פרק חמישי: המרחב הדיאלוגי

"האמנם נשמתי היא אשר הציקתני בנסותה לחרוג למרחב, או נשמת העולם היא המתדפקת על לבבי ומבקשת לבוא בחדריו?" טאגור

תוכן עניינים לפרק חמישי

[—ATOC—]
[—TAG:h2—]

מרחבים

יש משהו מן הקסם שמתחיל לפעול בתוך מרחב אנושי כשהוא נעשה למרחב דיאלוגי. התהליכים הקוויים-מכניים מפנים את מקומם לסוג חדש של תהליכים לא מוכרים, ובהדרגה נחשפת מציאות ייחודית המברכת את כולם בעוצמתה. 

קבוצה דיאלוגית – כזו הנפגשת למשל אחת לשבוע למפגש מעגלי – היא רק דוגמא אחת למרחב דיאלוגי. באותה המידה אפשר להתייחס למרחבים אנושיים אחרים, מבנים תרבותיים, ואפילו אקלים נפשי פנימי תוך אישי, בתור מרחב דיאלוגי. השם "מרחב דיאלוגי" מתייחס, אם כן, לכל מרחב אנושי שמאופיין במרכיבי רקע התומכים בהיווצרותה של האיכות הדיאלוגית.

וראוי לזכור שמרכיבי רקע אלה הם רק בגדר סייעים. תמיד ובכל תנאי יכולה להגיח האיכות הדיאלוגית כהפתעה שאין מצפים לה, ומנגד, גם ארגונם של התנאים על הצד הטוב ביותר אין בידם להבטיח את הופעת החוכמה היוצרת.

בפרק זה אנסה להאיר היבטים אופייניים של המרחב הדיאלוגי בכלל והקבוצה הדיאלוגית בפרט. אגב כך גם אנסה להצביע על מספר ממדים שיכולים לעזור בכינונה ככזו. זה לא יוכל להיות מתכון, אבל עשוי לתת כיוון ולגעת בנקודות שכדאי לשים לב אליהן במהלך דיאלוג. בסופו של יום קבוצת דיאלוג תהיה הדבר שקורה כאשר קבוצה של אנשים המסכימים למפגש מתייצבים דיאלוגית. אבל בו בזמן התייצבות דיאלוגית היא הדבר שמתעורר באנשים כשהם מוצאים את עצמם שותפים למרחב דיאלוגי. כך שניתן לומר שהמרחב הדיאלוגי הוא הצד המשלים להתייצבות הדיאלוגית, ושניהם כאחד הם חלק מן המציאות הדיאלוגית.   

מטפורת המעגל

אפשר לתאר את המרחב הדיאלוגי כמרחב מעגלי. בקבוצת דיאלוג זה כמובן משקף את האופן בו יושבים המשתתפים, אבל הרבה מעבר לכך ה"מעגליות" באה להצביע על איכות ממשית של נוכחות.

במיוחד חשובה מטפורה זו על רקע הפיתוי לשטח את המציאות לקו אחד, פיתוי שהוא כמו כוח מושך שכנגדו יש צורך כל פעם מחדש "לנפח" את המעגל ולפתוח את החלל הריק שבמרכז.

לא נוח, החלל הריק הזה שבמרכז. לפחות לא בהתחלה. המעגל נוטה לקרוס פנימה – אנשים ממהרים למלא את החלל במעשים ובמילים, ליצור מבנה היררכי בו יש מובילים ומובלים, להדק את החלקים לכדי מוצקות הומוגנית אחת, שיהיה שם משהו ולא ה"כלום" הזה שאין דרך לאחוז בו.  

אלה ההרגלים שלנו, ויש להם כוח רב. המעגליות דורשת שכל אחד ישהה את הפיתוי הזה, יתמיד במקומו, ולא ימהר לפסוע פנימה ולמלא את החלל. אם כל אחד יישאר באחריותו וחירותו, וישמור מן הצד שלו על מעגליות המעגל, כי אז, כמעט כתופעת לוואי, גם ייווצר המרכז הריק.

המרכז הריק הזה הוא חשוב. באופן מטפורי, זה המקום שממנו אמורה להגיח החוכמה היוצרת – אותו עניין חדש שאינו בשליטתו של אף אחד אבל הוא מברך את כולם. אם ממהרים למלא את המרכז, כמו שקורה בדרך כלל, סותמים את מקור הנביעה של החוכמה היוצרת. כל מה שיקרה בשלב זה יישאר בגדר התנועה המישורית המוכרת. שום חדש לא יוכל לצמוח כאן. הדפוסים, הסיפורים, האחיזות ההדדיות, ישתלטו על העניינים ויניעו את בני האדם כפי שעשו מאז ומתמיד. אבל בשעה שאנשים נשארים אחראים למעגליות של המעגל, משהים את הצורך לרצף את הריק, צומחת תנועה מסוג חדש – מבפנים ומלמטה. כאמור, תנועה זו היא לא מעשה של אף אחד מסוים, ולא נמצא בשליטת אף אחד, אבל היא אוספת את כולם למציאות חדשה. 

כל זה דורש סבלנות ואמונה.

והמעגליות – כשם קוד לתהליך ההשהיה והאמונה – מזמינה סוג אחר של תנועתיות. אין זו התנועה המכנית של פתרון בעיות, כמו למשל התנועה של מילוי תשבץ או מציאת התשובה לחידה מתמטית – עניין עסקני ומתודרך, אלא "מאבק" של יציאה לאור שכל אחד לוקח בו חלק בדרכו. אין זו התנועה הליניארית העוקבת באופן שיטתי אחר מטרה אחת שהכל מתכנס אליה, אלא מהלך עקלקל, פחות רציף, בו יכולות להגיח תובנות כביכול לא קשורות, לפסוח על אחדים, להופיע כהתעוררות אצל אחרים, לעבור מנושא לנושא לכאורה ללא קשר, לקפוץ קדימה ואחורה, אבל בסופו של דבר להסתכם לתחושה עמוקה של שינוי המקיף את כולם.

לא פעם כל זה מלווה בתחושה של פליאה והשתאות – איך עניין של כלום פתאום צבר תנופה וחשף עניין שהמתין כל הזמן שידברו בו ואף אחד לא העיז. או איך לפתע עולות תובנות מקבילות אצל אנשים שונים ולפעמים אפילו ללא צורך בדיבור, ואיך מתוך ערפל בלתי ברור מתארגנת בהירות שמגלה שכל דבר נמצא במקומו והוא בדיוק כפי שהיה צריך להיות כדי לגלות את השלמות הקושרת את כולם ביחד. זו שלמות שהיא מעבר למה שאנחנו יכולים להבין, אבל אנחנו מתוודעים אליה כסוג של חוכמה וחסד.   

אולי סוג התנועה האופייני ביותר במרחב הדיאלוגי הוא ההבשלה. על פניו ההבשלה היא סוג של אין-תנועה, אבל למעשה היא מבטאת את אותה התרחשות מבעבעת של הנביעה – תנועה שמתרחשת בממד העומק. הדבר יכול להתבטא בין היתר בשתיקה עמוקה שאיש אינו ממהר לאכלס במילים ומעשים. אין זו שתיקה מתוחה, רעשנית, המחפשת בחרדה איך למלא את הריק, אלא אדרבא מקום נעים שאפשר להישען עליו בנוחות ובשלום. מרווח לנשום, להקשיב לקול דממה דקה. שהרי הכל בא מן הדממה וחוזר אליה.

אלה תהליכים של התבהרות, התרה, זיהוי, קריאה בשם, הבעה, השזורים יחדיו בתוך המעגל, ומתבטאים בכוליות של המטפורה המעגלית.

זו איכות מאוד מסוימת שהיא בו זמנית דבר שנמצא שם בקבוצה ודבר שכל יחיד עוזר להתכוון אליו. לפעמים כל מה שנותר לאדם כדי להבין את ההתכוונות המתבקשת ממנו זו מטפורה זו של מעגליות, שהוא חש אותה באופן אנרגטי ממשי, והיא מזכירה לו את אחריותו. לכן גם היה חשוב לי להתחיל בתמונה זו, מעורפלת ואינטואיטיבית ככל שתהיה, לפני שאני יורד לפרטים.

אפנה כעת לפרטים. אלך לאט, בלי לאבד את תחושת הכוליות של המעגל.

עולם של זיקה

מרחב קבוצתי בין אישי אינו רק החלל הריק שיש בין אנשים – חלל שיכול להתמלא בדיבורים ומעשים – אלא מלכתחילה מלאות – עניין ממשי, שאף על פי שהוא לא מוחש באופן ישיר, הוא בכל זאת נוכח ובעל השפעה רבה.

המלאות היא ביטוי לאופן האחר שבמתייחסים בו אנשים זה אל זה: בשונה מעצמים דוממים המונחים זה ליד זה ונמצאים רק ביחס מרחבי וסיבתי זה לזה, אנשים נמצאים בזיקה זה לזה. משמע, הם לא רק קיימים הם גם נוכחים, ובתור שכאלה הם מסוגלים לפנות זה אל זה, להתכוון זה אל זה, לחשוב זה על זה, להרגיש זה כלפי זה, לקרות זה לזה. כל זה אינו רק יחס מופשט, או דבר מה שקורה אצל כל יחיד בדלת האמות של הסובייקטיביות שלו, אלא "מלאות" ממשית שמאכלסת את ה"מרווח" בין אנשים. מציאות שעליה הם יכולים להישען וממנה הם יכולים לינוק.

אני מדבר בהקשר הזה על הדיאלוג שקודם לכל דיאלוג – תשתית של נוכחות משותפת שמתבטאת באקלים קבוצתי, בהיסטוריה המשותפת, במוזיקה הבין-אישית, במערך המחשבות ההדדיות, בייעוד, בשפה ודרכי דיבור, ובעיקר בהכרה ההדדית הקודמת לכל התרחשות – אותו דבר שכבר נמצא נוכח ברגע הראשון של הפגישה כשעיניים פוגשות בעיניים ומתוודעות לכך שהן רואות זו את זו.

כל זה מהווה חלק מן המלאות והוא מבטא את האופן שבו אנשים שייכים זה לזה, ומחוברים זה אל זה באינספור ערוצים שרובם לא מודעים להם. הוא גם מסביר מדוע הרבה פעמים עוברת אינפורמציה בין אנשים כביכול באופן פלאי, ואת האופן בו זורמת המשמעות בתוך המרקם הבין-אישי כשהיא מחוללת תובנות וגילויים חדשים. זהו דבר שאנשים יכולים לחוות אותו, להתרשם ממנו באופן ישיר. ולפעמים אדם חדש שזה עתה נכנס לקבוצה יכול לחוש אותו על בשרו גם בלי להבין בדיוק מה הוא חש.

הייתי אומר שדווקא משום שקיים דיאלוג הקודם לכל דיאלוג ומחבר אותנו יחדיו למדנו לשים גבולות ולהתעלם ולהתכחש לדיאלוג זה כחלק מבניית זהותנו העצמית. אבל אולי בבגרותנו שוב איננו זקוקים לכל כך הרבה חומות ואנו יכולים להתפנות להקשיב מחדש למלאות הבין אישית הקושרת אותנו יחדיו, בלי שנאבד בה את זהותנו.

פנים אל פנים

בין שני אנשים המתייצבים זה מול זה, נמצאת תהום ששום קו ישר אינו יכול לחצות. לכאורה מדובר בסך הכל במרחק הפיסי בין שני אנשים, יהא זה צעד אחד או מספר צעדים, אבל בעצם זהו מרחק אינסופי: התהום שבין אני אחד לאני שני.

והנה, אמנם קו ישר לא יכול לחצות את התהום הזו, אבל היא ניתנת לגישור באופן אחר – באופן מעגלי. וצריך לבאר:

כאשר אדם אחד רואה באדם האחר רק עצם הנתון לתפעולו, הוא מכונן כלפיו סוג של יחס הדוק ונטול מרווח. הוא נוהג בו כאילו שהיה מכונה שבלחיצה על כפתוריה מגיבה באופן חד ערכי וצפוי מראש. זו תגובה ישירה ומידית, כשם שהלחץ שמפעילים על שולחן הוא בו בזמן ובאופן ישיר גם הלחץ שהשולחן מפעיל על היד.

אבל בכל מה שנוגע למפגש פנים אל פנים, לזיקת אני-אתה, הנה כאן דבר זה הוא בלתי אפשרי. האחר בבחינת "אתה" הוא ריק שאין הסיבה יכולה להפעיל. קווי הכוח של הסיבה הנשלחים כדי לתפעל את האחר אובדים בריק, הם ממשיכים הלאה והלאה בלי להיתקל במעצור שאותו יוכלו לתפעל. והמשהו האחר שיכול בכל זאת לקרות קשור בעובדה שאף על פי שתהום רובצת בינינו, הנה, אנחנו יכולים לכונן מעגל משותף, ומתוך שותפות זו – להתקשר .

כך שאף על פי שלכאורה אני פותח את פי וקולי נשלח בקו ישר אל זה שמולי, נתיבה של המשמעות הוא אחר. כמעט אפשר לומר שהמילים אובדות בתהום וחוזרות ונובטות באורח פלא אצל האחר. זה באמת פלא.

והפלא הזה מתאפשר משום שדיבורי, בעצם פנייתו, הוא תמיד סוג של בקשה המכירה בחירותו של האחר, ומבינה שהוא המקור של תנועת עצמו. אם הוא ינוע שמאלה או ימינה זה יהיה בגללו – בגלל מי שנמצא תמיד מחוץ להשגת ידי המתפעלת – לא בגללי. ואם בכל זאת קורה שהוא משיב לקריאתי הרי זה משום אותו מעגל של דיבור שנעשינו שותפים בו. הוא לא מגיב ישירות, כמו שאבן מגיבה כשבועטים בה, הוא משיב. נענה מלב פנימיותו, ממרכז חירותו.

הוא משיב, לא מגיב. וזה מצביע על ממד של השהייה – דיבורי לא פוגע בו כחץ, אלא עובר אליו באופן מעגלי, מושהה על ידי החלל האינסופי של נוכחותו, מגיע אליו כביכול מן ההקפה, ממתין, והנה עולה התשובה. 

כשמדברים על שיח רצוף ולא רק על תשובה בודדת לשאלה או בקשה אחת, התהום שבין אני לאתה מתמלאת בנוכחות. נוכחות היא השהיה עקרונית של התגובתיות הקווית. אין זו רק השהיה אחת המושגת במאמץ של כוונה ומודעות, אלא רצף של השהיות שמותכות לכדי מהות מעגלית אחת. עם תנועת הבקשה, השאלה והתשובה, הפנייה הדדית, שהם לא סיבתיים ווכחנים אלא מעגלים דיאלוגים נוצר מרחב הנוכחות, שנמצא בתווך בין לבין, והוא בגדר מציאות רוטטת, מתרחשת, הווה, שגם מכוננת את אותה מלאות שהזכרתי למעלה.

עליה כותב בובר:

"רוח בגילויו האנושי הוא מענהו של האדם, שהוא עונה לאתה שלו. האדם מדבר בכמה לשונות, בלשון השפה, האמנות, המעשה, אבל הרוח אחד הוא. הוא מענה למתגלה מתוך הסתר, לאתה הדובר מתוך הסתר. רוח הוא דיבור. וכשם שהדיבור הלשוני מתמלל במוחו של האדם תחילה ואחר כך מתקולל והולך בגרון, ושניהם אינם אלא בבואות של המהווה האמיתי, ולאמיתו של דבר לא הלשון גנוזה באדם, אלא האדם שרוי ועומד בלשון ומדבר מתוכה – כך כל דיבור, כך כל רוח. אין הרוח באני אלא בין האני לבין האתה. הוא אינו כמו הדם החוזר בך, אלא כמו האוויר שבו אתה נושם. האדם חי ברוח כשיש בידו להשיב לו לאתה שלו. ויש בידו להשיב כשהוא נכנס בזיקה בכל ישותו…"[1]  

ובהקשר הזה גם מעניין לבחון את מושג ה"אוורור" שמשתמש בו דוד בן יוסף, כדי להתייחס לאופן שיחה לא ווכחני וגם לא טיפולי, אלא מברר – כהזמנה לאוורר את המרחב ביני לבינך (במקום לדחוס אותו ולמלא אותו באמת הרמטית). הוא נעזר באותיות המלה אוורור כראשי תיבות לרוח המפכה בסוג כזה של שיח: "אני ואתה ראויים ורצויים".

כך שאף ששני אנשים הפונים זה אל זה, מעלים על הדעת את הדימוי הקווי המגשר ביניהם, הרי שבמה שנוגע למפגש של אני עם אתה, מטפורת המעגל מתאימה יותר, בו זמנית רומזת לאי אפשרות לחצות את התהום, אבל גם את הנוכחות הצומחת מן המרכז – המהלך החי שבו אי אפשרות זו בכל זאת מוגשמת. 

דומה הדבר במקצת להתייחסותו של הפילוסוף היהודי לוינס: אין אתה יכול לפגוש את אלוהים באופן ישיר, אבל הוא מתגלה בהליכתו של אדם לקראת רעהו. מן הצד השני אפשר לנסח זאת כך: אדם לא יכול לדבר בקו ישר עם אדם אחר. משמע, כל דיבור שבכל זאת מגיע אליו, הגיע בתיווכה של השכינה. (שכינה כנוכחות).

היצירה העצמית

הנה כי כן, אותה תהום השורה בין אני לבין אתה, גם דורשת שנציב באור חדש את אפשרות התקשורת והיכולת להסביר דבר מה למישהו אחר. לא פעם אנו לוקחים על עצמנו את משימת ההסברה בתחושה שהדבר נתון בידנו אם האדם אחר יבין אותנו או לא יבין. מתוך ניסיון זה אנו גם עשויים ליפול לכלל ייאוש נוכח חוסר התקשורת שחוזר ומנכיח את עצמו ככל שאנחנו מתעקשים יותר להסביר.

ויש מובן שבו מלכתחילה המילים לא נועדו להסביר, אלא הן ביטוי ליצירה עצמית. ודווקא מצד זה של היותן יצירה עצמית, הן מאפשרות באורח פלא למשמעות לנבוט אצל האדם האחר כביטוי יצירתי שלו עצמו. משמע, כדברי גורדון, ובניגוד להגיון שעל פני השטח, היכולת שבכל זאת תהיה שיחה, קשורה ביכולת של כל צד להתעמק ולדבר מתוך העצמיות היותר עמוקה שלו:

"שני בעלי-דעה, יותר שהם עצמיים, יותר רחוקים הם אמנם זה מזה בדעות, אבל באותה המידה יותר קרובים זה לזה ברוח, בנפש, יותר קרובים להבנה הדדית, לכבוד וחיבה הדדיים."[2] 

וזו גם האחריות של כל אדם בתוך הדיאלוג, לא לנוע בכיוון האופקי שאץ לתפעל את הבנתו של האחר, אלא לנוע בכיוון האנכי שבו עיקר דאגתו היא שדיבורו יעלה אצלו מקרקע הממשות שלו, ביושרה וחיות, ואת האחריות להבנה הוא משאיר לאחר.

את האחריות להבנה הוא משאיר לאחר, לא מתוך אי אכפתיות, אלא מתוך הכרה עמוקה שהמשמעות נובטת אצל האחר לא בגללו, אלא לכל היותר בהשראתו. מה שבסופו של דבר יבין האחר, זה לא את המילים של הדובר, אלא את המשמעות שנבטה אצלו, פרי יצירתו העצמית. לצורך זה גם הוא, המקשיב, המבין, צריך לעסוק בעיקר בציר האנכי – לא לנסות להבין את האחר אלא להבין את עצמו.  

ואמנם המילים כביטוי של יצירה עצמית, כחיפוש של אדם אחר מהלך הביטוי שלו, בכל זאת לא נעשים במבודד, אלא בהשראת האדם האחר, אבל תפקידו של האדם האחר, הוא דווקא בפתיחת התהום. שהוא הלב החי, האהבה, התשוקה למפגש, וכל מה שיש שם הקודם למילה.

באורח פלא

וחשוב לי להדגיש את ה"באורח פלא" שבו נובטת הבנה אצל מישהו אחר דרך ובעקבות השיחה. כיוון שזו דווקא הבנה משחררת זו שמאפשרת לנו לדבר מקרקע הממשות שלנו, ולהביא את החדש לשיחה. אחרת נמצא את עצמנו, כמו שאומר ג'נדלין, רק מסדרים מחדש משמעויות ישנות, ומציעים את הסידור החדש שלנו בתור עצמנו. באופן לא מודע אנו פועלים כך מתוך אמונה שרק מה שכבר מוכר לאחר ממילא יוכל להיות מובן שוב בסידורו החדש. אנחנו לא חושפים לפניו את היצירה העצמית והמקורית שלנו במלוא התחדשותה וייחודיותה כיוון שאנחנו לא סומכים עליו שיוכל להבין ולקלוט אותה.

וכך הופכת התקשורת במקום לביטוי עצמי – אמירת מה שאנחנו רוצים לומר – לתהליך של סלקציה המנסה למצוא מה ניתן להיאמר, ואותו אנו מביאים ומזהים בסופו של דבר כ"עצמנו". לכן דווקא היכולת להבין את מגבלות התקשורת, והקבלה שכל תקשורת היא בסופו של דבר ב"אורח פלא" מאפשרות לאדם להסכים להביא את החדש – את עצמו בבחינת חדש – גם בלי לטרוח להסבירו מעבר למה שנדרש מתוך ניסיון הבעתו. ואם אכן אני מדבר מקרקע הממשות שלי, ואם אכן הצד השני מקשיב מקרקע הממשות שלו, יתקיים אותו "באורח פלא" והוא ימצא בחצרותיו פנימה את הנבטים של הזרעים שזרע מפגשנו.      

ומן הצד השני, הצד של המקשיב, העיקר שמאפשר את הפלא הזה קשור בנכונות להיפתח לאחרות האחרת של האחר. היפתחות זו אינה הניסיון העיקש להבין את דבריו, למרות שאני לא מבטל את הניסיון הזה, אלא פתיחות לטעמו האחר. הנכונות לספוג אותו לקרבי לא רק בגדר אינפורמציה שלכל היותר תוכל להיות בגדר סידור מחדש של מה שאני במילא יודע, אלא נכונות להיות ננגע על ידי טעם הוויתו הייחודי. ואפילו הדבר קרה לרגע אחד – רגע אחד שבו נפתחתי אל אחרותו האחרת ויכולתי לחוש את טעם תמימותו, טעם מסוימותו, טעם זרותו – אפילו קרה לרגע אחד, עדיין משהו מן האלכימיה המסתורית התחיל לעבוד, והוא שיאפשר לכל המילים הרבות שלו לקבל את מובנן בקרבי. 

ובאמת אין כאן צד מדבר וצד מקשיב, אלא תמיד מהלך של הפריה הדדית, ובלי ההדדיות גם אין הפריה.

פנים מול פנים בקבוצה – מעגל של השהיה

המרכז הריק מייצג, אם כן, את ההשהיה, את הדבר השלישי שעומד במרכז בינינו שהוא לא רק אני אחד מול אני אחר, אלא הצרוף המקיף אני-אתה. צרוף שהוא לא סינטזה דיאלקטית המתיכה אותם יחדיו אלא חיבור חי – תנועה, הליכה, דיאלוג. עניין שלישי שלא מאבד את שניהם בתוכו, ומאפשר לכל אחד לצמוח מעבר לגבולות עצמו.

עניין שלישי זה הוא האיכות הדיאלוגית שיכולה להתקיים בקבוצה, ועושה את הקבוצה למרחב של תשובה. אני משתמש במינוח "מרחב של תשובה" כניגוד ל"מרחב של תגובה", וכהרחבה ל"פנים-מול-פנים" שתיארתי למעלה.

המרחב התגובתי הוא המרחב הצפוף-הדוק, שבו הלחץ הקבוצתי עושה מן הקבוצה משהו הרמטי ונטול כיוון של עומק. אנשים מגיבים זה אל זה, מחזיקים זה בזה, מנסים לכפות זה על זה תנועות, מבלי לפנות זה אל זה. הם שוכחים שהם מעגל של אנשים נוכחים – יצורים בני-חירות שיש לבקש אותם, להשהות, ולהמתין לתשובתם.  

מעגל כזה של אנשים הזוכרים את חירותם ומכבדים זה את זה, הופך להיות למרחב של אי-שפיטה, מקום שיש בו את ברכת השייכות ושמחת השותפות בלי הצורך לשלם מחיר באובדן האני. יש כבוד עקרוני ל"מוזרות", הבנה של החשיבות של כל אחד, והבנה עקרונית של חשיבות הרבגוניות וההטרוגניות.

זהו מעגל שעושה מקום.

שמכיוון שנעשה מקום למרכז הריק – לדבר השלישי שהוא יותר מכל אחד ומסכום כולם ביחד – גם ממילא נעשה מקום לכל אחד ואחד.  

ה"חוקים" של ההתנהלות בקבוצה כזו הרבה יותר גמישים, ופחות לוחצים. למעשה יש חירות עקרונית לכל אחד לבוא וללכת כרצונו, לבטא את חירותו בלא שיצטרך לתת דין וחשבון. אין זו הפקרות ואי אכפתיות, וגם לא אכפתיות קליפתית – דבר מה שמפגינים כדי להיות בסדר – אלא הדבר שצומח מלב האהבה העצמית – מתחושת העוצמה של האדם שחי את חירותו ומרגיש יכולת ורצון לתמוך בחירותם של אחרים.  

כמובן, זה חלק מן ההתייצבות הדיאלוגית של היחיד אשר מסוגל לעקוף את ההכתבה של המחשבה הציבורית, ולמצוא את קולו האישי. אבל זה גם חלק מאקלים קבוצתי המעודד התייצבות לבדית זו. ודווקא אז, כשאדם מתנתק מן הגרוויטציה הציבורית ומוכן להיות לבד, מתחלפת הציבוריות – אותם סיפורים הרמטיים המשעבדים ב"הם-יות" שלהם – בחוויה אורגנית של הקבוצה, ובזיקה המאפשרת השפעה הדדית לא דרך הקליפות והשכנועים וההוכחות, אלא מבפנים, כצינורות הפתוחים זה אל זה ההדדית, ומאפשרים את זרימת המשמעות דרך כל משתתפי הקבוצה.

חשוב ולא חשוב

וקורה לא פעם שתפיסת "חשיבות" מסוימת משתלטת על המרחב הקבוצתי ומכתיבה את סדר היום. על רקע זה כל חריגה מ"אזור החשיבות" נתקל בהתנגדות וחוסר סובלנות ומוחש כסוג של בזבוז זמן.

אבל מה הוא דבר חשוב? ומי מחליט על כך?

בשביל האחד אוסף בולים הוא דבר בעל חשיבות עצומה, בשביל אחר הוא שטות, גחמה של עשירים. בשביל אחד הפוליטיקה היא הדבר החשוב ביותר, בשביל אחר היא משעממת, והרבה יותר חשוב הוא המחקר המדעי, או המפגש האנושי הישר. משחק גולות הוא סתם משחק של ילדים ואילו משחק כדורסל הוא עניין עולמי. האם זה קשור למספר האנשים שמאמינים שכך הדבר? כאבו של אב שאיבד את בנו הוא חשוב, בכיו של ילד שאיבד בלון הוא זניח. כסף הוא עניין חשוב לרוב האנשים, עננים הרבה פחות. וכן הלאה וכן הלאה. מדוע אם כן שנדבר על דברים "חשובים" מסוימים ולא על דברים אחרים? האם לא תהיה כל החלטה כזו בסופו של דבר דעה קדומה, דפוס דוגמטי הנובע מהסכמה חברתית שרירותית? האם לא קרה בעבר שעניינים מסוימים שהיו בעלי חשיבות עליונה, נמוגו כעניין אופנתי חולף? האם מצד עצמם יש דברים שהם חשובים ודברים שהם לא חשובים?

והנה, אף על פי שהתשובה לשאלות אלו לגמרי לא ברורה ויש מחלוקות עמוקות לגבי מה חשוב ומה לא חשוב, בדרך כלל ישנה הסכמה עקרונית לעצם החלוקה בין דברים חשובים לדברים לא חשובים. ואי החשיבות שמיחסים לדברים מסוימים גם מכתיבה התייחסות של חוסר עניין, חוסר פניות, חוסר סבלנות, וגם – חוסר קדושה. כשהעניינים ה"לא חשובים" הללו בכל זאת תובעים מאתנו תשומת לב אנחנו נוטים להתייחס אליהם כהפרעות, דבר מה שמסיט אותנו מן הדברים שהחלטנו שהם חשובים.

עיקר וטפל

נראה שאחד הדברים שמנחים אותנו לעשות חלוקות אלה בין חשוב ולא חשוב קשור למוגבלות משאבי האנרגיה שלנו. נחוץ לנו קריטריון שיגדיר להיכן כדאי להפנות את תשומת הלב שלנו, ולהיכן לא כדי לווסת נכונה את ממשק האנרגיה שלנו. אם נקדיש את אותה מידת תשומת לב לכל עניין פעוט אנחנו עתידים להתפזר לאינסוף, ושום תנופת יצירה לא תוכל לבוא לידי ביטוי. 

אדרבא, החיים הם חיים מכיוון שיש בהם הבחנה בין עיקר לטפל, יש דברים שנמצאים במוקד ויש דברים שנמצאים ברקע. זה נכון אפילו לגבי איכויות החושים: תהליך הראייה הוא תהליך של התמקדות, השולח חלק מן הנראה אל הרקע, וחלק אחר קדימה בתור הדמות שבה מתמקדים. ללא הבחנה זו בין דמות לרקע, הראייה לא הייתה אפשרית. אותו דבר לגבי השמיעה, כאשר אדם מקשיב לשיחתו של מישהו על רקע שיחה של אנשים אחרים, הוא חייב ללמוד להבחין בין הדברים העיקריים שהוא אומר, לשמור על רצף המשמעות שלו, ולא לערבב את דיבורו עם מילים ועניינים אחרים שנמצאים ברקע. במקום שאין בו יכולת להבחין בין עיקר לטפל, החיים מתפרקים.

אבל ייתכן שהבחנה זו שהיא כה חיונית לחיים בין דמות לרקע אינה זהה להבחנה בין החשוב יותר לחשוב פחות.

יותר נכון לומר, שההבחנה בין חשוב ללא חשוב היא מן פתרון חיצוני שבא להחליף את היכולת הדינמית והחיה להבחין בין עיקר וטפל. ההבחנה מציעה אמנם קריטריונים לוויסות האנרגיה שלנו, אבל אלה קריטריונים העושים את החלוקה באופן תרבותי-ציבורי ומשטיחים את המציאות לתוך מישור כמותי אחד הממפה לכל אחד מקום יחסי ומוגדר, מעמידים גבולות הרמטיים בין החשוב ללא חשוב.

מפה טופוגרפית כזו של חשיבות מקנה לנו אמנם בטחון ותחושת התמצאות, אבל היא גם דרך לדחות את הרגע שבו נחייה את חיינו מתוך עניין. זו גישה שבאה להחליף את המפגש הנוכח, תוך שהיא קובעת סדרי עדיפויות על פי נורמות שקבעו אחרים. התנועה כעת נסמכת על היתרי תנועה. האדם מקבל רשות לנוע בכיוון מסוים על פי החשיבות המוגדרת מראש שלו. מתוך כך גם הולכים לאיבוד אינספור דברים לא נודעים, שמכיוון שלא מופו בסולם החשיבות, נותרו בגדר לא קיימים. אנחנו נפגוש בתשומת לב רבה ובמאמץ רב את השר אבל נתעלם לחלוטין מן הילד שהתיישב לידנו על ספסל ציבורי בגן.

כאן אנחנו חוזרים אל העיקרון הדיאלוגי וייחודו על פני הגישה הדיאלקטית. ההבחנה בין עיקר לטפל היא הבחנה נוכחת, הקשורה לרגע המפגש ובהתאם לזה גם גמישה ומשתנה. מה שהיה ברגע אחד דמות הופך להיות ברגע הבא לרקע של דמות חדשה. ובכל מקרה אלה מכילים את אלה: הבחנה כזו בין עיקר לטפל לא עושה את הטפל למיותר. הרקע הוא חלק בלתי נפרד מן הדמות שבמרכז. אנשים שאזור הראייה שלהם מצטמצם רק למרכז לא רואים למרות שכביכול מגיע אור למקום החשוב ביותר – למרכז העין. אבל הדמות לא קיימת ללא הרקע, וכך גם העיקר לא קיים ללא הטפל. ובמובן זה העיקר משתף ומכיל את הטפל כחלק בלתי נפרד ממנו. הרקע משתקף בדמות כשם שהדמות רוכבת על הרקע כקרקע המזינה אותו. גם העיקר וגם הטפל הם חלק משלמות אחת, חיה ונוכחת.

בעצם מה שמבחין בין עיקר לטפל רגע אחר רגע הוא פועלה של תנופת המשמעות שאגב פילוס הדרך שלה היא גם גוזרת לכאן את העיקר ולכאן את הטפל. מה שנמצא בצד העיקר ומה שנמצא בצד הטפל נמצא שם באופן זמני ויכול להתחלף עם התקדמות תנופת המשמעות. כשאדם נמצא בזמן יצירה, כשילד נמצא בזמן משחק, כאשר מדען חוקר בעיה שמעסיקה את כל רוחו, ייתכן שהם ימצאו לפתע באיזה פרט שולי חשיבות רבה לדבר שהם עוסקים בו. אבל החשיבות נקנתה מתוך התנועה הפנימית, והיא הייתה קשורה לתהליך ייצור המשמעות, באה בעקבותיה, ולא הגדירה אותה. 

הכל חשוב

ואם כן, הכל חשוב.

לפעמים דברים של כלום יכולים ללוות אותנו כל החיים – בדיחה ששמענו בילדות, אמירה מקרית ששמענו ברכבת, חתול שראינו בפח. ומי יגיד מראש מה ישאיר חותם בנפשנו?

הכל חשוב. אבל כל דבר חשוב באופן שונה, וחשיבותו מוגדרת ביחס לתנועת המשמעות.

אפשר לנסח זאת גם מתוך עולם מושגים אחר: הכל חשוב מטעם קדושתם של החיים.

ושוב, באמירה זו איני מבקש להכניס את הכל לאותו מיכל של חשיבות פושרת, ששם ישמר בשטחיות הרמטית. אלא אדרבא לציין שכל העניין בקדושתם של החיים הוא שיש להם עניין, שיש להם מרכז – מושא של אכפתיות עליונה[3] שסביבו נרקמים חיי האדם.

אנחנו זקוקים להבחנה זו בין עיקר לטפל כדי שנוכל לנוע – לא כדי ליישב את הדברים מראש כל אחד למקומו החשוב או הלא חשוב. ההבחנה בין עיקר לטפל היא הבחנה נשענת – לא הבחנה מיישבת. נשענת במובן זה שאנו נשענים עליה באופן מקומי כדי להמשיך ללכת, כמשען לצעדינו, אבל מבחינת תכניה היא משתנה רגע אחר רגע, תומכת ללא הרף בעניין שלנו.

הכל חשוב כי הכל חי ומהווה חלק משלמות חיינו. בכל דבר, אם להתבטא במושגים יותר רליגיוזים, יש מנוכחות האלוהים, וכל דבר, ולו הקטן ביותר, צופן את אוצר הגאולה. הכל חי, והחיים שופכים מקדושתם על כל פרט שבהם. וכמובן, כל האנשים חשובים. והם חשובים משום שיש עיקר וטפל, לא משום שאין. משום שיש אלוהים כמושא של אכפתיות עליונה שהיא שונה מסתמיות. אין כאן גבול התוחם בין עניינים קדושים לאלה שלא, אלא מרכז המעניק מאורו. יש דברים רחוקים יותר ודברים רחוקים פחות, אולי, אבל לכולם יש חלק, וחלק חשוב.

הכל חשוב, אבל כל דבר חשוב בצורה אחרת. הנה המעגל.    

עניין

אבל בדרך כלל, כאמור, העניין שלנו נעשה כבול על ידי שיקולים של חשיבות, ושוב אינו חופשי לנבוע מן הלב.

המילה "עניין" היא מילה מעניינת. הביטו בתינוק שנועץ מבטו בדבר מה שמעניין אותו. זה יכול להיות ציור של דוב על סדין, תנועה של כלב, דיבור של אמו, או סתם חוט חסר ייחוד. מבחינתו זה לא משנה, הוא לא צריך שיגידו לו שדבר חשוב כדי שיפנה אליו את מלוא תשומת ליבו באופן מרוכז, שרק בנדיר אפשר למצוא כמותו אצל אנשים מבוגרים. זהו עניין נטול אינטרסים, ופעמים רבות הוא גם מתגבר על תחושות של רעב, עייפות וכאב. הוא פשוט מתעניין, וכל גופו ונפשו מתעניינים עמו.  

בתור מבוגרים הרבה יותר קשה לנו להתעניין, ואנחנו זקוקים לאותו מפתח של חשיבות שהוגדר על ידי אחרים כדי שנרשה לעצמנו להתעניין בדבר. המפתח הזה יצדיק את מה שאחרת יכול להיחשב כ"בזבוז" זמן. אבל ייתכן שמלכתחילה הצורך בהצדקה עלה משום שהאדם איבד את רצונו האותנטי, והוא הרגיש צורך להישען על רמזים חיצוניים על מנת לדעת מי הוא. הדבקות ב"חשיבות" באה להחליף את תחושת חוסר העניין וחוסר הערך העצמי. בהקשר הזה אני רוצה גם להזכיר את הסיפור של רמן שהבאתי למעלה – המנתח שחזר למצוא עניין בבני אדם.

אני רוצה להציע, אם כן, הגדרה חדשה ל"חשיבות" ולומר שכאשר אדם נוכח, עצם נוכחותו היא שעושה את הדברים שהוא עוסק בהם ל"חשובים". בעצם העונג שלו בעשיית דבר מסוים, במידת העניין ותשומת הלב שהוא מגלה, הוא גם גואל את הדבר מן הסתמיות ועושה אותו לחשוב – חשוב, משמע לא רק אינפורמציה חשובה שיש בה רווח ותועלת, אלא חשוב במובן המלא טעם. שוב, בתור ילדים איננו זקוקים להגדרות של חשיבות על מנת לשקוע בעניין. אנחנו יכולים במשך שעות לעקוב אחר נמלה, או להמציא המצאות, או לדבר עם חבר, או לשחק בגולות. וכל דבר ודבר יש בו עניין עבורנו, אם יש בו עניין. ואדרבא אנחנו לא מצליחים להבין מדוע המבוגרים מתעניינים בדברים ה"חשובים" והלא מעניינים שהם מתעסקים אתם. למעשה בתור ילדים המילה "חשוב" נעשית חופפת לאפור ולחסר-העניין – לכורח שיש לעסוק בדברים שבאמת אין הלב מושך לעסוק בהם, אבל אנחנו נאלצים לעסוק בהם מפאת "חשיבותם".

האם לא יהיה נכון על רקע זה לומר שה"חשיבות" המצויה באה לעולם כתגובה לתחושת חוסר ערך וסתמיות שהעולם התמלא בהן? משמע, הכל נעשה לא מעניין, ועד כדי כך לא מעניין שהיה צריך לקום ולהצהיר הנה זה חשוב כדי שבכלל יטרח מישהו להפנות לשם אנרגיה? והאם תחושה זו של חוסר ערך של העולם היא לא שיקוף של חוסר הערך העצמי? משמע, דבר מה שאנו עושים לעולם באופן אקטיבי כתגובה לאופן שבו אנו רואים את עצמנו? ואילו אדם שמעריך את עצמו ממילא גם מעריך כל דבר שהוא נוגע בו. אין לו צורך לקבל הצדקה מ"חשיבות" הדבר. זהו ערכו העצמי שנשפך על כל עניין ועניין שלו ועושה אותו לחשוב. זו נוכחותו המברכת באורה את המקומות אליהן מופנית תשומת לבו.

הכל רלוונטי

הנה כי כן, התנועה האופיינית למרחב הדיאלוגי היא כזו שבאה מתוך עניין. זו תנועה משוחררת לנוע, שלא נתקעת במרחבים ה"חשובים" או מחוץ למרחבים ה"לא-חשובים". הכל נמצא בתוך המשחק, הכל יכול להיות רלוונטי. ואדרבא לפעמים דווקא דברים של כלום, שנאמרו אגב אורחה יכולים להתגלות כמה שתרמו ביותר לתנופת המשמעות.

באופן זה הופך המרחב הדיאלוגי למרחב רגיש המוכשר "לצוד" גם את הפרטים הקטנים ביותר, ולשבץ אותם בתוך תנופת המשמעות המתהווה. למרות שוליותם, חשים בהם שהם עתידים לתרום לעניין ולהעמיק את המפגש. זו יכולה להיות הרגשה של אי נוחות שאדם מרגיש, זיכרון שפתאום עולה באופן לא מובן, או נושא שסוטה מן הדיון המרכזי, דברים שלכאורה רק מושכים הלאה מן הנושא המרכזי אבל שטמונה בהם, בצידיות לכאורה שלהם, מקור מפרנס לעניין המרכזי.

נהוג לומר שהרובה שהיה תלוי על הקיר במערכה הראשונה עתיד לירות במערכה האחרונה. כלומר, בתוך שלמות אורגאנית, כמו זו שאפשר למצוא בסיפור, או בתוך קבוצת דיאלוג, גם לפרטים זניחים יכול להיות תפקיד משמעותי. ה"לא חשוב" במקרה הזה לא נדחה החוצה, ולא איבד את זכות השפעתו. לא הושם גבול בינו לבין הדיון העיקרי, אלא הוא מוכל פנימה, זומן כשותף לכל דבר. אמנם שותף שאין יודעים איך הוא עתיד לתרום לתנופת השיח ועומק המשמעות, אבל מאפשרים לו לגלות את עצמו. מעצם קיומה של השלמות גם נעשה מקום לכל דבר וכל עניין, ושום דבר לא הולך לאיבוד.

העניין החקרני והפתוח גם לגבי דברים שהם לכאורה "לא חשובים", לא נעשה מתוך מאמץ למצוא עניין בדבר לא מעניין, אלא מתוך הקשבה שלא ממהרת לחסל את הדבר הלא חשוב. תמיד היא עם השאלה: "מדוע הדבר הזה נאמר כאן ועכשיו? מה זה אומר לי?" והיא מבינה את הקושי שלה לראות את המשמעות שבזה, לא כחוסר החשיבות של הדבר, אלא בכך שלא הגיעה עמוק מספיק לחקר העניין. אותה אמירה שולית, כמו הרובה התלוי על הקיר, עתיד להגיע יומה, ולהסתבר תפקידה בתוך השלם.

קרקע הממשות    

כאשר החשיבות מושלת בכיפה והאדם שוב לא נע מעניין שצומח מן הלב, גם נעשה המרחב הקבוצתי למרחב הישרדותי בו מתייצבות החשיבויות השונות כמערך כוחות, דעה מול דעה, חשיבות מול חשיבות. במקום הזה גם מתעורר הצורך הדוחק של כל אחד להשמיע את דעתו ולהשכיל את האחרים, ומתוך כך לא פעם גם נתקע השיח ללא תקנה. 

וקורה בדיאלוג, שמתוך שאנשים נתקעים, כל אחד עם תחושת ההכרח והדחיפות שלו, שפתאום עולה התובנה שבעצם כולנו נמצאים באותה סירה. אמנם בקצוות שונים, ובכל זאת דומים: כולנו חשים כבולים על ידי ה"ההכרח הגמור" שדברים יהיו בצורה מסוימת. אנחנו מתייצבים, לפיכך, מול המקום התקוע שאליו נקלע הדיון, כמו סירה שעלתה על שרטון, לא מסוגלת לזוז לא ימינה ולא שמאלה, מביטים בכל זה, מביטים זה בזה, ומתוך כך מתחילים להרהר שמא כל זה אולי בכל זאת לא הכרחי.

אכן זו אחת ממעלותיו של הדיאלוג – קבוצת דיאלוג היא הזדמנות טובה להיתקע. יש משהו במרחב הדיאלוגי שנוטה כמו מאיליו להשיל שכבות שונות של העמדת פנים ולהציב את המשתתפים בפני אותן עצירויות המהוות את התשתית הלא מדוברת של עמדתם. בדרך כלל אנחנו כלואים במחשבתנו מבלי להבחין בקירות הכולאים אותנו, אנחנו מיומנים מאוד בעקיפה של הנקודות הקשיחות הללו, מתורגלים בנחמדות, וכל זה מקנה לשיח תחושה של רכות גמישה. נראה שכל אחד מפגין רוחב ופתיחות מחשבה, והשיחה מתנהלת לה על מי מנוחות. כל זה לא מורה שאין לנו באמת גבולות, אלא רק שהגבולות הללו סמויים מעיננו. ובכל זאת אלה מגבלות לא נראות אלו – התניות, הנחות סמויות, דעות קדומות – שאחראיות להרבה מן המצוקות שלנו כיחידים וכתרבות. לא לחינם אלה מצוקות ששבות ומשחזרות את עצמן למרות כל הניסיונות המודעים לפתור אותן – פשוט לא הלכנו מספיק עמוק ועד אל המקומות התקועים של אי-התקשורת שלנו. מיומנות השיח החליקה מעבר להם.

ואילו המרחב הדיאלוגי – אותו מקום בו לא מתאמצים מדי לעשות – עשוי להביא אותנו אל קרקע הממשות. מקום בו המפגש עם האחר גם חושף בפנינו את מה שלא זז בנו, ואשר מתוך הקשבה ערנית ותשומת לב אוהדת, בכל זאת מתחיל לזוז. העובדה שאדם מזהה את מגבלותיו, ובו זמנית ומראש נמצא בהתכוונות להקשיב, להשהות, הם אלה שיכולים להניע שינוי מקרקע הממשות, ולא רק ברמה החיצונית.

ברוח דומה כותב ניקול לי, בסוף ההקדמה לספרו של בוהם על הדיאלוג:

"לבסוף, בוהם העלה ספק באשר ליכולת של כל צורת מחשבה להכיל את מה שהוא מכנה 'הבלתי מוגבל'. היות והטבע המהותי של המחשבה היא לברור הפשטות מוגבלות מן העולם, היא לעולם לא יכולה ממש להגיע ל'קרקע של קיומנו' – הדבר שהוא בלתי מוגבל. יחד עם זאת, באותו זמן יש לבני אנוש צורך פנימי להבין ולהיות בזיקה לממד הקוסמי של הקיום. כתשובה לחוסר הצטלבות זו בחווייתנו, הציע בוהם שתשומת לב, שלא כמו החשיבה, היא באופן פוטנציאלי לא חסומה, ועל כן מסוגלת להכיל את הטבע המורכב של הבלתי מוגבל…"[4]        

אבל קודם לכל, צריך להיתקע, וצריך להכיר בכך בכל העוצמה הנפשית המבקשת לזוז אך מגלה שאין היא יכולה. במקום הזה, הכבול על ידי הכורח, אדם עשוי לשאול את עצמו – האמנם זה כה הכרחי? זו שאלה שאדם שואל את עצמו בשקט, ברגע של גילוי. ובאותו רגע שהוא מצליח לשאול את השאלה הזו, משמע לעבור מן האופן המסדיר לאופן המברר – בעצם העמידו את השאלה הזו – כבר הוא נמצא במקום אחר, מקום שמרפה את אחיזת הכורח בנפשו ומשחרר אותו לתנועה יוצרת יותר, אותנטית יותר. הוא יכול כעת להישען אחורנית בכיסאו, להרפות את הדריכות, אולי אפילו לחייך לעצמו – האמנם זה כה הכרחי? האם באמת הוא "חייב להגיד"?

לא מדובר רק בגילוי הגיוני שהוא מגלה שבאמת "הוא לא חייב" וכתוצאה מכך הוא מתאפק ולא אומר. אלא בשחרור פנימי שבו מתבטל עבורו הכורח ובמילא גם אין כל צורך להתאפק. הוא מגלה מחדש את חירותו הבלתי תלויה, את מי שהוא לפני כל דעה – הוא מתעורר לעצמו. ובמילא גם עובר ממנוע של "חשיבות" למנוע של "עניין". משפה מסדירה לשפה מבררת.

אולי הוא כבר מגלה בשלב הזה שהרבה מעצמת האחיזה של הכורח בנפשו היה קשור לסיטואציה החברתית, שבה הוא נשאב להגן על דבר מה, שאין לו באמת שום רצון להגן. אולי הוא כבר התעורר לראות כיצד המנגנון הסיפורי סחף אותו לחוקיו, מבלי שראייה זו תרחיק ותנכר אותו מאנשים אחרים. מכל מקום, משהו חדש קורה בקבוצה: אותה תחושת כורח ששעבדה אותו ואת האחרים, אותה תקיעות שנראה שאין לה תקנה, פתאום הפכה בעצמה למקור של התחדשות.

ריבוי פנים

אחד הדברים המרכזיים האופייניים לקבוצה הדיאלוגית הוא מציאות ריבוי הפנים הנוצרת בה. זו מציאות שבה מכלול של נקודות מבט שונות על אותו עניין מתקיימות במקביל בלא שהאחת תבטל את האחרת. ה"אובייקטיביות" שמושגת באופן זה שונה מן ה"אובייקטיביות" של הקהל האחד אשר ההצטברות ההומוגנית של קולותיו הרבים כביכול מגבשים את אמיתותה. בעוד שהריבוי האחרון נוטה לשטח, לייצר את הכותרות המאבדות את פנימיותן, שה"אובייקטיביות" שלהן נעשית זהה לחוסר הגמישות שלהן, הריבוי הראשון מייצר את ממד העומק, ובו מקבלת ה"אובייקטיביות" מובן חדש.

מטפורה יפה לעניין היא ההצלבה של זוג העיניים שלנו. כשאנו מתבוננים בדבר מה כל עין קולטת תמונה מעט אחרת, מוסטת בשל מיקומה האחר במרחב. מתקבלות שתי תמונות הסותרות מעט זו את זו. ויחד עם זאת מה שאנחנו רואים בפועל אינו התמונה המטושטשת שהייתה יכולה להיווצר אם היינו מניחים תמונה על תמונה, וגם לא מיצוע של שתי התמונות, או תמונה אחת בכל פעם. מה שאנחנו רואים הוא תמונה חדה יותר, שבנוסף לכך גם קיבלה את ממד העומק – התלת-ממדיות שלא מתקיימת בכל תמונה בנפרד.

באותו אופן כאשר יושבת קבוצה של אנשים במעגל סביב עניין אחד וכל אחד רואה את העניין מזווית אחרת בשל "מיקומו" האחר בעולם, יכולה להיווצר מציאות חדשה של ריבוי פנים. המציאות הזו אינה פשרה בין כל נקודות המבט השונות, מעין סיכום שמנסה לעשות טובה גם לזה וגם לזה וגם לזה, אלא מציאות חדשה, תלת ממדית, המקיפה את נקודות המבט השונות לכלל מציאות אחת של עומק.

זו לא רק מטפורה. העומק הזה הוא דבר ממשי ונחווה.

בדרך כלל כשאדם נמצא בקבוצה ורואה את הדברים מנקודת מבט מסוימת, בנקל הוא יכול להיגרר למחשבה שנקודת המבט שלו מתחרה באחרות, ומתוך כך הוא נאבק להגיע לבלעדיות ולשכנע אחרים לאמץ את דעתו. דומה שהאמת היא אחת וקיומה של דעה אחרת ממילא מבטל את דעתו שלו. ויש עניין ביכולת להשהות את תפיסת המאבק, ולראות את הברכה המיוחדת שיש בנקודת מבט אחרת, בכל נקודת מבט אחרת. עד כדי כך שבלעדי נקודת המבט האחרת הוא חש שמשהו באופן ההסתכלות שלו שוב אינו שלם. בשלב הזה לא רק שאין לו צורך לבטל את נקודת המבט האחרת, אלא הוא מרגיש צורך לדאוג שקיומה יישמר, שהרי בקיומה היא מאזנת ומאפשרת לו להתייצב בנקודת המבט הייחודית שלו במלוא חיוניותה החד צדדית. קיומה של נקודת מבט אחרת משחרר אותו מן הצורך לדאוג באשר למוגבלותה של דעתו ונקודת מבטו. הוא יודע שהוא לא צריך להיות חכם בשביל כולם, די שיהיה חכם בשביל עצמו, והקבוצה, בתפיסת העומק שלה, תחשוף את כוליות האמת, כדבר מה שיהיה תמיד עמוק יותר ממה שהוא יכול להקיף. לא רק שאינו חרד ממוגבלות נקודת המבט שלו, אלא הוא שמח בה, שהרי במוגבלותה היא מאפשרת לו לחבור לאנשים אחרים, ופותחת את האפשרות למציאות מסוג אחר. הוא לא לבד, ישנם אנשים אחרים, והוא יכול להישען עליהם ולהרכיב אתם ביחד מכלול. 

שוב, אין זו רק מטפורה. בקבוצה דיאלוגית מגיעים למקום אשר מתעוררת הקשבה עמוקה לעמדה האחרת, והיא מתקבלת בברכה אמיתית. שכן עצם זה שמישהו אחר, שמאכלס נקודת מבט אחרת, אומר משהו, ובכך בעצם פותח פתח לנפשו ומזמין השתתפות בנקודת המבט האחרת, יש בה לברך את הראיה התלת ממדית. כמובן, כל זה נכון אם מדובר אכן במרחב דיאלוגי, ומתהפך במציאות הישרדותית צינית הדוקה.

עם הזמן נעשה כל אחד מאנשי המעגל חיוני בקולו הייחודי. דומה שאי אפשר להבין דבר לעומק אפילו אם אחד המשתתפים חסר במעגל.  חסרון נקודת המבט הייחודית שהוא מאכלס בעולם, מורגשת, ונראה שהיא חיונית להקפת הנושא. בהקשר הזה זה אין זה משנה אם המעגל מונה עשרים אנשים או שלושה – החשוב הוא שנוצר המעגל ושבתוך המעגליות הזו כל אחד מאכלס נקודת מבט ייחודית, שונה משכנו.

אחר כך, כל אחד ימשיך באופן כלשהו לשאת את הקבוצה כולה כחלק מצורת חשיבתו רבת הממדים. הוא לא יצטרך שהם יהיו שם איתו בפועל, מתוך שהתרגל לשאת אותם בנפשו, להיות חלק מהם, המעגל ממשיך להתקיים עבורו ולהיות לדרך הסתכלות עקרונית שלו. הוא יוכל "לשחזר" מה היה אומר מישהו מסוים לגבי עניין חדש שמטריד אותו, גם כשזה אינו נוכח, אותה אמירה מדומיינת, גם אם לא היה מקבל את עמדתה, בכל זאת הייתה חיונית לו להבין את מה שמטריד אותו לעומק.

ריבוי הפנים הזה המתגלה בקבוצה יכול גם להשתקף בתקשורת התוך אישית, ולהפוך גם את "פנים" הנפש למרחב דיאלוגי. האדם מגלה את ריבוי הקולות שבו עצמו, ואת היכולת לנוע בין הקולות השונים. העובדה שהוא מזהה את הקולות השונים הללו, ונותן לכל אחד מקום מבלי לתת לו להשתלט, היא חלק מן הבגרות. כל קול יש לו חוכמה משלו, לכל קול יש דבר מה לבשר שהקולות האחרים אינם יכולים, כל קול הוא חשוב עבור המכלול, ובלעדיו ישנו משהו שאינו שלם.

ומה שנכון למציאות התוך אישית והבין אישית הקטנה גם נכון לחברה בגדול – אנחנו לומדים לראות שהקולות השונים בחברה, האנשים השונים והתפקידים השונים המאכלסים את החברה, כולם חשובים, כל אחד במקומו. שוב איננו מאוימים על ידי קיומם של אנשים שונים, אלא מבינים שבקיומם הם מאפשרים את קיומנו שלנו האחר. זה מעיר מידה עמוקה של סובלנות לאחר, סובלנות שהיא לא רק סוג של ערך גבוה ומופשט שטורחים לרסן את עצמנו בעזרתו, אלא הכרת תודה עמוקה לשונות של האחרים, וכבוד עמוק לנקודות המבט האחרות ולתרומות הייחודיות שלהן, שאלמלא הן היה עולמנו משתטח למישוריות דחוסה.

אורגן חשיבה

בשלב הזה אפשר שקבוצת דיאלוג תהפוך כמעט לסוג של אורגן חשיבה כולי, וההשתתפות בקבוצה כזו מקנה את התחושה של השתתפות במהלך חשיבתי שהוא גדול מזה שהפרט מסוגל לו לבדו. כל מני תהליכים, שאינם רגילים בתקשורת מצויה, מתחילים להגיח. בין היתר, יכול אדם לגלות שהוא לא צריך לדבר, די לו להבין ולהמתין, ומישהו אחר כבר עתיד לומר את מה שהתכוון לומר. במקביל ישנה גם יכולת להתבוננות מפוקחת, ולראיה צלולה יותר. 

כך למשל מצאנו את עצמנו לא פעם באקדמיה הדיאלוגית ניגשים לטכסט שנראה על פניו סתום לחלוטין, ואף על פי שלכאורה כולנו היינו באותה סירה, לא יודעים מה שעומד לפנינו, בכל זאת משהו בריבוי הפנים של הקבוצה הלך והבהיר את הטכסט שנעשה, כמו מעצמו שקוף יותר, מדבר יותר, רק מעצם העובדה שאנשים שונים ראו בו דברים שונים. הבהירות הזו שהושגה, על העומק שבה, לא נבעה מכך שהיה מישהו חכם יותר שהאיר את עינינו, או מישהו שחשף תובנה והדביק בה אחרים, אלא לעצם העובדה שהיה מעגל של אנשים שהתבונן בה מנקודות מבט שונות, ואפילו כל אחד רק לא הבין, אבל הוא לא הבין בצורה אחרת, מנקודת מבט אחרת, והאוסף הזה של אי הבנות בכל זאת הצטבר לבהירות.   

אות לכך שהמציאות הרב ממדית של הקבוצה כבר יכולה לדבר בעד עצמה, ולא ברור וגם לא חשוב מאין צמח רעיון זה או אחר. זה משהו שכולם חשים בנוכחותו, ובשלב הזה הרבה פחות חשוב לאדם להיות זה שאומר ראשון – ישנה הנאה אמיתית מעצם החבירה הזו למהלך מחשבתי שיתופי.

מעגל כזה של ריבוי פנים עושה מקום לכל אחד בתוך הקבוצה. אבל המשמעות של "מקום" היא לא שכולם צריכים לדבר, או לדבר באותה המידה. אלא אדרבא יש מקום לשותקים או למדברים מעט, שיחד עם שתיקתם, בהקשבתם הערנית, מביאים את חלקם הייחודי. וזה נכון שלפעמים בקבוצות כאלה יש אנשים שנוטים להשתלט על השיחה ומנסים להשליט את דעתם, אבל זה גם נכון, שעם הזמן, קורה משהו חדש שעושה את דיבורם למקשיב יותר, שיתופי יותר, ופחות מאוים.

עדות

אפשר להגדיר את המרחב הדיאלוגי גם בתור מרחב של עדות. ההקשבה לאדם אחר היא לא רק מה שמעודד ומעורר לדבר – מעין אבן שואבת לתהליכי יצירה והבעה – אלא גם עדות לתהליכים אלה עצמם, אשר נותנת להם ממשות, שלא הייתה יכולה להיות להם אם היה האדם מביע אותם לבד.

העדות הזו היא לא העדות של הצופה המתבונן זר ומנוכר, אלא של האדם המעורב, שעדותו היא בבחינת גאולה. מה שלא ראו אנשים רבים, ראה הוא, ובראייתו, גם אם לא אמר דבר, ולא שיקף ולא השיב, הוא הכיר בזכותו של האדם להרגיש, לחשוב ולהיות.

בעדות כזו, יש מעשה של מחילה. אין זו ההסתכלות השופטת ומבקרת ומעריכה, שבעצם מבטה מכחידה את המהות הפנימית של הדבר, אלא אדרבא מהלך הממיס את כל תהליכי ההכחשה וההדחקה והאי-ראייה ועושה מקום לדבר שלא היה לו מקום לפני כן.

לפעמים די שיהיה מישהו אחד שיראה ילד בזמן קריטי, כדי שזה יגאל את הילד ממקומות אפלים שעלולים היו ללוות אותו אלמלא כן כל חייו. ואכן, רבים האנשים שבהיזכרם באנשים משמעותיים בילדותם, מגלים שמה שאפיין אותם היה שהם היו אנשים שראו אותם. "ראו אותם", משמע, היו מסוגלים לזהות משהו שאחרים לא זיהו, ובכך לתת קיום למשהו שאחרת היה אובד במחשכים.

ויש עוד היבט בעדות: לא רק העובדה שמישהו ראה, אלא שמכיוון שהוא ראה, הוא יכול להפוך לכתובת לדיבור שלנו. הדיבור מכיל תמיד את ה"אתה", הכתובת שאליה מכוונים, ובמובן עמוק המדבר הוא לא רק מי שמוציא את המילים מפיו, אלא גם העד שבקיומו ככתובת נותן משמעות לסיטואצית הדיבור – לדיבור בבחינת אקט תקשורתי. וכך, אם יש מי שנותן בנו אמון, עצם האמון שלו מאפשר לו להיות כתובת עבורנו, ועצם היותו כתובת מאפשר לנו להגיד דברים שבשום דרך אחרת לא יכולנו להגיד, גם לא לעצמנו לבד.

שותר, מכנה סוג זה התייחסות בשם "ראיית-עדות" או "חשיבת עדות":

"במילים אחרות, במקום ראייה שהיא דיבור-על, עובדתית, שהיא מבט על משהו המיועד להתאים אותו לאיזו סכמה שכבר קיימת במחשבה, אנחנו יכולים לתת משמעות למה שאפשר לקרוא לו 'ראיית-עדות'"[5]

הוא משתמש בדוגמא שנותן מרלו פונטי כדי לתאר איך אחרי שראינו פעם אחת תמונה של סזן אנו רואים תמונות אחרות שלו באופן אחר, מודרכים על ידי התמונה הראשונה שראינו. באותו אופן הרחובות של ערים גדולות נראות אחרת אחרי שקראנו את בלזק ואת דיקנס, ונופים מסוימים נראים אחרת אחרי וואן-גוך. בכל המקומות הללו הראייה שלנו אינה ניטרלית, היא נוכחת, מביאה עמה את האישיות שלנו ואת ההיסטוריה ההופכת אותנו ממתבוננים חיצוניים לעדים.    

ויש עומק מסוג אחר בעדות קבוצתית. אין זו רק העדות של אדם אחד שמביט ורואה, ואפילו לא רק העדות המשותפת של אוסף של אנשים שונים שמביטים מזוויות שונות, אלא הקבוצה – המרקם הציבורי – שהוא עד. וכבר אמרתי בפרק הראשון שעיקר ה"מחלה" שלנו נמצא בציבורית, והמבט החומל של הקבוצה כציבור הוא מרכיב חשוב בתהליך של התרה, והשתחררות מכל מני דיבוקים וחזיונות אישיים האובדים בדרך כלל בחוסר היכולת להגיד אותם.

על כך כותב פלדנקרייז:

"הבעיה כולה היא בעיה חברתית, ולחינוך מחדש יש סיכויים טובים יותר להצליח אם מבצעים אותו בקבוצות ולא בבידוד ובחשאיות לכאורה של חדר הטיפול… תלמידים רבים ימצאו הקלה מספקת באמצעות דבר זה לבדו, ובהסתייעם בהבנה ברורה יותר של תהליכי היווצרות ההרגל יוכלו לקדם את תהליך ההתבגרות שלהם באמצעים משלהם. חודה של החרדה מתקהה על ידי התפוררותן של תבניות החרדה, לא בבידוד אלא בקהילה וללא חשיפת פרטים של ניסיון אישי אפילו בפני מורה. אלה הזקוקים לכך חופשיים לחפש התייחסות אישית… הקבוצה הנפגשת בעיקר לשם חינוך מחדש גופני פותרת את שתי הבעיות: התהליך כולו הוא זה של חינוך מחדש למבוגרים ולא של טיפול. וכך הוא חייב להיות, משום שזאת שאלה של הוראה ולמידה, ולא של מחלה וריפוי."[6]

בתהליך קבוצתי מסוג זה הופכת העדות בו זמנית לתהליך של התרה גם עבור מי שלא מדברים ומשתתפים, עבור העדים בעצמם, שהרי ה"סיפורים" שרודים בנו בדרך כלל הם עניינים משותפים, והתהליך שעושה אדם אחד שמביע את עצמו, מהדהד עם שאר המשתתפים והופך את העדות הציבוריות להתרה של הציבור כולו. משמע, כל דובר, בצורה זו או אחרת הוא שליח ציבור, פותח שער לא רק עבורו אלא גם עבור העדים כולם.

הדיאלוג הפתוח ותהליכים משפחתיים וקהילתיים

היבט זה של עדות בא לידי ביטוי גם בגישות שונות לטיפול ופתרון קונפליקטים. במקום שלפני כן היה מתייצב המטופל בפני מטפל יחיד, או העבריין בפני חוקר או שופט בתהליך שהוא מבודד מעיקרו, מתפתחות גישות המכנסות יחדיו מספר אנשים הקשורים לעניין, ואשר בתהליך משותף יושבים על המדוחה. עצם יצירת הקהילה הקטנה הרואה בקושי שנוצר עניין שנוגע לכולם, כבר עושה משהו שיש בו מרוח התשובה. זה נכון לגבי מספר גישות הקשורות לצדק המאחה שכבר הזכרתי, גישות שבהם הפוגע, הנפגע, וגורמים שונים מן המשפחה והקהילה חוברים יחדיו לתהליך. זה נכון גם לגבי גישות טיפוליות במשברים פסיכולוגים.

למשל, סיקולה ושותפיו[7], פיתחו גישה שכינו בשם  דיאלוג פתוח ואשר זכתה להצלחה רבה בטיפול במשברים נפשיים. בגישה זו כל מה שקורה בטיפול קורה מתוך הטיפול, כאשר המטופל הוא חלק בלתי נפרד מן התהליך. בכוונה רבה לא מובאים פתרונות מבחוץ, לא מתוך דיבור וניתוח שלאחר מעשה ולא מתוך התייעצות שלפני מעשה – זהו הדיאלוג הפתוח, (הנכונות להיות בתוכו), שמוליד את הפתרונות.

כל מי שמעורבים בטיפול, כולל אנשי מקצוע אחרים, ובני משפחה, נמצאים בתוך התהליך ולא מעבר לחלון החד צדדי המשקיף על הטיפול. במילא ברור גם שהדיאלוג הוא מצב לא מתוכנן, התרחשות ספונטנית, שההחלטות מתקבלות בו בשיתוף פעולה. לפעמים זה דורש זמן רב של הקשבה כדי לשמוע את הדבר החשוב שמנסה להגיד המטופל גם כשאינו מצליח לבטא את עצמו כראוי. שותפים בתהליך אנשי מקצוע, ולפעמים מדובר בצוות שלם שנמצא שם בזמן משבר, מביעים את דעתם באופן פתוח וגלוי. הם לא מתחבאים מאחורי חזות מקצועית. זה לא ראיון, זו שיחה. ובתוך שיחה כזו משתדלים לדבר מתוך מה שיש, ולא להניח כל מני הנחות ולנסות להבין "מה עומד מאחורי".    

בסופו של דבר המטרה של הדיאלוג הפתוח אינה ליצר התערבות שתשנה את המטופל או משפחתו, אלא לילד שפה חדשה שתוכל להתייחס, ולתת קול לחוויות שעדיין אין להן שם.

סיקולה ושות' מזהים שלושה עקרונות חשובים לתהליך כזה של דיאלוג פתוח: "סובלנות לאי וודאות", "דיאלוגיזם", "ריבוי הקולות ברשת החברתית".

במצב הזה המטפל במובן מסוים:

"…מוריד את בגדיו והוא ערום בשעה שהוא ממתין לצד השני לעשות את אותו הדבר. שני הצדדים זקוקים אחד לשני, היות והם מייצרים את ההקשר והתוכן שעליו מדברים."

על פי דיווחיהם כשגישה זו ננקטה לאורך תקופה בת חמש שנים בבית חולים פסיכיאטרי מסוים בפינלנד, היא הצליחה להוריד את מספר המאושפזים לפחות מחצי.

במילים שלהם על הדיאלוג:

"דיאלוג הוא אקט הדדי, וההתמקדות בדיאלוג כגישה תרפויטית משנה את העמדה של התרפיסט, אשר שוב אינו פועל כמתערב, אלא משתתף בתהליך הדדי של הבעה ותשובה"[8]

מרחב לימוד

בקטע שציטטתי למעלה משל פלדנקרייז הוא מציין את היתרונות של הקבוצה על פני הטיפול הפרטני שבאופן כלשהו נוטה להפוך את המטופל לנושא, בעוד שבקבוצה הוא יכול להשתתף מבלי שאור הזרקורים יופנה ישירות אליו. זו עמדה עדינה יותר שמאפשרת לכל אחד לנוע בקצב שלו ובמידה שהוא רוצה. בשונה מטיפול פסיכולוגי שבעל כורחו הופך את המטופל ל"בעיה" שצריך לפתור ואת הטיפול כולו לפרויקט, כאן ישנה חירות לכל אחד לצאת ולבוא, להתפתח ליד, ומתוך עדות לתהליכים שהם פחות אישיים-לוחצים. 

צד שני של העניין, וגם אותו מזכיר פלדנקרייז בקטע שהובא למעלה, הוא ההתייחסות לתהליכים כתהליכי לימוד, לא כתהליכי ריפוי. אני אומר זאת אף על פי שהרביתי להשתמש במילה "בריאות". אלא שאני רוצה להוציא את המילה "בריאות" מן ההקשר הטיפולי תרפויטי שבסיסו הוא מחלה, חסר, ואי תקינות, ולשדכה למילה "למידה" או "חינוך". אות לכך שמדובר בתנועת שכלול הנעה ללא הרף מן הטוב אל הטוב יותר, ולא תנועה חד-פעמית של תיקון מן הבעיה לפתרונה.

גם המילה למידה נגועה בהיסטוריה הארוכה של ההקשר הבית-ספרי שעשה אותה יותר ידענית-צורנית ופחות דיאלוגית. ובכל זאת אני מעדיף אותה על פני העמדה הטיפולית ומוצא שהיא מתאימה יותר לתאר את מהותו של המרחב הדיאלוגי.

הקבוצה הדיאלוגית, אם כן במהותה היא מרחב של לימוד. הגדרה זו לא מתייחסת לתוכן או לנושא (משמע שיש חומר שלומדים אותו ועל כן זו קבוצת לימוד), אלא לאיכות ולרוח השורה במקום, רוח של אהבת החקירה, והתרגשות הברור, והסקרנות פקוחת העיניים המוכנה להיכנס לתהליכי לימוד ברגישות לפרטים ובאהבת האמת. זהו מרחב של סבלנות לתהליכים, המבטא את רוח האנוש הלא כבולה, המחפשת דרכה בתוך עולם שהיא לומדת לכבד.

בו זמנית בהגדירי את הדיאלוג כמרחב של לימוד אני גם מחזיר את האחריות לכל משתתף, שהרי אין כאן מישהו שמלמד, אלא רק אנשים שלומדים בצוותא. לימודם מקבל ממד שהוא פחות טכני-טיפולי, ויותר בעל איכות מוסרית, השייך לכוליות החיים. 

גם תהליכי ההבראה והריפוי שקורים בקבוצה כזו נחווים כתהליכי לימוד שכל אחד אחראי עליהם. בזה כאמור, היא שונה מקבוצות של דינמיקה קבוצתית מחד, ומקבוצות לימוד דעתניות מאידך. הלימוד הבית ספרי מתייחס בעיקר למימד הקוגניטיבי בעוד שהמילה למידה במקורה מתייחסת לכוליות השינוי שעובר על אדם, ואינה מבדילה בין ההיבטים השונים של האדם, יהא זה היבט רגשי, אישי, חברתי, גופני. מסיבות אלו נכון לצייר את המרחב הדיאלוגי בראש ובראשונה כמרחב למידה.

אישי לא פורנוגרפי

הדיאלוג, אם כן, ממיס את הגבולות הקלאסיים בין עניינים "אובייקטיבים" לעניינים "סובייקטיביים". גם כשהלימוד נעשה מסביב לטכסט או נושא מוגדר, הוא לא נעשה רק כעניין קוגניטיבי המניח את הממד האישי מאחור. למעשה לתחושות הרגשיות שעולות בעקבות הקריאה, לסיפורים אישיים שעולים מן העבר, לנקודת מבט אישית, יש משמעות רבה לגבי הנושא הנלמד ויש בכוחם להעמיק מאוד את ההבנה, מבלי לפזר אותה למחוזות אחרים. הם לא נדחים החוצה מפאת היותם "אישיים" גם כאשר כביכול הנושא שבמרכז הוא עניין כללי ומופשט. אדרבא, הזווית האישית, הקול האישי, הניסיון של כל אחד להתחבר מן המקום שבו הטכסט נוגע בו, ולשתף ממקום אישי, הוא שהופך את הנושא לעניין חי, ועתיד לחדש אותו עבור כל משתתפי הקבוצה.

ויחד עם זאת האישי הזה הוא כיוון, תנועה, הוא לא הנושא. מתעכבים עליו אבל לא נעצרים בו. אין זה תרוץ חדש להתעסק ב"עצמי", עניין שיכול לבוא לידי ביטוי בקבוצות של דינמיקה קבוצתית, למשל, אלא פשוט צינור האני המביע את עצמו באופן נוכח וכולי. שהרי במילא זו הדרך שלנו להבין – אנחנו מבינים באופן אישי – והאפשרות להביא את האישי הזה באופן יותר מודע לשיח, הוא גם מפתח חשוב ל"פתיחת צינורות" ההבנה.

האישי הזה שבא לידי ביטוי באופן זה אינו הופך את הקבוצה לבמה להשתרעות רגשית פורנוגרפית. גם אם יש רגשות עזים שעולים, וענייני תקשורת בין המשתתפים שחשוב לברר, זה חלק מן הממד של הלימוד, החקירה, והברור. זה לא המקום שבו רוצה הקבוצה להתבסס, לפתור, להסדיר. מתעכבים שם, לפעמים גם הרבה זמן, אבל זה רק בדרך אל.

כלומר, תמיד ישנם אופקים רחבים יותר שגואלים את האישי מן הדכדוך המסתגר בעצמו, המנסה באמצעות ה"אישי פורנוגרפי" להשיג מקום בתוך הקבוצה. גם אם עוברים דרך מקומות כאלה, הקבוצה הדיאלוגית מכוונת אל האישי-דיאלוגי, לא אל האישי-סימביוטי. ישנה כנות עמוקה אבל היא חודרת מעבר לפני השטח הרגשיים, לא נעצרת ב"עצמי" ממשיכה פנימה אל האני וחירותו מעבר לכל סיפור, ומשם בחזרה אל הנושא הכללי.

אמנם כל דבר שעולה במפגש, ראוי שיעלה ויש לו מקום, אבל  כל אלה הם מסגרות של השהיה, חלק מפתיחות המעגל, מהלך של אמונה, שהנושא שלו הוא הברור. סטיות אלה, אם כן, לא מפזרות את הדיון, אלא הן חלק מן הגישוש אחר המשמעות. הנושא עצמו הוא גמיש ומשתנה – אין זה הדבר האחד שמדברים עליו עכשיו ואליו חוזרים, אלא זרם המשמעות שאין כל דרך להגדיר אותו מבחוץ.

שער במציאות

בוהם היה מועמד לפרס נובל על עבודתו בפיסיקה תאורטית. בין היתר הציג פרשנות לתורת הקוונטים המנסה ליישב בין דיוקה המתמטי וכוחה הניבויי לבין תפיסת עולם הניתנת יותר להבנה אנושית. בספרו "כוליות והסדר המובלע"[9] הוא מביא מספר מטפורות שיכולות להאיר מה יכולה להיות המהות של המציאות שאנו חיים בה. בתור דוגמא אחת הוא מביא את טיפת הדיו שעורבבה אל תוך נוזל צמיג עד ששוב אין זכר לקיומה, אבל שבפעולת ערבוב הפוכה היא מתגלית מחדש – משמע אף שלא מזהים את קיומה בתערובת – היא נמצאת שם במובלע. ובהכללה, ייתכן שקיים סדר המובלע במציאות – חלק מכוליות אחת שכל פעם אנו נחשפים לאחד מפניו, מתוך תנועת ה"ערבוב ההפוך". 

בדוגמא אחרת הוא מביא סיטואציה שבה שתי מצלמות וידאו מצלמות בו זמנית יצור חי משתי נקודות מבט שונות. שתיהן משדרות לשני מסכים שיכולים גם להימצא במרחק גדול אחד מן השני. התמונות המתקבלות על כל מסך הן שונות (בשל זווית הצילום השונה) ומי שלא היה יודע היה יכול להתרשם שמדובר בשתי תופעות עצמאיות, כל אחת לעצמה, והוא היה עשוי לתמוה על הקשר שבכל זאת יש ביניהן (כמו העובדה ששינוי במסך אחד הוא בו זמנית גם שינוי, אמנם אחר, במסך השני), ועל הבו זמניות שבה עובר אות ממסך למסך (מהירות הגדולה ממהירות האור). אבל בפועל הקשר הוא ברור: אלה שני מופעים שונים של אותה מציאות עצמה. אמנם במקומות שונים, מופרדים מרחבית, אבל עדיין אותה המציאות.

תיאוריה כזו, כשאנו חוזרים כעת לעולם האנושי, יכולה להסביר את העובדה שפעמים רבות המצאות ותגליות מופיעות בעת ובעונה אחת במקומות שונים בעולם על ידי חוקרים שונים, כאילו שעצם זה שאדם אחד פילס בכוח מחשבתו כיוון מסוים – הכיוון הזה נעשה פתוח גם לאחרים. ברמה השטחית של מבטנו הרי יש כאן סוג של קסם, ברמה יותר מעמיקה החוקרים השונים היו מופעים שונים של אותו סדר מובלע, שהמרחק הפיזי ביניהם היה שולי. ברוח דומה דיבר גם יונג כשהציג את הלא-מודע הקולקטיבי כמציאות משותפת שממנה יונקים האנשים השונים, כל אחד במקומו.

אפשר להבין זאת גם דרך האופן שבו תגלית חדשה נעשית מובלעת בתוך השפה והופכת להיות לכלי חשיבה ורקע לשיח – עניין שדרכו להשפיע היא סמויה יותר מגלויה. אנשים ימשיכו לדבר אחרי הגילוי תוך שהם משתמשים באותן המילים, אבל ידברו מעט אחרת, גם אם הם לא ידברו על ההבנה החדשה שעלתה בהם היא תהיה מובלעת באופן בו הם מדברים. הגילוי שינה אותם באופן שהם לא מודעים לו והדבר מתבטא גם באופן דיבורים. האופן הזה יעבור הלאה ויהיה נגיש לחקירה של אחרים שמעולם לא שמעו באופן ישיר על הדבר החדש, אבל שהם נחשפו לו דרך הרגלי השיח החדשים שעמם באו במגע. הגילוי יהיה מובלע ברקע שלהם כעת, וכל מה שהם יצטרכו זה "לערבב הפוך" כדי שיתגלה להם.

זה נכון גם לגבי הברור והחקירה שנעשים בקבוצה דיאלוגית. הם לא רק מייצרים תגליות חדשות עבור המשתתפים בקבוצה, אלא במובן עמוק פותחים שער במציאות, שער שיהיה נגיש גם לאחרים שלא השתתפו בקבוצה. ובין אם השער הזה נפתח מידית עבור אנשים אחרים בקצה השני של העולם (באופן אזוטרי משהו), ובין אם הוא נפתח בהדרגה תוך שהרגלי שיח מסוימים מתפשטים בתרבות, לפועלה של החוכמה היוצרת יש השפעה מרחיקת לכת. אני מדבר על תגליות, המצאות, תובנות שהן בגדר חידוש של ממש, לא רק סידור חדש של מרכיבים ישנים, אלא שינוי איכותי, יוצר, שהוא בגדר אקט של בריאה – הנה, סוג כזה של שינוי הוא בגדר שער חדש שנפתח במציאות. ובהכללה כל מקום שבו פועלת החוכמה היוצרת, מייצר אפשרויות שלא היו אפשריות לפני כן. האפשרויות האלה נפתחו עבור כל יושבי העולם.

ל"מאמץ" של הלימוד והברור, אם כן, עם כל הסרבול שיש בו לפעמים, יש השלכות רחבות. האנשים שעושים את עבודתם בקבוצה הדיאלוגית עושים אותה גם עבור אחרים. הברור וההבראה שהם מביאים לכל עניין, נעשה למרכיב מבריא, החורג מעבר לדלת האמות של הקבוצה. התיקון שהם עושים הוא תיקון עבור עולם ומלואו, וכאשר עניין מסוים מקבל את תשובתו, התשובה הזו מתקיימת כעת בעולם ורבים אחרים יכולים ליהנות ממנה.   

בחזרה לדיאלוג 

הדיאלוג, אם כן, אינו איזו נוסחת קסמים לסדר עולמי חדש. הוא לא נותן תשובה מראש או מסוגל לנסח פתרון-על לבעיות העולם. ויחד עם זאת יש בו מן הקסם: דברים רבים שנכנסים אל תוך המהלך הדיאלוגי יוצאים מן הצד השני והנה הם אחרים. נוכחים יותר, ערניים יותר, שלמים יותר עם עצמם.

זה לא אומר שבהכרח יהיה פתרון בצד השני, בטח זה לא אומר שיהיה בהכרח פתרון מוגדר או ניתן לניסוח, אבל משהו בצד השני שונה באופן שלא היה אפשרי לפני כן. משהו מכוח הפתרון, מכוח הבריאות התעצם מתוך המפגש.

כמובן, לא כל מפגש הוא כזה. המפגש הוא לא טכניקה. הוא דורש את נוכחות המשתתפים, ותלוי בהתכוונות ובהרגלי השיח של המשתתפים. אבל כשהוא מצליח לזמן את האיכות הדיאלוגית, יהפוך המפגש לאותו כלי רב עוצמה שאני מתאר.

יש תמיד דבר מה מפתיע ומסקרן בכניסה לדיאלוג. אדם יודע איך הוא נכנס לשם, אבל אינו יודע כיצד הוא יוצא. הוא גם יודע שאחריותו לתהליך הזה אינה קשורה בניסיונו לשלוט בדיאלוג, לעצב את תוכנית התפתחותו, לקחת אחריות על אנשים אחרים, או כל דבר אחר הקשור בהפעלתו של סדר מוכן וידוע מראש. אדרבא אחריותו היא לבוא משוחרר מן הידע, כקצה פתוח, נוכח, ערני, קשוב, סקרן, מוכן למפגש וממתין לראות כיצד הדברים עתידים להתפתח.

 

הנה הצגתי היבטים שונים של המרחב הדיאלוגי. זו כמובן רק רשימה חלקית, ומה שאמרתי בסוף הפרק הקודם נכון גם כאן – כל אלה דרכים שונות לזהות ולדייק את הכוונה במושג "מרחב דיאלוגי". אותו מרחב שתומך בהתייצבותו הדיאלוגית של היחיד, והוא בגדר הזמנה לאיכות הדיאלוגית ולחוכמה היוצרת לבוא ולהופיע.

הפרק הבא והאחרון עוסק באי-דיאלוג האופייני לתרבותנו העכשווית, ובעוצמת ההבטחה שיש באפשרות הדיאלוגית על רקע זה. 



[1]  בובר (1980) עמוד 30

[2]  א.ד. גורדון – מלחמת דעות

[3] את המושג "אכפתיות עליונה ultimate concern אני שואל מן התיאלוג אקזיסטצילאיסט פול טיליך שמשתמש בו כדי להבהיר את מהות האמונה. על פי תפיסתו, כל אדם בצורה זו או אחרת הוא מאמין.

[4]  Bohm (1996) עמוד 16 בהקדמה

[5]  Shotter (2007)   עמוד 63

[6]  פלדנקרייז (1994) עמוד 198

[7]  Seikkula (1995,2002)

[8]  Dialogue is a mutual act, and focusing on dialogue as a form of psychotherapy changes the position of the therapists, who acts no longer as interventionists, but as participants in a mutual process of uttering and responding”. nSeikkula, J. & Trimble, D. (2005) Healing Elements of Therapeutic Conversation: Dialogue as an Embodiment of Love. Family Process 4/2005.

 

 

 

[9]   Bohm (1980)

כתיבת תגובה