אני רוצה להפנות את תשומת הלב לעניין מאוד פשוט, ויחד עם זאת כובש עולם ומבלבל. אני מתכוון לאופן שבו אנו נוטים להבין את מקומנו בעולם באופן מותנה. עניין פשוט ולכאורה לא מתוחכם, ודווקא משום כך נופלים לו קורבן. וזה הולך עמוק מאוד.
בפשוט של העניין מדובר בזה שהאדם הפנים את האמונה שעל מנת שיהיה לו מקום בעולם עליו לעשות או להיות דבר זה או אחר. משמע: רק אם הוא יהיה כך וכך הוא יהיה זכאי לקיומו. עד אז הוא בגדר ספק הנזקק להוכחה.
ה"רק אם" הזה משתנה מאדם לאדם: רק אם יהיה טוב, רק אם יעשה מדיטציה, רק אם יהיה נחמד, רק אם יהיו לו החברים הנכונים, רק אם ידע ולא יתבלבל, רק אם יאהב, רק אם יעבוד על עצמו, יתמיד, ישכלל, ישתפר, לא ישתטה, יצליח, יהיה טוב, יהיה חזק, לא קמצן, נדיב, לא רמאי – רק אז אפשר יהיה לאשר שמגיע לו להיות. לכל אחד רק-אם משלו, אבל באמת התוכן בכלל לא משנה. התניה היא התניה.
המבלבל של העניין הוא שיש מנגנון שלם, רציונאלי ורגשי, הטורח להסתיר שמדובר בהתניה אישית. זה נעשה כאורח חיים ונחווה כתפיסת עולם. המנגנון הזה משלח את האדם לעבודה. איך אומרים – העבודה משחררת – ובכן, במקום לעצור ולהתבונן הוא עמל להשתחרר. ובאותו עמל עצמו מעמיק את ההתניה. זו האחרונה משלחת אותו ביתר עוצמה להמשיך לעשות את המעשה הזה – הס מלעצור, כי כל עצירה עוד עלולה…
כי רק אם אמלא את לשון ההתניה אהיה זכאי לאהבה, אהיה זכאי להתקיים, יהיה לי מקום משלי בעולם, ירשו לי להיות אני. ואם כן – לעבודה, אם אעמול כראוי, אני עשוי עוד אצליח.
ומבחינה אנרגטית – אם לחזור ולהסתכל על הדברים באופן ישיר – אותה עבודה של "עשיית מקום בעזרת ההתניה" לא רק שלא עושה מקום – היא מצרה מאוד. את הצרות הזו אפשר לאבחן באופן ישיר. אפשר לחוש – הנה אדם שאין אצלו בכלל מקום, ונפשו רזה ומצומקה, בקושי רב הוא יכול להרחיב את חזהו לנשום. אצלו, כך נדמה, הכל בגנבה. והוא עוד ממשיך להכביד על עצמו כשהוא אומר שהכל עניין של עבודה, עוד שנה שנתיים, ילמד את זה ואת זה, יעבוד על בעיותיו הפסיכולוגיות, ימצא חבר או חברה, יתפרנס כראוי, יחזיק מעמד עוד קצת ואז יוכל לצאת לאור, להגיד – הנה, עמלתי וטרחתי, וכעת מגיע לי. מילאתי את חלקי, כעת קיימו את הבטחתכם. כדאי שיקרא מחדש את החוזה, יגלה שאף אחד לא הבטיח דבר, רק אמרו שאולי, ויראו, וישתדלו, אבל בכל אופן שלא יצפה לדבר, כי בכלל גם הוא לא לגמרי עד הסוף, ושם יש עוד שארית של אי-נדיבות, וקצת אגוצנטריות, שלא יחשוב שלא רואים. בקיצור, לא.
ואני רוצה לזעוק את זעקתה של הנפש. כי היא לא סובלת בכלל שום תנאי, רק חירות גמורה. אפילו לא זנב של תנאי. היא צריכה להרגיש ולדעת שהיא, כמו שהיא, ללא עבודה וללא הוכחה, ללא התניה, וללא דאגה – יש לה כבר מקום מלא, ומלא מקום. והיא אהובה וראויה, ורצויה. סתם כך, ללא סיבה והצדקה, רק מעצם חיובה. וזו זכותה מלידה – להיות, והיא לא צריכה לבקש על כך רשות מאיש. לא חוזה ולא אישור – מנערת מעצמה הכל – שלה הוא העולם.
ההתניה היא עבודה זרה. זרה לנפש, זרה לעולם. האדם מדמה שהוא חותר אל האינטימיות, ורק דואג לתנאים שיאפשרו אותה, אבל בעצם הוא עוסק בבניית "מבני-תנאי" שאל תוכם הוא אוגר את כל פרות התנייתו. מבני תנאי אלה הם תחליפי חיים, סוכנים זרים שממלאים את העולם, וגונבים מן האדם החי את מקומו. הנה היא עבודת האלילים שאנו מפרנסים השכם והערב.
והחירות היא כאן ועכשיו וללא תנאי בכלל. לא דבר שצריך להוכיח אותו אלא הכרעה של אמונה. כי כשם שעבודת ההתניה היא הכרעה מוסרית, כך גם האומץ להגיד הנני! – להסכים להיות אור זורח – גם זו הכרעה מוסרית, ואיש אינו יכול לתת לה רשות מבחוץ או להוכיח את כדאיותה ותועלתה – כל אלה עדיין בבחינת עבודה זרה.
במילים אחרות: אדם לא עושה לעצמו מקום בעולם על ידי זה שהוא מפנים את האמונה שאין לו מקום ואז משלח את עצמו לעבודת ה"ניפוח". כי מה שיוצא מן המנוע של האין-מקום – כל הניפוח הזה – רק יעשה עוד אין-מקום. (קיפוח-ניפוח מוליד רק עוד קיפוח). במקום זה אפשר לפזר את אמונת ההתניה ולגלות מחדש שמראש וללא תנאי כבר יש מקום – לא צריך לנפח, לא צריך להוכיח, לא צריך לעבוד. ממנוע יש-מקום אפשר להתחיל לחיות בפשטות, לא להתפתות לתת יד לעבודת ההתניה המבלבלת. אפילו לא קמצוץ. ואז אפשר להתחיל לדבר. לדבר על איך עושים חיים, ואיך מתפרנסים, ואיך משחקים, ואיך אוהבים, ואיך מברכים אחרים, ללמוד את אומנות חכמת האהבה. וללמוד איך עושים את כל זה משורש מקום (אמונה), מבלי להתבלבל.
