לתינוק, לילד, יש דרכים רבות להשיג את מה שהוא זקוק לו מסביבתו. זה נכון שמבחינות רבות הוא חסר אונים, אבל התינוק הוא לא רק מה שאנו רואים על פני השטח, הוא כבר אדם נוכח, יש לו מקור שרוצה בו. הוא מביא עמו ברכה מיוחדת ויכולת לזמן את הדברים להם נזקק.
אבל הרבה פעמים מאגרי העוצמה שלו מתדלדלים כאשר הוא מתפתה לראות את עצמו חסר אונים, נזקק, תלוי באופן בלעדי. זה קורה בשל מורכבות בקשרים המשמעותיים שלו. מה שפוגע בו יותר משהוא היעדר קשר, הנו איכות הקשר שהוא חלק ממנו. לא דווקא מה שאין, אלא מה שיש.
מול האין, הילד יכול לזמן לעצמו יש חדש. אם אין שם הורה, הוא ימצא מישהו אחר, אם אין אדם, הוא ימצא את הטבע. יש מקורות רבים ולא מוכרים לנו שיכולים להזין אותו. אבל כאשר ישנו הורה, המשמש לכאורה כתשובה לצורך, בעוד שבאמת הוא לא עונה, כי אז, הקשר הזה סותם, משקר.
מול אבא מכה יכול הילד להתגונן. באופן אינטואיטיבי הוא יודע מה בריא לו ומה לא. והוא דוחה את מה שלא. אבל כשאבא מכה הוא גם אבא נחמד, כשהוא מעביר לו מסרים בדבר החובה לכבד, ומפתה את הילד להאמין באשמתו, ומבטיח לו שאם יהיה נחמד… כי אז הילד אינו מוכן לוותר על הקשר, אינו דוחה את מה שאינו בריא לו, ונעשה כולו משועבד לאיכויות הבעייתיות של הקשר.
היפוכה של האהבה איננה השנאה, אלא האהבה על תנאי. אלה לא מושגים מופשטים. יש לראות את האהבה והאהבה על תנאי כאיכויות של קשר, כעין מדיום אנרגטי, חומר גלם המזין את הילד. אהבה איכות אחת, אהבה על תנאי איכות אחרת. אחת מברכת, השנייה מוחקת. שניהם ממדים של זיקה.
אהבה על תנאי מלמדת את הילד שמותר לו להיות רק בצורה מסוימת, מבחינת הנפש הרי זה שווה ערך לתחושה שאין לו מקום בעולם. כי אם הוא לא יכול להרגיש את כל מה שהוא מרגיש, אז יש מקום ל"דמות", לתחליף, אבל לא לו, לא לו הממשי. הוא לומד להסתיר את מה שהנו – למחוק את עצמו, לבנות מבנים שחיים במקומו. שמגנים עליו מפני הפיקוח. אני קורא למבנים האלה: מבני-הסתדרות.
אף שנהוג להתייחס להרגשות ורגשות באופן דומה אלה שני דברים שונים: הרגשה היא היכולת להיות נוכח כאן ועכשיו ולהרגיש את מה שיש. זה חלק מתקשורת וחיבור אל העולם. "רגש" לעומת זאת לוכד אותנו בתוכו וחוסם מאתנו את הראייה. הוא משעבד, כופה לתנועה במעגלים צרים, מהווה "תוכן" בפני עצמו, הופך לדיבוק. את ה"רגש" חווים כמשהו שהוא חזק מן האדם, בא כביכול מבחוץ.
ובאמת רגש הוא הרגשה שגורשה ממחוזות הנפש וחזרה בדלת האחורית בתור רגש. מכאן גם האיכות ה"כפויה" של הרגש. אדם מרגיש דבר מה (הרגשה) ומיד טורק את הדלת, כי אסור. ההרגשה הגולה עושה סיבוב ומתדפקת על דלתות הנפש. כיוון שנותקה מן הנפש היא מופיע כזר.
מרבית מטראומת הילדות אינה קשורה לקושי אלא להסתרה. הילד לומד לא להאמין לעצמו (לא להרגיש) שזה כמו להגיד שהוא לומד להסתיר, לומד לשקר. וזו הסתרה זו שמנתקת את הילד מכוח הריפוי ומשאירה את הטראומה כצלקת, כרגש הרודף את האדם. כך לא ימצא לו מקום בעולם.
אהבה על תנאי דוחפת את האדם לייצר מבני-הסתדרות – מבנים הישרדותיים שהם תחליף לנוכחות, תחליף להרגשות שאסור להרגיש. כל מני סוגים של מוסדות שלכאורה נועדו לעשות מקום לאדם אבל באמת עושים את ההפך, גוזלים את מקומו של האדם, כי הנפש לא יכולה לסבול שום תנאי, שום כפייה. או שהיא מרגישה את כל מה שיש להרגיש, או שאין לה מקום בעולם.
ומן המקום הסימביוטי, שאינו מוכן לדיאלוג נוצר עולם שהציווי העקרוני ביותר שלו הוא האיסור לאהוב. במקום כזה אין מקום לאדם.
כל כך הרבה פעמים אנחנו מפחדים להרגיש. ומה שאנחנו שמים במקום אותנו-המרגישים על כל המורכבות רבת הגוונים שיש בהרגשה, זה מבני-הסתדרות. מבנה הסתדרות הוא "משהו" נצפה, קשיח במהותו, המהווה תחליף לנוכחות. זו דמות אישיותנו המגובשת, שכביכול מבטיחה לנו מקום בסדר העולם. בעוד שמתחת אנחנו ממשיכים להיות הילדים המבוהלים שחשים שאין להם שום מקום.
העולם מלא מבני הסתדרות שהם תולדות הניסיונות הרבים מספור לחולל מקום מתוך תחושת אין-מקום. בקיומם המתחדש הם הופכים את קהילתנו למרחב חברתי-הישרדותי-ציני. מרחב בו עיקר המאמץ מושקע בפילוס מקום על ידי צמצום ההרגשה והחלפתה ב"דמות" הראויה. ה"דמות הראויה" היא אותו "בסדר" שמבטיח לנו כביכול שקט ובטחון. אבל באמת אם יש משהו שמצמצם את מקומנו הממשי בעולם, אלה התחליפים. שהרי להיות במובן האנושי זה להסכים להרגיש, ואילו תחליפים אלה נהפכו אחר הרגל לדרך המצויה ביותר לא-להרגיש.
בניסוח אחר – האדם נעשה לניסיון מתמיד להתכחש למי-שהוא על ידי המאמץ להפוך למה-שהו.
והשורש של נטייה מבלבלת זו לעשות לעצמנו מקום בגדר "מה" על חשבון "מי" שאנחנו, הוא האהבה על תנאי שפגשנו בילדותנו. האהבה על תנאי מתחפשת לסוג של אהבה, אבל באמת היא היפוכה של האהבה. לכאורה כאשר אימא אומרת לילד (במילים או במעשים) אוהב אותך רק אם תהיה נחמד, היא בכל זאת מציעה לו אהבה. אמנם במידה מוגבלת ומותנית, אבל בכל זאת באופן חיובי. אבל הילד לא מכיר בחוכמות. בשבילו יש רק דרך אחת להיות – זו הדרך שלו – זו שמרגישה ואוהבת ומשתוקקת ורוצה, ומבקשת להביע במלוא עוצמתה. כשאמו אומרת לו "רק אם" הוא מבין את זה ישירות כאיכות שבמקום לברך אותו פועלת במגמה הפוכה לצמצם אותו – הוא מזהה כאן את פעולת ה"אין-מקום". וכנגד תחושה זו הוא לומד לפלס את דרכו באמצעות ה"מה". אלה אותם מבני הסתדרות שהזכרתי למעלה.
ואני חושב שבאופן לא מודע, המגמה של הבית-ספריות היא בדיוק זו – לעודד את הילד להפוך את עצמו מ"מי" ל"מה". וכל כך חזק עניין זה, וכל כך גורף, עד כי הוא נראה כ"דבר ההגיוני ביותר" והוא מגובה באינספור תירוצים "ריאליים", כביכול הכול לטובתו. אבל בשביל הילד כל זה עדיין כואב. וכנגד אקלים זה הוא בועט בכל כוחו, מפרפר בכל נימי נפשו, מחולל אינספור מרידות והפרעות, אבל בסופו של דבר, וברוב המקרים – מסתגל. הוא יחדל להאמין לעצמו, ובהדרגה ילמד לראות את עצמו כ"מה". באופן זה, בעצם, הוא הופך לאויב הכי אכזר של עצמו.
ואני מאמין שיש רפואה. ואפשר אולי שמלכתחילה ילדים יגדלו בתוך מרחבים יצירתיים, שהתכונה החשובה ביותר שלהם הוא שהם מאפשרים לילד לבטא את עוצמתו ללא חשש. אלה מרחבים לא-הישרדותיים שיש בהם מקום לאדם בתור מי שהוא. (כי הניסיון לעשות לאדם בתור מה שהוא – בתור "תלמיד", בתור "הורה", בתור "אישה", בתור "עני" – על פי רוב חותר תחת ה"מי" הממשי). מרחבים אלה מעודדים את הייחודיות, ועוברים דרך מעטפת האהבה על תנאי, אל החירות ההדדית שיש באהבה ללא תנאי.
במילים אחרות: ילדים לא צריכים לגדול במוסדות. טוב שיגדלו במקומות דמויי בית, מרחבים אנושיים, לא פורמאליים, קטנים מספיק כדי לאפשר התגלות של פנים אל פנים. מרחבים קהילתיים כאלה הם המצע הפורה והחיוני להולדתו של "מישהו" למלוא רוחב כנפיו המתפרשות – והאם זו לא צריכה להיות התכלית של החינוך?
והדרך שבה אנחנו – מחנכים והורים – יכולים לתמוך בהיווצרות מקומות כאלה, היא על ידי זה שנלמד לפגוש את הפחדים שלנו, ואגב כך נסכים גם להתיר אותם, ולהוריד אותם ממעמד של רודנים, למעמד של יועצים בלבד. עלינו ללמוד מחדש שהעיקר בחיים זה לא מלחמת הישרדות, אלא מאבק של יציאה לאור. שהאדם באמת לא יוכל לעולם להסתפק בלהיות משהו, שהרי אנו חיים בעולם של נוכחות. תמיד תשאף נפשו להיות מי, אשר מבקש להפרות ולברך את העולם בנקודת הייחוד שלו שאין לה כל תחליף.
לשם כך עלינו עצמנו ללמוד להתיר את ה"מה" עם כל חוסר האמונה שגודל בנו, לעזוב את מבני ההסתדרות, ולצאת למפגש של ממש, חשופים, פגיעים, שבריריים לכאורה, אבל מלאי עוצמה ויפעה. והדרך לעשות זאת היא להסכים מחדש להרגיש.לא לפחד לפחד. לא לפחד מן העוצמות שלנו. לא לפחד להיות טובים.
