אני רוצה לאפיין מרחב הווייתי לו אני קורא מרחב אמונה. ויותר מלדבר עליו אני רוצה פשוט לדבר בהשראתו ומתוך כך לתת הזדמנות לנפש להתרגל לנוכחותו.
מרחב האמונה כמו נמצא קומה אחת מתחת, במקום בו נשענים על האדמה וחשים את כוח המשיכה ומתמסרים לו. היא הקומה של העיניים העצומות, של הלב שאינו דואג, הוא יודע. הוא לא יודע מאין הוא יודע, הוא פשוט יודע. אין זו ידיעה רגילה – זו ידיעה לא יודעת. זו ידיעה ללא זנבות-כי. בלי צורך להעמיד את הדבר בחוץ לאור הזרקורים כאובייקט ציבורי ניתן להוכחה. זה לדעת בחיוך. וזה לדעת לבד. בלי פחד. שהרי רוב הידיעות שאנחנו מחזיקים בהם הם מסוג ידע-פחד, ידע אותו אנו טורחים למגן הרבה, כדי שהוא לא יתפרק, כדי שהאדם לא יתפרק. ואילו כאן מדובר בידע-אהבה.
ובשבילי המילה "להישען" עושה הרבה. היא מגלמת את הוויתור על תנועה השליטה האוחזת, הדוחפת קדימה, הדואגת-מטפלת, כאילו בה תלוי הכול. זה לא וויתור של חוסר אונים ותבוסה, זה וויתר של הישענות על היש ונכונות לקבל, הבנה מחדש של מקומי בבריאה, והסכמה לסדר זה.
לא להפסיק לדאוג כי אין מה לדאוג, אלא להפסיק לעשות את הפעולה הזו בעלת הדפוס האנרגטי הברור, בלי קשר לתוכן. תכנים מדאיגים הרי תמיד בנמצא. תמיד יש סיבה לדאגה, לדחיפה, לדחיפות, ואילו כאן ההזמנה היא להתעלות מעל התוכן, לזהות את הדפוס האנרגטי באופן ישיר בתור מה שהוא – דאגה – ולחדול ממנו. לדעת שממילא לא אני הקובע – המציאות קובעת – ולאפשר לה לברך אותי. היא רוצה בטובתי, אפשר לסמוך עליה.
מרחב האמונה הוא מרחב הפלא הרוטט תמיד. וממנו צומחת התפילה, לא כעניין של שליטה במה שאין לשלוט בו, אלא כגילוי שפת הבקשה וההישענות. כמעשה זה עצמו של ירידת קומה, כפנייה זו עצמה המנכיחה את מרחב האמונה. מזכירה, מזמינה, מתרפקת, דורשת, מסכימה.
עוברת משפה של מאבק אינטרסים, לשקט. מרככת את הלב התמה, פותחת לו אוזן לשמוע. מלמדת אותו לסמוך ולפתוח מרחב של אמון.
את תפיסת המציאות כמרחב סיבתי-פיסיקלי, מחליפה התפיסה של מרחב פואטי – בתוך האלוהים אנחנו חיים. ומה שנראה במבט הראשון כמו מטח גירויים המתנגש בנו בסתמיות, הופך למערך של אותות בשיחה שממתינה לנו תמיד שנחבור אליה מחדש. בסבלנות אין קץ, תמיד היא אורבת להקשבתנו, ממתינה שנתעורר לחפש את המשמעות שהיא הדרך של כל שיחה.
והחרדה המצמיתה, יכולה להתחדש, ללמוד לעשות מקום ללב כהתרגשות, כהתמסרות, כנכונות. במקום לסתום את החרדה בטענות שווא, לתרגם אותה ליראת קודש. שהרי הביטחון לכאורה שמושג במאמץ השתקת החרדה, יש לו מחיר עצום של שטיחות, ואובדן חיוניות. ובסופו של דבר החרדה רק מתעצמת מתחת. מוטב לחיות במלוא העוצמה ולאפשר לחרדה להורות לנו את הדרך למרחב האמונה.
וזו מהות האמונה – להסכים לדעת לבד. כמשהו מברך ומזין, כסוד, כשקט. לדעת כתשובה, כהיענות לזימון, כיחיד, כהתייצבות. אכן, יש לחדש את הפועל לדעת. אין זה הדבר שמציג אותי מוכח בתוך מרחב ציבורי – כיודע, כבטחון, כהסתתרות מאי-ידיעה, כביטול חשיבות. מבחינה זו איני יודע דבר, איני מצדיק דבר, איני מוכיח דבר – אני ריק. זו עמידתו העקרונית של האדם נוכח ההוויה. אבל בתוך כל האי-ידיעה הזו יכולה לצמוח הידיעה האחרת, שהיא כמו פעולה של הזנה והבראה – היא אוכלת את היש, נהנית מטובו, כמו שעלי הצמח "יודעים" את השמש, ומתכוונים אליה. הם לא צריכים עיניים בשביל זה. הם יודעים מתוך הטוב המפכה בהם.
זהו מהלך הפוך לעבודת אלילים. בעבודת אלילים האדם הוא לבנה בתוך מוסד, ורותם את חייו על מנת לקיים את פחדיו. ואילו כאן הוא מתעורר לשיחה ומרכך את המסגרות הנוקשות שבהם מצא את עצמו נתון. הוא מחזיר את העולם לחיק האנושי והפואטי. לא מייצר אובייקט אדם חדש, מוגן ובטוח, אלא מתמסר ליש הפואטי, לומד לדבר בתוכו ולהקשיב לרחשו.
ולבסוף צריך להגיד שמרחב האמונה הוא לא רק מקום – הוא מסע.
