זיקה

  1. כל החינוך כולו מתנקז לנקודה אחת – המקום בו המבוגר (הורה, מחנך) פוגש את הילד. ומה שיש ברגע המפגש הממשי הזה מבחינת הזיקה שבין המבוגר לילד מכיל את כל מה שיש בשיטת החינוך על כל ענפיה ופרטיה ותרגולותיה, המעשיים והתיאורטיים. הכול נגזר מנקודה זו.
  2. ואף שנקודה זו היא כביכול בלתי מוחשת, בלתי נראית, דבר זעיר שבהרגשה, להבדלים בנקודה שורשית זו יש השלכות עמקות לגבי החינוך כולו. אפשר להגיד שגישות חינוכיות שונות נבדלות בעיקר באופן בו בא לידי ביטוי בהן רגע זה של זיקה. תהא זו שיטה אנתרופוסופית, דיאלוגית, עיצובית, ליברלית או כל שיטה אחרת, הרוצה להבין אותה על רגל אחת – שיחפש את הנקודה הזו. היא תהייה ה"ידית" דרכה יוכל להבין את כולה. 
  3. זיקה: כוללת בתוכה דברים רבים: גם האופן בו תופס ההורה/מחנך את הילד, גם כיצד הוא מבין את תפקידו ביחס אליו, גם מה הוא בפועל מרגיש כלפי הילד, אבל יותר מכל אלה (הנמצאים ב"ראשו" של המבוגר או הילד), מדובר בקשר ממשי, מעין חוט בלתי נראה המקשר ביניהם גם כשאינם עושים דבר. זהו הדיאלוג הקודם לדיאלוג – העמדה הבסיסית של המבוגר אל הילד, האופן שבו הוא הולך לקראתו.
  4. דוגמא 1: ילד שמשחק בנוכחות מבוגר יכול לפעול באופן שונה לחלוטין בהתאם לאופן בו נוכח המבוגר בחברתו. גם אם המבוגר אינו עושה דבר, עצם האופן בו הוא מסתכל, יעשה הבדל. ייתכן שהילד ישחק באופן קולח, רגוע, כשהוא נשען על נוכחותו של המבוגר ומקבל ממנה עוצמה, ואפשר להפך: שהילד ירגיש חסר מנוח, יביט ללא הרף במבוגר לבדוק אם עשה נכון. איך הילד מרגיש את יחסו של המבוגר אליו בלי שהמבוגר הוציא מילה או עשה דבר? זהו סוד הזיקה.
  5. דוגמא 2: בסופרמרקט עוברים האם והילד ליד דוכן הממתקים. הילד מתעקש לקנות ממתק והאם שלא רוצה בכך מוצאת את עצמה נכנעת לו כדי לא לחולל "דרמה" לעיני אנשים זרים. מה שעובר אצלה בפנים הוא סוג של "התנגדות" מלווה בחוסר אונים. ההתנגדות הזו לא תעלם רק כי היא רוצה להיות אימא טובה.
  6. הדהוד: כמו שני מיתרים המהדהדים זה עם זה בשני כלי נגינה שונים כך אנחנו יכולים להבין את יחסו של הילד אלינו על פי מה שמתעורר בנו בעקבות האינטראקציה עמו, ולהפך גם: בדוגמא הראשונה הילד מגיב באופן לא מודע ליחסו של המבוגר אליו. הוא חש משהו מבפנים, תחושה זו היא הד לזיקה. בדוגמא השנייה האם מגיבה באופן לא מודע ליחסו של הילד אליה. היא חשה את ההתנגדות מבפנים, אבל זה לא משהו שהיא המציאה, זה הד ליחסו של הילד אליה. מתוך הקשבה להד זה אפשר ללמוד הרבה.
  7. שתי סוגי זיקות: והנה, אני רוצה להבחין כאן בין שתי זיקות שונות שעושות גם הבדל של שמיים וארץ. במקרה אחד הילד והמבוגר נמצאים בזיקה של תגובה, ובמקרה השני הם נמצאים בזיקה של תשובה.
  8. תגובה: בדוגמה השנייה הילד הדורש מאמו לקנות לו ממתק מתייחס אליה כאילו היא המשך ישיר של רצונו. הוא אינו פונה אליה, הוא לוחץ אצלה על הכפתורים ומוציא ממנה את התגובה המתאימה. הוא יודע לתפעל אותה לרצונו. הוא אינו מכיר בה כבעלת רצון משלה. אם האימא תסכים לקנות לו, או לא תסכים לו, זה בכלל לא משנה, שניהם נפלו קורבן למערך של תגובה. 
  9. תשובה: שונה המצב כאשר הילד מבין שאמו היא ריבונית. משמע, שאם היא מזיזה את גופה ועושה דבר זה או אחר הרי זה בגללה, לא בגללו, זו היא שרוצה או לא רוצה לקנות לו ממתק. לכן אם הוא רוצה ממנה דבר, הוא חייב לפנות אל רצונה. פנייה זו אל רצונה, משהה את רצונו. לא מבטל אותו – משהה אותו. הוא מבין שיש שם מישהו. הבנה זו היא קריטית ביחסי מבוגרים ילדים כנקודת הזינוק לחינוך דיאלוגי-לא-עיצובי. היא קריטית בהתפתחות הבריאה של הילד. היא מאפשרת לאם ולילד להשיב זה לזה, ולא להיות לכודים במערך של תגובות שאין בו מרווח.
  10.  

    מעגל: נוח לי לדמיין זאת כהבדל בין מערך קווי לבין מערך מעגלי. אנו מכירים זאת בשיח של מבוגרים אשר מגיבים זה לזה באופן הדוק וחזוי מראש. גם אם רצונם כנה וטוב, הם עשויים למצוא את עצמם מתנגדים זה לזה, או כובלים זה את זה בלא שבחרו בכך. התגובה תמיד עוקפת את הכבוד לאחר. היא לא מאפשרת לאחר להפתיע אותנו. אין בה חלל. מראש אנחנו רואים את האחר בצורה מסוימת ואליה אנחנו מגיבים. במעגל, לעומת זאת, יש מרחב פנימי, השהייה, הכרה במקור האוטונומי הנמצא מחוץ ליחסי התגובה. כאן גם נמצאת חירותנו וחירותו. אנחנו לא חשים כבולים להביע את דעתנו כנגד דעתו, יש מרחב שמאפשר לנו להשיב.

  1. הדדיות: הילד לא למד לתפעל את הוריו מן האוויר. הוא למד מן האופן שבו הם מגיבים אליו. זה סוג הקשר ביניהם. הוא מתפעל אותם והם מתפעלים אותו. זו השפה שלהם. בשפה הזו בדרך כלל ההורה לא מתייחס אל הילד כבעל רצון שצריך לפנות אליו, אלא כמושא ישיר לרצונו הוא. משמע, אובייקט בר-תפעול. למשל, שילך לאמבטיה, שיכין שיעורים, שיכנס לאוטו, שלא יפריע.
  2. גבולות: זה לא אומר שאין להורה תפקיד חשוב בהנחת גבולות לילדו, אבל שונה הגבול העיצובי-תפעולי שהרבה פעמים נעשה במניפולציה, לבין גבול שהוא ביטוי לרצון הישיר של ההורה, המכיר באופן עמוק ויסודי את הריבונות של הילד. משמע נוכחות פונה אל נוכחות.
  3. יש הרבה בלבול בנקודה הזו ועלי לחזור ולהדגיש את חשיבותה של הזיקה. מכאן צומח הכל, וכל כמה שנרד לפרטים ונתעכב על ה"טכניקה" בסופו של דבר ההבדל נמצא קודם כל בזיקה: האם המבוגר מכיר בילד כנוכחות, האם הוא מכבד אותו כבעל נוכחות, כמרכז חיים, כייעוד, כגורל, כמישהו? בזה תלוי הכל.
  4. בעלתנות ושייכות: זיקה זו של כבוד בסיסי אל הילד שהיא המפתח לדיאלוג ולהתפתחותו הבריאה של הילד, עושה הבדל גם בין בעלתנות לשייכות. על פי תפיסה זו הילד אינו בבעלות ההורים. כמאמרו של ג'ובראן חליל – "ילדיכם אינם ילדיכם". אבל הוא שייך להוריו באופן אחר, באותו אופן שהם שייכים אליו. זהו שם אחר לעובדת הזיקה. שייכות היא מעגלית. בעלתנות היא קווית.      

סגור לתגובות.