1. גם אם איננו מבחינים בכך, רובנו חיים בצל האמונה שהיכן שהוא בעולם, אולי באחד משבעת הרקיעים, קיים ספר המורה כיצד יש לחיות את החיים נכון. זהו ספר מוחלט, היורד לפרטי הפרטים. ואף על פי שתכניו לא ידועים לנו, ואולי דווקא משום כך – מוטלת עלינו החובה לקלוע לדעתו ולעמוד בדרישותיו.
2. לחיות על פי הספר: וכך אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים מרבית חיינו בניסיון לפרש את כתב הסתרים הבלתי נראה. אנחנו רוצים להיות תלמידים טובים ומתאמצים לנחש מה כתוב שם לגבי הדרך להתלבש, לדבר, להתנהג, לחשוב, להרגיש, לקיים יחסים – הרי זו תמצית הווייתנו כתלמידים.
3. אגב, השם שנתנו למוסדות בהם אנו משכנים את ילדינו – בית ספר – מתייחס לספר הזה, ולא כפי שבטעות חושבים, לספרי העברית והחשבון.  
4. וגם: אף על פי שזהו ספר מוחלט המורה את הדרך הכללית בהחלט, תגלו שהוא משתנה מאדם לאדם. אצל אחד כתוב שעל האדם להתאמץ בכל כוחו להיות נדיב, והדרך להיות נדיב היא לתת מתנות לחברים, ואצל אחר כתוב שעל האדם להתאמץ בכל כוחו להיות מדויק ולחסוך ליום צרה.
5. אבל האם קיים ספר כזה? האם יש דרך נורמאלית לחיות את החיים? האם אפשר בכלל לחיות חיים רגילים? הבה נניח, רק לצורך התרגיל שאין ספר כזה – שום מדריך, שום הוראות הפעלה. מעולם לא נכתב, ובכלל רעיון הימצאותו מוטעה מן היסוד. אין דרך נכונה לאכול, להתלבש, לישון, דרך כללית נכונה, שהחיים הם מאמץ לעמוד בקריטריונים שלה. נשלחנו לעולם באופן אחר – לא כתלמידים טובים. הבה נניח שכך. מה זה אומר כעת על חיינו? מה זה אומר לחיות ללא חווית הספר? 
6. ומכיוון שכה קשה להיגמל מן האמונה בקיומו של ספר כזה – היא הרי לא מודעת לנו ומפעילה אותנו מן המחשכים – הבה נניח שתפקידנו הוא דווקא להתמרד לדרישותיו ולהפריע בשיעור. כי בינינו, את הספר הזה לא אלוהים כתב – פחדינו מן החיים כתבו אותו. ואם כבר, אלוהים דווקא מעודד אותנו לעשות הפוך – להפריע. להסכים להפריע הוא ביטוי לאהבת החיים – אנחנו לא רוצים לחיות את הספר, להתאמץ ללא הרף לנחש את דעתו – אנחנו רוצים לחיות את החיים.
7. האם אנו אמיצים, אם כן, לחדול לחיות חיים של תלמיד טוב? (תלמיד טוב = לא להפריע). האם אנו בשלים לראות את תכלית חיינו לא בהגשמת הדרך הנכונה הכתובה למעלה, אלא בהסכמה לחיות את חיינו באופן בלתי רגיל, (ולהיגמל מאשליית הנורמאליות)?
8. כי ממילא זה לא עתיד להצליח: פגשתי המון אנשים שניסו לחיות חיים נורמאליים, על פי הספר, אבל מעולם לא פגשתי אדם שחייו היו נורמאליים. אותו מסלול מוכר ששורטט ביד תמימה – בית ספר, בגרות, צבא, אוניברסיטה, משפחה, ילדים, קרירה, פנסיה – תמיד נפרע במוקדם או במאוחר, וחשף תחת משבריו נתיב הרבה יותר אישי וחד פעמי. הדבר המוזר הוא שעובדה זו פעמים רבות לא פקחה את עיני האדם, אלא אדרבא, גרמה לו להתאמץ יותר להיות נורמאלי, ולתרץ את הסטיות בתור שכאלה – כישלון אישי הקשור לחוסר כישרונו, חוסר מזלו, טבעו המקולקל, עצלנותו ("הוא יכול יותר, אם היה משקיע").
9. אבל יש מובן עמוק יותר שבו אי אפשר לחיות חיים רגילים. כי גם אם היה אדם שניתן לספר מבחוץ את סיפור חייו כמשהו "רגיל" לחלוטין, עדיין זה הוא שחי אותם מבפנים. ועובדה זו – העובדה שזה הוא – אני ייחודי שאין לו כלל לשון הכללה – גורמת לכל יומרה של נורמאליות לקרוס. אין דרך אחרת לחיות את החיים אלא באופן בלתי רגיל. אז חבל מלכתחילה לטרוח.
10. ואם לחזור לחינוך: הנה, גדולת האשליות של הורים ומחנכים קשורה לאמונה שאפשר לחיות חיים נורמאליים, ושתפקידם כמבוגרים אחראיים הוא לספק לילדם את המסלול החלק שבנתיבו יוכל לחיות את חייו הרגילים ללא מאמץ וללא הפרעה. כל כך הרבה הורים דואגים לעניין הזה עד כי נראה שהוא נעשה לעיקר החינוך. סבורים שאם להם זה לא הצליח מכל מני סיבות, לפחות שילדם יזכה בכך. לו רק ידעו כמה סבל נגרם דווקא במאמץ זה! כמה מוקשים הם זורעים באופן זה בנתיב חייו! מוטב היה אם היו עוזרים לו להיגמל כמה שיותר מהר מאשליית הנורמאליות, בזה היו מציידים אותו הרבה יותר טוב לחיים: "דע לך כי עליך לחיות את חייך. לא תוכל להימלט מכך, אבל אל תירא, היה אמיץ, ואלווה אותך בדרכך". 

1. התרת הבית ספריות – התרת החיים, מכפל לשון: גם התרת סבך ההתניות הכולאות אותנו אל תוך חיים דמויי בית-ספר ומחוץ לממשות, אבל גם בעיקר, התרת החיים מלשון מותר – מותר לחיות, מותר לאהוב, מותר לגדול.

 2. כל כך הרבה דברים בחיינו מובנים על פי יסודות בית-ספריים – דברים שאנחנו בכלל לא מודעים להם, אבל קובעים את איכות הזיקה שלנו אל המציאות. ה"בית ספריות", במובן הזה, היא יותר ממשהו המתרחש בדלת האמות של בית ספר לילדים – מדובר בשם של זיקה, באקלים נפשי ותרבותי, ובאינספור פרקטיקות השזורות זו בזו ומרכיבות את היחס הממוסדאל החיים.

 3. היחס הממוסד אל החיים מגולם במיטבו בבית הספר – באופן שבו בחרה התרבות לגדל את ילדיה – אבל לא רק. מן הסתם ה"בית ספריות", כסוג של זיקה, התקיימה הרבה לפני קיומם של בתי הספר המודרניים, אבל היא מעולם לא קיבלה לבוש הולם וכובש כל כך, כמו בתוכם.

 4. היום קשה להבחין בין הביצה לתרנגולת – עד כמה אנחנו ממשיכים ליצור את החיים בדמות בית ספר בגלל שגדלנו בבתי ספר מודרניים, ועד כמה מלכתחילה תרבותנו היא בית ספרית, וממילא זה גם האופי של מסגרות החינוך שלה. כך או כך, בפועל זו תנועה אחת – בית-ספריות – ואם לא נעשה את עבודת ההתעוררות, זו הקרקע שבה נמצא את עצמנו חיים גם את חיינו הפרטיים.

 5. לחיות באופן בית ספרי – זה לא משהו שאנחנו מודעים לו או נותנים לו כותרת כזו. אנחנו רק חיים את החיים שלנו כפי שאנו מאמינים שראוי וצריך. ורק בדיעבד וככל שתהליך האנסקולינג מעמיק, אנו לומדים לראות שהיינו עסוקים בלהיות תלמידים טובים.

 6. ועד כמה גדול הסבך והקושי שלנו להבחין בו, אפשר ללמוד במשתמע מתוך הבנת התנאים בהם פגשנו את הבית ספריות בילדותנו – היא הייתה הדבר שאליו שלחו אותנו הורינו בעודנו רכים, נוחים להשפעה, ונותני אמון. בכל אשר הסתכלנו ראינו ילדים הולכים לבית ספר, וכך למדנו להתייחס לעובדה זו כסוג של חוק טבע. ואדרבא, כשלא הלכנו בתלם – ראה מקרה פינוקיו – הפחידו אותנו שסופנו שננקה רחובות כל חיינו. גם אם היה מדובר רק בשנה אחת, לאור תנאים אלה, היא הייתה שנה מעצבת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בשתים עשרה שנים שבהם פגשנו אותה יומיום חמש שעות ביום, הרבה מאוד ימים בשנה. כל זה מסביר במידה רבה מדוע ההתניה הבית ספרית חזקה כל כך, שקופה וקשה להתרה.

 7. יתרה מזאת: כמו כל מהופנט שנשאל על הסיבה שבשלה פעל כפי שפעל בזמן שהיה מהופנט – חשוב לנו להצדיק ולשכנע את פעולתנו כאילו אנו בחרנו בה באופן הגיוני. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו בשירות ההתניה – מממשיכים להעביר כוח למה שכולא אותנו, במקום לגרעין הפנימי של הווייתנו. זו נטייה חזקה להצדיק את המציאות (את הורינו) על פני הצדקת עצמנו (אליס מילר). (ואני מדבר כאן על ההתניות הלא מודעות – לא על הביקורות המוצהרות שיש לנו כלפי התרבות).

 8. בשלב זה אפשר לתמוה מה היא אותה בית ספריות שאני נותן לה משקל כל כך גדול בחיינו. אכן, חלק מן העניין הוא שאנו לא ערים למבנה המורכב של אופי הוויה זה, הכולל בתוכו אינספור פרטים קטנים העושים את הבית ספריות למה שהיא. אלה דברים הקשורים באמונותינו המוצהרות, אבל יותר מכך באמונותינו המגולמות בפרקטיקה. טוב לזהות את כוליות ההוויה הבית ספרית – כעניין אחד בעל תדר מזוהה – אבל טוב גם להאיר את הפרטים, ולאט לאט לפרק את המובן מאיליו.

 9. הנה אם כן מספר דוגמאות למבנה הייחודי של הפרקטיקה הבית ספרית והנגזרות מהם: חלוקה לתחומי תוכן, חלוקה לשעות לימוד, מידור חד גילאי, פרקטיקות שונות של משמעת, סוג אופייני של קריאת טקסטים, התבודדות בתוך כיתות – ובכלל יחס אופייני למרחב ולזמן, שיח אופייני בין מבוגר (מורה) לילד (תלמיד), פרקטיקות של בחינה, ועוד ועוד. אף אחד הוא לא מובן מאיליו וכל אחד מהם מחלחל להיות יחס עקרוני ולא נודע שאנו מאמצים כלפי החיים: הפרדה בין תוכן לתהליך, היחס לידע כקופסה סגורה, הדגש על הזכירה, תלות בבעלי סמכות ומומחים, האמונה בדבר הפסיביות של הלמידה, המאבק על היתרון, מחיצות בין תחום לתחום, הפרדה בין עבודה לעונג, צרכנות פסיבית ועוד. כל עניין כזה מכיל פרטים משלו ומזמין תהליך התרה עמוק ושורשי.

1. הנה תרבות המבוגרים המודרנית, אשר התכנסה לייצר מקומות מיוחדים לגדל בהם את ילדיה, ומשקיעה בכך משאבים רבים. מה טיבם של מקומות אלו? מה העבודה שנעשית בהם? אני רוצה להתבונן בכל זה ממעוף הציפור, כי כאשר מתחילים להיכנס יותר מדי לפרטים הם שואבים פנימה דרך ההרגל לראות אותם בדרך מסוימת, ושוב לא משחררים לחוש את המהות. אז בתחושת בטן ראשונית, בתמימות של ילד, בידיעה שאינה יודעת, באינטואיציה של רגע – מה היא מהות העבודה שנעשית כאן?
2. מצהירים: לשכלל, ללמד, להחכים, לחנך, לאפשר, לתרבת, אם מצד הילד שיהיה כך טוב יותר ואם מצד התרבות שתהיה כך טובה יותר. אבל מה בפועל? מה הפרקטיקה הממשית ומה המסר שלה? מה נותר מכל זה לאחר שנים – מה הוא שנעשה כאן?
3. אני יודע שזה עשוי להישמע ניסוח מוזר, אבל זה הציר שעליו אני מזהה את העבודה הזו – אימונים בלהיות מישהו אחר. בתי הספר, החל משורשי הגן ועד צמרות האקדמיה, שוקדים ללמד את הילד להיות לא הוא. הם מעניקים לו מגוון כלים לעבודה זו, משדלים אותו בנחיצותה, ולא מרפים ממנו עד שהוא לומד להאמין שזו עבודת חייו שאליה נברא: עליו לשקוד בכל כוחותיו וכישרונותיו להיות מישהו אחר.  
4. תכף אנסה להבין מדוע התגלגלו הדברים לידי כך, אבל בשלב ראשון חשוב לי לשהות רגע עם המסקנה מרחיקת הלכת הזו, לרדת לחדרי ליבה, ולגעת באמת העירומה שלה. שמכל הדברים שהיה אפשר לגדל בהם את הילדים, זו העבודה הראשית, שכל שאר התרגולות מסונפות אליה. עבודת הזרות מרחיקה מקרבה. מקרבה למה שעכשיו, מקרבה ללב שמרגיש, לדמיון שיוצר, למפגש שמחבר. זו עבודה של בדידות, המעמידה חיץ בין הילד לעולמו, מרחיקה אותו מעדינות ומזיקה למופלא. היא עושה אותו צף וחסר את שורשי הנוכחות, אשר בנסיבות אחרות הוא היה יכול לשאוב מהם אומץ וחיוניות.    
5. מדוע, אם כן, התגלגלו הדברים לידי כך שזה עיקר העבודה שבה אנו מחנכים את ילדינו? אנחנו מורישים לילדים את מי ואת מה שאנחנו. ובמורכבות הקשר בין מבוגרים לילדים על כל הערבובים וההכחשות של אדם את עצמו, מתבלטים מעצמם דווקא אותם היבטים מכאניים של זרות המקננים בנו עצמנו. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו נתונים במלאכת חינוך המבוססת על היבטים אלה. זהו פחד וסוג של עצלות נפשית על כל גווני התרכובות הנוצרות בברית של שניים אלה, אשר מייסדים את בתי ספרנו.
6. מצד העצלות – שהזרות קלה לחיקוי, משאירה חותם בחיצוניותה האי-דיאלוגית, מרשימה, מושכת, ממכרת, ניתנת לאחיזה ותפעול. לא כן הקרבה, שהיא נמסה, נעלמת, לא נותנת יתרון. קל יותר להיגרר למכאניות של אי נוכחות, לנוע על פי דפוס, שזרותו הקלה על חקיקתו בנפש, הנוטה ללכת על פי מה שהיא לא מבינה, רק מכיוון שזו הדוגמא הנפוצה. יותר קל להיות מישהו אחר.  
7. מצד הפחד – שאם אתה מגדל ילד מתוך ואל תוך תפיסת עולם הישרדותית, שבה שייכות היא מותרות והעיקר הוא להחזיק מעמד נגד, ממילא מה שאתה מוריש הוא פחד ובתוך הפחד הזה – יותר בטוח להיות מישהו אחר.   
8. איש לא טרח כאן בכוונה רעה. יותר נכון, הדברים הצטברו לידי כך מתוך אותה מכאניות שהתבססה, ובהיעדר אומץ וערנות הפכה לממסדיות. הממסדיות מייצרת תחליף אדם, ותחליף אדם אחד מעודד תחליף אדם שכנגדו. כשהמורה בכיתה רושמת "שלום כיתה א'" לזה היא מתכוונת. כשהיא מסדרת את התלמידים לפי קבוצות גיל, מכניסה אותם לכיתות, מושיבה אותם ליד שולחנות, מבקשת שלא יחרגו מן השורות – את זה היא עובדת ולזה היא תורמת גם את תלמידיה. והממסדיות היא תמיד דרישה להיות לא אני – לגדל את המשהו האחר (האגו) שאחר כך נעשה כל עולמי. בהתחלה זה רק משחק ונדמה שבעת צרה אמיתית תמיד אוכל להתגייס בעצמי, אלא שעם השנים האפשרות הזו נעשית יותר ויותר תיאורטית עד שהיא נשכחת לגמרי.
9. זהו טבעה של העבודה, ולזה מגויסים המקומות שיצרה התרבות לילדיה. אבל האם זה מצליח? האם מפנימים הילדים את האמונה שעבודת חייהם היא להיות מישהו אחר? אנא, אין זו שאלה תיאורטית, וכל אדם מוזמן לבחון זאת על עצמו – עד כמה הוא עצמו, בבגרותו, מאמין בכך. לא בהכרח באופן מוצהר אבל כן באופן מופנם, כהרגל של אורח חיים שאין נותנים עליו את הדעת, אבל ממנו יוצאים עם בוקר ואליו שבים עם ערב – להיות מישהו אחר.
10. תאמרו, לא בתי הספר לבדם אחראים לעניין. אכן, אני לא רוצה להפריד בין בתי הספר לתרבות שייצרה אותם, הם חלק מתופעה אחת אשר מרכיביה מזינים ומחזקים זה את זה – זו המהות של התרבות הבית-ספרית.