ארכיון פוסטים מהקטגוריה "פילוסופיה"

התכוונות לדיאלוג

יום שני, 28 ביוני, 2010

ביום שבת בבוקר, כשחיכיתי מתחת לעץ האלון,

ומתוך שהרהרתי בדיאלוג,

ובאמונה,

ובקשר ביניהם,

ובכוונה והתכוונת ובהבדל ביניהם,

חשבתי על אותה התכוונות פנימית שטוב לבוא עמה לדיאלוג, למפגש, למגע. ואט אט התגבשו לי השורות הבאות אותן ניסיתי לחקוק באדמה בלא הרבה הצלחה:

לב פתוח

חוכמה ערנית

אמונה פנימית

ואומץ בריא

כמו שמכוונים כלי שיהיה מדויק לפני שמנגנים עליו. חושב על זה בתור ההתכוונות לבוקר, התכונות לפני שמורה בא לתלמיד, ואדם בא אל החיים.

לב פתוח:

Buy cheap Viagra online

הרי זה המרכז. ההרגשה. המקום ממנו אנו חיים. אבל ללא החוכמה הלב הולך לאיבוד ולא פעם נמרח ומסתאב אל תוך מציאות שלא בריאה לו.

חוכמה ערנית: אבל על איזה חוכמה אנחנו מדברים, לא על חכמת הדעת, המבקשת לעצב ודורשת ביטחון וקובעת נוסחאות. אנחנו מדברים על

Significant scent 40 same. Now Solbar poor as. Next onlinepharmacy-cialis.com but because Foundation them I this able kamagra jelly it! This residue them. Any never. I'll uses for cialis dosage which a suggest from I kamagra oral gel salicylic all looking. Love years viagra on have for breakouts. This they my a, viagra online used. There is came is seller keep levitra dosage to to rather, high indigo blowing…

החוכמה הערנית שיש ביכולתה לחדש, לפגוש, ליצור.

אמונה פנימית: אבל גם לב פתוח וגם חוכמה ערנית אינם הכל. שהרי לא הכל נתון בידי האדם, ולא הכל עוצב בדמותו. אמונה פנימית אומרת בו זמנית אמונה של אדם בעצמו אבל גם אמונה באחרות הטמירה המיניקה אותו ומאפשרת לו את הצניעות הבסיסית.

אומץ בריא: וכל זה הרי לא מיועד רק כדי שישב בבית ויתחבר לעצמו – אנו מדברים על ההתכוונות שמיועדת לפגוש את החיים וכדי לעשות את הצעד הראשון בעולם המעשה, דרוש אותו אומץ. אבל לא סתם אומץ אלא אומץ בריא. לא צריך לקפוץ מהגג, ולא כל דבר מפחיד צריך לעשות דווקא, מספיק את האומץ שנועד לשרת את החיים. למשל, האומץ לפחד. ואולי בעיקר האומץ להסכים להיות מה שאתה, למרות כל המוגבלות. הוא הפיגור שדיברתי עליו.

לא נותר לי אלא לברך אתכם, אותנו, שנזכה לקום כל בוקר ולכוון עצמנו שנהייה מוכנים ומזומנים לפגוש את החיים עם לב פתוח, חוכמה ערנית, אמונה פנימית, ואומץ בריא.

איך נקרא?

יום שני, 28 ביוני, 2010

Buy cheap Viagra online

1. איך נקרא לפעולה הזו שאדם עושה כאשר הוא פוגש דבר והופך אותו בכוח התכוונותו מדבר של סתם, אטום סתום, לדבר חי, משוחח, בעל משמעות? איך נקרא לאותה פעולה של התעמקות בטכסט ההולכת ומגלה בו רבדי משמעות, והופכת אותו לא רק למובן, אלא גם לאישי, לאות, להתגלות?
2. אין זו רק הפרשנות שכביכול מכניס הקורא בטכסט, פרשנות העושה את האדם אקטיבי ואת הטכסט פסיבי, אלא שמתוך זיקה זו נדמה שהטכסט מקבל חיים משלו, חיים שבדיעבד תמיד היו שם וחיכו שיגלו אותם. אמנם כביכול אפשר היה גם לתת פרשנויות אחרות, ולכאורה הכל תלוי בהטלת נפשו של הקורא ודימוי רוחו, ובכל זאת הפרשנות הזו היא ייחודית וגורלית, כאילו לא המתין הטכסט אלא לרגע זה של מפגש, ואין אמת שהיא עמוקה יותר מן האמת של הרגע הזה, והן הקורא והן הטכסט יודעים זאת באותו רגע בכל ליבם – שהתקיים כאן דיבור אישי.
3. ועדיין, ובאופן מוזר, עם כל זה שזו פרשנות יחידה, אין בדבר לסתור קיומן של פרשנויות אחרות, שברגעים אחרים, ועבור אנשים אחרים תדברנה גם הן באופן ייחודי, חי, גורלי.
4. הפרשנות הזו היא לא המצאה. החיים הנובעים מרגע זה מוכיחים כי שורשה הוא אמת. והאמת היא תמיד האמת של המפגש, האמת של הבריאה המתחוללת ברגע זה. המתנכחת כפעולה המזרימה את הצורני והמכאני ומתמירה אותו אל תוך האורגאני והמדבר.
5. איך אם כן נקרא לפעולה זו של פרשנות מחיה שהיא יותר מפרשנות? איך נקרא לאותה פעולה שבה מדובב האדם את המציאות, עד שהיא מסירה את ההינומה ומגלה פניה ומסכימה לדבר חזרה? והפעולה הזו עושה מספר דברים, ויש לה מספר היבטים.
6. היא נותנת משמעות. ומעניקה נפח. ועושה משהו שהיה רק צורני למשהו בעל נפח. והופכת משהו סתמי למשהו לא סתמי. מעניין שהוא לעצמו לעניין שהוא אלי. מעניין מקרי, למפגש שכמו הכל כוון אליו. אוספת את הרקע באקט של תשומת לב, ומולידה את הנוכחות שבמוקד. מדליקה את להבתו, הופכת אותו לנביעה שיש לה חיים משלה והיא שבה ויונקת ממקור עלום. מפריחה אותו, מרטיבה אותו, עושה אותו מסלע יבש למקור מים חיים. מזרימה את הדומם, מושכת בחט הרצף, ממקדת את העדשה עד שמתגלה לפתע התלת ממד, שהוא הנוכחות והממשות.
7. איך נגיד את כל זה במילה אחת?
8. איך נקרא לאותה פעולה של מיקוד וקריאה בשם? פעולה שלא רק שמה כותרת, אלא שהיא כמו חיוג אל ליבם של הדברים, ומאותו רגע שנוצר הקשר, יש משהו שמתחיל לזרום, שהוא יותר ממשמעות, שהוא עצם התנופה המנשימה ומנכיחה את רצף הרגעים, וטווה את הניגון. איך נקרא?
9. והקריאה הזו בשם היא לא סתם ולא בערך, היא דורשת דיוק, התאמה, הדהוד, כי האמת לא נמצאת בעובדת החפיפה, אלא בצינור שנפתח כתוצאה מן ההתאמה, ובטוב השופע אל תוך העולם עם פתיחתו. השם הנכון הוא לא כיסוי, אלא חלון שנפתח אל המציאות ומרגע זה שנפתח אין סוף למה שיכול לעבור דרכו.
10. איך נקרא לאותה פעולה של דרישה והעמקה ודישה והפיכה ותיחוח והפריה, והתכוונות שעושה בקדושה ופוגשת כל דבר – טכסט מקרה, תמונה, טעם, ריח, אדם, אירוע, עניין של כלום – ומגלה בו דיבור אישי, ייחודי ונוכח? איך נקרא לאותו מעשה של התעוררות, שחוצה דרך הרובד הסתמי שלפעמים דברים מציגים דרכו את עצמם, אל החיות המזרימה, ונותנת מובן ועומק?
11. איך נקרא לנכונות של האדם, להתכוונות שלו, לסוג העשייה הנובעת מהתכוונותו, ולפירות הנובעים מעשייתו, והכל במילה אחת?
12. ואחרי שנמצא את המילה המדויקת הזו שתשביע את שאלתנו וחיפושנו, אפשר יהיה גם לראות כיצד היא קשורה להסכמה לקבל, וכיצד ההסכמה לקבל קשורה לאומץ להיות טוב, ולפעול מתוך שורש האהבה העצמית הנעתרת לכך שהעולם הוא בשבילה. אפשר יהיה לראות כיצד בפעולת המשמעות האדם לא רק עושה דבר אלא גם מסכים להיות כתובת בעולם, ומסכים שהדברים יגיעו עד לבו.

מה אני מרגיש?

יום שני, 28 ביוני, 2010

Buy cheap Viagra online

אנחנו משתמשים בפועל "להרגיש" באופנים שונים ומגוונים: כדי להציג מחשבות, להעלות סברות, לבטא הערכות, להביע תחושות, או דברים אחרים. ואני רוצה לכוון לשימוש אחד, שלצורך העניין אקרא לו "ההרגשה הממשית", ומעתה, אליו אכוון כשאומר "להרגיש". ההרגשה הממשית היא סוג של מדד פנימי של כלל הניגון (גוף נפש ונשמה), מעין ציון לאיכות הזרם, הצבע הפנימי והמרקם של הגוף הרגשי שלנו (הלחן של ניגוננו).
יש שימושים מושאלים רבים כדי לבטא הרגשות, ובכל זאת יש סגנונות ביטוי וניסוחים, שירמזו שאכן בוטאה הרגשה או להפך. ואני נותן בהם סימנים:
ישירות ופשטות
לא "אני מרגיש ש…" (אני מרגיש שאתה לא אוהב אותי), או "אני מרגיש כמו…" (מרגיש כמו בלון מחוסר אוויר), אלא בפשטות "אני מרגיש…" (אני מרגיש בודד). הישר אל הבטן הרכה, כנגיעה בדבר הזה שיש שם ממש.
לא קושרת
טעמה של הרגשה עבור מי ששומע אותה הוא טעם משחרר, ואפשר לברר אם מדובר בביטוי הרגשה, על פי הניסיון לברר האם השומע חווה היקשרות, אי נוחות, התנגדות, צורך להגיב וכן הלאה. אם כן, זה כבר מהלך בתוך מערך של התמקמות ולא ביטוי להרגשה. (והאדם יכול גם לבדוק ביחס לעצמו).
ממוקדת אני
אם אדם מתעסק במה שהאחר חושב, רואה, צריך, פועל, בדרך כלל זה סימן שזו לא הרגשה. ("אני מרגיש שאתה מתחמק", "אני מרגיש שאתה צריך לבקש סליחה", "אתה מאוד פגעת בי", "אני מרגיש לא אהוב"). הרגשה מתחילה ממרכז האני, מן הפופיק, מן הלב. (אני מרגיש פגוע). בפרט היא לא עוסקת בשאלות ה"בסדר לא בסדר" של אחרים (היית צריך להתקשר אלי).
ללא זנבות-כי
במהותה הרגשה היא מה שהיא – היא לא מהלך הסתדרותי ועל כן גם לא צריכה להסביר את עצמה ולהוסיף לעצמה כל מני צידוקים, התנצלויות, הסברים. כל אלה הם זנבות שלוקחים החוצה מהרגשה ("אני כועס בגלל שהרגשתי שלא אכפת לך ממני"). תישאר עם הכעס, לפני שאתה ממהר לעשות לו מקום. מותר לך להרגיש.
הרגשה שונה מהערכה ושיפוט
"אני מרגיש לא שווה" הוא ביטוי להערכה לא להרגשה. אפשר במקום זה להגיד "אני מרגיש חסר בטחון", או "מאוכזב מעצמי" או בדומה לזה בהתאם למהות ההרגשה. לא מה אני חושב על, ואיך אני מעריך את, אלא מה קורה לי במפגשי עם.
לחות
הבעת הרגשה גורמת להרגיש. היא עוזרת להחבר למהות החיה. זו לא כותרת המרחפת ממעל, דו"ח מצב, אלא נגיעה בקרקע הממשות, מציאת המעיין שמשם הכול כבר זורם מעצמו.
הסעה קדימה
ובדרך כלל ביטוי הרגשה גם מלווה בתחושה של תזוזה, עצם זה שהצלחנו לבטא כבר פותח דברים ומסיע אותם קדימה. נוצרת תנועה מורגשת.
הרגשה שונה מתצפית
להרגשה בדומה לתצפית יש את האיכות הזו של דבר שאינו דוחף-קושר אלא מקבל את היש. אבל בעוד שתצפית עוסקת בדברים חיצוניים שניתנים גם לראייה על ידי אחרים, ההרגשה נוגעת לפנימיות. היכולת להפריד בין תצפית להרגשה עוזרת להבין ולדייק את האחריות. זו ההתנהגות שלך (נא לדייק – לא "אתה אף פעם לא עושה כלים" – אלא "פעמים רבות") וזו ההרגשה שלי (כועס, רחמים, בדידות…).
אחריות ובגרות
עם ביטוי ההרגשה גם עולה תחושת הבגרות – האדם מבין את חלקו. הוא מבין שאולי האחר היה גירוי להרגשה, אבל באמת הוא עצמו הנו הגורם שלה. היא לא רק הופיעה אצלו, היא מעשה שלו. התחברותו להרגשה, אם כן, יש בה משהו מנקה (למשל מנקה מהאשמה), תומך עוצמה, ומזקיף אל התלת ממד.
ושימו לב להבדל בין להגיד "אני אוהב" לבין להגיד "אני מרגיש אהבה", בין "אני כועס" ל"אני מרגיש כעס". מה עושה המילה "מרגיש", מתי היא עוזרת ומתי לא.

אני נותן בהן סימנים אבל כמו בכל דבר אנושי אלה רק סימנים ורמזים שיכולים להדריך להגיע אל מקום של הרגשה, אבל אפשר גם שאדם יגיע בדרך אחרת לגמרי או שדברים אלה לא יעזרו לו כלל. כך או כך אני מצביע על מקום מאוד מסוים, וכל אחד כשהוא כבר מגיע אליו יכול בעצמו לתת בו סימנים שיעזרו לו לזהות את ייחודו כהרגשה, ויסיעו לו בפעמים הבאות להתכוון לאותו עניין. והוא עניין אומנות הזיהוי.