אחרי כל זה – אחרי שאנחנו מבינים שלמידה היא תהליך טבעי שמקורו הוא בפלא – מה נותר מן המורה? האם אבד עליו הקלח, או שמא ניתן להגדיר את תפקידו מחדש, למסור בידו שליחות חדשה, ואגב כך גם לבשר סוג חדש של יחסי מורה-תלמיד?
אתחיל בזה שמערך הכוחות משתנה. לא המורה בא אל התלמיד אלא התלמיד בא אל המורה. היות שמוקד הלמידה הוא בלומד, רצונו ללמוד הוא גורם מכריע בתהליך. הלומד הוא המשחר לפתחו של המורה, ובמידה שהמורה נענה, הרי יש להיענות זו אופי אישי. יותר מזה, לא מדובר רק בנקודת הכניסה לתהליך של למידה, אלא במהות העקרונית של יחסי מורה-לומד הניכרים בכל צעד ושעל – האחריות חוזרת ללומד. הדוגמא של לימוד נהיגה יכולה לשרת אותנו כאן. מכיוון שמדובר במיומנות פרקטית השייכת לעולם הפרגמאטיקה ולא לפולחן הדעת. ואכן, בשיעור נהיגה מי שנמצא ליד ההגה הוא הלומד, לא המורה.
ומכיוון שאדם לומד מתוך השיח – זהו השיח אדם-עולם שעובר טרנספורמציה, ובו אנו מבחינים ב"שיפוע הלמידה" כהשתכללות השיח – הרי שהמפגש מורה תלמיד רוכב על גבי, ומלווה את השיח הזה. במילים אחרות, סיטואציית הלמידה היא העיקר. היא לא רק מציאות מושאלת שמשרתת איזו מציאות ה"אמיתית", אלא הדבר עצמו. שיעור נהיגה הוא קודם כל נהיגה ברכב. ואחת האומנויות של המורה מתבטאת בזימון של סיטואציית למידה מברכת . (מוגדרת, מוגבלת, מדורגת, אתגרית – מעודדת הסתגלות דינמית)
בתוך הסיטואציה נעשה המורה בעיקר אדם לשוחח אתו (במובן העמוק) הוא הופך ממטפל, מוביל, מלמד, לבן-שיח פוגש . הוא מתרגל עם הלומד שפה חדשה באופן חי ורלוונטי, תוך שהוא מביא עמו את הבשלות של השימוש בשפה זו. הוא קופץ אתו למים. מסכים לשחק עמו. והוא עושה זאת מתוך יכולתו לאמץ את נקודת המבט של הטירון, של מי שחדש בתחום, ולחבור לתהליך פתוח של יצירה.
המורה בדמותו החדשה, אם כן, הוא אומן שיח, זו המיומנות שלו, המקצועיות שלו. מתוך כך גם מעמדו החברתי – תפקידו במרקם החברה – משתנה. הוא איש של חירות דיאלוגית, אדם שעושה מקום . המקרין כבוד לתהליכי למידה על גישושיהם ומאבק היציאה לאור הטמון בהם. תפקידו זה מתמזג עם זה של המטפל (כשאנו מבינים "טיפול פסיכולוגי" באופן דיאלוגי יותר:"במצוקתי הבו לי אדם לשוחח אתו, לפגוש אותי ממש. אינני זקוק למישהו שייקח עלי אחריות לרפא אותי, או שייקח עליו את צרותי – רק שיפגוש אותי ממש"). הוא סמן חירות, סמן בגרות, סמן סבלנות, סמן תהליכיות, ובעל תפקיד מאחה בתוך הקהילה. בחברתו הדברים מקבלים מחדש את מקומם האפשרי. אכן, הוא עושה מקום. עליו נאמר מה שאמר אדלר על ההורים: לומדים זקוקים למורה שמסתכל למעלה. ענוותו היא אמונתו.
ואם למנות את תפקידיו כאומן שיח, הרי שהראשון שבהם הוא אותה הזכרה שהוא מזכיר לאדם את חירותו ואת אחריותו כלפיה . הוא מומחה בקילוף של סיפורים טפיליים המעכבים למידה. הוא רוכש אמון, ומקשיב לכל, עושה מקום לכל דבר. בחברתו כל דבר מקבל מחדש משמעות, ויש סבלנות לשים לב לפרטים הקטנים. בחברתו, הלומד מגלה את כוחו, ומוצא ערך במאבקו.
בקיומו הוא יוצר מסגרת. דומה הוא בכך לאותו מגשר שלישי בתהליך גישור. הוא שם כדי ליצור מרחב פנוי לתהליך למידה ממוקד. הוא הזדמנות ומצע וזירה, גם אם לא יעשה דבר. ("רק תהיה לידי כשאני מתנסה ונופל"). עיקר תפקידו המקצועי הוא להפנות תשומת לב. בנקודות צומת הוא אומר "שים לב לזה ולזה", או אפילו "אני שם לב שאתה עושה כך וכך"). ממילא ברור שהוא לא מלווה בו זמנית שלושים לומדים, אלא עובד עם אחד או אחדים. הוא עוקב אחר נתיב הלמידה האישי, ומברך אותו בהערותיו. זה לא אומר שהוא יודע מראש את נתיב הלמידה האישי אותו הוא מלווה, אדרבא מכבד הוא את הלא נודע המחדש נתיבים, והצעותיו בנקודות צומת נשענות על הקשבה למפתיע תמיד.
מורה בהגדרה חדשה זו יכול להכיל עוד שני תפקידים אפשריים. יכול אבל לא חייב. הוא יכול להיות מרצה אדם המביא בצורה שיטתית "גוף ידע". רק שצריך להזכיר שההרצאה לא מלמדת, לכל היותר היא מפרקת. והלומד צריך לצמוח מתוך ההריסות. ממילא ברור גם שהמינון של ההרצאות צריך להיות מצומצם.
התפקיד הנוסף השני הוא של מרכַז-מידע. כמומחה בתחומו, הוא גם יכול להפנות, לענות לשאלות, לתווך, ליצור קשרים, להמליץ, להזכיר. שני התפקידים האחרונים גם יכולים להתקיים על ידי אנשים אחרים שהם לא בהכרח אומני שיח. ואם הם בכל זאת חוברים ביחד לתוך אדם אחד, הרי שיש עניין לגלות את סדר העדיפויות בכל זמן ומקום.
