1. כשאנשים חוברים יחדיו, בין אם באופן זמני ובין כחלק מהשתתפות בקבוצה או קהילה החוזרת ונפגשת, הם מיצרים ערך מוסף המתבטא באקלים החברתי השוכן ביניהם ועוטף אותם. וכל התקבצות יש לה אופי משלה, הקשור בנסיבות ההתקהלות, באנשים המעורבים בה, בהיסטוריה המשותפת שלהם, ובגורמים רבים נוספים המעצבים את אופיו של המרחב החברתי.
2. ואף על פי שהאקלים הזה אינו מוחש בחושים הרגילים, ואין דרך למדוד אותו באמצעים מכאניים, בכל זאת, הוא נוכח כאחד הגורמים המשפיעים ביותר בחיי אדם. לאדם יש רגישות רבה לממד החברתי, ובהיכנסו לקבוצה חדשה, הוא יחוש את האופי המסוים של אקלימה – האם הוא נינוח או מתוח, מאפשר או חוסם, דעתני או רגשי, ועוד מימדים רבים אחרים שאין שם לתארם, והמייחדים את הקבוצה המסוימת הזו. גם אם לא תמיד יהיה מודע לכך, הדבר יעצב את מה שהוא יהיה מסוגל להגיד, לחשוב, להרגיש, בחברת אנשים אלה. עם הזמן, האקלים הזה יחלחל פנימה ויהפוך לאקלים תוך-נפשי שילווה אותו גם כשימשיך לדרכו האישית. (ולמעשה האקלים הנפשי הפנימי של האדם הוא תולדה של קבוצות השייכות שלו).
3. כל אחד תורם את חלקו ליצירת האקלים החברתי, לא רק בדברים שהוא מביא באופן גלוי, אלא הרבה בכוונותיו, במחשבותיו הסמויות (אפילו מעצמו), במה שהוא לא אומר, בתחושת השייכות שלו ועוד. כל אלה, ובאינטראקציה עם התרומות האחרות, מותכים לתוך האקלים החברתי ויוצרים את המרחב החברתי. המורכבות כאן כל כך גדולה עד כי קשה להבחין מה חלקו של כל אחד, אבל לפעמים ניתן לזהות בתוך קבוצה גורמי השפעה ממוקדים ואינטנסיביים יותר. באופן טבעי המנהיג הוא מוקד כזה. אבל הוא לא יחיד.
4. אני מבחין בין שני סוגים של מרחבים חברתיים: המרחב ההישרדותי (או מרחב הסתדרותי) והמרחב דיאלוגי-אמוני. כל אחד מגדיר משפחה של מרחבים חברתיים, ומאפיין אותם דרך מספר תכונות בסיס.
5. המרחב החברתי היותר מוכר הוא המרחב ההסתדרותי. במרחב הזה כל דיבור (ועשייה), מעבר לתוכן שהוא מוסר, מהווה אקט חברתי שמיועד למקם את האדם וזולתו בתוך המרחב החברתי. זהו אקט-הסתדרותי שבא לאשר, להפריך, לחזק, ליצור בריתות, בקיצור, לעשות סדר מבחינה חברתית, ולדאוג שלאדם יהיה מקום בתוך הסדר החברתי הזה. אני קורא לו גם מרחב הישרדותי, לא מכיוון שיש כאן איום על חיי האדם, אלא בשל תחושת הדחיפות האופיינית לו, והקשורה לאיום שיש על העצמי (הזהות). בעולם המודרני, רוב תחושת ההישרדות לא נובעת מאיום קיומי, אלא מה"עצמי" והסיפור החברתי העוטף אותו.
6. מרחב הישרדותי-הסתדרותי מאופיין בהיבטים שונים. הנה ארבעה בולטים:
א. יש בו אלמנטים חזקים של שליטה.
ב. הוא אינו פורה – כמו שנכנסים אליו כך יוצאים ממנו. אין חדש, ולא מקום ללא נודע.
ג. יש בו תגובתיות רבה.
ד. יש בו תחושת דחק, שטיחות, קוצר נשימה, חוסר ערנות.
7. המרחב הדיאלוגי-אמוני נדיר יותר, וקשה יותר להציגו. הוא קשור לתחושת שייכות ובית, מקום בו לכל אחד מראש יש מקום, ועל כן הוא יכול להרשות לעצמו להיות הוא. הוא לא עסוק בהתמקמות חברתית (הסתדרות), ומתפנה באופן טבעי להבעה ויצירה. על כן אני גם מכנה אותו לפעמים – מרחב יצירתי. הדיבור המביע שונה במהותו מן הדיבור ההסתדרותי, הוא בעל פנימיות וחירות. באופן מוזר, אף על פי שאנשים עסוקים כאן פחות בשליטה, הם חופשיים יותר. זו חירות יצירתית.
8. אחד הדברים המאפיינים ביותר את המרחב הדיאלוגי-אמוני הוא האפשרות של החדש לבוא (הפוריות). בתוך מרחב הישרדותי אין מקום לתהליכים טרנספורמטיביים, שנחווים בעיקר כמפרקים ומאיימים באינות. ואילו במרחב האמוני ישנה התמסרות ללא נודע, שחרור מאחיזה, המאפשרת להתחדש ממקור האחרות. המרחב ההישרודתי הוא מרחב של הדומה, המרחב האמוני הוא המרחב של הייחוד.
9. המעבר למרחב הדיאלוגי-אמוני הוא תמיד בבחינת חסד, ומזמין התמסרות השונה מדרכי הפעולה הרגילות שלנו. זה לא משהו שאנחנו עושים, זה משהו שאנו יכולים לעזור לו להופיע כשאנו קשובים לעצמנו ולאחרים. הקשבה היא אחד הסודות המחוללים של המרחב הדיאלוגי-אמוני. לא מה שהאדם דוחף עושה הבדל, אלא האופן שהוא מקשיב.