1. 1.       אני משתמש במילה דיאלוג באופן שונה מעט מן האסוציאציות של פיוס והידברות, והרצון לשמן מערכות יחסים בעימות. בהקשר עליו אני מדבר, המילה דיאלוג באה לציין את ה"חומר" העקרוני שממנו בנויים היחסים של האדם עם העולם, ובו זמנית גם את ההתעוררות החקרנית לתווך זה כחלק מהתכוונות של קבוצה או יחיד. במשמעות הזו אני עוקב אחר מפעלו של הפיסיקאי דויד בוהם אשר מסוכם בספרו "על הדיאלוג", ומתייחס לאיכות מיוחדת שעולה (למשל) ב"קבוצות דיאלוג".

2. הדגש בחקירה מסוג זה אינה על יצירת מציאות חדשה (מציאות של שלום, של נאורות, או כל דבר אחר שנרצה לעצב על פי דימוי רוחנו), אלא הקשבה למה שיש. באופן טבעי גם נובע מהקשבה זו הזרמה של מה שיש למחוזות חדשים ובלתי ידועים לנו. אבל זה לא משהו שאנו עושים (תחת השראת אשליית השליטה), אלא משהו שמתאפשר כשהאיכות הדיאלוגית נוכחת.
3. זה משהו שקורה, ואנחנו שותפים בו. הקשבה, במובן הזה, אינה רק הפסיביות של הצופה, אלא ההתעוררות של המעורבות הבאה מן הלב (שאינו מפחד לפחד).  מה שיש הוא לא רק שַם, אלא הוא הדיבור הזה עצמו, כאן. הוא לא קורה סתם, הוא קורה לנו, (קורא לנו).
4. בדיאלוג אדם חושף רבדים, הרגשות, תנועות נפש שלפני כן רק ידע על קיומם וכעת הם מתבהרים לו מתוך התקשורת. לא כי מדברים עליהם, אלא שמתוך החיכוך הוא מתעורר לראות מה הוא הדבר שבאמת קורה כאן. משמע, לרגע אחד הוא גולש החוצה מעבר לצורך הדוחק להסתדר, לפעול, לשרוד, ומוצא את עצמו בתוך השפע העקרוני והבלתי מלחיץ של שיחה חוקרת, המאפשר למה שיש להיות.
5. מה שיש, לא כשם של מצב סטטי, אלא כשם של התהוות מתמידה שאני חלק בלתי נפרד ממנה, מעורב בה, לא כ"צריך" או "דימוי מטרה" חדשים, אלא כטוב שמבקש במה (מאבק יציאה לאור), וכסקרנות המבקשת ללמוד (חדווה בהתהוות).
6. הדיאלוג כ"כלי" או מערך קבוצתי, עוסק ביכולת שלנו לשים בסוגריים את ההרגלים האוטומטיים, ולפתוח מרווח של השהייה בין גירוי לתגובה. הוא מאפשר, תוך כדי יחסים, למשהו חדש לבוא, ומעיר אותנו לצד הפורה והיוצר של המציאות. (משמע, הדיאלוג עוסק בהתחדשות המציאות (בבריאות)).
7. את מה שבאמת קורה כאן, אפשר להביע במקום לתאר. התיאור יוצר הפרדה, ההבעה יוצרת חיבור (למשל, בין צופה לנצפה, בין דובר לשומע). התיאור הוא של המודעות העצמית ונוטה לעצור, ההבעה הוא של הערנות והיא מזרימה הלאה.
8. האיכות הדיאלוגית, אם כן, מזמינה ערנות עצמית ונוכחות שבמציאות חברתית-הישרדותית-צינית נחבאת תחת מערך המודעות העצמית הנוטה לנכר. במרחב דיאלוגי (שניתן לכנות גם מרחב יצירתי) השפה הראשית היא שפה מבררת (מרגישה) ולא שפה מסדירה (מיישבת). אלה שני "משחקי שפה" שונים. השפה המסדירה פועלת למקם את האדם חברתית, היא מנוע לדחיפה ועיצוב, חלק ממהלך הסתדרותי. היא שולטת, צופה, מתארת, מזיזה, ומעמידה את האדם בחוץ כצופה-שולט. גם כשהמילים רק מתארות, הן באות לשים דברים במקומם ולהחזיקם שם. במרחב הישרדותי, זו השפה הטבעית (שגם מייצרת אותו ככזה). המוטיבציה של השפה המבררת היא אחרת: יותר יצירתית, משחקית, דו כיוונית, מוכנה לא לדעת, נותנת אמון, נאמנה לאמת, ואוהבת את היש.
9. בוהם ראה בדיאלוג הזדמנות להבראה של רבות ממצוקות האנושות. "כלי" רב עוצמה לטרנספורמציה של היחיד והכלל, משהו ששום טכניקה אחרת אינה יכולה לחולל בדיוק משום שלא מדובר בטכניקה אלא בהתייצבות נוכחת ובזימונה של חוכמה יוצרת שהיא תמיד מעבר לכל דבר שאדם יכול לשלוט בו. על פי בוהם, חלק מן הבעיה טמון באותם כלים עצמם המבקשים לנסח פתרון חיצוני לבעיות מוגדרות היטב. הדיאלוג הוא אותו מהלך של התמסרות שבו אדם מסכים להיות מרכיב בפתרון, בלא שיהיה מסוגל להקיף את כולו במחשבתו. ההשתתפות בקבוצת דיאלוג, יכולה להיות הזדמנות לשכלל את אותן מיומנויות המאפשרות לאיכות הדיאלוגית להתקיים, ולחוכמה היוצרת לפעול דרכנו ומעבר לנו.             
10. דרך אחרת להגיד זאת היא פשוט להזמין ללכת לאט יותר. מספיק לאט כדי שנלמד מחדש לחוש את המחשבות שלנו לא רק כתוכן המתפעל אותנו, אלא כדפוס אנרגטי בעל "בשר" של ממש                    (proprioception), ומתוך תחושה זו להיות לא רק קורבנות של שליטה, אלא בעלי תשובה. תרצו זה סוג של מדיטציה שקורת בתווך הבין-אישי, ותוך כדי תנועה חיה.  

)

1. האופן המכאני שבו התרגלנו לחשוב על העולם, גם לימד אותנו לזהות את עצמנו כגורם סיבתי – מנוע לייצורם של תוצאות. מן המקום הזה נגזרת אחריות מסוג מסוים, ואשמה מסוימת.
2. והנה, חלק בלתי נפרד מאשליית השליטה, הוא התפתחות ה"חטא הקדמון" – אותה נקודה בלתי ניתנת למחילה הנמצאת בלב כל אדם, העושה אותו אשם תמיד, וקודם לכל עניין. לא מדובר בחטא זה או אחר אלא בחטא, בה הידיעה. לא חטא הקשור לתוצאה מסוימת שהוחמצה, אלא בחטא הקשור בעצם מחשבת התוצאתיות. הצד השני של האחיזה הסימביוטית בתוצאה.
3. תחושת האשמה המקומית, אבל עוד יותר מכך אותה נקודה בלתי ניתנת למחילה הנמצאת בשורש האדם, היא גורם רב עוצמה בהתנהגות האדם. בפרט היא הופכת לצורך המתמיד לרצות את האלים כדי לזכות מהם במחילה. אבל באמת אין שום דרך לרצות את האלים. כל כמה שיעניש את עצמו, יעבוד קשה, יתייסר, ישפיל את עצמו, לעולם זה לא יספיק, תמיד יהיה שם החשד שמעשיו אינם שלמים, וכוונותיו אינן טהורות, מה שהופך את כל מעשיו לסוג של רמייה ורק מעמיק את עובדת אשמתו. מוטב יודה – הוא אשם, ושום דבר בעולם לא יעשהו ראוי.
4. הוא אשם כי הוא מרגיש אשם. זאת העובדה. ואיזה הבדל יש בין להרגיש אשם לבין להיות אשם? מה היא אשמה ללא תחושת אשמה? אבל בדרך כלל כשאדם מרגיש אשמה, מיד הוא מגיב בדחיית אשמה, מתגונן ומתנגד. ובעצם תחושת האשמה, יותר מכל היא ההתנגדות לאשמה. שייכת היא עדיין לעולמה של אשליית השליטה, המתעקשת ליצור עולם בדמות חוסר רצונה להשתנות.  
5. מבחינה אנרגטית אשמה היא דבר מאוד מסוים השייך לעולם ההתמכרות הסימביוטית. היא היסחפות בתוך ערפל שמסרב לקחת אחריות, שחותר אחר כל מני טכניקות הימנעות, ומנגנונים של קיצורי דרך ושל אי התייצבות. היא בריחה וצורה של הסתתרות. סירובו של האדם לקבל את מלאות החיים, שהרי לא מגיע לו לחיות (לא מגיע לו לשמוח, להיות שייך, לקבל). לכאורה זהו סיפור עצוב ומקומם על ילד מסכן שנעשה קורבן לאשמה ונאלץ לרצות כדי שירשו לו ויעשו לו מקום, אבל כיוון שאנחנו בוגרים, האשמה היא בעצם בחירה של היעדרות, חלק מן המעגל הדוחה את האחריות ומעכב את הבגרות. והאחריות במקרה הזה, האחריות של החרטה והרצון לתקן, איננה האחריות של השולט והמצווה המבקש לסדר את האלים, אלא האחריות של הפיוס, והנוכחות, של מי שיודע שעליו ללמוד לומר אני בכל מצב ובכל עניין.
6. ואף על פי כן המחילה מגיעה. לא בגלל מעשיו, לא בגלל צדיקותו, לא בגלל כפרתו, אלא למרות כל אלה. למרות ולא בגלל. לא בגלל שאינו חוטא ונמצא ראוי, אלא למרות שהוא בלתי ניתן למחילה. וזו מחילה ללא תנאי שאינה קשורה בשום מעשה של ריצוי. האדם לא יכול להיות הסיבה שהמחילה היא התוצאה שלה. אבל כשהוא מבין את זה, כשהוא מכיר שהוא לא רק סיבה, כי אז הוא לומד לבקש ומסכים לקבל. 
7. אין שום דבר שיעשה אותו ראוי למחילה, הרי אמרתי והדגשתי, זו נקודה בלתי ניתנת למחילה, ובכל זאת המחילה מגיעה כשהוא לומד לבקש. אבל מי שאינו יודע לבקש, אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא יכול להציל אותו. אולי משום כך לפעמים החיים קשים כל כך – כדי לעודד את האדם להגיע למקום של בקשה. (שמהיותו בן חירות, ללא בקשה, לא תוכל להגיע ישועה).
8. הבקשה, כמו כל דיבור, איננה הסיבה למחילה, הכפתור המניע את התוצאה. אלא היא הפניה שבעצם קיומה כבר נפתח האדם לעולם המחילה. וכשם שלפני כן הייתה תחושת האשמה מלווה בחיץ שהפריד בינו לבין העולם, ועשה אותו בגלות תמיד, כך הפניה (הבקשה, ההודאה באשמה, החרטה) היא הורדת החיץ והאיחוד מחדש אל תוך העולם האנושי והביתי. אכן, המחילה היא חזרה הביתה. קבלתם מחדש של כל אותם חלקי ניכור העושים את העולם לגלות. היא מלווה בפרץ של חיות – האדם שב ונשטף באותו זרם של אנרגיות מזינות שלפני כן היו חסומות בפניו.
9. המחילה היא התשובה שהאדם בעצם קיומו הוא השאלה שלה. ועם המחילה באה האהבה. כך ולא להפך: לא – אני מקבל מחילה כיוון שאני אוהב, אלא כיוון שקיבלתי מחילה אני מסוגל לאהוב. וכעומק המחילה כך עומק האהבה. על כן בעלי תשובה עומדים היכן שצדיקים גמורים אינם עומדים.
10. המחילה הזו היא ללא תנאי, ואינה מעוגנת בעולם הסיבתי. היא איננה דבר שאני מקבל מן האחר אלא דרך האחר, ומקורה הוא אלוהי, בכל אחד ממופעיה. היא נמצאת שם כאשר האדם לומד לעבור מהעולם המכאני הנוצר באשליית שליטתו, לעולם הדיבורי, הנוצר בהסכמת נוכחותו.
11. ובמקום הזה אנו עשויים לגלות את אחריות האדם במובן חדש ואחר ממה שהתרגלנו לראות אותו כאשמים. שהרי האדם כבן-חירות הוא אכן גם בן-אחריות, אבל באופן אחר, לא באופן סיבתי, אלא באופן חומל, באופן משפיע, באופן אוהב. זו אחריות מדויקת שאינה הולכת לאיבוד בתוך עודף אחריות, שהיא צורה של חוסר אחריות. זו האחריות של הבגרות, המותירה מקום לאחר ומסכימה לפגוש אותו בידיים בפתוחות.

1. אקלים תרבותי: באיזה עולם גדלים הילדים שלנו? אין זו רק שאלה של האבזור הפיסי של סביבתם, אלא בעיקר של האקלים הרוחני-פסיכולוגי המקיף אותם – האווירה התרבותית שבה אנחנו עצמנו גדלים ומייצרים בהרגלי החיים שלנו.
2. שני עולמות: לצורך העניין אני רוצה להבחין בין שני עולמות: העולם ההישרדותי והעולם האמוני. לכל עולם הנחות מוצא, צורת הסתכלות, ואופן נוכחות משלו. אלה מגדירים את החוויה של חיים בעולם – איך זה לחיות.
3. עולם הישרדותי: להתעורר בבוקר לתחושת דחק עקרונית. יש דברים שצריך לעשות ואני כאן לעשותם. קיומי אינו בזכות עצמו אלא נחשב לראוי במידה ואני עומד במטלות. צריך לעשות משהו. לדאוג, בעיקר. התירוצים: כי אם אני לא אדאג איש לא ידאג. האדם לעמל יולד. המזל הרע מחכה מעבר לפינה לכל מי שאינו נזהר. אם משהו יכול להשתבש הוא ישתבש אלא אם כן אצליח להתכונן אליו מראש ולהתחכם לו. העולם הוא מלחמת הישרדות. החזקים מנצחים. החוקים מנצחים. אין מקום לבטלנים. אדם צריך לקדם את עצמו. שום דבר לא מגיע בחינם. למה שאקבל משהו אם לא עבדתי בתמורה?
4. הלב הדואב: כל אלה הם תירוצים והסברים שלאחר מעשה, ובאמת כל זה צומח מחוויית יסוד אחת: אני כמו שאני איני ראוי. יש בי איזו נקודת רוע עקרונית, סודית, זרה, מאיימת, ועל כן בצדק העולם מבקש להכחידני. זו הפנמה של ערך חוסר הערך. למי שאין ערך גם אין מקום בעולם, וכל ניסיון שלו לעשות לעצמו מקום בעולם, הוא חש אותו כניסיון לקחני לקבל את מה שבלב ליבו הוא יודע שבעצם לא מגיע לו. המשוואה פשוטה: אם הוא חסר ערך, למה שהעולם יהיה לטובתו? וכנגד תחושה זו, יותר מאשר כנגד אנשים אחרים, הוא נאבק כל חייו. להוכיח להצדיק שמגיע לו. שיש לו זכות קיום. אין לו. הוא בעצמו מוכיח זאת. 
5. תגובה הישרדותית: אחת מן התגובות האופייניות לתחושת הדחק הוא ה"מגיע לי", וכל סוגי ה"מה יצא לי מזה", והנהנתנות שנראים כמנוגדים לחוויית "האדם לעמל יולד", אבל בעצם הם חלק בלתי נפרד מן הסיפור. הם מנסים לפלס לעצמם מקום בתוך עולם שממשיכים לראותו באופן יסודי כעולם הישרדותי. זה לא יעזור. בעולם הישרדותי לא יכול להיות מקום לאדם בתור בן אנוש נוכח. ו"עשיית המקום" הופכת ל"לקחנות". העולם כמחנה ריכוז גדול. מקום שצריך להסתדר.
6. שליטה: כדי לדחות את ההתמודדות עם תחושת חוסר הערך המנבאת את העתיד הקטלני, נאחז האדם בשליטה. מנסה לסדר, לארגן, לאחוז – לרדוף, לחטוף, להשיג. על הערך הפנימי שאין לו הוא מחפה בערכים חיצוניים: הוא שואל לגבי כל דבר מה התועלת שלו, מה התפוקה שלו, מה זה "נותן". כל אלה תחליפים של ערך פנימי. דברים שלעולם לא ישביעו באמת. ניסיון לקחת את תנועת החיים ולהפוך אותה לנכסי ביטחון. זהו מפגש רזה עם המציאות המוציא ממנה את כל טעמה. יש האוגרים כך חוויות רוחניות, ניסיונות חיים, "שיעורים", ואת כל אלה שמים כתעודות הצדקה שאמורות לאשר את מה שאין לאדם את האומץ להיות נוכח. תחליפים שמבקשים לעשות מקום לאדם למרות תחושת חוסר הערך.  
7. פסיביות: ואף על פי שנראה ששליטה ודאגה הם דברים אקטיביים – הם בטח עושים הרבה רעש – בעצם, הם דברים פסיביים, חלק מתחושת ניתוק המבשרת לאדם שהוא קורבן של הנסיבות, בן-גורל. תחושת חוסר אונים מול עולם טיטן שחוקיו הוחלטו על ידי אחרים. כל מה שנותר לאדם הוא לנסות לשחק טוב. בשביל מה? יותר פשוט היה אם היה זונח את המשחק שבכל מקרה הוא עתיד להפסיד בו. לזנוח לטובת מה? מה יש שם בחוץ?
8. גידול ילדים: לגדל ילדים בעולם הישרדותי: להיות עסוק ב"ניפוחם" המתמיד, בעיצובם, בהפיכתם לעמידים. בעיקר לדאוג, לא לסמוך. לפחד מן השלב הבא. לא לראות את ערכם הפנימי ולרצות להלביש אותם בערכים חיצוניים. לדאוג שמא לא יסתדרו, לדחוף אותם להצליח חיצונית, להתחרות, להחזיק מעמד. לרצות שיפיקו דברים, שלא יבטלו את זמנם, שיקדמו את עצמם, שיהיו מועילים לעצמם. וכמובן יש לכך את מערך ההצדקות שלו: זה לטובתם. כי ככה העולם. כי אולי אני בתור הורה הייתי רוצה אחרת אבל אני חייב לצייד אותו בכלים כדי שיוכל לעשות את מה שהוא רוצה, להסתגל לעולם האמיתי כמו שהוא.
9. להסתגל: "להסתגל לעולם האמיתי" זה בדיוק חלק מן הפסיביות שדיברתי עליה למעלה. זו התחושה שהעולם הוא בגדר נתון ואני צריך להסתדר בתוכו. תחושת קורבנות עקרונית. החיים כמשימה – להצליח לחצות אותם בשלום. אדם לא חי סתם כך, הוא חי כדי. וזה מה שעובר לילדים. מבחינה זו המערך הבית ספרי הוא ההגשמה הברורה ביותר של עולם זה: המעבר מכיתה לכיתה, המבחנים, ההתקדמות, האגירה, שיעורי הבית, כל אלה טוענים באלף קולות שהטעם לחיים הוא במה שמשיגים.
10. חרדת הריקנות: הפחד שמא הילדים שלנו הם ריקים, ואם לא נמלא אותם הם יישארו כאלה. זה שיקוף לתחושה שלנו שאנו ריקים, הד לתחושת חוסר הערך. כמובן שהעיסוק המתמיד בערכים חיצוניים הוא בדיוק מה שמרוקן את הערך הפנימי. איזו מן אובססיה בהתאם למלא את הילד. אובססיה שהמסר העיקרי שלה הוא של חוסר אמון במלאותו. ומכאן למעגל המפרנס את עצמו: המרדף אחר ערך חיצוני (הצלחה במבחן) שדוחה את ההתמודדות עם חוסר הערך הפנימי, ויוצרת התמכרות לעוד ערכים חיצוניים. יש קשר ישיר בין התרבות הבית ספרית לתרבות הצרכנית. אין הבדל בין ציון במבחן לבין מקרר משובח. ושוב, ההתמכרות אינה בדבר אלא בקשר השקרי עם הדבר.
11. ריפוד יתר: ומצד שני וכהשלמה לכך הרצון לעטוף אותם, להגן עליהם, שיהיה להם נוח, שלא יסבלו, שלא יכאבו שלא יפגעו כאילו שזה כל מה שיש באדם. לא לראות שיש יותר באדם מאשר שלא ייפגע.
12. אמונה היא הליכה. להסכים להיות חלק מהשתנות. לא רק דבר מה שהאדם מזיז מפה לשם על פי החלטותיו, אלא חלק מתנועה רחבה של התפתחות יוצרת שאין הוא שולט בה אבל יש לו קול בתוכה. ההשתנות הזו מאפשרת את מה שלא היה אפשרי לפני כן. לגדל ילד בעולם של אמונה זה לעזור לילד לראות את עצמו כחלק מתהליך התעוררותה של המציאות. מישהו שותף, חלק ממעגל הנוכחים, מספר בזכות עצמו, אדם ראוי וטוב. זה דורש להכיר בערכו הפנימי – באותו מנוע פנימי של הילד ובכוחו לנווט את דרכו בעולם מתחדש. וזה דורש להאמין בטוב היסודי ממנו הוא בא. טוב שהוא אחר ממה שאנו כהורים יכולים לתכנן עבורו. ממילא זה אומר פחות דגש על "תוצאות" ויותר חיים בתוך העולם.
13. ילד זקוק להורים שמסתכלים למעלה. וזקוק להורים שסומכים על כוחו לתקן. הוא ממש צמא לאקלים "רוחני" שלא מסתכם בשאלת ההישרדות, אחרת הוא קמל וניצוץ החיים שלו אובד. הוא זקק שיאפשרו לו לבחור והוא זקוק לחוש את התשובתיות העקרונית של העולם. משמע שהעולם הוא לא רק סט של חוקים קשיחים, אלא שיש לו פן אישי, פואטי, ומתקשר. זהו המצע הבריא בשבילו לגדול בתוכו. הוא חש אותו כמלאות התומכת אותו ומפרנסת אותו, כשיח שקודם לכל שיח. הוא חי בעולם לא-סתמי וחייו הם לא סתמים. הם חיי יחוד. העולם מתכופף אליו להגשים את משאלותיו. מתוך כך אפשרית האינטימיות, השייכות, והתנועה היוצרת.
14. מעגל הנוכחים: כל זה עוזר לו לראות את עצמו כבן נוכחות. מחזיר לו את האמונה שלו לעצמו, בעצמו. האמונה במילים שלו, בהרגשות שלו, במקום שלו, בקול שלו. בכך שמותר לו להתבטא, שיש לו קול ויש מקום לקול. (כיצירה, כביטוי אישי ספונטאני, כתנועה אותנטית). הוא אינו שם תריס בפני האותות הבאים אליו. לומד את דיבורו של העולם אליו וסומך עליו. יש לו, כחלק מהיותו אנושי, את הכוח להבין את העולם. זה לא קשור למה שאנשים אחרים מסבירים. זה קשור לתחושת יסוד שהעולם דובר בשפה שלו. השפה הזו היא שפה פואטית, אישית, מדברת ללב. כמובן, יש לזה קשר עמוק לתחושה שהוא טוב. שגם אם הוא מתנהג לפעמים ברע, הרי זה חלק מחיפושו אחר הטוב. זה חלק מן האינטימיות שלו עם עצמו. הוא לא רואה עצמו כזר. הוא לא חושד בעצמו, הוא מאמין לעצמו ולכוונותיו הטובות. באופן זה הוא מסכים להיות גורם משפיע בעולם. חוט שזור בהתפתחותו היוצרת. כשם שהוא חש שהעולם משיב לו ומברך אותו, כך הוא חש שהוא מסוגל לברך את העולם. אי אפשר להגזים בערכה של התחושה הזו של האדם ביכולתו לתת. כן, שורש האמונה הוא באמון של האדם בשייכותו לעולמו.   

1. החופש לבחור: על פי רוב נוהגים לזהות חירות באופן בלעדי עם החופש לבחור. על פי תפיסה זו אדם חופשי הוא אדם שבצמתים החשובות יכול להכריע בין האלטרנטיבות השונות מתוך עצמו מבלי שיהיה כפוי מבחוץ ללכת דווקא לצד אחד או לצד אחר.
2. שליטה: הנטייה לזהות חירות עם חופש בחירה קשורה הרבה לרקע התרבותי שלנו ולמורשת המכניסטית שלנו כבוני כלים. מתוך רקע זה מובן אקט הבחירה כתהליך בו מתייצב האדם מחוץ למציאות, כנפרד ממנה, וחירותו מבטאת את מידת השליטה שלו במציאות חיצונית זו. (משמע, הוא נמצא בעמדת המעצב. הוא זה שאומר למציאות מה יהיה, כנגד האפשרות שהיא תכתיב לו מה יהיה).
3. מציאות סטטית: אופייני לתפיסת עולם זו הוא התפיסה של המציאות בתור דבר שריר וקיים המכיל בתוכו כבר את כל אפשרויותיו. האדם המעצב בוחן מציאות שהיא סטטית במהותה, ומזכירה מיכל גדול (מרחב האפשרויות) שבתוכו הוא מנווט (כבוחר).    
4. שתי בעיות עם תפיסה זו של חירות. הראשונה קשורה לעובדה שאקט הבחירה מתבצע למעשה רק בנקודות צומת ושם כביכול גם מגולמת כל החירות. לאחר שהאדם בחר במסלול מסוים הרי שהמסלול כבר לוקח אותו לנתיבו והאדם רק מוכתב. גם אם מתרבות נקודות הצומת הללו מאוד עדיין הן כאין וכאפס מול הרצף. 
5. הבעיה השנייה קשורה לשאלת החופש של הרצון עצמו. מדוע בוחר האדם ללכת דווקא ימינה? האם זה מתוך שיקול הגיוני? מתוך התניה? מתוך הרגל? מדוע הוא רוצה את מה שהוא רוצה? אם יש לכך סיבה ברורה אז בעצם האדם כפוף לסיבה זו והיא זו המכתיבה לו כיצד לנהוג, אבל בהיעדר סיבה ברורה, נדמה שהמצב עוד יותר מתסכל, שהרי כל מה שנותר הוא לרצות ללא סיבה ממקום גחמני, מקרי, סתמי, ולא צפוי.
6. חופש הזרימה: ראוי, אם כן, להבחין בין חופש בחירה לחופש זרימה/יצירה. חופש זרימה מתייחס לחופש שאינו קורה רק בנקודות צומת (דיגיטלי), אלא מתקיים ברצף (אנלוגי). הוא אינו קשור לשליטה במציאות חיצונית, אלא באפשרות להיות מעורב ובלתי מופרד במציאות.
7. מציאות דינמית: בשונה מן התפיסה הדטרמיניסטית המניחה את המציאות כדבר מה שריר וקיים ובמובן עמוק לא יכול להתחדש, מושג חופש הזרימה מתייחס למציאות כדבר ההולך ונברא, הולך ומבשיל. העבר אינו מכתיב באופן חד משמעי את העתיד. העתיד צופן בחובו אפשרויות שלא  היו אפשריות לפני כן.
8. דיבור: מול תפיסת החופש כאקט של שליטה הנובע מן היחיד ומופנה כלפי המציאות, חופש הזרימה נוגע לאפשרות של הידברות עם המציאות. כאן מתקיימת האפשרות הלא דטרמיניסטית של הגילוי וההתחדשות. החירות אינה תכונה של יחיד שרוצה או לא רוצה, אלא של שיח. יש שיח שהוא כבול ומוגבל, ויש שיח שהוא חלק מתנופת היצירה של העולם. הרגע הבא לא מוכתב על ידי החלטה או בחירה של האדם, אבל גם אינו נכפה עליו. זהו מעשה יצירה הנובע מן המפגש הייחודי של אדם מסוים עם מציאות מסוימת. 
9. איכות: לא מדובר בחידוש לשמו. אלא, היצירה מחפשת אחר הטעם, האיכות, הנותנים כיוון לתנופת היצירה. אין זה רצון גחמני, אבל גם לא הוצאה לפועל של תוכנית מראש מוכנה, אלא התרחשות חיה, גישוש הולך ומתברר, בעקבות הטוב.
10. דוגמאות: הרקדן המאלתר אינו רוקד על פי תוכנית קבועה מראש, אבל הוא גם לא רק מופעל על ידי המוסיקה באופן בלעדי. אלא עצם המגע שלו עם המציאות, האופן שהוא קשוב לה, חי אותה, מניב את הריקוד ההולך ומתחדש מדי רגע ברגע. באותו אופן ניתן לדבר על הצייר שיצירתו היא סוג של גישוש וחיפוש אחר איכות הולכת ומעמיקה. אין זה רק ניסיון לבטא קול שהיה קיים מראש, אלא בעצם תהליך היצירה גם הולך ומתבהר הקול הזה עצמו ומגלה את עצמו.
11. טוב: הצייר, הרקדן, ובאותה מידה הילד המשחק, מחפשים כולם אחר איכות, מנסים להעמיק את הטוב שלה. וזה חיבור זה לטוב המבקש להתבטא, שמגדיר את החירות. כך שבמובן עמוק טוב וחירות דבר אחד הם. אין משמעות לחירות ללא תחושת הטוב שמולידה את התנועה ועושה אותה מחד לא גחמנות, ומאידך גם לא תוכנית סדורה מראש, אלא הקשבה לטוב הרוצה לפעול את עצמו. 
12. נוכחות: היכולת להקשיב לאיכות ולעקוב אחר נתיבי התפתחותה אינה רק יכולת פסיבית, אלא ביטוי לעומק המפגש בין האדם למציאות – למידת הנוכחות. כך שבאותה מידה נכון לומר שחירות ונוכחות דבר אחד הם. ככל שאדם יותר נוכח כך גדולה היכולת שלו לפעול מתוך חירות.       
13. ילדים: ועניין זה חשוב במיוחד בעבודה עם ילדים. פעמים רבות מה שנחשב כחופש בחירה הוא בדיוק אי-חופש, שהרי מה ששולטים בו שולט בנו מן הצד השני. והעיסוק האובססיבי בשליטה הוא גם רודנות שהאדם נתון בה. שונה חופש הזרימה. במקום הזה הילד לא "מקבל החלטות" כל הזמן, אלא מדבר עם המציאות ומאפשר לשיח הזה עצמו להיות קולח ויצירתי. הוא עסוק בנוכחות, לא בשליטה. ומתוך הנוכחות הזו הוא פותח שער לזרם היוצר שהוא נעשה אחד אתו.  

1. אני רוצה להאיר את תשומת הלב לדבר שהוא דק מן הדקים, עדין ובלתי נראה, ובכל זאת צובע את כל עולמנו ואין כמוהו להשפיע על חיינו. אני מתכוון ל"זיקה" – האופן בו פונה האדם אל העולם, "מוד" ההתחברות שלו אליו (כבלים, לוויני, אינטרנטי…). לא רק מה הוא חושב עליו ואיך הוא מרגיש כלפיו (תכנים), אלא איך בפועל הוא בא לקראתו: בחשש, בביטחון, בשמחה, באדישות, בתקווה, בציפייה, באכזבה, באמונה, בחשד… כל אלה מבטאים לא רק איכויות פסיכולוגיות שנמצאות בתוך האדם, אלא איכויות של הקשר אדם-עולם.
2. הביטו בילד ששולח יד ללטף את הכלב. אפשר "לקרוא" בתוך תנועת היד שלו, האם זו יד מפחדת או מברכת, מכירה או מגששת, חדשה או וותיקה. כל אלה הם לא רק תכונות פנימיות של הילד, הן איכויות של התנועה עצמה: הבעתה, התכוונותה, גישתה. היד הנשלחת מלאה בזיקה. 
3. והנה, מכל הזיקות, הזיקה הנפוצה ביותר בעולם המודרני הנה הזיקה התועלתנית. (פרי המורשת שלנו כמתכננים ובוני כלים). זיקה זו ניגשת למציאות מתוך הנחה שהמציאות אמורה לספק (או לא) רווח, ובזה היא נמדדת. הרווח הוא התשובה לשאלה "מה יצא לי מזה". מתוך כך ניגש האדם לעולם בחיפוש, ציפייה, בדיקה של ה"תוצאה" – רואה במציאות דבר מה שהוא "בשביל", שצריך עדיין לחלץ ממנו את ה"תועלת". בין אם מדובר ב"חוויה" ב"דעת" ב"התרגשות" ב"הנאה", ה"דבר" חייב להיות שם כסוג של "הספק". אחרת זה בזבוז זמן, חסר טעם, חסר תכלית, והאדם "יוצא" מן המפגש בתחושה שהוא "לא קיבל שום דבר".
4. אנחנו כל כך רגילים לזיקה זו עד כי איננו רואים שהיא לא מובנת מאיליה, ומפסיקים לזהות את אופייה המיוחד והאופן בו הוא קובע את חיינו. בפרט חשוב לראות שגישה זו "מוציאה" את הטעם מן המציאות. במובן עמוק "אין תועלת בתועלת". וה"תועלת" כתשובה לשאלת משמעות החיים משאירה אותנו ריקים. ושוב, אין זו חוויה פנימית, אלא איכות אנרגטית של הקשר אדם-עולם. זו פניה אל העולם, אשר בפועל, ובעצם תנועתה, מאכלת את ה"טעם" ומשאירה את האדם ואת העולם נטולי טעם ולא פוריים.
5. ואף על פי שנראה שזיקה זו היא אקטיבית – האדם מתכנן, בונה, מזיז דברים, מגשים מטרות, מפיק – באמת זו עמדה לא פורייה, עמדה פסיבית-קורבנית. היא מותירה את האדם חסר אונים, חי בעולם לא שלו, עבד להסדרים, נהלים ותבניות שלא הוא קבע. הוא עצמו, בחייו, נרתם לשרת את התועלת. התועלת הזו היא הד לעבר שקפא אל תוך תבנית סטטית, ומחזיק את העתיד כבן ערובה בקליפותיו.    
6. הזיקה ההרמנויטית-פרשנית ניגשת למציאות באופן אקטיבי. לא רק מחפשת לראות "מה יצא" מן המציאות במונחים של רווח, אלא מבקשת להעיר את המציאות, להחזיר את האיכות הדינמית שלה, לגאול אותה מתהומות "חוסר הטעם" והאדישות שהיא נוטה לשקוע אליהם מתוך העמדה ה"פסיבית-תועלתנית". מי ש"דורש מציאות", מכיר את כוחו הפרשני ככוח מאיר, ורואה את תפקידו בהארה זו. זה חלק מן הייעוד שלו, והוא ניגש למלא אותו לא כדי שיצא לו משהו מזה, אלא כחלק משעשוע חקרני, שהוא בו זמנית גם "חובתו" כלפי הבריאה. הוא יודע שהוא לא רק מוצא את המציאות לפניו, אלא שבכוח אמונתו ו"קריאתו" הפרשנית, הוא משלים את תהליך הבריאה. כמי שמחמם את הקפוא ומחזיר את החיוניות, הוא מעורר את המציאות לחיים. לא רק בשבילו, בשביל כולם. הוא כמי שמעלה מים חיים מן המעמקים ומשקה בהם את המציאות שהתייבשה והשתעממה לה בתוך הבנאליות היומיומית והתפקודית.
7. ואמנם אין זה משהו שהאדם "עושה" למציאות, (צובע אותה בצבעיו העליזים), אלא הוא מזכיר למציאות מה שהיא באמת. הוא מעיר אותה, מאתגר אותה, מגרה אותה עד שהיא מתעוררת ומוכנה לברך אותו מחדש. הוא מתעקש שהיא תדבר עמו, והדרך שלו לעשות זאת זה להמשיך לקרוא לה. לא קריאה של סתם, רעשנית, מנדנדת לחינם, אלא קריאה מכוונת, מלאה באמונתה בזכותה ובכוחה לעשות בדיוק את זה. קריאה שהיא אומנות בפני עצמה, וירטואוזיות של דרש ופשט. היא לא מתייאשת. וכאשר העולם אינו עונה לה, היא מבינה זאת רק כאתגר להמשיך ולנסות לפנות. אכן זו זיקה דורשת-מציאות. אבל בה במידה זו הקשבה עמוקה – האדם שומע שהמציאות ממתינה לו, מבקשת אותו, מתגעגעת אליו.
8. מדוע לגשת כך אל המציאות, מה זה נותן? בשביל מה זה טוב? מדוע לטרוח? אלה עדיין שאלות שנשאלות מתוך המוד התועלתני. העמדה הפרשנית היא עמדה מוסרית – היא מתמסרת למציאות, עושה את הטוב שטעמו בעשייתו. זו מעין עבודת קודש המתחדשת מדי יום. לא כדי שיצא מזה משהו, אלא, להפך, כדי שה"משהו" יהפוך מחדש לתנועה יוצרת ויסיע את המציאות קדימה. זה האופן בו האדם משתתף בתנועת הבריאה, ועוזר להבריא את המציאות. ומה שהוא מתקן הוא מתקן בשביל עולם ומלואו… העונג הוא לא מטרה חיצונית, רווח המצדיק את המציאות. המציאות לא זקוקה להצדקה. היא נוכחת ומזמינה מפגש וטבעה כהתענגות, הוא חלק מן הזיקה החקרנית וכוחה היוצר. זהו שעשוע רציני, עמוק, שמח, מאמין. שעשוע שטעמו לא במה שמרוויחים אלא במה שעוזרים למציאות להתעורר.

1. סימולציה: לאדם יש יכולת הדמיה, כשרון מולד לסגור את מעגל השיח בעזרת אובייקטים מחשבתיים יצירי רוחו. במקום לשוחח ישירות עם המציאות, הוא יכול לשוחח עם סימולציה של המציאות ולקבל ממנה תגובות וגירויים כאילו הייתה המציאות עצמה. הדבר הזה מאפשר לאדם "להתנסות על ריק" וכך לצפות דברים מראש, לתכנן, להתארגן, להשתמש בזיכרון האישי והקולקטיבי, באופן המייעל את דרכו בעולם, ומעמיק את השיח עמו.
2. משחקי דמיון: הכישרון הזה גם משעשע. והאדם, מהיותו אוהב משחק, משתמש בכישרונותיו לא רק כדי להתקיים, אלא גם להנאתו הצרופה. הכישרון לדמיין מאפשר לשחק עם המציאות, להרחיב אותה, להמציא אותה מחדש, לחבר סיפורים, להניע תשוקות, ולצאת להרפתקאות.
3. פנטזיה: אבל עם הזמן האדם גם למד לעשות שימוש חדש ביכולתו לדמיין: לא כדי להעמיק את מפגשו עם המציאות, ולא כדי להשתעשע, אלא כחסם מפני הממשות – כהתמכרות לאי-מציאות. נקרא לסוג הדמיון הזה בשם פנטזיה. הפנטזיה היא דרך להימנע מפעולה. היא שונה מן החלום ומן הדמיון שהם חלק בלתי נפרד מן המציאות – מעשירים אותה, מעמיקים אותה, מכשירים אותה, ומולידים בתוכה. כל הרעיון של הפנטזיה הוא להימנע מן החיכוך של המציאות.
4. חיכוך: המושג "חיכוך" בא לציין את המפגש היוצר עם המציאות שהיא תמיד אחרת. הוא מבטא את העובדה שלחיות זה לא רק "להיות" (באופן חלק) אלא התנכחות מתמידה. זו פעולה הנעשית מתוך מפגש מתמיד עם "החומר האפל" – הלא נודע, האחר, הבלתי נשלט. המפגש הזה הוא הפוריות. המילה חיכוך לא כעכבה, האטה, פיזור, אלא כיצירה – בדיוק כמו החיכוך הנדרש לקשת הכינור המחליקה על המיתרים בכדי להפיק מוסיקה, או החיכוך הנדרש כדי להדליק גפרור.
5. מציאות ללא חיכוך: ויש פיתוי גדול להתמכר לנתיבים נטולי החיכוך של הפנטזיה. מזור מפני מציאות רוחשת, נוכחת, אפלה. הפנטזיה היא מציאות סימביוטית שבה האחר כסוג של "הפרעה-פורייה", לא קיים. רק האני ותשליליו מתקיימים בסוג של נצח נטול התהוות. ההתמכרות לדעתנות, לחידות ותשבצים, למשחקי מחשב, לדרמות טלוויזיה, מנחמת מאותה סיבה עצמה של אי-חיכוך. אפשר להתנחם. ואפשר להתמכר. אלה שני דברים שונים.
6. התבגרות: מה שמאפיין את הבגרות הוא דווקא היכולת להיפרד מן המציאות הסימביוטית, ולנוע אל מרחב השייכות הדיאלוגית, שבה האחר הוא בן-שיח ממשי. זהו מעבר אל הפריון, ובהכרח גם אל האפלה של הממשות. הסובייקט הבוגר לומד להפוך את האפלה הזו למנגינת חייו היוצרת. ומה שהוא צריך לעבודתו האחראית קשור לתחום המידות – אומץ לב – נכונות לנוכחות, מוכנות למפגש. זה שונה מן האחיזה הסימביוטית בתוצאה, ומן המשמוע אל תוך המציאות הדעתנית, האופייני לחינוך המצוי. 
7. פחד להיות בגוף: ההימנעות של האדם מן הממשות, (שהיא השאיפה לחזור למציאות סימביוטית) היא גם ההימנעות מן הגוף, ומהרגשתו. קשה להיות בגוף. להיות בגוף זה להיות חלק ממציאות של אין שליטה, של כאבים והרגשות, להיות מחובר לכאוס לא רק של הגוף, אלא גם של העולם כולו, כי החיבור הפנימי לגוף הוא החיבור לתוהו של עולם הבריאה הרוחש תמיד.
8. קשה להיות בגוף: להיות בגוף זה גם להיות בזמן שהוא "משך" מתהווה, שיש בו אשמה, כיווניות, הבשלה, אחריות. קל יותר להיות בפנטזיה שבה אין חדש, וגם אין צורך לדחוף באופן יוצר, הדברים נעים מעצמם. הפנטזיה מאפשרת להיות מחוץ להתפתחות הזמן, מחוץ לתהליך, בילדות נצח. זו מערכת סגורה המרחפת מעל המציאות. החדש, היצירה, לא פולשים אליה פנימה. זה עולם בטוח וחלק גם כשהוא מסוכסך לחלוטין. יש פחד מן היצירה. יש פחד מן היצר.  ("יצר לב האדם רע מנעוריו")
9. הרגשות ורגשות: הפחד להיות בגוף הוא גם הפחד להרגיש. ובעניין זה אני רוצה להבחין בין הרגשה לרגש. הרגשה היא מה שמביא הגוף המחובר לממשות, המפתח למפגש עם האחר, הטרום מוגדר, המתהווה, הפורה. ההרגשה היא גם התשוקה, והרצון לחיים. רגש לעומת זאת, הוא התרחשות פנימית, ויש לו איכות של מעגל נעול. הוא שואב את תשומת הלב, ומונע מפגש עם הממשי. הרגש, כמו הפנטזיה, הוא סוג של הימנעות מן הממשות. 
10. הרגשה שגורשה: ומה שלא מסכימים להרגיש אותו, עובר תהליך של גירוש והגליה, של פיצול והדחקה, ובסופו של דבר הוא חוזר אל האדם כ"רגש" – דבר מה שהוא כביכול זר, חזק יותר מן האדם, ומשעבד אותו לדרכיו. כל רגש הוא בעצם הרגשה שלא הסכימו להרגיש אותה והיא נדרשה לצאת לגלות וחזרה בדלת האחורית כרגש. אפשר, דרך זה שמסכימים להרגיש את הרגש גם לזרום במורד השורשים שלו ועד אל ההרגשה המקורית. באופן זה מחזירים את הרגשות הביתה – וחוזרים אל הגוף.
11. הגוף הוא הבית: הגוף הוא הבית. הוא המרחב העצום של החיים, זירת ההתרחשות של חיינו. מה שאנו מתכננים, אותו קוו של תוכניות, ועשיות, שאנו שולטים ומעצבים ומוציאים לפועל, אף על פי שהתרגלו לקרוא לו החיים, הוא רק חוט דק בתוך המארג הזה. (גם המילה יכולה להיות גוף.)         

1. אמון היא המתנה הגדולה ביותר שיכול לתת הורה לילדו. כדי להיווכח בכך די לחשוב על האנשים שבחברתם אנחנו עצמנו מרגישים מחדש את כוחנו, מאמינים לעצמנו, מגלים את העולם כמקום טוב וידידותי העושה לנו מקום בתוכו. בדרך כלל מה שמאפיין את האנשים האלה בשבילנו הוא פשוט שהם מאמינים בנו, ועוד יותר מכך לא מתפתים לחוסר האמונה שלנו בעצמנו. הם רואים אותנו כטובים. וכשאנו מתייאשים מעצמנו הם פשוט צוחקים: "איך אתה יכול להתייאש מעצמך והרי יש בך כל כך הרבה!"  
2. פעמים רבות אנחנו מסתכלים על אנשים אחרים וחושדים בהם. זה חלק מתהליך של דמוניזציה. מיחסים להם כל מני כוונות מוזרות, רעות, מצומצמות. בעיקר כוונות זרות – משהו שיש להם ולנו אין. הפחד שולט כאן. וזה יכול להיות נכון גם במפגש עם הילד שלנו עצמנו. פתאום אנו מגלים משהו שעושה אותו זר בשבילנו – משהו שמבהיל אותנו, חושדים שהוא קורץ מחומר יסודי אחר – שאולי החוצפה שלו היא תכונה רעה שצריך לעקר, שהוא משקר, שהוא מן "מוגבל" שכזה, אנוכי, עצלן, או כל דבר אחר שעושה אותו זר ומרוחק.
3. אימא רואה את ילדה תולש כנפיים לזבוב. זה עשוי להבהיל אותה. היא מוצאת את עצמה מייחסת לו תכונות של "רוע" עקרוני שאם לא תמהר לאלף, יפרצו החוצה וישתלט על נפשו. היא מפחדת, ובעצם מתפתה להאמין לסיפור ה"רע" ואגב כך גם נותנת לו כוח. הילד ירגיש את זה וזה ישפיע עליו – הוא יחוש את הפחד וילמד לחשוב שיש בו משהו רע שעליו לפחד ממנו. הוא יחדל להאמין לעצמו ויאבד את המפתח לחייו.
4. באותו אופן אפשר לגלות את הילד פתאום "לקוי למידה", "היפר אקטיבי" או כל מני דברים אחרים הכולאים את הילד אל תוך מן "זה", כאילו הוא הדבר ה"זה".
5. האם שוכחת את אהבתה. מתוך אהבתה תוכל לגלות שילדה הוא טוב מיסודו והרע המקומי שהוא עושה הנו רק "כיסא" לטוב – שלב בדרך להיות יותר טוב. כל נפשו של הילד צמאה לעשות טוב, ואם הוא משחק עכשיו ברובים, או נראה חלש אופי, או מדבר דברי ניבול, או מתנהג בחזירות, או מה שזה לא יהיה, זה לא באמת מה שהוא, אלא אחת מדרכי ההבעה שלו בחיפושו אחר הטוב. ובאמת הוא עצמו הנו קודש, ומסע חייו הוא המסע בעקבות הטוב.
6. יש פיתוי גדול להכניס את הילד לקופסא, להגדיר אותו, להגיד לו מי הוא. וכל העניין במתן אמון בילד הוא להבין שיש לילד כוח בורא פנימי, כוח בריאות, שאינו תלוי בנו, לעשות טוב. שזה מה שהוא הילד – תנועה אל הטוב. האמון הזה בילד – מבריא, תומך, מחזק, ואין כמוהו לעזור לילד למצוא את המפתח לחייו.
7. ילד שמרגיש שסומכים עליו, משמע, שיודע שגם אם הוא עושה רע רואים מעבר לרע שהוא עושה, חש ביטחון עקרוני בחיים. האמון בילד אינו האמון שהוא תמיד יעשה טוב, אלא שתמיד הוא רוצה בטוב. ומכאן גם שיש לו כוח לתקן. לא שהוא תמיד יעשה את מה שאנחנו רוצים ואת מה שנראה לנו נכון וטוב, אבל הוא פועל בתום לב להגשים את ייעודו.
8. ובעצם זה גם תפקידנו כהורים ומחנכים: לתמוך ביכולתו לבחור בטוב. לא להגיד לו מה טוב אלא להכשיר בלבו את היכולת לזהות את הטוב ולפעול להגשמתו. הטוב הזה יכול להיות שונה מן הטוב שלנו. אבל אם אנו מאמינים בו אנו במילא מאמינים בכוח של הטוב שלו. זה דורש כבוד יסודי לילד בתור מי שהוא. וזה דורש לאפשר לו עצמאות ואחריות. לא לגנוב ממנו את מפתח חייו. אם שבר – יש לו כוח לתקן ולאסוף, ולנקות אחריו. להפסיק לראות אותו כחדל אונים, להבין שכוחותיו לא נובעים רק מאתנו, אלא שיש לו חיבור משלו למקור. ולסמוך על החיבור הזה. לא לראות אותו כקרבן, אומלל, מסכן, וכן הלאה, להבין שיש לו יכולת לבחור וכל פעם מחדש להזכיר זאת לעצמו ולו.
9. בין היתר יש לו כוח לעמוד בפנינו ובפני הטעויות שלנו. ותמיד גם הכוח לרפא ולתת לאחרים. הוא לא יישבר מן ה"גבולות" ששמנו לו. אבל הוא עשוי להיחלש מאוד מכך שאנו מאמינים שהוא לא חזק מספיק לעמוד בפני ה"לא" שלנו. בטח, הוא זקוק לאהבה ולתמיכה שלנו – זה חלק מן האמון שלו – אבל הוא גם זקוק להרגיש את כוחותיו שלו לאהוב ולתמוך.        
10. לגלות אותו בשבילנו, ולעזור לו לגלות בשבילו שאף פעם הוא לא באמת חסר אונים. הוא לא יצור פסיבי. הוא בעל רצון משלו וכוח לבחור. כל זה הוא חלק מן האמון בילד.      

1. ניתן לראות את תהליך הגדילה מינקות לבגרות כתהליך של פרידה שמתחיל מהרגע הראשון. פרידה זה לא ניתוק. כשיש ניתוק לא אפשרית הפרידה. תהליך הפרידה כתהליך חיובי הממיר "חומר" אחד ל"חומר" אחר. אם החומר הראשון לא קיים, הוא לא יכול לעבור התמרה, ובמילא תהליך הגדילה לא מגיע למיצויו. נוצר רעב עקרוני, חסר עקרוני, והמבוגר עתיד להישאר מבוגר-ילד. מה שקורה בדרך כלל.
2. תינוק יוצא מרחם אמו לרחם גדול יותר – רחם הזיקה, מארג משפחתי. גם אם הלידה כואבת, היא לא טראומטית, היא לא מפחידה. הוא מרגיש שייך באופן עקרוני לכל מה שהוא פוגש, הכול הוא "שלו" במובן עמוק – חלק מחייו, חלק ממי שהוא. יש לו אמון יסודי, ומאמין שהעולם טוב אליו. ה"רחם" החדש הזה חיוני לו ומזין אותו בדומה לאופן שחלבון הביצה מזין את האפרוח המתפתח. הדיאלוג בחיק המשפחה והקהילה עוטף ותומך בו. אפשר לומר: "השייכות מזינה אותו". 
3. שייכות: שייכות היא לא רק התחושה החמימה של בית, היא אבן היסוד של הקיום, האפשרות להכות שורשים, להתנחל במציאות, להיות חלק, להפרות, להיות רלוונטי. היא צורך חיוני. החיפוש אחר שייכות הוא אולי אחד החיפושים הבסיסיים ביותר של האדם. אינטימיות חיונית לחיים.
4. מסע ההתבגרות כתהליך מתמשך של פרידה הוא המסע בו הופכת בהדרגה השייכות הסימביוטית, האופיינית לינקות, לשייכות מסוג אחר: שייכות דיאלוגית. אותו חיבוק בלתי מובחן בין האם לילד, בין המשפחה לילד, הופך בהדרגה לעמידה העצמאית של הילד. זהו תהליך שקורה מעצמו, חלק מהבשלות וההתפתחות. חלק מסחף הגדילה. הולדתו של שותף.   
5. אבל כשאדם מזהה את העמידה העצמאית הזו כ"בדידות", כשהוא סבור שהשייכות היחידה האפשרית נמצאת בחיבוק הסימביוטי, הוא יסרב לגדול, ובצדק. הוא ינסה כל הזמן לחזור אחורנית כדי לקבל את מה שהוא זקוק לו. זה קורה בגלל תהליך פרידה שלא נעשה כראוי. בדרך כלל בגלל בלבול שהפך פרידה לניתוק. אבל באמת אי אפשר לעצור את סחף הגדילה, והשייכות הסימביוטית לא שייכת לאדם הבוגר. ההיאחזות בשייכות הסימביוטית היא מקור לסבל רב, בעיקר כי היא מונעת שייכות.   
6. שייכות דיאלוגית היא שייכות. היא הפוכה לתחושת הניכור והזרות, חוסר המשמעות והאדישות. היא בית – מקום בו אפשר לתת באופן פורה. אבל היא שונה מן השייכות הסימביוטית הקשורה להתמזגות האופיינית לעובר. יש בה עמידה של חירות דיאלוגית בלתי תלויה. היא מכירה בקיומו של האחר הממשי ומברכת עליו. היא לא צריכה שהכול יהיה צבוע בצבע אחד, דומה ל"אני". ה"אחר" אינו מאיים בביטול האני. אדרבא, לאדם הבוגר יש את הכוח להפוך זרות לבית. זו איכותו העקרונית: כוחו לדיאלוג.   
7. הנהייה אחר שייכות סימביוטית בגיל בוגר מניבה את ההיאחזות במבנים רעיונאים, חיפוש אחר אישור, דוגמטיות, חוסר סובלנות לאחר, חברתיות מוחקת, מאבק על יוקרה, שתלטנות. הכוונה תמיד טובה, הכלים התבלבלו. אלה דרכים אל ה"אחד" שבסופו של דבר ייצרו זרות ופרוק. ישנו אחד אחר שנולד מתוך ההסכמה לריבוי הפנים ולשונות. זהו האחד שהוא ליבה של המציאות הדיאלוגית.
8. תרבותנו מושתתת על תהליך התבגרות שלא צלח, תרבות של מבוגרים-ילדים. הרבה קשור ב"נטישה" שנטשו ההורים, שלא ידעו את תפקידם כאחראים לפרידה, והפכו אותה לתהליך של ניתוק.
9. פרידה זה לא ניתוק. זהו תהליך חיובי של העצמה שבו ההורה נוכח כדי לתמוך ולהזין. גם אם לפעמים בועטים את הגוזלים מחוץ לקן, לא נוטשים אותם. בהדרגה מעבירים את חבל הטבור הנפשי שקושר את הילד לאם ולמשפחה אל משהו גדול ורחב ועקרוני יותר – זהו מעבר רציף, מילד, תומך. עד שהעולם כולו הופך לבית, והילד שוב לא צריך את העולם בדמות מסוימת. במובן עמוק הוא נעשה לאדם מאמין, אדם נותן אמון, שאין לו צורך בעבודת האלילים, הוא מחובר ישירות למקור. אני מאמין שזה תפקידם החשוב של החינוך וההורות, לעזור לילד לעבור את התהליך הזה אל השייכות.
10. ושוב, "חומר" הגלם לתהליך הזה הוא המפגש הנוכח של ההורה עם ילדו. ככל שהוא יהיה שם יותר: יותר נוכח, יותר קשוב, כך לילד תהיה יותר עוצמה להמריא לדרכו. עצמאות זה לא בידוד. עצמאות זה תמיד משהו שנעשה בתוך הקשר, בתוך קהילה, בתוך רקע של שייכות. מול הגיבור שעושה הכול לבד ולא צריך אף אחד, ובאמת אינו עצמאי, אני מעמיד את העצמאות הדיאלוגית-שייכת-פוגשת.
11. כן, הורים נטושים מגדלים ילדים נטושים. וכמו שזה קורה בתרבותנו, עד גיל ארבע כבר רוב הילדים ננטשו (רובם לפני זה). זה עושה את הדברים יותר קשים בשבילנו, אבל, כמו שאומר דוד בן יוסף, לעולם לא מאוחר לילדות מאושרת. It is never to late to have a happy childhood

1. כאשר אדם אוהב מישהו והוא נאהב על ידו, והאהבה שלמה ופורחת, ופתאום עולה חשד, כמו בור קטן – דליפה של אנרגיה – "שמא בעצם היא לא אוהבת אותי? (כלומר לא עד הסוף, לא בשלמות, לא בלא תנאי)", הנה, זה הדבר שאני מכנה "חשד-אי-האהבה". אני מדגים את החשד הזה דרך אהבת זוג, אבל הוא בעל תצורה אנרגטית מסוימת המופיעה גם מחוץ להקשר הזוגי – זו אותה נפילת לב שמא משהו לא בסדר. לפעמים זה פחות דרמטי, רק מחשבה אגבית שהאדם אינו ראוי, שהעולם הוא לא חג, שאין מספיק מקום בתוכו לכולם.
2. פעמים רבות תנופת המשמעות מתעכבת ומתפוררת כתוצאה ממחשבות ועניינים טפיליים הגוזלים אנרגיה רבה. אדם מופיע מול קהל, ובמקום לבטא את עצמו במיטבו, כל מני מחשבות של פחד והתרגשות מפריעות לו בביצועו. הוא יכול כמובן להלחם בכל המחשבות הטפיליות המושכות את תשומת לבו, אבל מאבק זה עצמו הוא עוד גורם השואב אנרגיה. 
3. במיוחד בהתחלה, כשהמשמעות עוד לא צברה מספיק תנופה כדי להמיר את ההפרעות לחומר הגלם של תנועתה, הופכים ההפרעות הלו למעכבים, ומפרקים, לא מאפשרים תנועה קולחת ובריאה. אני קורא לכל ההפרעות הללו, כל המחשבות הטפיליות, כל הגורמים שמחבלים בתנופת המשמעות והיצירה, בשם "חשדות". חשד ולא סתם הפרעה, כי האדם הוא "מי", ומתוקף היותו מי (ולא מה) ההפרעה אינה רק עניין מכאני – כמו גרגיר חול במכונה, או ג'וק במחשב – אלא תמיד בעלת גוון מוסרי – צביטת לב. 
4. לעשות, ליצור, לפעול, פירושו להצליח להתמקד – לאסוף אל תנועה אחת מרכיבים שונים הבאים משטח גדול, ולהצליח לרכז באופן זה את האנרגיה למקום אחד. ראו את הילד במשחקו, את האומן במלאכתו. ואילו החשד – המחשבה הטפילית – מפזר ומפורר את העשייה בעצם תנופתה. הוא יכול להיות מאוד קטן, כמעט לא מובחן במודע, אבל דווקא משום כך כוחו. כמו חור קטן במערכת פנאומטית – דליפת אוויר זעירה – יכולה להיות לו השפעה מיידית ודרמטית בקנה מידה גדול. תנופת המשמעות ממנפת דברים מאוד זעירים לכדי משמעות. כשסחפה עמה את החשד כאחד ממרכיביה גם נתנה לו קיום המזיק לה מבפנים. באופן זה הוא החל לחתור, לכרסם, להחליש, וסופו להפיל.
5. והנה אני אומר שכל החשדות הם צורות שונות של חשד-אי-האהבה. נפילת האנרגיה קשורה לחשד שמא אני לא נאהב, ומשום כך אין לי זכות לעשות את מה שאני עושה. מיד נחלש הכוח היוצר, אותו מנוע פנימי של תשומת לב שיש בכוחו להפוך חומר גלם סתמי (רע) לתנופת משמעות (טוב). ובאמת כל חשד-אי-אהבה הוא שיקוף של אי אהבה עצמית. הוא יונק את כוחו מן הסיפור הרע שהאדם מספר על עצמו. הוא אמנם מאשים את האחר שהוא לא אוהב אותו, אבל הוא כועס עליו כי בסתר לבו הוא יודע שהאחר צודק – הוא לא ראוי לאהבה. אם זה היה הפוך, משמע, אם היה יודע בוודאות שהוא ראוי לאהבה, אי אהבתו של האחר הייתה רק בלבול של האחר, בעיה שלו.
6. ואם כן: החשד מסיט ומפזר את תשומת ליבנו, מפורר את אנרגיית העשייה שלנו, ומקשה עלינו להגשים את רצוננו. כל חשד הוא חשד-אי-אהבה (אין לי מספיק אנרגיה כי הדבר לא רצוי (לא נאהב)). וכל חשד אי-אהבה הוא אי-אהבה-עצמית (זה לא בגלל שהאחרים לא מאשרים שאין לי אנרגיה לעשות, זה בגללי, אני הוא שמכה בעצמי, שמפורר את עצמי, שלא אוהב את עצמי). ההחלשה לא טמונה במחשבה שאני יכול לטעות או להיכשל, אלא במשמעות שיכולה להיות לכישלון זה – היא סודקת, מזכירה, מבהירה ששום דבר לא נשכח ולא נסלח – אי האהבה העצמית עדיין כאן.
7. ומה עושים? במקום לחשוד אפשר להאמין. ברור שאנחנו גם טועים, אבל זו זכותנו לטעות וללמוד, הטעות תמיד תהיה שם, עוזרת לתנועה מהטוב אל הטוב-יותר, דווקא מכיוון שאין "טוב ביותר". הפנמנו שאנחנו לא רצויים, שאנחנו צריכים לבקש רשות כדי להיות, שאחרים צריכים לאשר, ולכן אנחנו זקוקים לאהבתם. ובכן אנחנו לא. אנו מקבלים את אישורנו רק מבורא עולם. והוא נתן לכל אחד מאתנו אישור עקרוני ומוחלט – הננו אהובים. מה שעושה אותנו אהובים הוא האחריות שלנו לאהבתנו העצמית. כוחנו לא לחשוד בעצמנו. להמשיך לחתור את היותר טוב, מתוך הטוב שהוא אנחנו.
8. כך גם "ואהבת לרעך כמוך". נאמר "לרעך", לא נאמר "את רעך". ומה הפירוש של ה"ל"? ה"ל" הוא סימן לכתובת – כמו לך לשם, בוא לכאן, תסתכל לשם, תאהב לשם, תאהב לרעך. משמע, האחר הוא רק הכתובת שאליה מפנים את זרימת האהבה ולא הסיבה או הנושא של האהבה. וכשנאמר ואהבת לרעך כמוך – לזה הכוונה: שתסכים להיות כמו שאתה – אוהב, כי זה עם מה שיש לך לאהוב, עם עצמך, וברגע שאתה מסכים להיות מי שאתה ממילא גם זורמת אהבתך.
9. וזה, אם כן, נתון בידנו: לפעול מתוך קרקע האהבה העצמית, בלא לפרנס את הסיפור הרע, ובלא לסחוף יחד עם תנופת המשמעות את החשדות והמחשבות הטפיליות המכרסמות ביכולת שלנו לפעול ולהגשים – לבטא את מי שאנחנו באופן מלא ומברך.  

1. יש לאדם כמיהה גדולה לשייכות, לאינטימיות, לתחושת בית ושותפות, למקום שבו הוא יכול להרגיש הוא, שבו מותר לו להרגיש ולא רק "להיות בסדר" ולעשות את הדברים שצריך לעשות. בקיצור מקום שיש לו בו מקום, שיש מקום למי שהוא, ולא רק למה שהוא. כמיהה זו לשייכות היא לא רק מותרות ילדותיים, אלא מבטאת הכרח קיומי – אנו ניזונים, בצד האוכל הפיסי, גם מאותו "חומר דק" – "שייכות", העוטף אותנו, מעניק לנו משמעות, והופך את פעילותנו בעולם לרלוונטית. שייכות היא בו זמנית הקרקע המזינה אותנו והקרקע שאנו יכולים לזרוע בה באופן פורה. המקום שנותן, ולא פחות חשוב, המקום שמאפשר לנו לתת.
2. שייכות דיאלוגית:  אבל יש שני סוגים של שייכות. שייכות סימביוטית היא הרצון להתאחד תוך וויתור על האני, להתמוסס אל תוך האחד הגדול, באופן אמבי ושלם. זו בעצם השייכות הראשונה שלנו, המקום בו היינו אחד ברחם, ומשם נפרדנו לזהותנו העצמאית. הפרידה משייכות זו אינה בהכרח מעבר לעולם קר, מנוכר, וחסר שייכות, אדרבא זהו מעבר אל השייכות הדיאלוגית, שהיא השייכות המתאימה לאדם הבוגר. גם השייכות הדיאלוגית היא שייכות, אבל היא מגיעה אל תחושת הלכידות הקבוצתית, השותפות והבית, מתוך התנועה בדיאלוג בו כל אחד מזהה את עצמאותו ועוצמתו.
3. בלבול: אנשים רבים הכמהים לשייכות אבל מודעים רק לקיומה של השייכות הסימביוטית מינקותם, ינסו פעם אחר פעם לשחזר את החוויה הסימביוטית תוך שהם מתקשרים אל אנשים אחרים דרך הצבע האחד, הזהות הקולקטיבית, ההסכמה, וקבלת אישורים. בקבוצה כזו מופעל לחץ על כולם להיות דומים ולהצניע את הייחודיות. כל אחד חש שהעוצמה שלו מאיימת על האחר והוא ינסה להנמיך אותה. הוא מאמין שכדי להיות שייך עליו "להיות בסדר", "לא להפריע", ולהתאים את עצמו לנורמה. מצד שני ישנה תמיד תחרות סמויה. את הייחודיות (שלא נותנים לה מקום), מחליפה ה"מיוחדות" (שזה להיות אותו הדבר אבל יותר). 
4. מרחב דיאלוגי: מרחב דיאלוגי הוא מרחב של שייכות שבו כל אדם מרגיש את החופש להיות הוא. השייכות מושגת לא מתוך הדומה, אלא מתוך הכבוד לשונה. זהו מרחב יצירתי, הפתוח אל הלא נודע, המכבד את האחר ואת האחרות בכלל, הלומד, ומסכים להרגיש. הוא שונה מן המרחב ההישרדותי, שהוא גם המרחב של "להסתדר", "להחזיק מעמד", "לעבור את היום בשלום" וכן הלאה. המוקד במרחב הדיאלוגי הוא הנוכחות. המוקד במרחב ההישרודתי הוא הקיום (להחזיק מעמד).
5. שמחה: במרחב הישרדותי השמחה היא סוג של מותרות, או זכות שנאבקים עליה. במרחב דיאלוגי, השמחה היא השפיעה הטבעית של הנוכחות, והסימן לבריאות. אדם לא נאבק כדי להיות שמח, הוא שמח כשהוא מבין שהוא לא צריך להיאבק. שעוצמה אחת לא באה על חשבון עוצמה אחרת. דוד בן יוסף: עוצמה, עצמיות, ועצמאות הם כולם תנועה אחת של לחיים (להרגיש חדוות יצירה ייחודית משמעותית).
6. תגובה והקשבה: במרחב הישרדותי כל גירוי מעורר בנו את הצורך להגיב. אנו נדרשים להתייצב, לנקוט עמדה, לעשות משהו – את הדבר הנכון. במרחב יצירתי כל דבר מבקש מאתנו להקשיב. ילד בוכה – במרחב הישרדותי: מה אני צריך לעשות. במרחב יצירתי: מה הוא אומר לי.
7. דיאלוג וויכוח: דיאלוג – פירוש המילה הוא "דרך המילים". דיאלוג שונה מוויכוח. הדבר החשוב בדיאלוג הוא לא ההסכמה שמגיעים אליה, אלא ההפריה שמאפשרת לכל אחד לגדול (לגדול דרך המילים). בוויכוח כל אחד מביא את דעתו ובדרך כלל גם יוצא אתה ללא שינוי. השמאלני נשאר שמאלני והימני נשאר ימני. בוויכוח כל אחד חש בדעתו של האחר איום שעמו הוא מנסה להתמודד תוך שהוא מנסה לכפות את דעתו שלו. בדיאלוג הדעה השונה של האחר לא רק שאינה מאיימת, היא משמחת. לא רק שהיא לא אומרת שאני צריך לשנות את דעתי, אלא היא עוזרת לי לגלות באופן יותר עמוק מי אני. 
8. חינוך: אני מאמין שחינוך נעשה משמעותי כאשר הוא נעשה במרחב יצירתי-דיאלוגי. אבל אני מודע לכך שהפכנו את שדה החינוך למרחב הישרדותי. זה מלאכותי ומיותר לטעמי. תוצאה של פחד, וחוסר אהבה עצמית. אני מאמין שטוב שמחנך ירגיש חדוות יצירה ייחודית משמעותית, כי אז כך גם ירגישו הילדים שעמו. ממילא הוא גם יכול להיתרם משותפות בקבוצה דיאלוגית – מרחב לשאול שאלות, לברר, לאוורר, וזאת, לא כדי להגיע למסקנה משותפת, אלא כדי לעזור לכל אחת לחדד את עצמיותו, עצמאותו, ועוצמתו מתוך תחושת שותפות ושייכות לאחרים שעושים בדיוק את זה.