הפילוסוף והפסיכולוג מרלו פונטי הצביע על כך שפעמים רבות ציור יכול להיות מדויק יותר וקרוב יותר למציאות מאשר צילום. ולכאורה מה יכול להיות יותר קרוב למציאות מאשר צילום אובייקטיבי המוסר את כל פרטי ההתרחשות וללא פרשנות אישית. אבל הצילום מחטיא בשתי נקודות, קודם כל בזה שהוא מסיר את הזמן שהוא ממד מרכזי של הממשות, ואחר כך בזה שהוא מסיר את הצופה כבעל פרשנות אישית. והנה, בדיוק בזה ניכר הצייר הטוב – הוא יודע לשחזר לתוך התמונה הסטטית את תחושת הזמן והתנועה, והוא מעניק לתמונה את הנופח האישי שבלעדיו המציאות היא לא מציאות. בכך הוא נמצא קרוב יותר לממשות מן המצלמה. אחר כך ראוי להעיר שמצלמה בידי צלם אומן יכולה גם היא לשחזר את הזמן ואת הצופה.
באותו אופן סרט (עלילתי ודוקומנטרי) יכול להיות יותר אמיתי בסיפורו מאשר תיאור שיטתי "אובייקטיבי" של חיי אדם (כמו תיאור של מה שהוא עושה רגע אחר רגע). ולכאורה הסרט תמיד עורך מחדש את המציאות וטווה סיפור המשמיט פרטים רבים, אבל כנגד זה סרט טוב יודע לתפוס ולהבליט את המוסיקה הרגשית פיוטית, המהווה את הלשד והחיות של כל מציאות. ניגון זה הוא יותר מציאותי וקרוב לממשות, והסרט המצליח לתפוס אותו ולתת לו ביטוי יותר אמיתי, מאשר אותה אפרוריות יומיומית שהתרגלנו לזהות אותה עם חיינו כתיאור "ריאלי" שלהם.
אוליבר סאקס בספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע" מתאר אדם אשר עקב פגיעה במוחו התפרקה לו המציאות והוא לא היה מסוגל להבחין בין חפצים שונים ולזהות אותם בתור מה שהם, שלא לדבר על היכולת לתפעל אותם לצרכיו. מה שאפשר לו בכל זאת לתפקד היו שירים ששר ובקיומם ברקע עזרו לו לאסוף את המציאות לכדי שלמות בעלת משמעות. היו לו למשל שירי התלבשות, ואם היו נקטעים שוב לא היה יודע איך להמשיך להתלבש. משמע, עצם קיומה של השירה ה"חיצונית" עשה את עבודת האחדות שאבדה מבפנים. רמז לאותה שירה פנימית מאחדת שקיימת אצל האנשים הבריאים.
כל אלה הן דוגמאות שבאות להדגיש שהאדם הוא לא רק משהו בצד "משהואים" אחרים, אלא מישהו, ובתור שכזה העולם בשבילו הוא התרחשות חיה ובעלת משמעות. הוא לא רק נמצא – הוא נוכח. העולם לא רק קורה מסביבו – הוא קורה לו. חייו הם בגדר עלילה (מאבק יציאה לאור). ודווקא תפיסת העולם הריאלית שכביכול מנסה להאיר את הבנאלית הרצופה של הקיום מחטיאה את העיקר, ומחמיצה את הלב.
השירה היא לא ענף זניח של הפעילות האנושית, עניין המתאים לשעות הפנאי, מותרות המיועדים רק למי שנחלצו מדחק ההישרדות היומיומי, וליפי נפש למיניהם – היא מרכז החיים ומה שנותן להם את קיומם (לא רק טעמם). החיים הם שירה. ולכל היותר אפשר להתייחס לתפיסת העולם הריאלית (כמו גם לרגעי הייאוש בחייו של אדם המציגים לו את חוסר המשמעות והסתמיות של קיומו), כשורה בתוך שיר שהוא הוא האמת הדרמטית של חייו, בתור מישהו בעל ייעוד.
והנה בתי הספר שלנו (והתרבות ככלל) כמעט תמיד שוכחים את המרכז הזה, ומאלפים את הילד – בשונה מכל מה שהוא חווה באופן אישי – לראות את עצמו כמשהו. אגב כך הוא לומד להצמית כל נימה שירית שיש בקיומו. הוא לומד שהמשמעות היא עניין "סובייקטיבי", אישי, שלא כדאי לערבבה עם העולם שביסודו הוא אדיש לאדם. המסע אל הבגרות נתפס כמסע אל הריאליה וזו מקבלת את ערכה בעיקר מתוך השתמעויותיה הכלכליות, ההישגיות, והחומריות. בכך לא רק מלמדים אותו שקר (בדומה לשקר הצילום), אלא חוסמים את תנופת נשמתו העורגת למשמעות.
וראוי היה לחנך לשירה במובן העמוק. לעזור לילדים לגלות מחדש שזו מהותה של המציאות. שבלי זה לא רק אין טעם לחיים, גם אין בהם אמת. המציאות עוברת מרגע לרגע לא רק באופן סיבתי, אלא כמו ששיר עובר משורה לשורה – באופן רזי. (חישבו למשל על מלחין שכותב יצירה מוסיקלית ועובר מתיבה לתיבה ביצירתו – אין זה מעבר סיבתי אלא משהו אחר. כך גם בחיים). ולאדם יש תפקיד של שותף בהלחנה של מעברי חייו, יהיו אלה רגעים או ימים או תקופות.
וכך אני רואה את התפקיד המרכזי של החינוך – להזכיר לילד שהוא מישהו. וכל חינוך שאינו מסור לכך חוטא לייעודו. הוא יכול לעזור לילד לטפח את הרגישות השירית לעולם, ולעודד אותו להישאר פתוח ליופי, לרז, לחדווה, לטוב. לתמוך בהתעוררותו, ולאפשר לו לגלות שהמציאות היא שיחה והוא חלק ממנה. שלא יתפתה להפנות גב, ולחשוב שהוא סתם, שלא אליו מכוונים החיים, ושיש דרך לחיות אותם באופן שגרתי ורגיל. זקוק העולם לכך שיאמרו "הנני". מתוך כך גם יתברר כוחו להפוך גורל לייעוד, וילמד להכניס לחות רגשית ופיוטית אל תוך מציאות חייו.
