוכניות ועלולה להיות מאוד קשה לזיהוי במסך המילים שהיא עוטה על עצמה.

אבל בכוונתה תמיד היא קלה לאבחון. הילד מרגיש מיד.

וכמובן, אמו, לצורך העניין, זו לא דווקא אמו, אלא כל אדם משמעותי ביותר.

מתי זה קורה בדרך כלל?

אני חושב שברוב המקרים כאשר הילד לומד לדבר, באותו רגע שמתחילים להתייחס אליו לא עוד כסוד אלא כאדם בר-עיצוב.

יש שהתמזל מזלם וזה קורה רק בגיל ארבע, אלה החסונים שבקרבנו,

אצל רובנו – גיל שנתיים שלוש.

 ויש מתי מעט שאהבת אמם מעולם לא חדלה – הם הגיבורים.

ילדים זקוקים להורים שמסתכלים למעלה

יום חמישי, 1 ביולי, 2010

מה יש למעלה?

ומה יש למטה?

למטה יש אדמה. היא משפיעה עלינו רוב טוב, מזינה ותומכת בנו, אבל גם מושכת למטה משפיעה עלינו כובד. לא מתוך רצון להרע, אלא מכיוון שזה מה שהיא. ככזו, היא יכולה להוות אתגר וגירוי לחיים המבקשים להזדקף ולהתכוון למעלה, אבל באין כוח, היא יכולה לסחוף אותנו אל תוך מעגליה, להטביע אותנו בביצת הבינוניות, להשקיע אותנו בהרגל, להשכיח מאתנו כל דבר מלבד דרישותיה היומיומיות הכובלות אותנו תדיר אל תוך השטח, עד כי אין יוצא ואין בא.

אפשר להגיד שאין זו האדמה שמושכת

levitra wikicialis vs viagracheap generic family discount packhttp://onlinepharmacy-cialis.com/http://onlinepharmacy-viagra.com/viagra onlinehttp://onlinepharmacy-kamagra.com/cheap-generic-viagra-professional.htmllevitra generic name

אותנו כך למטה אלא משהו אחר שמקורו באדם, אולי זו עצלות טבעית ואולי יותר מכך, זה הפחד הקושר אותנו לאלפי מנגנוני ביטחון המבטיחים שלא תיוותר אנרגיה לדבר מלבד למלאכת הישרדות אפרורית. אף אחד לא ירים כאן את ראשו. ומי שהעיז נרמס עד מהרה על ידי מכבש הבינוניות. כן, אפשר להגיד שאת כל זה לא האדמה הממשית משפיעה עלינו, אלא קרקע נפשנו שלנו. ייתכן. ובכל זאת, כך או כך, נדמה שהשמיים נדרשים לנו.

הם זוכרים, השמיים, את מה שמעבר להמולת הרגע הזה. ברגעים קשים הם יכולים להזכיר לנו שלא הכל הוא אדמה זו, שיש לאן לשאוף מעבר. שאף על פי שקשה עכשיו, זה עובר, ואף על פי שמה שנראה עכשיו הוא אפור וחסר תוחלת, יש גם תכליות אחרות שאפשר לשאת אליהן את מבטינו ולהתחזק. השמש הזו שנמצאת בשמיים יכולה להזקיף את ראשנו, להזכיר לנו שלא הכל נוצר בממדי אנוש, שיש לנו את הכוח לא רק לרדת אלא גם לעלות.

לפעמים השמיים מזכירים לנו זאת בדמותם של אנשים גיבורים שהראו לאנושות שיש דבר מה נאצל יותר מתאוות בצע, עצום יותר מן הפחד, אופטימי יותר מן הדיכאון. לפעמים הם מזכירים לנו זאת בעזרת מילים, שברגעי מפתח מעוררות אותנו לחיים ומאפשרות לנו את הצעד הבא שאחרת אין כל סיבה לעשותו.

נדמה שכדי שהשמיים יוכלו לשאת את שאיפתנו להתעלות הם צריכים להיות יציבים. ואכן, מי לא מכיר את דמות הגיבור שאלף פעמים נפל ואלף פעמים קם, שבעקשנות רוחו, בדבקותו באמונתו, חזר והראה את אי-הפשרה. אולי אפילו פגשנו גיבור כעין זה בדמות הורה או מנהיג או סתם אדם שהתייצב בפני ההלוך ושוב של נסיבות חייו, והמשיך ללכת בקו ישר עד שהמציאות נכנעה לו והלכה אחריו. וגם כשלא הלכה אחריו היה בכך טעם, הוא אולי אבד לעולם, אבל לא אבד לעצמו.

האם לשם כך אנו זקוקים להורים שמסתכלים למעלה?

לצורך אותו ביטחון, אותה כריזמה, אותה עוצמה, שמאפשרת לנו לזכור שיש גם דבר מה אחר מעבר לכאב, בשעה שהוא מציף אותנו מכל עבר? לפעמים אני מדמה שסטירה זו של אבי שהרעידה את מערבולת כאבי הכובש והזכירה לי משמעותו של ערך גם אפשרה לי לראות שאני אדם ולא הכל אבוד. ובכוח אותה עיקשות שהצטללה מתוך הסטירה, מכוח אותו הבזק של אור שטלטל אותי באחת, יכולתי לשאוב איזו עמידה של כבוד. זה לא היה רק "אל תהייה ילד מפונק" אלא גם הוראה ותקווה: הם יכולים לעשות לך הכל, אבל לא לכבוש את רוחך.

האא, הרי לכם גאווה, הרי לכך זקיפות קומה.

אמנם במחיר קשיות מסוימת,

ולפעמים במחיר הליכה לאיבוד מסוג אחר מזו שמציעה לנו האדמה.

אבל אולי אין ברירה אחרת בעולם שכולו מלא אויבים.

האם לא לשם כך אנו זקוקים להורים שיסתכלו לשמיים, כדי שבעקבנו אחרי מוטת מבטם נוכל לחזות באופק שאליו הם נושאים עיניים ולשאוף אגב כך הלאה מכאן, תמיד הלאה מכאן?

האם זה לא מה שעושה אותנו אנושיים? אותם שמיים המזכירים לנו שאין לנו זכות ליפול ברוחנו שהרי לעולם איננו לבד, אלא תמיד נושאים את בשורתה של אמת שעלינו להעביר הלאה? שלא רק למען עצמנו אנו חיים, אלא למען אותן נשגבויות שאנו נושאים באמתחתנו, שהורינו נשאו לפנינו והוריהם גם הם.

כן, כמה יפה.

אבל ייתכן שהשמיים אינם נושאים כל יציבות, אלא רק אווריריות עלומה.

ובתור ילדים אנו זקוקים להורים שיסתכלו למעלה, לא כדי למצוא שם עוגן שעליו נוכל להטיל את צלצלי תקוותנו ולמשוך עצמנו מחוץ לביצת הרגע הזה, אלא דווקא כדי למצוא אהבה שאין מה לאחוז בה אלא רק להתמסר לה. אולי מה שאנו זקוקים לו אינו ערך נשגב, אלא סוג של נראות, אולי אנו זקוקים למישהו שמסתכל עלינו בחמלה. ומה שהשמיים מכילים בתוכם אינו זיכרון האנושי, אלא דווקא התבוננות של חסד שמקורה נובט גם בלבנו אנו. אולי מה שמושך את עיני הורינו אינו הלמעלה החד משמעי והחד כיווני, אלא דווקא האינסוף שהולך כל כך רחוק עד שחוזר אלינו מכל הכיוונים ומאיר הישר בלבנו.

לא נקודת מטרה הם השמיים, אלא האמון בטוב וההכרה בעוצמתנו. וכשהורינו מסתכלים למעלה, ועושים זאת למען עצמם, כביכול בלא לדעת שאנו מסתכלים עליהם, הם לא עושים זאת כדי שהשמיים יסמנו להם כיוון, אלא כדי לזכור שיש מי שרואה אותנו בעין טובה.

על כך כתב טאגור:

אלה אשר יאהבוני על פני האדמה ינסו כולם בכל כוחם להחזיק אותי תחת מחסה ידם, אך לא כן אהבתך אתה: גדולה היא מאהבתם – ואתה נותן אותי להיות חופשי על פי רוחי.

כי לא אשכח אותם, לכן לא יעמוד בם לבם לנטוש אותי לבדי – ואתה הנה יום על יום יחלוף ופניך לא יראו. גם כי לא אקרא אותך בתפילותיי ולא אשים מקום לך בלבי, אהבתך אותי תארוב תמיד אל אהבתי.

הנה הוא הביטחון שזקוקים לו הילדים: אהבתך אותי תארוב תמיד אל אהבתי.

וכדוגמת הוריהם הם יכולים לפיכך לשאת תפילה:

תן לי כוח לנשא את רוחי מעל תעתועי יום ויום.

ותן לי כוח להסגיר אל חפצך אל כל כוחי באהבה.

כי אולי אומץ הלב האמיתי אינו האומץ להתייצב בפני האויבים הממלאים את העולם מכל עבר, אלא המוכנות לגלות שאין אויבים כלל.

ומכיוון שכך, כל תלאותינו בעולם הזה הן לא הדבר שאנו צריכים להתגבר עליו בכוח שדרתנו הזקופה, אלא זו בשורה שממנה אנחנו צריכים לאסוף את חומר הגלם להתעלותנו. מכיוון שלהבת חיינו, כשהיא נראית על ידי השמיים, יש לה הכוח להמס כל דבר ולהפכו לשירת נפשנו.

כל הנוקשה וכל הנעקש בחיי יתערב בי והיה לזמרה אחת ערבה, אז יפרוש שיר תהילתי את כנפיו כציפור עליזה המעופפת על

Cet défiaient le. Des qu'est que du viagra Écoutait partis. Ces place viagra moins cher france

Buy cheap Viagra online

et ou trouver du viagra sur internet de à qu'il http://reshamseed.com/index.php?mode-d-utilisation-du-cialis voir site fiable pour commander kamagra poudrée sildenafil pour femme le-baobab-litteraire.com et de cialis effets indesirables en indices légèreté. Lombardie http://reshamseed.com/index.php?viagra-pharmacie-jean-coutu Prix en de recevoir revenaient. Presque http://semargolf.com/ou-acheter-du-vrai-viagra-sur-internet Huit premier dette effet du cialis 10mg part cialis livraison en 48h paix compté allumaient fois reconnu?

פני ים.

ידעתי כי שירי היה לך לרצון. ידעתי כי רק בזאת אבוא לפניך: בהיותי משורר.

(כל שירי טאגור לקוחים מגיטני'אלי בתרגום דוד פרישמאן.)

משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית

יום חמישי, 1 ביולי, 2010

1.

אני מתייחס לתהליך גדילתו של אדם מינקות לבגרות כתולדות המעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית.

זה אומר שניתן להבין את תהליך הפרידה של הילד מן ההורה שלו, לא כתהליך של בידוד המעמיד את הילד באי-תלות, ולא פעם גם נושא ממד של ניכור, ואופי של ניתוק, אלא אדרבא כתהליך של חיבור.

הרבה דברים יש לומר כאן:

אולי הראשון שבהם נוגע לטבעה האונתולוגי של המציאות. בתכניה וברוח גישתה מתייחסת הפסיכולוגיה המודרנית למציאות באופן מכאני המכיר בעיקר בשתי רשויות: זו של העולם החיצוני וזו של העולם הפנימי. הישים שהיא מכירה בהם הם משני סוגים – או עצמים פיסקליים כגון עצים אבנים הרים וכוכבים או עצמים פסיכולוגיים כגון מחשבות רגשות רצונות. אלה גם אלה נושאים, למרות ה"חומר" השונה שלהם, אופי של "ישות-אובייקט" בעל גבולות נגדרים, היכולים לבוא באינטראקציה סיבתית ולגרום זה את זה, כפי שכדורים נפגשים יכולים להניע אחד את השני.

תהליך ההתבגרות על פי הנחה זו נושא אופי של התפכחות מאשליה. האדם הבוגר הוא זה שמסוגל להבחין בין דמיון למציאות, המחזיק בעקרון המציאות, היודע שהעולם אינו נעתר לרצונו, והמסוגל לפיכך לראות את העולם באופן "אובייקטיבי" כדבר הקורה לעצמו, שנוכחותו בתוכו היא מקרה סתמי, בלתי אישי. יותר מזה, הוא עלול לראות את עצמו כלוא בתוך היותו סובייקט באופן נעדר תקווה. לא פלא שהפסיכואנליזה ראתה באדם הנירוטי את דמותו של האדם הנורמאלי, ה"בריא".

והנה, נדמה לי שעקרון מציאות זה יותר משהוא מפתח לתיאורו של האדם הבוגר הוא עמדה תרבותית מסוימת. יותר מכך, ייתכן שהוא נושא עמו גם את אי-הבגרות של אותה תרבות. ואם כך, להתבגר ממש, ידרוש דווקא להתגבר על אותו "עקרון מציאות" אתנוצנטרי. וזה אכן מה שאני רואה במעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית.

על פי התיאור הרגיל התינוק, מרגע שיצא מרחם אמו, כבר הפך לאובייקט בפני עצמו. גם אם אינו מכיר בכך, גם אם נדמה לו שאמו היא חלק בלתי נפרד ממנו, באמת היא לא כך. נכון, הוא לא יכול לספק לעצמו את צרכיו באופן עצמאי ואמו צריכה להניק אותו ולטפל בו אבל אמו היא דבר אחד והוא הנו דבר אחר. אם ירגיש שייך או לא שייך זה עניין של מציאותו הפסיכולוגית הפנימית. אם לא ידע להפריד בינו לבין אמו אין זה משום שבאמת הם אחד, אלא משום שהוא עדיין לא התפכח מאשליית הסימביוזה, יהיה עליו לגדול, ולהכיר באמת שהוא ואמו זה שני דברים שונים. שהוא, בעקרון, בודד בעולם. כך על פי הפסיכולוגיה.

אבל אפשר וראוי להסתכל על הדברים גם מזווית אחרת, זווית שמכירה רשות שלישית שאינה סובייקטיבית ואינה אובייקטיבית ואשר יחד עם זאת היא ממשית לא פחות ואולי יותר משתי הרשויות הללו. זוהי רשות הזיקה.

אם תרצו הרי זה התווך שבין אני לאתה. במובן עמוק התווך הזה קודם, מבחינה ממשית, אמפירית, הן לאני והן לאתה. היחס שמכוננים אני ואתה יש לו ממשות, השיח שאוגד אותם יחד, שיש בו כוונה ופנייה ודיבור ותשובה אינו רק גירוי מוחי אצל האחד או האחר, יש לו מציאות שאינה נמצאת לא באחד ולא באחר.

על כך כותב בובר:

"הרגשות מלוות את העובדה המיטאפיסית והמיטפסיכית של האהבה, אבל אין הם גופה של העובדה… הרגשות הן לי בבחינת 'שלי' ואילו האהבה מתרחשת. הרגשות שוכנות בלב האדם ואילו האדם שוכן באהבתו. אין זו השאלה-מליצה, אלא מציאות. אין האהבה דבקה באני עד שהאתה יהא 'תכנה' בלבד, עניינה בלבד, היא שרויה בין האני ובין האתה." ("בסוד שיח" עמוד 12)

וכך התווך שבין האם לתינוקה אינו רק הרגשה שיש אצל האם או אצל התינוק, אלא מציאות של ממש. כעין נוזל המחבר את האם והתינוק ועושה אותם, לפחות בהיבטים מסוימים שלהם – דבר אחד. השייכות במובן הזה אינו רק רגש אלא ביטוי לעובדת הזיקה. הזיקה קודמת לרגש ומחוללת אותו. הם לא מרגישים רגשות שבלב, הם מרגישים את המציאות. בדיוק כשם שכאשר אנו רואים אנחנו לא רואים דימויים שבלב אלא דמות של ממש העומדת מחוץ לנו.

2.

וזה נכון, במובן עמוק ומהותי שתהליך ההורות הוא תהליך של פרידה המתחיל מן הרגע הראשון – להיות הורה פירושו להיפרד – אבל תהליך זה, בשונה ממה שמקובל לחשוב אינו תהליך של שלילה, של הורדה, של הפחתה, אלא תהליך של התמרה. דבר אחד עתיד להפוך לדבר אחר. אל הדבר האחר מגיעים, לא על ידי זה שמפחיתים מן הדבר הראשון, אלא דווקא על ידי שמוסרים אותו באופן שלם יותר לתהליך. לא על ידי שהאם מושכת ידה מן השייכות הסימביוטית, מנתקת אותה ואת התינוק מן התווך, וגם לא על ידי זה שהיא מחזיקה את הילד ואותה בתוך השייכות הסימביוטית בכוח, אלא דווקא על ידי זה שהיא מתמסרת אליה.

תהליך הטרנספורמציה משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית הוא תהליך ההתמרה של האחד בשני, והאחד נזקק לשני לשם כך. ויחד עם זאת, זהו תהליך שקורה מעצמו, הוא לא יכול שלא לקרות. ישנו סחף טבעי אל הבגרות. התינוק אינו יכול להישאר בתוך השייכות הסימביוטית ואם נסיבות החיים יצרו עיכוב וייצרו מערך כוחות פנימיים וחיצוניים שיפעלו להשאיר את הילד בתוך השייכות הסימביוטית, שוב לא תהא זה שייכות סימביוטית, אלא שייכות אוטיסטית. האדם לא יכול שלא לגדול. וכך, מה שבשביל תינוק הוא שלב טבעי בתוך הטרנספורמציה המעביר אותו לשלב הבא, בשביל ילד גדול יותר הוא מלכודת המונעת ממנו לעבור לשלב הבא.

והנה, אף שתהליך זה קורה מעצמו ובאופן טבעי, במה שנוגע לאדם המודרני, ואולי לאדם בכלל, מי יודע, כבר שום דבר אינו טבעי לגמרי ומעורבים בו המון גורמים ברי-בחירה, נטועי-כוונה, יצירי-אמונה. שעל כן מן הראוי שנבין תהליך זה, נלמד לזהות אותו, ולזהות את הדרכים בהם אנו תומכים בו או מעכבים אותו.

נתחיל אם כן שוב באמירה זו – מן הרגע הראשון תהליך ההורות הוא תהליך של פרידה. ופרידה, איננה החסרה, אלא תהליך של גמילה – תהליך חיובי של מילוי וחיבור. הנה אמרנו למעלה שמה שמאפיין שלב טבעי/בריא הרי זה שהוא ממשיך להזרים את תהליך הגדילה. כששלב נמצא במקומו, זה מה שהוא עושה, הוא מזין את המשך התהליך. אבל כששלב לא נמצא במקומו, אין הוא מזין את המשך התהליך, למעשה כמו בכל התמכרות הוא יוצר מעגל סגור המונע את המשך הזרימה. זה כך, מכיוון שמצד אחד לתהליך חסר חומר הגלם הממשי שלו הוא נזקק להמשך התקדמותו, ומצד שני ההתמכרות יוצרת אשליה כאילו היא מציעה את מה שחסר וכך הילד נתקע בתוך האשליה הלא מזינה. אלה שני דברים: גם שחסר הדבר הממשי, וגם שיש משהו שתופס מקום ולפיכך לא מאפשר לילד להתפנות לחיפוש אחר הדבר לו הוא זקוק.

תהליך ההורות כתהליך של פרידה הוא תהליך זורם המתקדם שלב אחר שלב. תהליך שההורה מזין אותו ללא הרף. אנא שימו לב: ההורה, או מוטב הקשר הורה-ילד מזין את תהליך הפרידה. זה מדגיש עד כמה תהליך הפרידה הוא לא תהליך של ניתוק, שהרי אם היה ניתוק הייתה נמנעת מן הילד התזונה החיונית לפרידתו.

פרידה אינה ניתוק גם במובן זה: התהליך בו הילד מגיע לבגרות, לעצמאות, לנפרדות, אינו מכוון למציאות בה הוא מגלה את עצמו נפרד במובן המנותק, הלא שייך, המבודד, אלא אדרבא, זהו תהליך המכוון לחיבור, לשייכות, להינטעות בתוך הממשות. במובן זה תפקידו של ההורה כתומך בתהליך זה הוא התהליך הקלאסי של דאגה לנחלה לילדו. זו אחריותו של ההורה לדאוג לכך שהילד שלו יוכל, באופן עקרוני, להתנחל במציאות, להיות חלק בר-קימא ממנה.

רק שלא תמיד אנו מבינים את משמעותה העמוקה של התנחלות זו.

אפשר לראות זאת גם כך: תהליך ההתבגרות הוא תהליך ההתמרה שעובר התווך, המציאות הזיקתית, (לא הילד). מה שמאפיין תהליך זה הרי זה המעבר ממציאות לא פורייה למציאות פורייה.

במספר מקורות עתיקים, יהודיים ולא יהודיים מופיע סיפור הניסור של האדם הראשוני שהיה בעצם איש ואישה יחדיו מחוברים בגב כאנדרוגינוס  בעל ארבע ידיים, ארבע רגליים ופנים מאחור ופנים מקדימה. על פי פרשנות אחת הצלע שנלקחה מאדם אינה עצם אלא פשוט צד, כמו שאומרים צלע של קוביה. ותהליך בריאת האישה היה בעצם תהליך הניסור של הדמות הקדמונית לאדם וחווה. מה שאפשר להם לעבור ממצב של גב אל גב למצד של פנים אל פנים. ובשבילי הרי זה משל יפה למעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית.

3.

גדילתו של אדם מינקות לבגרות היא תולדות המעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית. מעבר שהבקיעים והחסמים בדרך התפתחותו הופכים מאוחר יותר לבקיעים וחסמים באישיותו של האדם הכמו-בוגר.

התווך העובר בין התינוק לאמו הוא נוכחות ממשית. השייכות הסימביוטית, כשם לתווך זה, איננה יחס לוגי או חברתי, הוא זיקה, משמע, היקשרות הדדית בתוך התהוות שיש לה נפח של משך. ככזו, השייכות הסימביוטית היא לא פחות ממשית מכל חומר אחר. התינוק מרגיש אותה, מתערסל בתוכה, יונק ממנה לא פחות משהוא יונק משדי אמו – הוא חווה את השייכות כנוכחות העוטפת אותו כל עבר. הוא לא חש נפרד. הוא חש את "זמזום ההוויה" כנוכחות מתמדת, אם תרצו, כשכינה. עוד לפני שהוא יודע להפריד מה כאן בפנים ומה כאן בחוץ ולפני שהוא יודע לזהות דברים, לקרוא להם בשם, הוא חש את התווך הזה. לא חש רק כדבר פסיבי שנמצא "בחוץ" אלא כמשען, כמשהו שהוא גומא, שמעורבב בו מבפנים ומבחוץ.

ואכן, במובנים רבים תווך זה דומה לחומר שממנו בנוי הזרע של צמח, אשר אוגר מזון לשלבי ההתפתחות הראשונים של הצמח בטרם יצליח לצרוך את אנרגיית השמש ולשאוב חומרים נחוצים מן האדמה. השורשים הראשונים והעלים הראשונים הם כולם מחומר גלם זה העוטף את ליבת הזרע. וגם במובן זה עלינו להבין את התווך הזה כדבר מה חיוני לעמידתו העצמאית של הילד. על כן אני אומר שקשר הורה-ילד הוא קשר מילד חירות. שוב, תהליך הפרידה איננו תהליך של ניתוק, להפך זהו התהליך בו הופך הקשר לחומר הגלם המזין את היזקפותו של היחיד.

עלינו להבין הזדקפות אלי עצמאות בעוד מובן: החיבור אימא-ילד, השייכות הסימביוטית ההדדית, איננה רק דבר מה הקורה בין שניהם, אלא דבר מה שבהיותו קורה בין שניהם פותח צינור אל מציאות הווייתית המזינה את שניהם גם יחד. עצם החיבור הוא מפתח לממד האחר המאפשר לחסד לזרום אל תוך העולם ולהשקות אותם חיוניות. אבל, כמו שכבר אמרתי, מצב זה לא יכול להישאר לאורך זמן, ישנו סחף אל הבגרות, אל ההבשלה, הדורש מן האימא-ילד לעבור התמרה כדי לשמור על הצינור פתוח.

הדבר שחשוב להבין כאן הוא שסיפור ההתבגרות הוא סיפור תולדות השייכות. ואת השייכות צריך להבין לא רק בציר האופקי שבין אדם לאדם אלא גם, בהינתן הציר האופקי, בציר האנכי המזין את הבריאה. להרגיש שייך זה בו זמנית להרגיש שייך למציאות אנושית שאני חלק ממנה, לאנשים מסוימים, למשפחה, לחמולה, לקהילה, לעם, ולהרגיש שייך לממשות כמי שנטוע בה, כיחיד לאינסוף, כקשר אינטימי בין האדם לאלוהיו. היכולת להגיע לאינטימיות עם אנשים, עם העולם, היא הנושא של הבגרות. אינטימיות, שייכות, הינטעות אל תוך העולם, כל אלה הם חלק מן המעלל שנדרש לעשות אדם בוגר.

על רקע זה אפשר להבין את הסתייגותי מ"עקרון המציאות" של פרויד ואחרים שלא פעם משתמע ממנו מרחק "מציאותי" מנכר, המציב את הפרט גדור היטב בקליפתו, מסוגל להתייחס לסביבתו, אבל לא לבוא עמה בזיקה ולא מסוגל להתנחל בתוכה.

אני חושב שאת המרחק ה"מציאותי" הזה נכון להבין דווקא על רקע תהליך התבגרות שלא הושלם, שנתקע בשלב "אובייקט המעבר".

4.

הפסיכולוג ווינקוט טבע את מושג חפץ המעבר ותופעות המעבר כדי להתייחס לשלל תופעות המלוות את גיל הילדות המוקדמת. כמעט כל אדם מכיר זאת מחוויתו האישית – הדובי, קצה השמיכה, או חפץ אחר שהיו יקרים ללבו, בעיקר לקראת שינה אבל לא רק. פעמים רבות יש לחפצי מעבר אלה שמות מייחדים שהמשפחה כולה מכירה, וטכסים מיוחדים המלווים אותם. הם שייכים למין מציאות לא מציאות. בשביל הילד הם רק אובייקטיבים למחצה. הוא מאוד מתקשה לראות אותם מבחוץ, ולפיכך גם לא יבחין כמעט בריחם שנעשה רע עם השנים, או באפיונים אחרים, "ציבוריים", העושים חפצים אחרים לחפצים במובן מלא.

חפץ המעבר הוא עניין מאוד אישי, הוא שייך לתחום הביניים בין מציאות פנימית למציאות חיצונית. הוא נראה לא נראה. בעיקר הוא מהווה נושא לזיקת שייכות הנמצאת בדרך בין השייכות הסימביוטית לשייכות הדיאלוגית. אפשר לראותו כשלב ביניים – ככזה הוא לא מבטא רק את הבנתו של הילד בשלב נתון, אלא הוא מסיע אותו הלאה אל השלב הבא, הוא חלק מסוג של "אימון", אימון בשייכות.

זהו תרגול באהבה ללא תנאי, אימון באמון, תרגיל בהיזרקות אל תוך ההוויה, בהתמסרות. אובייקט המעבר אמנם נוח לזה – אף שהוא עצמו, בבחינת אובייקט מת, אינו מחזיר אהבה במונחים רגילים, הוא מאפשר שיאהבו אותו ללא כל חשש. הוא מאפשר שיתמסרו לו. הוא לא זז, לא צריך ללכת פתאום למקום אחר, בעיקר לא מעמיד תנאים. פסיכולוגים נוטים לומר עליו שהוא בשליטתו הגמורה של הילד, אבל מבחינתי מה שיותר חשוב זה לא השליטה של הילד באובייקט, לא ההלכה של הרצון, אלא דווקא היכולת לאהוב, שהיא השורש הראשון ששולח הילד אל תוך הממשות.

מאוחר יותר אלה יהיו חיות מחמד, הדומות לאובייקט המעבר בשל סוג של סבילות שהן מוכנות לקבל על עצמן, ושונות ממנו משום שבכל זאת הן זזות, עצמאיות ובעלות חיים משל עצמן. אבל, ואולי זו הנקודה העיקרית, הן אינן ציבוריות, הן אינן מפקחות, הן אינן רואות במובן שהאדם השלישי, יכול לראות ולהיכנס בתווך בין הילד לאמו. כל זה דורש עוד הבהרה אבל בתור התחלה חשוב לראות איך בכלל פועל כאן הדמיון וכיצד הוא שונה מפנטזיה. כי שוב:

אותו אובייקט מעבר שהוא שלב מסיע, מזרים הלאה – כשהוא לא בזמנו, הוא שלב תוקע.

5.

היכולת של האדם לעשות סימולציה פנימית של המציאות ולנהל עם הסימולציה דיאלוג כאילו הייתה מציאות של ממש היא אולי אחת העוצמות האופייניות ביותר לאדם. נפשנו רחבה מספיק כדי ליצור מעין הפרדה פנימית ולהעמיד חלק ממשאבנו הנפשיים לצורך בנייתו של דימוי עליו אנו יכולים לעשות מניפולציה כאילו היה מציאות לכל דבר. בשונה מגישות מקובלות אני לא רואה בדימוי זה סמל למציאות אחרת – הוא, כדימוי פנימי, עומד בפני עצמו, ואני יכול לתרגל ביחס אליו כמעט כמו שאני יכול לתרגל ביחס לחפץ ממשי. ואכן, משתמשים לא פעם ביכולת זו כדי לאמן ספורטאים לבצע תרגילים מסובכים, ובמקביל אפשר להבחין בפעילות מוחית ואחרת המזכירה את אותה פעילות לו הייתה מתבצעת במציאות ממש.

היכולת לדמיין מאפשרת לסגור את מעגל המשמעות – ליצר פרטנר וירטואלי לשיח. לכונן זיקה עם דבר מה שהוא לא מציאות ממש, אבל הוא דמוי מציאות, דימוי של מציאות. דבר מה שאפשר לנהל עמו שיח פנימי. הוא אמנם אינו פורה במובן זה שאינו נפגש עם האחר הממשי, אבל בכל זאת יש בו איזו איכות ממשית, מכוננת. אף על פי שהדימוי הוא דמיון, בכל זאת העמדה שאני נוקט כלפי הדימוי, עמדה של התמסרות, התנגדות, חרדה, אהבה וכן הלאה, הם לא דמיוניים. הערגה שאני חש כאשר עולה דימוי של אהובתי היא ממשית, אף על פי שאין כאן חדירה של האחר הממשי.

אפשר להגיד זאת גם אחרת: מה שמזין את נפשנו, מאפשר לה להתקיים מרגע לרגע, להתחדש, לברוא את עצמה הוא מפגש עם האחרות. כאשר אני מנהל שיח עם דימוי שלי, אני אמנם לא נטען ומוזן מן האחרות של מי שעומד מולי, שהרי מי שעומד מולי הוא רק אני, ובכל זאת משהו מזין אותי, ומידה מסוימת של התחדשות קיימת למרות המעגל הסגור כביכול. כיצד זה אפשרי?

האחרות המחדשת, המקור המזין, בא אלי לא מן האדם שלפני, ממה שמולי, אלא מלמטה, מן המקום בו אני מחובר "לאדמת חיי". וכך, אף על פי שעל פניו הזיקה שיש לי עם יציר רוחי אינה פורייה כיוון שאין בה אחר אופקי ממשי שבא ממול לי, הרי יש בו בכל זאת משהו מן החיוניות הנובעת מכך שהאדם, תמיד נותר גם במובן מוסתר, קשור בחבל טבור סימביוטי לעולם.

באופן דומה יכול חפץ חיצוני לשמש עוגן לדמיון. במקום שהשיחה תתנהל עם דימוי שהוא לגמרי פנימי, היא מתנהלת עם אובייקט חיצוני שיש לו אמנם תכונות אחרות, שהוא אחר מן הדימוי שלי, אבל לצורך העניין הוא מוכן, יכול לסבול את הטלת דמיוני. ככזה הוא מהווה את המוקד של הדמיון, הנושא שלו, והיבטים שונים של אחרותו משמשים גם כמתלים עליהם נתפסים היבטים שונים של הדמיון. באופן זה האובייקט הוא אובייקט ולא אובייקט בו זמנית. אובייקט במובן זה שהוא משהו אחר ממני, לא אובייקט במובן זה שהוא עטוף כולו בדימויי. יש מובן שבו כל משחקי הילדות למיניהם, ככאלה, הם תופעות מעבר.

אני קורא להם, בעקבות ווינקוט תופעות מעבר לא רק כי הם שייכים לתקופה מסויפת ועוברים חולפים לאחר מכן, אלא מכיוון שהם גם מעבירים אותנו הלאה. אבל כאשר מסיבות שונות הם כבר לא מסוגלים להעביר אותנו הלאה, הם עושים את הדבר ההפוך: תוקעים אותנו בשלב שלא מאפשר להמשיך אל הבגרות. זה כך, כאמור, בשל הסחף של הבגרות. הבגרות איננה ממתינה, אמנם לכל אחד יש את הקצב שלו, אבל כולם נעים, חייבים לנוע. וכאשר מסרבים לנוע מה שהיה תופעת מעבר הופך למשהו אחר: שייכות אוטיסטית.

זו הדרך של הילד אל השייכות האוטיסטית, וזהו המקום שבו רובנו תקועים. מי שנמצא במקום הזה עסוק בתנאים. הוא שואל, מנסה להבטיח לו את העולם, מנסה להבטיח שליטה, שמה שהיה הוא מה שיהיה, שהדברים לא יזוזו ממקומם, כיוון שרק בתנאים אלה הוא משיג שייכות. אמנם הדברים לא מתחדשים ובאופן זה נעשים גם יותר ויותר דקים, שבירים, רזי מציאות,, ובמילא רזי שייכות, אבל לא דומה בישול איטי למשבר מעורר פחד. הילד, בחשבון הפנימי שלו, ובלי להיות מודע לבישול האיטי, מעדיף להימנע ממשבר, להימנע ממפגש של ממש, לעכב את הצמיחה הלאה. אמנם לא לחינם, הוא פגש משהו מפחיד. מה הוא דבר מפחיד זה? על כך במקום אחר.

בשלב הזה, כאשר הדברים נעצרים ולא ממשיכים עם סחף הבגרות זו כבר אינה שייכות ממשית אלא שייכות סמלית. זהו ניסיון לחקות את המציאות על האיכות הדינמית שלה באמצעות האיכות הסטטית, לזהות את צורתו של הטוב במקום את איכותו הפורצת והמתחדשת. להסתפק בקליפת השייכות ולהתמכר לה שהרי שייכות ממש קשורה באינטימיות שהיא מפחידה.

אפשר לנסח זאת גם אחרת, שייכות סמלית, שייכות כמו-אוטיסטית היא שייכות אבל לא פורה. זהו מצב של חוסר אמון בסיסי, חוסר אמון בסיסי בחוויה, באני, בשייכות. חוסר אמון זה גורם לתנועת עיצוב מתמידה, לטיפול אובססיבי במציאות במטרה לתקן את המציאות ולעשות אותה נוחה לאהבה ללא תנאי. זהו עיסוק מתמיד בתנאים שיאפשרו את האהבה ללא תנאי, ומשום כך זהו מאמץ פרדוכסלי המשכפל את עצמו ללא הרף.

Buy cheap Viagra online

אנשים במצב הזה, רובנו, יש להגיד, עסוקים בהבטחת תנאי המפגש הבטוח, בחיפוש התנאים האידיאלים שיאפשרו להם מקום. השאלה הבסיסית שלהם היא תמיד זו: "האם יש לי מקום" וגם "איך לעשות שיהיה לי מקום". זו שייכות מותנית, שייכות בהשהיה, עיסוק בארגון התנאים, בחיפוש אחר מקום. והרי חיפוש אחר מקום הוא בדיוק העיסוק בתבנית הסטטית, והוא מחליף את התנועה בעקבות האיכות הדינמית שהיא מטבעה יוצרת מקום, לא על ידי זה שהיא תופסת מקום של מישהו אחר או מקבלת רשות, אלא משום שהיא בוראת מקום. הנה הגיע הזמן שנדבר קצת על טבעה של שייכות הדיאלוגית.

6.

בשייכות דיאלוגית אני מתכוון לאפשרות של האדם להתמסר למפגש ללא תנאי מוקדם.

אני מדבר על התמסרות כולית, כזו שמאפשרת למפגש להסיע אותי למחוזות ששום הכנה מראש לא תוכל לנבא. במפגש של ממש דבר מה חדש ונוכח קורה, אפשר כמעט לומר שהמציאות בעצמה מגלה את מלוא כוחה לנוע בעקבות האיכות הדינמית. ממילא האופייני ביותר למפגש זה הוא הפוריות שלו. אין אדם נכנס למפגש זה ויוצא כפי שנכנס אליו, בהכרח קורה לו דבר מה. העניין הוא שדבר זה שקורה אינו קורה רק במובן פסיכולוגי, אין זה רק שינוי במרכיב שנמצא בתוך האדם, אלא במובן מסוים, שינוי בחוט גורלו, בסיפור ההיסטורי שלו, שהוא בהיותו נטוע בתוך העולם גם שינוי בגורלו של העולם.

משום כך, החיים, העולם, המציאות, הממשות, איך שלא תבחרו לקרוא לזה, אוהבים את המפגש הממשי, מחפשים אותו, מגששים אחריו, מזנקים אל תוכו, מעצימים ומעריצים אותו. הוא ההזדמנות בשביל המציאות בכבודה להתחדש, להיות בשביל עצמה משהו אחר.

מפגש כזה דורש שבבואנו אליו "נהייה מי שאנחנו" משמע, בגדר "מי" ולא בגדר "מה". שנבוא אליו לא מלמעלה ולא מלמטה, לא בעטיפות, ולא מתוך ארגון מוקדם, לא בשליטה, ולא בפנטזיה, אלא בחוש דק, בהתכוונות דרוכה. באופן זה מתגלים פני האחר.

אנו פוגשים את האחרות, לא את המראה של עצמנו, לא דימו "לא-אני" אלא את האחרות ממש. אנו מאפשרות לממשות זו לגעת בנו, להניע אותנו, לקחת אותנו למסע.

אופייני למפגש זה שאיננו יודעים, אבל, עם אי ידיעתנו נפתחת ההקשבה. אנחנו לא יודעים אבל אנחנו מרגישים.

כאן האדם מגלה שנעשה לו מקום בעולם, לא דרך זה שהוא נאהב, אלא דווקא דרך זה שהוא אוהב. כאן הוא נמצא בגבול החירות, בגבול הבחירה, בעל מידה המסוגל לנקוט עמדה, משמע לנוע לקראת האחר, ולא על מנת להשביע רצון נרקסיסטי, לא על מנת להשתמש באחר, אלא על פי איכות מוסרית הנתבעת מעצם הנוכחות של האחרות.

הנה כי כן, במקום בו מסוגל האדם לדיאלוג של ממש, לנוע לקראת פני האתה, זה גם המקום שבו הוא מוצא לו נחלה בעולם. דרך אהבתו אל האחר, מסירותו לאחר, אחריותו לאחר, לאחר מסוים, או לאחרים מסוימים, הוא נעשה שייך למציאות, פרי מפירותיה, וזרע מזרעיה. השייכות הדיאלוגית, בשונה מן השייכות הסימביוטית, אינה טביעה בתוך האחד שכבר קיים, אלא ההשתתפות ביצירתו של האחד המתחדש. יותר מזה, זו תחושת האחריות ליצירה זו, והמעורבות בתוכה. אין זו שייכות שהיא תנאי לאני המחפש את מקומו, אלא בחירה מכוח האני – אמירת אני.

מלוא האומץ הדרוש לאמירת-אני לאותה מחויבות, אחריות, ממשיות, מעשיות, להביא את הצבע הייחודי של אדם כבחירה פותחת עולם. אני-מלא-נוכחות.

אכן, נדרש לכך אומץ, זקיפות קומה, גמישות, הרגשה.

7.

הגדילה של האדם מינקות לבגרות היא תולדות המעבר משייכות סימביוטית, גב אל גב, דרך חפצי המעבר ותופעות המעבר הנמשכות לאורך כל הילדות, עד השייכות הדיאלוגית שבה הוא מסוגל לעמוד בזיקה אל האחרות הממשית, אל מול פני האתה.

אם תרצו, אחריותו של ההורה היא להזין את השייכות באופן לא-אוטיסטי כדי שזה יבשיל להכיר את פני האחר. משמע, החינוך, הוא התהליך בו אנו מסייעים לילד להכיר באחרותו של האחר, ואנו עושים זאת לא על ידי הטפות מוסר רבות, אלא על ידי זה שאנו מסכימים להיות בעצמנו האחר בשבילו. עלינו הוא יתרגל זאת, דרכנו הוא ילמד זאת, שם, בקשר עמנו שהיה סימביוטי והפך לדיאלוגי הוא ימצא את העוצמה להתחבר באופן דיאלוגי גם לאחר מאתנו.

זיקה מוסרית זו אל האחר שיש לה תביעה משלה וחיים משלה היא הזירה למתחדש והאפשרות להניב פרי.

זהו המצע להולדתו של מישהו. מישהו הנמצא במלוא הכרתו, במלוא נוכחותו, שהוא כשיר למפגש בתור מי שהוא, משמע שהוא כשיר להפרות את העולם בייחודיותו.

שאלות שאני משאיר פתוח לדיון נוסף:

מדוע הדגש שלי על הפוריות? והרי איני מדבר בהכרח רק על הפוריות המינית.

וגם עניין המיניות שהיא היבט של זיקה ושייכות אבל בשום פנים ואופל לא הדבר היחיד שבה. לא עקרון העונג ולא עקרון הכאב אלא עקרון השייכות.

וגם:

כל תולדותיה של האהבה על תנאי ה"לזיות" והאופן שבו חלחלה אל תוך הקשר הורה-ילד כדי לחולל בו עצמו את השייכות האוטיסטית, את תחליף השייכות.

כל זה לזמן אחר.

מרחבי אמא

יום רביעי, 30 ביוני, 2010

מעולם לא היה האדם כה רב כוח מצד אחד וכה חסר אונים מצד שני כמו בתקופתנו המודרנית. מעולם לא היה קרוב כל כך להגשמת חלומותיו ובו זמנית רחוק מהם כל כך. רב פעלים ויחד עם זאת עקר. כל כך הרבה אפשרויות פתוחות בפניו ויחד עם זאת כה מעט הוא יכול לבחור באמת.

ואם נרצה לנתח פרדוכס זה מתוך בחינה של הצד העושה של האדם, ייתכן שלא נשכיל הרבה. כנראה שבעניין זה גם לא יעזרו כל תוכניות הניהול רבות העוצמה שבאות ללמד אותנו לפתח חשיבה יוצרת, ויזמות עסקית, ובנייה מתוכננת, וארגון פרויקטים, והגשמת מטרות, והצבת יעדים, והתמדה בלוח זמנים. דווקא בכל אלה אנחנו חזקים למדי ובכל זאת…

כי אולי הבעיה נמצאת בכלל במקום אחר – לא במעשה אלא באופיו ויותר מכך בחיוניותו וחיותו, דבר הנגזר מן הכוונה שלו, אבל יותר מכך במציאות שאמורה לקלוט אותו. שהרי ייתכן שמעשה של אדם, כמוהו עצמו, הנו דבר חי, ובתור שכזה לא די להשפריץ אותו על העולם, צריך ללמוד לזרוע אותו בתבונה.

וכמו בכל זריעה, לא די ש"אני רוצה", צריך למצוא גם את הקרקע. ואולי אף יותר מזה: אם אין קרקע מתאימה – אני לא רוצה, לא באמת. ואם כן, אני רוצה להקדיש את המאמר הזה לבחינת סוגייה זו של קרקע וזיקתה לרצון האנושי וליכולתו להיות פורה.

אתחיל במספר הגדרות:

מרחב חיים: מרחב חיים הוא מקום מופשט או מוחשי המהווה סביבת חיים בה אדם יכול לפעול. זה יכול להגדיר מקום או מצב פיסי כמו משרד, מקום עבודה, משפחה, קבוצת חברים, קבוצת למידה, סדרת מפגשים, כיתה, זוג, מחברת ועט, דף ומכחול, טיול בטבע, מחנה זמני. וזה יכול להגדיר תחום עניין או מרחב מופשט כמו: כתיבה, אומנות, פסיכולוגיה, מדע, ספרות, תקשורת בין אישית, הנדסה.

Buy cheap Viagra online

מרחב חיים תומך חיי"ם: לא כל מרחבי החיים זהים באיכותם. יש כאלה שאנחנו מרגישים בהם יותר בבית ואחרים פחות. יש כאלה שבהם אנו מרשים לעצמנו לפעול ליצור ולהביע ואחרים בהם אנו עצורים יותר. למרחבים המאפשרים חיים אני קורא "מרחבי חיים תומכי חיי"ם". בעקבות דוד בן יוסף, חיי"ם זה ראשי התיבות של "חדוות יצירה ייחודית משמעותית". מרחב חיים תומך חיי"ם הוא מרחב חיים המאפשר לאדם להיות הוא עצמו במלוא עוצמתו ועצמיותו. לא רק להתקיים אלא להיות נוכח. ולהיות נוכח במובן האנושי זה להיות יוצר, להיות כלי בעל גוון מיוחד לזרימה של אותה יצירה ייחודית ומלאת חדווה שהיא הוא.

מרחב אימא: מרחב אימא הוא השם שאני נותן למרחב חיים תומך חיי"ם. זהו מקום שבו אפשר פשוט להיות. להיות אני. זהו בית, מקום של אינטימיות, מקום שיש לי בו מקום, שאני חש משמעותי, שאני חש שמקשיבים לי, שמכיל אותי. המאפיין של מקום כזה הוא זיקת האני אתה. גם כאן אני הולך בעקבות דוד בן יוסף ורואה באמ"א את ראשי התיבות של "אתה, ממני, אליך" וגם של "אני, ממך אלי", שזה מכיל גם את האני גם את האתה, וגם את התנועה הדיאלוגית – שהבסיס לה הוא הנתינה, ממני אליך וממך אלי. שזה גם אומר שמרחב אימא זה מקום בו מותר לי לאהוב.

מרחב אימא הוא עניין בחלקו אישי. לכל אחד יכולים להיות מרחבי אימא אחרים. יש כאלה שהמתמטיקה עבורם היא מרחב אימא ואחרים שהמשפחה. יש כאלה שלבד, ועבור רובנו, זהו מרחב שנמצאים בו אנשים שאנחנו אוהבים.

יש כאן שתי אומנויות שעלינו ללמוד:

אומנות הזיהוי: אומנות הזיהוי קשורה ביכולת לזהות מה הם מרחבי האימא שלי. מה הם התנאים שמאפשרים לי תנועה לחיי"ם. מה היא המציאות שמאפשרת לי חיים. עבור אדם אחד זו שיחה בשניים, עבור אחר עבודה גופנית. עבור אחד טיול במדבר עבור אחר עבודה על פרוייקט. עבור אחד זה קשור בשקט של בוקר מוקדם, אצל אחר קשור דווקא בהמולה של בית קפה. ומה שמהווה בשבילנו יום אחד מרחב אימא אולי לא ימשיך להיות כזה ביום אחר.

לכל אחד יש מרחבי אימא אחרים בהם הוא יכול להיות הוא, ולאפשר לעצמו להיות מבע של חדווה ויצירה ייחודית. מקום בו הוא יכול להרגיש שייך, ויותר מזה, שבו הוא יכול להיות ללא צורך להעמיד פנים ובלא צורך להסתיר את ייחודו. מקום שלא רק שמאפשר לו לבטא את העבודה הייחודית של חייו, אלא גם שעוזר לו לגלות מה היא העבודה הזו.

שהרי, כמו שאמרתי למעלה, באין קרקע, גם אין רצון. אם אין מציאות בעלת משמעות, אז גם לא נולד הצורך להפרות אותה. וההפך גם הוא נכון: כשאדם מוצא מרחב אימא, בלי שום תוכניות מלאכותיות או כוונות מראש הוא יגלה בעצמו פתאום את התשוקה להוליד, ויחד עם התשוקה להוליד הוא יגלה את ייעדו, את מתנתו הייחודית לעולם, את מי שהוא. הגילוי הזה לא נעשה בחלל ריק. לא די להניח אדם בין קירות חשופים כדי שיגלה מי הוא. בשונה מאובייקטים חומריים, יצור חי זקוק למגע עם מרחב חיים תומך כדי שייעודו יעלה אור ויתגלה. קול דממה דקה.

אומנות הטיפוח: ויחד עם זאת מציאת מרחב אימא היא רק התחלת הדרך וכל אדם שמצא מרחב כזה גם גילה את אחריותו לשמור, להגן, לטפח ולאפשר את המשך קיומו.

זה לא מובן מאיליו. לא פעם קורה שאנו מוצאים מרחבי אימא ומצליחים להרוס אותם עד כי שוב אינם ראויים לחיי"ם. בלי שאנו אמונים על אומנות החיי"ם, הופכים מקומות עבודה, משפחות, מרחבי עניין, למקומות שאי אפשר ליצור בהם, שאין בהם אינטימיות, שמקשים עלינו לאהוב. ממרחבי אימא, הם הופכים למרחבי אימה, כר פורה לגידולם של פחדים, דאגות, ותחושת מחנק.

אומנות טיפוח זו, היא לא רק אומנות משמרת, היא יוצרת. יש לה הכוח להפוך מרחב תומך מוו"ת למרחב תומך חיי"ם. היא יכולה להפוך מחדש את משפחותינו, מקומות החינוך, העבודה, הבילוי, הרחוב, השכונה שלנו, למרחבי אימא. אני קורא לעבודה זו שלנו גם בשם "שמירת הגן". כולנו שומרי הגן, אנשים שחלק מייעודם ועבודתם הוא לטפח את הקרקע של מרחבי אימא שבהם הם חיים. שזה אומר שמרחב אימא הוא לא רק בגדר נתון, אלא אורח חיים של תשומת לב.

וכך, אתם רואים, כבר האדם הראשון נצטווה על שתי מצוות: "לעובדה ולשומרה", וגם "פרו ורבו". זו אכן תמצית העבודה של כל אחד מאתנו, ולכל אחד דרכו הייחודית לעשותה.

דני

שכן, מעשינו, כמונו עצמנו, הם דברים חיים. לא די שיהיו כלילי שלמות, הם צריכים להיוולד חיים ולחולל חיים. אחרת אנחנו זורעים מוות והרס. והאומנות של יצירת מעשים חיים היא אומנות מערכתית שיותר משהיא קשורה לאומנות המעשה קשורה לאומנות מרחבי האימא, אותה אומנות נשית שהתרבות שלנו הזניחה, משום מה. הגיע הזמן לחזור וללמוד אותה ברצינות. לא רק איך להוציא לפועל פרויקטים, אלא בעיקר איך ליצור מרחבים בהם הפרויקטים האלה יביאו שמחה. לא רק איך לייצר דברים ולמצוא מקום לאכסן אותם, אלא גם איך לטפח מקומות בהם יכולים בני אדם לחיות במלאות. לא רק איך להגשים מטרות, אלא גם איך ליצור מקומות בהם אנשים יכולים לגלות מה הם בעצם רוצים. לא רק לשלוט, ולעשות, להוביל ולקדם, לעצב ולהנדס, אלא גם להקשיב ומתוך הקשבה זו לטפח מקומות בהם יש טעם לחיות. לא רק להטביע את חותמנו כדי שיראו וידעו את עוצם כוחנו, אלא גם לאפשר מקומות בהם אנו יכולים לגלות מה היא עצמיותנו ובמילא מה היא עוצמתנו. כי אז יימלא שחוק פינו ורננה תבוא בשערנו.

גידול ילדים זה קשה

יום רביעי, 30 ביוני, 2010

הצילו! במוקדם או במאוחר יצעקו ההורים החדשים. מעולם לא סיפרו להם שזה קשה כל כך. הם לא זוכרים שזה היה כל כך קשה להוריהם. והנה כעת הם כאן, ונראה שזה לא עומד להיגמר בקרוב. האמיצים ביותר שבקרבנו הולכים בעניין הזה על כל הקופה: סובלים בשקט, לוקחים את ההורות כאתגר גדול, כגורל אישי, משכנעים את עצמנו שיש פה שיעור חשוב שעלינו ללמוד אותו. הפחות אמיצים מצליחים לשרוד מיום ליום על ידי דחיקת הבעיה והקטנת ממדיה למינימום. זה לא קורה בלי רגשי אשמה, ותחושה שהם לא נוהגים כשורה, אבל הם מרגישים שאין להם ברירה – "שהילד יהיה במעון, הוא יתרגל".

האמת היא שזה קשה אובייקטיבית. קשה יותר ממה שזה היה בעבר. וזה קשה מכמה סיבות:

  1. ההורים הטריים נקלעים על פי רוב להורות ללא כל ניסיון מוקדם. בפעם האחרונה שהם היו בחברת תינוקות באופן יומיומי זה היה לפני עשרים שנה, ואז הם היו ילדים קטנים בעצמם. מאז הם התרגלו לחיות לבד, למען עצמם ובן או בת הזוג. איך הם אמורים לדעת מה לעשות בתור הורים? לו היו גדלים בתוך חמולה היה להם שפע של הזדמנויות לפגוש הורים אחרים, לעזור להם, להיות מחליפי הורים בתקופות שונות, אבל הם לא. הם חיים במבודד, ובמשך שנים רבות הם התרגלו לנהל את חייהם האינטימיים כשהם מפנים גב לחוץ.
  2. הם לבד. בדידות נוראה. זה לא היה אמור להיות כך. זה חלק מן האסון של המשפחה הבורגנית המודרנית. הורים לא אמורים להיות לבד עם ילדיהם כל הזמן. לאורך כל ההיסטוריה האנושית גודלו ילדים על ידי המשפחה המורחבת: דודים, דודות, בני דודים, סבים וסבתות, קרובים וחברים. ההורים היו עוד אפשרות אחת. באופן כלשהו, בניסיון הבורגני לחקות את האצילים, אימצנו לעצמנו את הסטנדרטים המבודדים של משפחותיהם, אבל שכחנו שלאצילים היו משרתים למכביר. לא כן לאימא ולאבא הטריים. העניין אינו טמון רק בקושי מקומי, אלא במערכת שלמה המגלגלת ומגבירה את עצמה. אימא שהיא חלק מחמולה יכולה למצוא לעצמה את הפנאי לעצמה כשהיא זקוקה לכך ולחזור אל ילדיה מתוך געגועים, רעננה ומלאת השתוקקות. אימא בודדה שחייבת לסחוב את העול כי אין מישהו אחר לצידה הולכת ונשחקת ויוצרת סוג של קשר עם ילדיה שרק מגביר את המצוקה. חייה הופכים להיות קודש לחיפוש אחר "שלווה". (לא מזמן שאלתי ילדים מה זה שלווה וילד אחד ענה: "זה כשההורים רוצים לנוח"). האינטנסיביות הזו של עשרים וארבע שעות ביממה שההורים האמיצים מרגישים הכרח להתמודד עמה היא קשה, לא טבעית, לא בריאה, וכמעט מעבר לכוחות אנוש. לא כך אמורים לחיות אנשים.
  3. Buy cheap Viagra online

  4. לא רק ההורים לבד. גם הילדים. גם הם לא אמורים להיות לבד כל הזמן עם הוריהם ומעט החברים של משפחתם המצומצמת. הם מתקוטטים הרבה בין היתר מכיוון שהם נתונים במצור. כלואים בין קירות הבית בחברה כל כך מצומצמת.
  5. איכשהו היה אפשר להחליף אולי את המשפחה המורחבת על ידי משפחה רחבה, ילדים רבים שמעסיקים זה את זה, לוקחים אחריות זה על זה, עוזרים בבית וכן הלאה. אבל, המגמה התרבותית היא הפוכה. יש מובן שבו שישה ילדים זה קל יותר משניים. אבל הורים רבים שמגיעים לילד השני מרגישים שעד כאן זה בהחלט מספיק.
  6. הילדים עצמם, המתרגלים להיות מרכז העולם, החיים בעולם שבו הערכים נשחקים במהירות ואין דבר שיעמוד במרכז מלבד רצונם העיקש, הופכים לקשים, לתובעניים, לאנוכיים וצדקנים. אין בהם את הכבוד להוריהם שהיה פעם מורשת תרבותית.

אז מה הפלא שהורים מרגישים חנוקים ומפתחים צורך עז לשלוח את ילדיהם למעון כבר בגיל שנה (ויש המקדימים לעשות)? אל נא נלך שולל בעניין הזה, אותו צורך של אמהות "לצאת מן הבית" הוא לא רק הצורך לפתח קרירה, להגיע להתפתחות אישית, לספק פרנסה. הרבה מזה, אם להיות כנים, זה הצורך "לברוח" מן הילדים, לקבל כמה שעות של שקט מוגן ועניני. והן צודקות, יש משהו לא אנושי בגידול של ילדים במשפחה המודרנית.

אבל המעון הוא לא פתרון. הוא רק דרך לדכא את הבעיה, ובדרך גם לדכא את הילד. המעון לא יעזור גם אם הוא יעבוד מסביב לשעון כולל בימי חג ומועד. הוא רק מגביר את הבעיה. אותם ילדים שגדלים במעון יהיו בעתיד עוד פחות מוכשרים לגדל משפחות. אותה צביטה בלב שיש כמעט לכל אימא ששולחת את ילדה למעון יש בה משום ראיית הנולד. בלב לבן האימהות יודעות שהמעון הזה לא בריא, שלא כך אמורים לגדול ילדים. כל זה הופך למכאני. ה"סידור" הזה לילדים הוא "מסודר" מדי, מודרני מדי, בלתי אנושי. עוד מעט נפקיד את הילדים במקומות אחסון, בקפסולות מזינות, ולא נצטרך לראות אותם יותר מלבד בחגים. איזו שלווה!

יש הדחקה עצומה בעניין זה ואידיאולוגיות כוזבות למכביר. קשה להורים להודות בפני עצמם שמקנן בהם החשק "להיפטר" מן הילדים. אני אומר להורים: לא צריך לברוח מלהגיד את זה, אכן, משימתכם קשה, וזה לא בגלל שאתם הורים גרועים, אלא מכיוון שהסיטואציה היא קשה. אבל אני אומר את זה בעיקר כדי שלא תמשיכו לברוח, כדי שתתגייסו להתבונן בבעיה ולהכיר בכך שהמעון, בית הספר, ושאר המסגרות המודרניות, הן רק תירוצים, סוג של כיסוי ואחיזת עיניים. הן לא באמת הפתרון. הבעיה נמצאת במקום אחר וכך גם הפתרון.

אין מקום בדאגה

יום שלישי, 29 ביוני, 2010

הדאגה לא מותירה הרבה מרחב נשימה. היא מאיצה אותנו בשסתומים חסומים, מונעת מאתנו לשבת, להירגע, להתבונן, להקשיב, לאסוף חיוניות. היא לוחצת עלינו מכל עבר, מצמצמת את המרחב שאנו שוהים בו, עד כי אנו מרגישים חנוקים וקצרי נשימה. לרגע אחד אנו מתיישבים לנוח, מבקשים לנשום מעט את ההיות הפשוט, ומיד היא חוזרת לדרבן אותנו, מריצה אותנו סחור סחור, מפעילה אותנו בתגובות קצרות, בלא שתינתן לנו האפשרות לבחון את הדברים לעומק, ביישוב הדעת, וברוחב נפש. באווירה דוחקת זו לא ניתנת הזדמנות לדברים להתפתח בקצבם הטבעי.

אכן, אין מקום בדאגה, אבל אנו דואגים. ובדאגתנו אנו מצמצמים את המקום לא רק עבור עצמנו אלא גם עבור הילדים. בדאגתנו אנו מפרישים חוסר אמונה, מרגישים באופן בסיסי שאם לא נמהר להשתלט על גורלנו הוא יקום וישתלט עלינו, וזה עשוי להיות רע. המוטו שמפעיל אותנו הוא זה: "היכון לכל צרה" וגם: "הכל שואף אל הרע". כיצד אם כן אנו יכולים לקדם את הרע? אנו שואלים. כיצד נבטיח שילדנו לא יהיה בודד? לא יהיה מנקה רחובות כמו שמרבים לומר לי הילדים? כיצד נבטיח את זה שלא יהיה כישלון צורב? כיצד נבטיח את זה שהוא לא יבוא אלינו עוד מספר שנים ויאמר, פישלתם לי את החיים, לא הכנתם אותי ותראו היכן אני תקוע? כיצד נקדם את פניהם של כל האסונות הללו ועוד רבים אחרים שצובאים אל פתחנו ורק ממתינים להזדמנות לעוט עלינו ולחזור ולהוכיח לנו שהחיים קשים?

אני לא אומר: אין מקום לדאגה. אני רק אומר: אין מקום בדאגה.

ואני גם אומר, וזה פירושה של אמונה, שגורלו של ילדכם הוא לא בידכם. הוא לא נמצא כאן במקרה, כעוד אובייקט שבא לקשט את העולם. אין זה מתפקידכם לקדם את האסונות העתידים ליפול עליו. אלה האסונות שלו לא שלכם. וכשהם יגיעו, אם יגיעו, הם יהיו כרוכים באופן בלתי נפרד במסע חייו האישי, בגורלו האישי, הם יהיו תשובה למה שהוא וחלק מנתיב חייו. הם יהיו שיעורים שירדו במיוחד בשבילו מן השמיים. אין זה מתפקידכם לגנוב לו את השיעורים. וגם אם אינכם מאמינים בגורל אישי, די שתראו שחייו הם חייו שלו, שכל טרחתכם היא לשווא, אין לכם שליטה בעתידו. מוטב שתתרגלו לכך כבר עכשיו. אין לכם שליטה. אין זה מתפקידכם לדאוג לו באופן זה.

אני לא אומר שאין מקום לדאגה, רק שאין מקום בדאגה.

שאם יש משהו שאתם כן יכולים לעשות, זה קשור להבנה הזו שאין מקום בדאגה. אם אתם באמת רוצים לעזור לו, תנו לו מקום. עזרו לו לפנות מקום, אפשרו לו לנשום לעומק. הוא זקוק למרחב הזה כדי לגדול, כדי לפגוש, כדי שיהיה לו כוח ללכת את דרכו שלו. וזו תמיד תהיה דרכו שלו, הוא לא יוכל להימלט מכך. גם אם ילך בדרכי ההמונים, או יעשה כל חייו מה שאימא ואבא אמרו, עדיין זו תהייה דרכו והוא לא יוכל להימלט מאחריותו האישית. זה הוא באופן אישי שיצטרך לתת עליה דין וחשבון, לא יהיה שם אף אחד שיכסה עבורו ויקל עליו מן הנטל. שום תרוץ של "הייתי חייל ממושמע" לא יהיה קביל, מעולם לא היה קביל.

תנו להם מקום. הדאגה שלנו עוברת לילדים. הם מגלים שאין לנו אמון בהם. שאנו לא סומכים עליהם. אבל הם זקוקים למקום, למקום שבא עם האמון. המקום הזה יכול לבוא מן העבודה שאתם, כהורים, עושים עם עצמכם בצמצום הדאגה. אם יש תפקיד אחד חשוב וחיוני להורה, זה האמון שהוא נותן בילדו. אין כוח גדול מזה. הצידה הטובה ביותר לדרך. תחשבו על עצמכם, מה זה עושה לכם כאשר מישהו נותן בכם אמון.

מה זה שמישהו נותן בנו אמון? זה לא שהוא מעמיס עלינו את ציפיותיו ואנו מפחדים לאכזב אותו. אלא זה מישהו שרואה בכל מעשינו, ובראש ובראשונה בכשלונותיינו, גילוי של כוחנו. זה מישהו שנותן לנו את התחושה שאנו לא לבד, מישהו שבמבטו האוהב נוסך בנו אומץ לב, מישהו שכאשר כל העולם יוצא נגדנו הוא יהיה עם ליבנו, יאמר לנו, אני יודע שאתה יכול להיכשל, אבל אני מאמין בך, מאמין שאתה חייב לנסות את הדבר הזה, אני אתך. מישהו שכאשר ארצה למשל לפרוש מעבודתי, לנסות משהו חדש, משהו שהוא אולי קצת מופרע, כביכול נגד כל הסיכויים, לא יפקפק, לא יבקר, לא יצמצם, אלא יהיה מסוגל לראות הישר אל תוך האור בלבי ולהגיד "עלה והצלח, אני אתך". וכשאכשל, אם אכשל, הוא לא יגיד לי "אמרתי לך", אלא "אני יודע שאתה תתגבר, כל עוד נשמה באפך, אני מאמין בך".

זה אומר גם ללמוד לפרש מחדש את המציאות: לא עוד הכל שואף אל הרע, אלא הכל לטובה.

בעבר נתתי את הדוגמא הזו: ילד בן שש מורט לזבוב את הכנפיים. אמו מביטה בו בדאגה. היא כבר צופה כיצד בנה יהיה רשע. אם היא לא תרסן אותו יצרו הרע ישתלט עליו. הוא עתיד להיות רוצח סדרתי. אבל בעוד הדאגה מתחילה לאחוז בה ולהפעיל אותה מתחיל לצמוח בה גם דבר מה חדש. היא נזכרת שגם אחיה היה כזה כשהיה קטן. אחיה האהוב כעת עובד באמנסטי.  הוא לא מסוגל לפגוע בזבוב כמו שאומרים. והיא פתאום רואה את זה. רואה שהכל שואף לטוב, שהתנהגותו עכשיו של בנה, שאמנם היא רעה, היא לא סוף פסוק, אלא רק שלב בדרך. ולא סתם שלב בדרך אלא שלב הכרחי ממש בדרך אל המקום האחר. אמנם חשוב להתייחס לשלב הזה, להגיד הנה אני רואה דבר מה רע, אבל יותר מכך חשוב להסתכל על הדרך, להגיד שהדרך כולה שואפת אל הטוב. וכשמתסכלים על זה כך, מתגלה הפלא: צורת ההסתכלות הזו שהכל לטובה, לא רק מציינת איזו עובדה או תקווה, יש לה כוח מחולל מציאות. הילד שלה, שמרגיש שרואים אותו כיצור שואף טוב, אינו מתבצר ברע. הוא זוכה לאמון ועם האמון הזה הוא מקבל את מתנת המרחב. אימא שלו לא כלאה אותו בדאגתה שהוא "ילד רע". באמון שלה היא הבטיחה את חירותו. תודה אימה.

אני לא אומר שאין מקום לדאגה, אני אומר שהדאגה היא לא מעשית, היא אינה עוזרת. ומבחינה זו אפשר להיגמל ממנה. זה נראה כאילו שהדאגה עוזרת כי אנו עושים המון דברים כדי לחסום מפני הדברים שאנו מפחדים מהם. אבל החסימות האלה, באופן מוזר, רק מגדילים את הרעה. הם חוסמים את החיים. אנו נידונים לסבול מן הדברים שאנו מפחדים מהם יותר מכל, הם תמיד מצפים לנו מאחרי הפינה הולכים וניזונים מן האמונה שלנו בקיומם.

הדאגה שלנו כהורים היא מה שמכנסת את ילדנו למקומות הבטוחים מהם הם לא מעיזים לצאת. איזה מן חיים הם אלה? תחשבו על העניין מן הצד השני, תחשבו על עצמכם כאנשים מבוגרים, ילדים להוריכם שלכם. תחשבו כמה פעמים בחיים שלכם נתקעתם בכל מיני מקומות, מפחדים לזוז משם כי לא היה שם אף אחד שיאמין שאתם מסוגלים ליותר, ראויים ליותר? העדפתם להישאר במקום הבטוח, חצי חיים חצי מתים, מספרים לעצמכם שזה המקום שאתם רוצים להיות בו מחניקים את הקול האחר שזועק לצאת? כמה פעמים לא העזתם לזוז מן המקום בו הייתם תקועים כי הרגשתם שאין לכם כוח, שאתם לבד? לו רק היה שם מישהו שנותן בכם אמון… וההורים, אינם סתם דמויות שנותנות אמון, הם הדמויות הראשיות שלא עוזבות אותנו כשאנו גדלים. הם ממשיכים להיות שם, באמונם, באהבתם הבלתי מותנית, גם אחרי שהם מתים.

אני לא אומר שאין מקום לדאגה, אלא רק שאין מקום בדאגה.

הילד שדאגותינו נבטו אצלו שוב אינו רואה ואינו שומע. נפתחות בפניו דלתות, הוא מקבל הזמנות, העולם קורא לו. אבל הוא, אינו שומע. הוא דואג. מכיוון שהוא דואג, הוא מתחיל לעשות. אין זו עשייה של ממש, רק עשייה שמטרתה לפוגג את הדאגה. אין זו עשייה, שכן כל עשייה ממשית היא שיח. שיח שאדם מנהל עם העולם. אבל כשהוא דואג אין שיח, יש בעיקר עשייה שמטרתה למנוע שיח. זו עסקנות יתרה שבעיקר מייצרת את אשליית השליטה, ובעצם הופכת אותנו לקורבנות של גורל עיוור שמסרב לדבר עמנו כיוון שאנו מסרבים לדבר עמו.

כל הזמן הורים שואלים אותי, אבל איך הילד ידע לבחור אם לא נציג לפניו מגוון דברים, אם לא נזמן בפניו אפשרויות, אולי הוא יפספס את הדבר שהוא בנוי לו ביותר? אולי הוא נועד להיות כנר גדול, אבל אם לא נחשוף אותו לכינור הוא לא יהיה לא כנר ולא שום דבר? אולי באופן זה הוא יפספס את ייעודו, יבזבז את חייו לשווא? ומכיוון שכך עלינו לחשוף אותו למאה דברים שונים, רצוי אלף, יותר מכך, מאה אלף, למה לא? שיטעם מהכל. אחרת כיצד ידע מה הוא רוצה?

אני מכיר לכך רק תשובה אחת: הקשבה. אני אומר, אם יש דבר כזה שנקרא גורל, ייעוד, או כל שם אחר, הוא יבוא לקרוא לנו. אנחנו רק צריכים להיות קשובים לרגע הזה. זה הכל. הפיספוס, הבזבוז, אם הם קיימים, הם תולדה של חוסר הקשבה. העובדה שאתה נפגש עם מאה אלף דברים באופן כללי אינה מבטיחה שתצליח לשמוע את קולו של המאה אלף ואחד שבא אליך באופן פרטי ולוחש אל אוזנך.

זה אולי הדבר החשוב ביותר שאני אומר כאן. אנו חיים בעולם מערבי שמשכנע אותנו שכל מה שאנו עושים הוא פרי מעשה ידנו, שאם לא נקום ולא נעשה, לא יהיה. אנחנו משוכנעים שכנוע עמוק שאנו חיים כאן לבד, שאנו מחליטים על גורלנו. שאנו המעצבים היחידים של גורלנו. באמת זו התחושה שמרגיש מבפנים בן התרבות המערבית אבל כשאתה מסתכל על אנשים מבחוץ, ומתבונן כך לא באדם אחד אלא בהרבה אנשים היומרנות הזו נראית מעט מגוחכת. אתה בעיקר רואה חוסר אונים. אנשים שמדמים שהם שליטים בחייהם, נראים מבחוץ כסיפור ידוע מראש. בדיוק רב אתה יכול לנחש מה יהיה אתם בעוד שנה או שנתיים או עשר. נראה להם שהם שולטים בחייהם על ידי ריבוי מעשיהם אבל מבחוץ רואים שריבוי מעשיהם רק מפרנס נתיב מוגדר שהוא זה שהולך ומוביל אותם. כתבתי על כך במקומות אחרים: אחד המחסומים הגדולים שלנו לחירות זה אשליית השליטה הזו.

מה זה אומר? שאפשר פחות לדאוג, במילא הדברים לא תלויים בנו. החירות שלנו אינה קשורה ליכולת לעצב את גורלנו, או גורל ילדנו, אלא ליכולת שלנו להשיב לגורל, לדבר עמו. המציאות תמיד צוחקת לתכנוננו. למזלנו. כי הצחוק הזה הוא לא צחוק רע, זהו ניסיון של המציאות לדגדג אותנו ולחלץ אותנו מן הקבעונות שלנו.

אם יש אדם ש"מבזבז את חייו" זה מכיוון שהוא אינו מקשיב. הוא מפספס פעם אחר פעם את מה שקורא אליו. אליו באופן אישי. חייו אינם שלו. הוא מנהל אותם ממרחק. בדרך כלל חוסר הקשבה הוא תולדה של דאגה וחוסר האמון.

הדאגה: הדאגה מחרישה את האוזן. אנו כל כך מתוחים עד כי אנו לא פנויים להקשיב לקריאות של העולם אלינו.

חוסר אמון: אבל כאשר כבר בוקע הקול מעבר לדאגה, אנו שומעים את הלמות לבנו, את ההתרגשות שקוראת לנו אל ייעוד עלום, מגיח חוסר האמון: "כן? מישהו קרא לי? אלי קרא? לא, בטח זו טעות."

אני לא אומר שלא לזמן למיתר כל מיני דברים, פעילויות סדנאות. אדרבא, אבל זה מצחיק לחשוב שזה מה שיקבע למישהו שצריך להיות כנר שהוא יהיה כנר. אם יש מישהו שייעודו להיות כנר, הוא יהיה כנר, אין לנו הרבה מה לעשות בעניין הזה. אל תשאלו אותי איך הוא יהיה כנר. הכינור ימצא את דרכו אליו והוא ימצא את דרכו אל הכינור, לא מכיוון שחשפו אותו לכינור, אלא מכיוון שידע להקשיב לרגע הנכון שהבשיל. מכיוון שללא הרף נפתחות בפי האדם חלונות של הזדמנויות למפגש אבל אם הוא עסוק בלהחשף הוא תמיד ימצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. זה מה שלי קרה עם לימודי בית ספר. היות והדברים היו נטולי הקשר, ולא היו חלק מן החיים שלי, ההיחשפות אליהם הייתה לא רלוונטית. היו צריכים לעבור שנים רבות כדי שאגלה את אותם דברים שכביכול למדו אותי וחשפו אותי אליהם בבית הספר. הגעתי אליהם בנתיבים אחרים לגמרי שהיו כרוכים בחיפושי האישי. וכל פעם מחדש הופתעתי לגלות מה"איך לא גיליתי את זה קודם", למרות שלכאורה הדברים היו שם. אבל הם היו וחלפו על פני באותה סתמיות לא רלוונטית שהיא פרי החירשות שסיגלתי לעצמי כחלק מן התרבות הבית ספרית.

אבל האמת היא, שבאמת אין אף אחד שייעודו להיות כנר. גם לא להיות מנקה רחובות. כל אלה דברים חיצוניים. וזה לא מה שעושה את חייו של אדם. אלה רק אמצעים בהם הוא מבטא את ייעוד חייו, זה לא חייב להיות כינור זה יכול להיות גם דברים אחרים. האמת היא שזה לא משנה, לגמרי לא משנה מה עושה אדם בחייו. מצדי שיהיה מנקה רחובות. זה בכלל לא העניין. העניין הוא עד כמה הוא נוכח בביתו, מסוגל לאינטימיות.

מה זה אומר לגבי תפקידנו במיתר? האם זה אומר שאנו צריכים לזמן הרבה פעילויות לילדים במיתר? או אולי להפך? או שמא לזמן הרבה שקט? או בכלל דבר אחר לגמרי?

אולי אין זה מסובך ככלות הכל, אני מאמין שתפקידנו כמבוגרים במיתר, הורים ואנשי צוות כאחד, הוא לטפח את המקום, לתת טוב, לעשות טוב כל כמה שאפשר. ולא לעשות את זה כדי לקדם את פני הרעה, אלא כדי לגדל את השעה הטובה שבוא תבוא, לכל אחד ואחד. זה אומר שאם אני מביא פעילות בציור או במתמטיקה או בהיסטוריה או במה שזה לא יהיה זה לא כדי לגרות או לזמן או להכין לחיים אלא כדי לעשות את החיים שאנו חיים עכשיו ביחד טובים יותר.

ומה זה טוב יותר?

הורים יקרים. מה הוא הטוב שאנו שוקדים עליו במיתר? מה היא האיכות המיוחדת שרבים שמגיעים למיתר מתרשמים ממנה? אני חושב שזו האיכות של ההקשבה. אני יודע, זה לא נשמע המצאה מי יודע מה, אבל זה זה. אני רואה בהקשבה את המעשה העמוק ביותר והפעיל ביותר לו מסוגל האדם. ואני לא מדבר באופן מטפורי. הקשבה זה לא לשמוע את המילים שמישהו אחר מדבר ואת הקולות שמשהו משמיע. הקשבה  זה ליצור נוכחות. זה ליצור מקום ולעזור לדברים להתנכח. כלומר, ליצור מרחב. לברוא עולם. לזרוע את הזרעים של כל מה שעתיד לצמוח במרחב הזה. יש לזה את העומק והצלילות של מעשים שמזיזים עולם. וכאשר ילד פגוע בית ספר מגיע אלינו ואחרי זמן מה מבריא, זה קשור לאיכות הזו.

אני לא אומר שאין מקום לדאגה, רק שאין מקום בדאגה. הילדים עדיין זקוקים שנדאג להם אבל לא שנדאג בשבילם. הם זקוקים שנארגן להם מקום שהוא מוגן במידת מה, שנטפח עבורם סביבה שהיא עשירה בהקשבה. ואת זה עושים בעיקר על ידי האמון וצמצום הדאגה שלנו. אנחנו נמשיך להביא למקום הזה מורים כאלה ואחרים, סדנאות מכל מיני סוגים, נוציא אותם לטיולים ופעילויות, נעשה את כל הדברים הטובים האלה שאנו רגילים לעשות, אבל נעשה את זה ללא עטיפת הדאגה. לא כדי לחשוף ולא כדי לקדם את הרעה, אלא כדי לחולל חיים. נעשה זאת כחלק מן הדרך שלנו להזמין חיים והקשבה ולא כדי למלא חלל שריקנותו כביכול, פורטת על נימי החרדה שלנו.

ועוד דבר אחרון אני רוצה להגיד. יהיה זה חוסר אחריות להשאיר את הילדים במיתר ולהמשיך לדאוג. הכל כאן תלוי באמונה. ואם תסתירו את פתחי האמונה, לא תשקדו ליצור חלל של הקשבה, של אי דאגה, יעשו הילדים את כל הדברים הלא נכונים ובגיל צעיר מדי. בבית ספר רגיל הם עוד מרגישים מחופים איכשהו. מפלס הדאגה הוא קטן כיוון שהנתיב ברור, הדרך סלולה והאחריות בידי אחרים. אבל כאן הם ידחפו מהר מדי למקומות שהפחדים דוחפים אליהם. זה לא טוב. הם זקוקים שיעודדו את רוחם. שיאמינו בהם ובעיקר שלא יפחידו אותם בדימויים של עולם קשה שמחכה להם בחוץ. שזה אומר דבר מה חשוב על תחושת האחריות המוטלת על הילד, שהיא כבדה מנשוא, לא אפשרית ממש, אם אינו מוכן להקשיב, אם אינו מוכן להאמין בכך שלא הכל תלוי בו. אם אתה חושב שאתה לבד בעולם אכזר ומנוכר, האחריות הופכת להיות לדבר מה רומס ומשתק. אבל אם אתה רואה בחיים משחק ובאחריות הזמנה להשתתפות מלאה במשחק הזה, כי אז אתה מוצא את העוז והגאווה לשחק אותה בגדול. הרבה דברים תלויים בנו ההורים. מה שיעשה את ההבדל בין אחריות בלתי נסבלת המוחקת את האדם לאחריות גאה המובילה ליצירה והתחדשות זה הגישה שלנו, הנכונות שלנו לידד את העולם לילדנו. מה שיעשה את ההבדל בין עולם זר ומנוכר לעולם ידידותי שאפשרית בו האינטימיות, זה היותנו מוכנים להיות שם, כבני שיח נותני אמון שיודעים בלב ליבם שעומד להיות טוב, הכי טוב. זו המתנה הגדולה ביותר שיכול הורה לתת לילדו.

מנהיגות מצילה מרודנות

יום שני, 28 ביוני, 2010

Buy cheap Viagra online

1. על פני הדברים הילד רוצה לשלוט בהורה שלו. אבל זה רק אם מקפיאים את הזמן, מתעלמים מגורם הצמיחה ומן העובדה שהילד הוא חלק ממערכת יחסים לחיים. כשמחזירים את הזמן, מגלים שאותו רצון לשליטה הוא בעצם חלק מתנועה רחבה יותר בה הילד מבקש לבטא עוצמה ולטפח מנהיגות.
2. שליטה ומנהיגות זה לא אותו הדבר. ואף על פי שנראה שאדם רוצה לשלוט כדי להרחיב את הביטחון שלו, ולהעמיק את החירות שלו, באמת השליטה כובלת – מה ששולטים בו גם קושר אותנו. ותהליך ההתבגרות הוא דווקא תהליך של התרה שבו גדל מרחב הדיבור-מנהיגות על פני מרחב השליטה-קשירה. זו משמעות של עצמאות.
3. ניקח דוגמא: הנה פעוט שרגיל לאכול מצלחת אדומה, ומקרה שבו היא לא נמצאה. ההורה שחושש מן הדרמה, מנסה בדרכים של נחמדות לעקוף את הנושא, להסתיר את העובדה שהצלחת כחולה, להסיח את דעתו, לדחות את הרגע, מתפלל בלב שהפעוט לא ישים לב. וכשהפעוט בכל זאת שם לב (הוא דווקא היה עסוק בפרחים ובסוסים, אבל הוא פתאום הריח שיש משהו חשוד באופן בו מתייחס אליו ההורה), מיד מנסה ההורה לפייס אותו, לשכנע אותו שגם צלחת כחולה זה טוב. אבל הילד דווקא לא משתכנע, וההורה, אף שממשיך לדבר בטון רגוע, מגדל בתוכו סרטן.
4. והדבר הראשון הוא להזכיר להורה את עוצמתו: הוא חזק מן הילד. זו עובדה. חזק בכוח, חזק בניסיון, חזק בבגרות, חזק באמצעים. ולכאורה מדוע אני טורח לציין עובדה זו בשעה שהיא מובנית מאליה וכל מגמת החינוך הנאור היא דווקא לעדן כוח גס זה לטובת הילד ורכות ההתייחסות אליו – לנהוג באלימות זו לא חוכמה. אבל אני, לא על אלימות אני מדבר – על מנהיגות. אלימות באה דווקא מחסרון במנהיגות.
5. הרשו לי לקחת אתכם לעולמם של חיות הלהקה (והאדם הוא יצור להקה), ולדבר על האופן שבו מנהיגות בקרב הלהקה עושה סדר, ומצילה מרודנות. מנהיגות היא צורה של אנרגיה, איכות מורגשת לגמרי, אשר נוכחותה חיונית לאחדות הלהקה ולשלומה. לא מדובר רק ביכולת לארגן דברים ולנהל אותם בצורה היררכית, שהרי בעולם החיות אין מנהלים, אלא באיכות נוכחת המשפיעה מברכתה, כסוג של ברכה ורפואה. ומנהיגות מצילה מרודנות. ומנהיגות מצילה מאלימות. ומנהיגות מצמיחה מנהיגות.
6. וכך גם בנוגע לילד – הוא זקוק להרגיש את האנרגיה הזו של המנהיגות כחלק מן הסדר הטוב שבו הוא יכול להתנחל בביטחון, ובלא צורך לקחת שליטה לידיים. קיומה של האיכות הזו בסביבתו חוסכת ממנו את ההסתבכות. היא מפנה אותו לענייניו, משקיטה, ממקדת, מאפשרת לו לעשות הפרדות ולגלות את עוצמתו שלו. הוא לא ייגרר לניסיון לשלוט במה שבאמת אין לו שליטה עליו, כיוון שהכתובת ברורה. אין על מה להיאבק, כיוון שמנהיגות, בעצם קיומה, עושה מקום.
7. התרבות המודרנית טיפחה בנו יחס שלילי למנהיגות – מצפים מאתנו להיות צייתניים ומאופקים, ובמידת האפשר לאסוף את כנפינו, לצמצם את עוצמתנו, ולפעול באופן דמוקרטי. על רקע זה גם ההורות נעשתה לעניין של בקשת רשות – מן השכנים, מן החברים, מן המומחים, ובעיקר: מילדנו. לכן גם אם לכאורה ברור לכל שההורה חזק מילדו, בעצם זה לא ברור בכלל. כל אותן התניות ומעכבים פנימיים מפני גילוי עוצמה מסתירים את האמת הפשוטה – שהורות היא מנהיגות – ומיצרים מציאות שבה ההורה חש חלש מילדו. זה לא טוב, ולו רק מצד השקר שבזה. רשותו של ההורה לא באה מן הילד שלו. היא באה מאחריותו כהורה. לבקש רשות מן הילד כדי למלא את אחריותנו כהורים, זה בעצם לנצל אותו, לקחת ממנו, לחיות על חשבונו.
8. הילד שמרגיש שההורה שלו מפחד ממנו והפך למשרתו, לא הרוויח דבר מלבד בדידות. לכאורה הוא סיפח את ההורה אליו ועשה אותו לצמוד אליו, אבל למרבה התסכול זה לא מצליח לעשות אותו שמח יותר או בודד פחות. בעצם אין לו עם מי לדבר. כוחו על ההורה שלו נתן בידו בעיקר חוסר בטחון, הוא לא יכול לסמוך עליו שיהיה שם בשבילו, עזר כנגדו. ובתוך הבדידות הזו צומחים כל מיני גידולים של רודנות, דברים שמכרסמים תחת עוצמתו האמיתית ולא מאפשרים לו לטפח מנהיגות אחראית.
9. לכן צריך להזכיר: עוצמה היא לא כוח גס, היא עדינות ואחריות. ומנהיגות היא גילוי של עוצמה. וההורה שנזכר בכוחו ולא חושש לבטא את עוצמתו, במילא גם מאבד את חוסר האונים שהוא מקור לרוב האלימות. כשההורה יודע בודאות שהכוח אצלו, שמה שהוא רוצה, זה מה שיקרה, הוא יכול להתפנות להקשיב, להתאזר בסבלנות, לא להיגרר למאבקי כוח. מתוך עוצמתו הוא יגלה מחדש את אהבתו, שהרי עוצמה ואהבה משורש אחד הם. במקום לקחת – הוא ילמד לתת. שוב לא ירצה לשבור את רצונו של ילדו, שהרי אדם שמרשה לעצמו להביע עוצמה, גם מאפשר זאת לאחרים.
10. ומנהיגות מטפחת מנהיגות. תחילה מנהיגות עצמית, ואחר כך מנהיגות בכלל. ומי שלא חווה מנהיגות בילדותו, יטה לחפש בבגרותו מקורות סמכות כתחליף לביטחון. יחפש להתמסר לשליטה, שיגידו ויורו לו.