)

1. האופן המכאני שבו התרגלנו לחשוב על העולם, גם לימד אותנו לזהות את עצמנו כגורם סיבתי – מנוע לייצורם של תוצאות. מן המקום הזה נגזרת אחריות מסוג מסוים, ואשמה מסוימת.
2. והנה, חלק בלתי נפרד מאשליית השליטה, הוא התפתחות ה"חטא הקדמון" – אותה נקודה בלתי ניתנת למחילה הנמצאת בלב כל אדם, העושה אותו אשם תמיד, וקודם לכל עניין. לא מדובר בחטא זה או אחר אלא בחטא, בה הידיעה. לא חטא הקשור לתוצאה מסוימת שהוחמצה, אלא בחטא הקשור בעצם מחשבת התוצאתיות. הצד השני של האחיזה הסימביוטית בתוצאה.
3. תחושת האשמה המקומית, אבל עוד יותר מכך אותה נקודה בלתי ניתנת למחילה הנמצאת בשורש האדם, היא גורם רב עוצמה בהתנהגות האדם. בפרט היא הופכת לצורך המתמיד לרצות את האלים כדי לזכות מהם במחילה. אבל באמת אין שום דרך לרצות את האלים. כל כמה שיעניש את עצמו, יעבוד קשה, יתייסר, ישפיל את עצמו, לעולם זה לא יספיק, תמיד יהיה שם החשד שמעשיו אינם שלמים, וכוונותיו אינן טהורות, מה שהופך את כל מעשיו לסוג של רמייה ורק מעמיק את עובדת אשמתו. מוטב יודה – הוא אשם, ושום דבר בעולם לא יעשהו ראוי.
4. הוא אשם כי הוא מרגיש אשם. זאת העובדה. ואיזה הבדל יש בין להרגיש אשם לבין להיות אשם? מה היא אשמה ללא תחושת אשמה? אבל בדרך כלל כשאדם מרגיש אשמה, מיד הוא מגיב בדחיית אשמה, מתגונן ומתנגד. ובעצם תחושת האשמה, יותר מכל היא ההתנגדות לאשמה. שייכת היא עדיין לעולמה של אשליית השליטה, המתעקשת ליצור עולם בדמות חוסר רצונה להשתנות.  
5. מבחינה אנרגטית אשמה היא דבר מאוד מסוים השייך לעולם ההתמכרות הסימביוטית. היא היסחפות בתוך ערפל שמסרב לקחת אחריות, שחותר אחר כל מני טכניקות הימנעות, ומנגנונים של קיצורי דרך ושל אי התייצבות. היא בריחה וצורה של הסתתרות. סירובו של האדם לקבל את מלאות החיים, שהרי לא מגיע לו לחיות (לא מגיע לו לשמוח, להיות שייך, לקבל). לכאורה זהו סיפור עצוב ומקומם על ילד מסכן שנעשה קורבן לאשמה ונאלץ לרצות כדי שירשו לו ויעשו לו מקום, אבל כיוון שאנחנו בוגרים, האשמה היא בעצם בחירה של היעדרות, חלק מן המעגל הדוחה את האחריות ומעכב את הבגרות. והאחריות במקרה הזה, האחריות של החרטה והרצון לתקן, איננה האחריות של השולט והמצווה המבקש לסדר את האלים, אלא האחריות של הפיוס, והנוכחות, של מי שיודע שעליו ללמוד לומר אני בכל מצב ובכל עניין.
6. ואף על פי כן המחילה מגיעה. לא בגלל מעשיו, לא בגלל צדיקותו, לא בגלל כפרתו, אלא למרות כל אלה. למרות ולא בגלל. לא בגלל שאינו חוטא ונמצא ראוי, אלא למרות שהוא בלתי ניתן למחילה. וזו מחילה ללא תנאי שאינה קשורה בשום מעשה של ריצוי. האדם לא יכול להיות הסיבה שהמחילה היא התוצאה שלה. אבל כשהוא מבין את זה, כשהוא מכיר שהוא לא רק סיבה, כי אז הוא לומד לבקש ומסכים לקבל. 
7. אין שום דבר שיעשה אותו ראוי למחילה, הרי אמרתי והדגשתי, זו נקודה בלתי ניתנת למחילה, ובכל זאת המחילה מגיעה כשהוא לומד לבקש. אבל מי שאינו יודע לבקש, אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא יכול להציל אותו. אולי משום כך לפעמים החיים קשים כל כך – כדי לעודד את האדם להגיע למקום של בקשה. (שמהיותו בן חירות, ללא בקשה, לא תוכל להגיע ישועה).
8. הבקשה, כמו כל דיבור, איננה הסיבה למחילה, הכפתור המניע את התוצאה. אלא היא הפניה שבעצם קיומה כבר נפתח האדם לעולם המחילה. וכשם שלפני כן הייתה תחושת האשמה מלווה בחיץ שהפריד בינו לבין העולם, ועשה אותו בגלות תמיד, כך הפניה (הבקשה, ההודאה באשמה, החרטה) היא הורדת החיץ והאיחוד מחדש אל תוך העולם האנושי והביתי. אכן, המחילה היא חזרה הביתה. קבלתם מחדש של כל אותם חלקי ניכור העושים את העולם לגלות. היא מלווה בפרץ של חיות – האדם שב ונשטף באותו זרם של אנרגיות מזינות שלפני כן היו חסומות בפניו.
9. המחילה היא התשובה שהאדם בעצם קיומו הוא השאלה שלה. ועם המחילה באה האהבה. כך ולא להפך: לא – אני מקבל מחילה כיוון שאני אוהב, אלא כיוון שקיבלתי מחילה אני מסוגל לאהוב. וכעומק המחילה כך עומק האהבה. על כן בעלי תשובה עומדים היכן שצדיקים גמורים אינם עומדים.
10. המחילה הזו היא ללא תנאי, ואינה מעוגנת בעולם הסיבתי. היא איננה דבר שאני מקבל מן האחר אלא דרך האחר, ומקורה הוא אלוהי, בכל אחד ממופעיה. היא נמצאת שם כאשר האדם לומד לעבור מהעולם המכאני הנוצר באשליית שליטתו, לעולם הדיבורי, הנוצר בהסכמת נוכחותו.
11. ובמקום הזה אנו עשויים לגלות את אחריות האדם במובן חדש ואחר ממה שהתרגלנו לראות אותו כאשמים. שהרי האדם כבן-חירות הוא אכן גם בן-אחריות, אבל באופן אחר, לא באופן סיבתי, אלא באופן חומל, באופן משפיע, באופן אוהב. זו אחריות מדויקת שאינה הולכת לאיבוד בתוך עודף אחריות, שהיא צורה של חוסר אחריות. זו האחריות של הבגרות, המותירה מקום לאחר ומסכימה לפגוש אותו בידיים בפתוחות.

1. זהו בלבול גדול שאנו מחפשים מקום בעולם במונחים של היותנו נאהבים ולא במונחים של היותנו אוהבים. ואמנם לא בלבול מקרי, שהרי כילדים זה אכן האופן שבו נעשה לנו מקום בעולם. אבל הנה בגרנו וכעת זה הפוך – תחושת האין-מקום היא לא ביטוי לעובדה שלא זכינו (ואיננו זוכים) במספיק אהבה, אלא לכך שאנו מאמינים שאסור לנו לאהוב.
2. זה אומר שאנו מנסים לייצר לעצמנו מקום בעולם כאקט הישרדותי (על ידי זה שאנו מפנים אחרים ממרחב נתון) ולא כאקט יצירתי (המסוגל ליצר מקום בעצם אהבתו). אנו מנסים ליצור לעצמנו מקום בתוך המרחב ההישרדותי (שבו אהבה היא מותרות) ולא מזהים שמלכתחילה יש לנו מקום במציאות, שכן זהו טבעה היצירתי. 
3. דוגמא למקום שנוצר באופן יצירתי – מוסיקה. בראשית הזמנים כשהיצור החי התחיל רק לשמוע, גם הרעשים הגדולים ביותר היו עבורו רחש זעיר שבזעירים, עניין בלתי מורגש כמעט שהצריך הרבה רגישות ואינטואיציה כדי בכלל להכיר בקיומו. והנה הדבר הזעיר והחלש הזה הלך וגדל ברבות השנים והיה לעולם הקולי – מציאות עצומת ממדים שאדם יכול לבלות בה את כל חייו. באופן מטפורי הוא נכנס לתוך נקודה הזעירה הזו שהייתה בראשית השמיעה והגדיל אותה לאין שיעור. אין כאן בעיה של חוסר מקום וחוסר בחלל. בין כל שתי נקודות, צפופות ככל שתהיינה, עדיין יש מרחב גדול לאינסוף.
4. ומה יכול לפתוח את המרחב האינסופי בין שתי נקודות ולעזור בהתגלותו? ומה הוא המרחב הזה בעצמו? אהבה.
5. אני יודע, זה נשמע כמובן מאליו, התפרצות לדלת פתוחה – מותר לאהוב. אף אחד לא אמר שאסור. ולראייה, כל אותם סיפורים ושירים וסרטים שעוסקים כל כך הרבה באהבה. ובכל זאת, ייתכן שכל זה הוא רק דרך מתוחכמת שמסתכמת בסופו של יום לאחד האיסורים הגדולים של התרבות – אסור לאהוב.
6. אסור לאהוב, אסור להשתוקק, אסור להביע רצון. הס, כבה עוצמה, הנמך פרופיל. אם אתה רוצה לאהוב, בקש רשות. אם תתנהג יפה אולי יתנו לך. ובכל מקרה, רק שתדע, הסכנה גדולה. החיים עצמם נושאים אתם מוות. וככל שאתה משתוקק יותר, כך הסכנה גדולה יותר. 
7. אהבה וחירות מזווגים זה לזה. אנחנו אוהבים את האנשים שמעניקים לנו חירות, ומתוך מקומות של חירות אנחנו מגלים את אהבתנו. אבל את החירות אנחנו לא באמת קונים מאנשים אחרים, היא שלנו מלכתחילה. מה שאפשר לעשות עם החירות הוא דווקא הפוך: אפשר "למכור" אותה, לוותר עליה, לשכוח אותה, לא לקחת אחריות עליה.
8. וכשאנו שוכחים, אנחנו מתחילים להאמין שכדי לאהוב עלינו לבקש רשות. אנחנו מבקשים רשות על הזכות הגדולה ביותר שלנו, ומאמצים לשם כך סיפורים שונים שמספרים לנו את התנאים לקבלת הרשות. למשל – אם היא תאהב אותי אוכל לאהוב אותה. "סליחה, את מרשה לי לאהוב אותך?"
9. הנה הבלבול. הלכנו לקומה שנייה. דימינו שה"חומר" שאנו זקוקים לו הוא האהבה של אנשים אחרים, אבל בעצם האהבה של אנשים אחרים היא רק הרשות והתנאי שחשבנו שבלעדיו אי אפשר לנו לאהוב, שהוא הדבר החשוב לנו באמת. (לא רק לאהוב אישה או גבר – לאהוב עולם, לאהוב חיים, לאהוב הכל, את כל מה שרצוננו פוגש, והממשות מביאה). 
10. אבל הנה אנחנו יכולים לחזור לבגרותנו, לאסוף מחדש את חירותנו ולמצוא שיש לנו מקום בעולם מעצם זה שאנו מסכימים לעצמנו לפגוש, להרגיש, להרגיש הכול וללא תנאי, בחירות מלאה ובאהבה גדולה. ואהבה היא הליכה, היא פתיחת יד, היא נתינה. היא לא אגירה ושמירה וקשירה. היא החירות הגדולה ביותר של האדם וכולה נתונה בידיו. 
11. ואם איננו רואים שכך זה משום שכל כך נחלשנו מרוב איסור, עד שהתחלנו לחפש את קיומנו (מקומנו) בתוך סיפורים של אחרים. הסיפורים מעניקים לנו תחושת קיום, מיצרים נוסחאות של אהבה בטוחה, כזו שניתן לאגור במתינות ולחוש כאילו אנו קיימים, אבל בו בזמן הם ממשיכים לנוון את הרצון, ולהחליש את עבודת החירות.
12. הפריצה החוצה מן המעגל קשורה בשינוי כיוון, במקום להמתין שיאהבו, להמתין לאישור, לנסות לאגור כל מידה של אהבה, כל סימן לחיבה, במקום כל זאת – לנקוט עמדה ולצאת לדרך – לאהוב. לאהוב ללא תנאי. אהבה עצמית איננה התהליך שבו האדם מיצר את עצמו כמושא לאהבתו, אלא ביטוי פשוט לכך שאדם מנער מעצמו כל תנאי ומסכים לאהוב.        

1. רוצה להזמין להתבוננות על הטיית השליטה – אותה תחושה העוטפת את הווייתנו האנושית כטבע שני – ולהראות עד כמה הוא לא מייצגת את שליטתנו בפועל, אלא רק סוג של פנטזיה. היא אמנם מנחמת, אבל היא גם מקור למצוקה רבה. בצד זה שאני מצביע על איכות של אקלים נפשי פנימי, אני גם מצביע על הפער (בין הרעיון למציאות), שהוא חלק בלתי נפרד ממכלול המרכיבים הקשורים ומזינים הוויה זו. ומכאן גם השם "אשליית השליטה", ככינוי למכלול זה של תחושה ופעולה.
2. מצבנו אינו מאוד שונה מזה של הירח הסבור שהוא זה שמחליט להסתובב מסביב לכדור הארץ, ואם רק יחפוץ, יוכל גם לעצור. במקרה הזה מתבלבלת מחשבת השליטה בהרגל. אין היא רק פרי משאלת לב, אלא גם ביטוי ליכולתו של הירח לצפות את הרגע הבא, והאינטואיציה המוטעית שנתיבי ידיעתו הם גם נתיבי רצונו. 
3. ובכל זאת לא קל לשכנע את האדם שזה מצבו. בשבילו השליטה היא עובדה. הנה הוא מכין ארוחת בוקר, מקפיד לעשות זאת ביעילות ובזריזות כדי לא לאחר לרכבת. אורז את תרמילו, נוסע ברכבו, חונה, קונה כרטיס ועולה לרכבת בזמן. הכול נעשה כראוי. אם לא היה מקפיד על השליטה, איך היה מגיע לרכבת?
4. אין ספק, הוא מרגיש אדון לנתיבו, ובכל זאת המתבונן מבחוץ יזהה בקלות את דפוסו – הנה הוא צועד בצד המון אדם שעושה בדיוק את אותו הדבר – חלק מתופעה תרבותית. נכון, הוא המבצע, אבל באמת בזה זה נגמר. צחוק גדול לחשוב שהוא אחראי לכל זה. יותר נכון לומר – המהלך נעשה והוא רק חומר הגלם שלו.
5. "רגע רגע", הוא אומר, "אני יכול גם שלא". מם, זה מהלך מעניין. הבה נראה אותך. "טוב, נו אבל אני חייב להגיע לעבודה בזמן, אבל אם הייתי רוצה, הייתי יכול. אני רק לא רוצה". האם זה לא מה שאומר הירח? "טוב טוב, אם כך, רק כדי להוכיח לך, מחר בבוקר אני לא אעשה דבר מן הדברים הללו". מצוין. וזה יאפשר לך לגלות אפילו ביתר עוצמה שהמציאות היא זו שמכתיבה. מה הולך לקרות מחר? אינך יודע? המתן וראה.
6. ויש דרך נוספת להתבונן על כך: בשעה שהאדם עסוק בהגשמת תוכניותיו הקוויות, מיליארדי תהליכים קורים במקביל ומאפשרים את פעולתו. תהליכים בכל תא ותא בגופו, כמו גם כל מכלול חילופי חומרים עם הסביבה, שהיא עצמה ממשיכה וטורחת ליצר מרחב עצום של תנאים המזינים אותו מדי רגע ורגע. על דבר מכל זה אין לו שליטה, ובכל זאת זה הבשר העיקרי של קיומו בעולם. אינספור קולות, אינספור מראות ותחושות, כולם נוכחים בו ומרכיבים את מציאותו. ומה שהוא מדמה שהוא בכל זאת אחראי עליו, אותו חוט זעיר של תוכניות הנמצא מול אפו, אינו אלא רק בדל מתוך מרחב עצום.
7. וגם הבדל הזה, בדיעבד, לא לגמרי שלו – על פי רוב מערך שלם של התניות קובע לו מה לרצות ואיך לרצות. זה חוט תוכניותיו שגורר אותו אחריו. זה לא באמת רצונו החופשי. מוטב אם כן לסכם: המציאות קורית והוא בתוכה. ומה שקורה קורה על פי רצונה, לא על פי רצונו. 
8. יש בהבנה הזו משהו מנחם. שהרי אם אני קיים, זה לא מכיוון שהתחכמתי למציאות והצלחתי למרות הכול להתקיים. אם אני קיים זה מכיוון שכך הוא רצונה. היא רוצה בי, וטורחת בי. אחרת לא הייתי כאן. 
9. ואם זה כך, מדוע בכל זאת ממשיך האדם להחזיק באשליית השליטה? כבר אמרתי, וכעת אני רוצה למנות: 1. כי זה מנחם (וזה קשור להתמכרות לסימביוטיקה) 2. כי ההרגל מתבלבל עם שליטה. 3. ולבסוף, כי האדם כל כך ממוקד בקו עשייתו, בניסיון לא להתבלבל, להצליח ולהשלים את מפעלו, עד שזה כל מה שהוא רואה. כל השאר מסתתר מבינתו וכמו לא קיים בשבילו. רק תוכניותיו, הצלחתו וכישלונו, בונים את חייו.  
10. וכמה מבורך זה למוסס את אשליית השליטה, להרפות, ולהגיע מחדש אל המרחב. זה גם הרבה יותר מציאותי. זה להמשיך לעשות, אבל לעשות ללא תחושת הדחיפות כאילו אני אחראי על המציאות ובלעדי לא יקום דבר. מי הוא אותו "עושה"? זו התניה, דעה קדומה, אמונה שהוזרקה וכובשת את נפשנו בלי קשר למציאות. היא מצרה את מבטנו, סוגרת את הקשבתנו, מאיצה בנו אל תוך שיח אשמה שהופך אותנו למהנדסים התפוסים לנצח במלאכת ההישרדות. אנחנו מתוכנתים להגיב למציאות בתחושת שליטה. אותה "הגשמת תוכניות" חרדה היא הדבר הראשון שכולא אותנו וגוזל את חירותנו. היא אופן ההוויה המונע את התעוררותנו למציאות. ויש חירות אחרת הממתינה לאדם, לא כזו שבאה ממפעל השליטה – היא חירות ההקשבה. כאן מתעורר אני אחר – מגלה את המציאות לא רק כערמת חפצים הממתינים שישתמש בהם (יטפל וידאג להם), אלא כנוכחות המזמינה אותו לשיחה. האם מוכן הוא לקחת חלק בשיחה זו?