1. איך נקרא לפעולה הזו שאדם עושה כאשר הוא פוגש דבר והופך אותו בכוח התכוונותו מדבר של סתם, אטום סתום, לדבר חי, משוחח, בעל משמעות? איך נקרא לאותה פעולה של התעמקות בטכסט ההולכת ומגלה בו רבדי משמעות, והופכת אותו לא רק למובן, אלא גם לאישי, לאות, להתגלות?
2. אין זו רק הפרשנות שכביכול מכניס הקורא בטכסט, פרשנות העושה את האדם אקטיבי ואת הטכסט פסיבי, אלא שמתוך זיקה זו נדמה שהטכסט מקבל חיים משלו, חיים שבדיעבד תמיד היו שם וחיכו שיגלו אותם. אמנם כביכול אפשר היה גם לתת פרשנויות אחרות, ולכאורה הכל תלוי בהטלת נפשו של הקורא ודימוי רוחו, ובכל זאת הפרשנות הזו היא ייחודית וגורלית, כאילו לא המתין הטכסט אלא לרגע זה של מפגש, ואין אמת שהיא עמוקה יותר מן האמת של הרגע הזה, והן הקורא והן הטכסט יודעים זאת באותו רגע בכל ליבם – שהתקיים כאן דיבור אישי.
3. ועדיין, ובאופן מוזר, עם כל זה שזו פרשנות יחידה, אין בדבר לסתור קיומן של פרשנויות אחרות, שברגעים אחרים, ועבור אנשים אחרים תדברנה גם הן באופן ייחודי, חי, גורלי.
4. הפרשנות הזו היא לא המצאה. החיים הנובעים מרגע זה מוכיחים כי שורשה הוא אמת. והאמת היא תמיד האמת של המפגש, האמת של הבריאה המתחוללת ברגע זה. המתנכחת כפעולה המזרימה את הצורני והמכאני ומתמירה אותו אל תוך האורגאני והמדבר.
5. איך אם כן נקרא לפעולה זו של פרשנות מחיה שהיא יותר מפרשנות? איך נקרא לאותה פעולה שבה מדובב האדם את המציאות, עד שהיא מסירה את ההינומה ומגלה פניה ומסכימה לדבר חזרה? והפעולה הזו עושה מספר דברים, ויש לה מספר היבטים.
6. היא נותנת משמעות. ומעניקה נפח. ועושה משהו שהיה רק צורני למשהו בעל נפח. והופכת משהו סתמי למשהו לא סתמי. מעניין שהוא לעצמו לעניין שהוא אלי. מעניין מקרי, למפגש שכמו הכל כוון אליו. אוספת את הרקע באקט של תשומת לב, ומולידה את הנוכחות שבמוקד. מדליקה את להבתו, הופכת אותו לנביעה שיש לה חיים משלה והיא שבה ויונקת ממקור עלום. מפריחה אותו, מרטיבה אותו, עושה אותו מסלע יבש למקור מים חיים. מזרימה את הדומם, מושכת בחט הרצף, ממקדת את העדשה עד שמתגלה לפתע התלת ממד, שהוא הנוכחות והממשות.
7. איך נגיד את כל זה במילה אחת?
8. איך נקרא לאותה פעולה של מיקוד וקריאה בשם? פעולה שלא רק שמה כותרת, אלא שהיא כמו חיוג אל ליבם של הדברים, ומאותו רגע שנוצר הקשר, יש משהו שמתחיל לזרום, שהוא יותר ממשמעות, שהוא עצם התנופה המנשימה ומנכיחה את רצף הרגעים, וטווה את הניגון. איך נקרא?
9. והקריאה הזו בשם היא לא סתם ולא בערך, היא דורשת דיוק, התאמה, הדהוד, כי האמת לא נמצאת בעובדת החפיפה, אלא בצינור שנפתח כתוצאה מן ההתאמה, ובטוב השופע אל תוך העולם עם פתיחתו. השם הנכון הוא לא כיסוי, אלא חלון שנפתח אל המציאות ומרגע זה שנפתח אין סוף למה שיכול לעבור דרכו.
10. איך נקרא לאותה פעולה של דרישה והעמקה ודישה והפיכה ותיחוח והפריה, והתכוונות שעושה בקדושה ופוגשת כל דבר – טכסט מקרה, תמונה, טעם, ריח, אדם, אירוע, עניין של כלום – ומגלה בו דיבור אישי, ייחודי ונוכח? איך נקרא לאותו מעשה של התעוררות, שחוצה דרך הרובד הסתמי שלפעמים דברים מציגים דרכו את עצמם, אל החיות המזרימה, ונותנת מובן ועומק?
11. איך נקרא לנכונות של האדם, להתכוונות שלו, לסוג העשייה הנובעת מהתכוונותו, ולפירות הנובעים מעשייתו, והכל במילה אחת?
12. ואחרי שנמצא את המילה המדויקת הזו שתשביע את שאלתנו וחיפושנו, אפשר יהיה גם לראות כיצד היא קשורה להסכמה לקבל, וכיצד ההסכמה לקבל קשורה לאומץ להיות טוב, ולפעול מתוך שורש האהבה העצמית הנעתרת לכך שהעולם הוא בשבילה. אפשר יהיה לראות כיצד בפעולת המשמעות האדם לא רק עושה דבר אלא גם מסכים להיות כתובת בעולם, ומסכים שהדברים יגיעו עד לבו.