פתיחה
עם השנים למדתי להשתמש במילה "דיאלוג" באופן הרבה יותר מסעיר ורדיקלי ממה שמשתמע מחזותה הפייסנית.
אבל כאן גם נמצא הקושי. מה שהיא מייצגת עבורי נעשה כל כך הרבה יותר רחב ועמוק מן המקובל, עד כי אני מוצא שהמילים הרגילות נוטות לגמגם ולהתערפל כשהן מנסות להאיר אותו. הייתי אומר שמדובר באופן הוויה – איכות של הימצאות – החומק מכל הגדרה. הוא מעדיף את המחוזות החצי סודיים, הגובלים בארצות הכאוס הבראשיתי, שלעולם הוא רוחש, מתחדש ומשתנה.
ויחד עם זאת מדובר בעניין ממשי לחלוטין, שחזר והתגלה לי באינספור הזדמנויות: במפגשים עם מבוגרים, עם ילדים, עם עצמי, ובהתרחשויות שונות שרוח הדיאלוג שרתה עליהם. בסופו של דבר כל אלה הצטברו לאותה איכות שנזקקה לשם, ועליה אני מבקש לכתוב בספר זה. אני מקווה שאוכל להביא מטעמה מבלי לאבד אגב כך את עצם מהותה צופנת הסוד.
לאורך השנים מצאתי תמיכה רבה בכתביהם של אחרים, במיוחד בובר המוכר, והפיסיקאי בוהם הפחות מוכר, אבל גם בחטין, שותר, לוינס, ג'נדלין, מיי, טאגור, הרב קוק, גורדון ואחרים. שמחתי לשתף רבים מהם במלאכה זו, וציטוטיהם מצורפים לאורך הספר כידידים טובים.
שלושת הפרקים הראשונים הם פרקי מבוא כלליים. הפרק הראשון מציג את ההקשר ומתאר את החוכמה היוצרת כאיכות הבסיסית של הדיאלוג. הפרק השני עוסק באופן שבו הדיאלוג יכול לתמוך בהתהוות שינויים מסדר חדש, כאלה שיש להם כוח הבראה ויכולים להתמודד עם רבים ממצוקות האנושות. ואילו הפרק השלישי מנסה להעמיק את ייחודה של הדיאלוגיות על רקע הדיאלקטיקה, ובין היתר מתייחס לצדדים הפחות דיאלוגים של המדע והאקדמיה המודרניים.
שני הפרקים הבאים לאחר מכן עוסקים באופן משלים במה שניתן להתייחס אליו בתור הפרקטיקה של הדיאלוג: הפרק הרביעי עוסק בהתייצבות הדיאלוגית של היחיד, והפרק החמישי עוסק במרחב הדיאלוגי, כמו למשל זה של קבוצה דיאלוגית.
הפרק השישי והמסכם, נוגע באי-דיאלוגיות כמגמה תרבותית, ומנסה לבחון כיצד אפשר להזרים את תוצריו המתגבשים, ולהתקדם מכאן הלאה ברוח הדיאלוג.