שונה האדם מן הכלב, שהכלב, אם יהיה סמרטוט רטוב במלונתו, רק יצטופף בשארית המלונה כדי להימנע ממגעו, והאדם פשוט יזיז אותו. בכך יבטא את יכולתו לא רק להסתגל לסביבתו אלא גם לשנות אותה. יכולת אנושית זו שנראית לנו כה מובנת מאיליה היא למעשה עניין מאוד מורכב, וכמו כל כלי רב-עוצמה – היא יכולה לברך אבל יכולה גם לפגוע.
זו יכולת מורכבת, היא דורשת התרחקות, התנתקות, ניתוח, דמיון, שפה, ומיומנות שימוש בכלים. כולם שלובים זה בזה ומצטרפים לתנועת נפש אחת שהיא לא רק מקבלת ולא רק מתקשרת, אלא גם מהנדסת. זו איכות מובחנת, סוג של יחס אל העולם, התרחשות אנרגטית בעלת גוון מסוים, אופי של הוויה, התכוונות וזיקה. והאיכות הזו, כמו סם או תרופה חזקה, יש מינון שמעבר לו היא משפיעה לרעה.
תנועת הנפש הזו עושה את ה"עושה", ועושה את המרחק המקבילי ונטול האישיות, ומכנסת את מחשבת האדם לקו, וממלאת אותו באשליית השליטה. עכשיו כל זה לאט.
היא עושה את ה"עושה". כמו ירית אקדח שלא רק שולחת את הכדור קדימה, אלא גם מרתיעה את האקדח אחורה. הוא אותו כיווץ של מאמץ, ורתיעה של אי שייכות, וחרדת האשמה, והאחריות המיותרת.
ועושה את המרחק המקבילי, הוא אותה מציאות של סיבות ותוצאות בלתי אישיות הניצבות מוחצנות זו לזו, מנוכרות זו לזו, מפעילות זו את זו. והמרחק הוא המרחק בין סיבה לתוצאה – מרחק פיסיקלי שותק. באופן זה כל העולם נתפס כתוצאה, והאדם סיבה בתוכו.
ומכנסת את מחשבת האדם לקו. ששוב אינו רואה את מלאות הקיום המשתרע על פני מרחב תלת ממדי, אלא רק את הקו של מעשיו שקושרים בין סיבה לתוצאה באופן הדוק ומסלולי.
ומכאן פתוחה הדרך לאשליית השליטה – המחשבה הכפולה הזו: שהאדם יכול לשלוט במציאות, ושזה תפקידו. משמע, על זה הוא נבחן, מתוך זה הוא מוערך, וכאן הוא מקבל את זהותו – כאחראי, כגורם, כדוחף, כסיבה.
הכיווץ הוא גל קטנטן בתוך ים. האדם לא אחראי על הים. הוא לא מקור המציאות ולא השולט בה. מוטב לומר בקנה מידה רחב: הדברים פשוט קורים. והאדם נסחף בים. ועל מנת להבין עד כמה זה כך, יש לחזור ולהתיר. להבין תחילה שמרחב החיים הוא עצום ומכיל אינספור דברים. בשעה שהוא עסוק בתכנון משימתו הבאה, כאילו בזה מתמצה האדם, מיליארדי תאים פועלים בגופו, רוחשים בדיבור עם האוויר, עם מראות וקולות. ליבו פועם, קיבתו מעכלת, ריאותיו נושמות. אינספור מרכיבים סביבתיים השלובים זה בזה ומקיימים באורח פלא ותמידי אותו ואת העולם התומך בקיומו. על שום דבר מכל זה אין לו שליטה, על שום דבר מזה הוא לא אחראי. והמעט שבמעט שנראה שיש לו שליטה עליו, מוליך אותו שולל, מצר את מבטו, מכנס את מחשבתו אל אותו משעול צר, שכביכול מייצג את מעשיו ואת מי שהוא בתור "עושה".
הוא הנו כל הרוחב הזה. המשעול הוא רק אשליה. כל מה שהוא חושב שנמצא בשליטתו, בעצם בעיקר עובר דרכו. לא רצונו מתבצע – רצונה של המציאות. הוא רק מרכיב זעיר בהתרחשותה, ורצונו ושליטתו הם רק עוד היבט של רצונה. אפשר אם כן להתיר את חווית המרחב המקבילי ולחזור אל מרחב הלב, הדיבור, האהבה. ללמוד להישען על היש.
כי גם אם אין לאדם יכולת לשלוט במציאות יש לו יכולת לדבר אתה, להשפיע ממקורו הוא. כי כן, יש דבר כזה שנקרא "אני", והוא שונה מן הכיווץ של ה"עושה". האני הזה הוא מעיין נובע, יצירה, בן שיח, לא מהנדס. כוחו הוא ביכולתו לבקש, להקשיב, לנוע עם הזרמים ולנווט בתוכם. עדיין זהו רצונה של המציאות שקורה, אבל כשמדברים עמה היא שמחה להיעתר לרצונו. ותהליך ההתבגרות הוא התהליך בו לומד האדם להרפות מן האחיזה הסימביוטית בתוצאה, ומצמצם את אשליית השליטה לטובת הגדלת מרחב הדיבור והניווט. לא שולט – מברך, לא רודן – מנהיג.
לא מתוך פעולת ההנדוס משפיע האדם על המציאות, אלא משורש המוסר של פעולתו. אלה הזרעים האמיתיים שעתידים לנבוט כאן ולא קליפת המעשים החיצוניים. וזה העמוק ביותר שאדם יכול ללכת במעשיו – אל שורש המוסר שלהם.
ובתור דוגמאות אפשר לבחון ענייני יומיום, לבחון צעד צעד עד כמה עמוקה אשליית השליטה, ואפשר גם להביט מלמעלה, על מהלך ההיסטוריה או על דרכו של אדם ולראות עד כמה בעצם מלידה ועד מוות הדברים פשוט קרו – לא הוא יצר אותם.
