אם רוצים, אפשר למקם את מקור כל בעיות החינוך המודרני בטעות אחת: בזה ששמו את המבוגרים (המורים) בצד של הידע ואת הילדים בצד של האין-ידע.
אני יודע, זה נשמע רק הגיוני: הלא הילדים באים מן האין וזקוקים להדרכה של בעלי ניסיון וחכמת חיים שתורה להם כיצד להתנהל בעולם עליו הם יודעים רק מעט. אבל כשבוחנים את זה מעט יותר לעומק אנו מגלים שעיקר הידע שאנחנו מעבירים להם הוא מסוג הידע הדקלרטיבי – ידע שהוא ידע מעמדי-הסתדרותי ולא קשור לחוכמת חיים. זהו ידע שזוכרים אותו ושעיקר העבודה סביבו קשור לתרגול מידת-הזכירה. מנגד, יש משהו עקרוני ומהותי לגבי החוכמה שאנו מחמיצים בדרך הזו.
תגובת ידע: האופן הזריז שבו אנו ממהרים להגיב למציאות בלי ממש להקשיב למה שהיא אומרת לנו, הוא סוג של תגובתיות יתר האופיינית לילדות. היא מחושלת באמצעות הידע – אותה הרמת אצבע חפוזה של "אני יודע, אני יודע!" מול שאלת המורה. אף על פי שנדמה שזה מבטא את כוחנו, באמת זה מגלם את הצד המכאני שלנו. זה קורה יותר מהר ממה שנתון לבחירתנו, ונושא בתוכו את הצורך שיראו ויעריכו אותנו. גם כשאין מורה, המנגנון נשאר בעינו ומגלה שעיקר התגובתיות בכלל היא בעצם מסוג "תגובת ידע". מישהו אומר משהו ומיד יש לנו מה להגיד. המציאות מפגישה אותנו עם משהו, ומיד אנו מגיבים עם הפתרון שלנו. נדמה שאנחנו לא יכולים שלא, זה חזק יותר מאתנו. אנחנו חייבים להיות היודעים כי אחרת…
מעגל הפחד: בהקשבה עמוקה אפשר לגלות כאן את הפחד הרובץ מתחת לתגובת הידע. אנו מגיבים בידע כתגובה לאינות החברתית והקיומית, בורחים מבשורתו של הלא נודע. אבל אף על פי שנדמה שהידע מרגיע מעט את הפחד, והשליטה מאזנת את חווית ההישרדות המוצפת בחשש מן האינות, בפועל, תחושת ההישרדותיות היא תופעת לוואי לעודף שליטה. זהו מעגל שמזין את עצמו: הפחד מוליד תגובת-ידע, ותגובת-ידע מטפחת פחד. כל זה הוא חלק ממנגנון מכאני לא מודע. אינני יודע אם מקורו בתרבות או במהות האדם – אבל הילדים בכל מקרה חשופים אליו והוא מכריע אותם כבר מגיל צעיר.
ידע-פחד: אני קורא לסוג הידע הזה שנולד באופן מכאני בשם "ידע-פחד". על פניו זהו הידע המורה לנו כיצד לבנות מטוסים ולהבין את העבר, אבל ברוב המקרים, ברוב מוסדותינו, זהו ידע "סותם-תחושת-ריק" – ידע דקלרטיבי, הסתדרותי, חלק מהתקיימות חברתית. שייך הוא לקוטב הבעלתנות, לא לקוטב ההוויה.
והיה ראוי שהמבוגרים ילמדו את הילדים מניסיון החיים שלהם כיצד ניתן להרגיע את הפחד ולמצוא אומץ לפגוש את המציאות בעיניים פקוחות וערנות נפשית. תחת זאת בתי הספר שלנו הפכו להיות למקום העיקרי שבו מזינים את מעגל הידע-פחד, ומטפחים את תגובתיות היתר.
רמאות: אנחנו מרמים אותם בידע שלנו. זו ההונאה הגדולה ביותר של האנושות. ואמנם אנחנו בעצמנו קורבנות שלה, אבל זה לא יכול להוות תרוץ לכך שאנו ממשיכים להוריש אותה.
ומשתמע מדברים אלה שיכולה להיות חוכמה אחרת, בוגרת יותר, שאינה סובבת את הידע – היא חוכמת הרז. גם היא תולדה של ניסיון חיים, אבל לא של ידע מעמדי, ממסדי, אלא דווקא של ידע-נעלם, כזה הנפתח במרווח בין אתמול להיום, בין שאלה לתשובה. חכמת הרז איננה מבוססת על דברים שצריך לזכור, אלא על מספר פרקטיקות – מעין חוכמת חיים – הנזרעות אל תוך הגוף ונשכחות שם באופן יוצר. לא משהו שהאדם יודע לעשות, משהו שיודע את האדם. הצורך לזכור עוצר, ואומנות החיים היא אומנות התנועה.
עבודת המידות יכולה להחליף את עבודת הזיכרון. אנו מוזמנים לטפח בעצמנו ועם הילדים את החוש לאיכות – זה שנובע ממי שהוא האדם – ממה שהבשיל אצלו עם ניסיון חיים ועבודת המידות. לא צריך לזכור שהמידות מחליפות את הזיכרון (אין זה עוד כלי). אין כאן דחיפות לזכור זאת כאמת חדשה שבלעדיה לא נדע לחיות. אלא להגשים את זה בפועל החיים – כעבודת מידות. ועיקר עבודת המידות היא עבודת החירות הקדושה. והיא מתרגמת באופן מעשי בלימוד (מסגרות לימוד) הנעשה לאורח חיים.
פדגוגיה של הלא נודע: מול הפדגוגיה שמרכזה הוא הידע, יש אם כן להציב סוג חדש של פדגוגיה המטפחת את היכולת לנווט בתוך הלא נודע. היא מבינה את הלמידה לא כפעולה של אגירת ידע, אלא כדרך לקחת חלק בתהליך נוגע, טרנספורמטיבי. האפשרות של החדש, של העומק, של החוכמה, לא באה מצבירה של ידיעות חדשות – חכמות ככל שתהיינה – אלא דווקא מן היכולת לשחרר ידיעות ישנות, התניות מעצבות, הנחות מקבעות.
