ארכיון התג: גבולות

גבולות

Posted on by
  1. הצבת הגבולות יכולה לתמוך בנוכחות הילד ובאפשרותו לגדול להיות אדם אוטונומי, אותנטי ונוכח (עצמאי, עצמי ועוצמתי). היא יכולה גם שלא. תלוי מאיזה מקום היא באה ומה היא רוצה לשרת.
  2. הילד וההורה שלו – שני רצונות, שתי ריבוניות, שתי נוכחויות. ואף על פי כן זיקתם אינה סימטרית. הילד קורא ומחייב את הורהו בעצם קיומו התלותי, ומכאן גם נגזרת אחריותו של ההורה כתשובה לקריאה זו. באותה מידה שהילד מחייב את הורהו, כך מידת החיוב שבאחריות ההורה. 
  3. אחריות זו היא תמיד אחריות כפולה. מצד אחד האחריות המקומית הנובעת מאי הסימטריה הנוכחית, מצד שני האחריות להיגמל מאי-סימטריה זו כחלק ממהלך של פרידה שמתחיל מן הרגע הראשון. הצבת הגבולות היא חלק מאחריות זו. ותמיד היא פעולה כפולה, הד לאחריות הכפולה. מצד אחד להגן על הילד עכשיו ולתמוך בריבונות שלו, (למשל לא לאפשר לתינוק להסתובב חופשי בכביש המהיר). ומצד שני עוד צעד בדרך לעצמאות שתאפשר "לתקן" אי סימטריה זו בהקדם האפשרי.
  4. אל להורה להאריך את אחריותו כהורה מעבר להכרח. הוא שואף לשחרר את עצמו מ"עולו" של ילדו ואת ילדו מ"עולו" שלו. זה חלק מאחריותו השנייה. וזה תהליך שלוקח זמן ודורש סבלנות.  
  5. לא מדובר בגבולות מעצבים שאומרים לילד מה הוא צריך להיות. אלה גבולות שנועדו לתמוך באוטונומיה שלו. ילד שקופץ לנהר חופשי ברגע הראשון של הקפיצה, אבל אם הוא לא יודע לשחות, הוא יאבד את חירותו מיד לאחר מכן. חירות היא לא רק החירות לעשות מה שהוא רוצה, אלא בראש ובראשונה היכולת להידבר עם המציאות (לשחות, למשל).

  6.  

    הצבת הגבולות מציירת מסביב לילד מעגל המגדיר את ממלכתו – התחום בו הוא מלך, התחום בו הוא יודע להידבר עם המציאות באופן ריבוני.

  1. ושוב: האחריות היא כפולה, מצד אחד להציב את הגבול, מצד שני להרחיב אותו שוב ושוב עד לרגע שכל "חומר" השייכות הסימביוטית הפך לשייכות דיאלוגית, ואין צורך להציב כל גבול.
  2. הגבול עוזר לילד לבנות את המנהיגות שלו, תומך בתהליך הפיכתו לסוכן ריבוני. ילד לא מצליח להיות ריבוני במרחב פרוץ. בהתחלה הילד יכול להיות מלך רק בתחום קטן, ואט אט בתחום הולך וגדל. מכאן שאחריותה הורה היא אחריות לחירות הילד – למנהיגותו.  
  3. הגבול הזה לא אומר לילד מה כן לעשות אלא מה לא לעשות. לא: "למד עכשיו מתמטיקה" שהוא פלישה לרשות הפרט, אבל כן, אסור לך לשבור את החלון. אסור לך לצאת מחוץ לגבול, אבל בתוך הגבול אתה רשאי לעשות מה שאתה רוצה – זאת ממלכתך. וזה נכון גם כשה"ממלכה" קטנה מאוד.
  4. אין זה רק הגבול שמעבר לו הילד לא יכול לצאת החוצה, זה גם הגבול שמעבר לו אסור להורה להיכנס פנימה ללא רשות הילד. הגבול הזה הוא ביטוי לכבוד העמוק לילד ולאוטונומיה שלו. "זה שלך". לא לגנוב ממנו את מה ששלו, לא לגנוב ממנו את אחריותו. אחריות ההורה היא אחריות לאחריות הילד.
  5. גבול צר מדי יגביל את הילד ויגרום לו לבעוט כדי להרחיב את הגבול, גבול רחב מדי יגרום לו לאבד את יכולתו להנהיג את עצמו במלכות. יחד עם זאת, כשמבינים את הגבול ממקום של כבוד עמוק לילד, אין לחשוש מגבולות צרים מדי. עדיף גבולות צרים מדי מאשר גבולות רחבים מדי.
  6. אבל גבול שאינו מכבד, שהוא בעצם לא גבול, שהוא פולש פנימה, מנסה לעצב את הילד, להגיד לו כיצד עליו להיות במניפולציות ואפילו הן רכות, הוא פגיעה עמוקה בילד. הילד הוא ריבוני, בעל רצון משלו, ייעוד חיים שאינו מוכל על ידי ההורה. ההורה במובן זה רק "מארח" אותו עד שיגיע לידי בשלות. מן הרגע הראשון, עוד בתור תינוק חסר אונים לכאורה, לילד יש כבר ממלכה משלו וראוי לתמוך בה.   
  7. היכן להציב את הגבול, הוא עניין של כל הורה. וזה בסדר. זה חלק מגורלו של הילד לשאת את טעויותיו ומגבלותיו של הוריו. יש הורה שלא ייתן לילדו לטפס על עצים כי הוא משוכנע שזה מסוכן לו. זו אחריותו להגביל. כל עוד מובן ההבדל בין הצבת הגבולות שמשחררת את הילד, לבין זו שהיא חלק מניסיון לאחוז את הילד ולכפות עליו. הצבת גבולות ברורה משחררת הן את הילד והן את ההורה שלו.      
  8. הגבול הוא פיגומים שמטרתם לתמוך בהתפתחותו של המרכז. יש יחס הדדי בין מרכז לגבול. כשיש מרכז, לא צריך גבול.  וכך, הגבול מחנך בו זמנית את הילד ואת הוריו. זה תמיד ככה – פעולה של גדילה הדדית. מה שעובר טרנספורמציה זה לא הילד, זו הזיקה בין ההורה לילד. זו צמיחת המנהיגות של ההורה לא פחות מצמיחת המנהיגות של הילד. מנהיג מילד מנהיג. חמש עשרה שנה בערך.       

הגבולות בדרך משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית

Posted on by
  1. אני רואה את תהליך ההתבגרות כתהליך פרידה הדרגתי, בו מותמר "חומר" השייכות הסימביוטית לעמידה היחידית-דיאלוגית של הילד (לשייכות דיאלוגיות). התהליך הזה מתחיל מגיל אפס ועובר את מצבי הביניים המערבבים שייכות סימביוטית עם שייכות דיאלוגית (זה תהליך שאנו עוברים לאורך כל חיינו). הבנת המיקום המשתנה של הגבולות בין השניים תעזור. (כלומר באילו עניינים מדובר בשייכות סימביוטית, המבקשת סוג מסוים של יחס מן ההורה, ומתי זה כבר שייך לתחומה של השייכות הדיאלוגית, ומזמין קשר אחר).   
  2. אבל לפני שאני מתעמק בנושא הגבולות, אני רוצה להתעכב קצת על הבחנה בין שייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית. על פי רוב אנו מזהים שייכות רק עם שייכות סימביוטית, ועל רקע זה דומה שתהליך התבגרות מעמיד בפנינו את הברירה בין חזרה אל השייכות הסימביוטית של ילדותנו, או הפיכה למבוגר "ריאלי" שנושא גם אופי של ניכור, קרירות, בדידות, וכן הלאה. ומכיוון ששייכות אינה רק מותרות רגשיים של אנשים רגישים, אלא צורך חיוני של כל אדם, הרי שאמונה זו שולחת אותנו פעם אחר פעם בחרה במורד ההתבגרות אל השייכות של ילדותנו. העניין הוא שאותה שייכות סימביוטית שמיטיבה כל כך עם הילד, שוב לא שייכת למבוגר, סחף הבגרות הביא אותו למקום חדש, ומה שהיה מברך בילדותו נעשה למקור של סבל בעצמו. וכך הוא מיטלטל בין ניסיונות לחזור לגן עדן של ילדותו, לבין בחירות "מפוקחות" שנפשו מתייבשת בהן. 
  3. סימניה של השייכות הסימביוטית שלא בעיתה: תקשורת קושרת, אחיזה סימביוטית בתוצאה, צורך שליטה, דעתנות יתרה – כולם חלק מן הניסיון לכנס את המציאות הרב ממדית בחזרה לתודעה אחת הרמונית. בגרות לכאורה זו, עומד מנגד לבגרות האחרת כפי שאני מבין אותה – בגרות דיאלוגית, המתאפיינת בהכרה בזולת, בפתיחות ללא נודע, ביכולת לשאת הפכים, ולחיות במציאות נושאת סתירות. גם כאן יש אחדות, אבל אחדות אחרת שאני מכנה "תלת ממדית" או "אמונית".
  4. נחזור אם כן לנושא הגבולות: הנה פעוטה בת שלוש שמפזרת את משחקיה בסלון ואחר כך מסרבת לסדר אחריה. מצד השייכות הסימביוטית הרי שאחריותה מתכנסת עם זו של הוריה. וממילא הם גם אלה שצריכים לסדר אחריה. מצד השייכות הדיאלוגית, אחריותה נפרדת מזו של הוריה, לא רק שזו אחריותה לסדר אחריה, אלא שלהוריה, בתור שכאלה, יש אחריות לאחריותה (כלומר אחריות לא לקחת ממנה אחריות – אחריות להיפרד באופן מצמיח אחריות). אבל מה כאן רלוונטי יותר – הסימביוטי או הדיאלוגי? כשהייתה תינוקת זה היה מאוד ברור, ומן הסתם זה ישוב להיות ברור כשתהיה מבוגרת, אבל מה עכשיו?  
  5. אין תשובה נתונה מראש. הדבר קשור למערכת היחסים שבין ההורה לילד מצד אחד, ולהכרעות של ההורה מצד שני (הגבול עובר היכן שההורה מציב אותו). זהו גבול שמתעדכן כל הזמן, בתהליך דיאלוגי שבו הילד בועט כשהגבול צר מדי, או להפך. הגבול הזה מתייחס לכל תחום ותחום באופן נפרד. להורה אם כן אחריות כפולה – לשאת באחריות כל עוד היא אצלו, ולהעביר אותה בהקדם האפשרי. כשהוא מעביר אותה, רצוי שתחומה יוגדר, כמו גם עצם העובדה שהיא הועברה (אתה כבר המחליט על מה תלבש כשאתה יוצא מן הבית).
  6. הגבול הזה מגדיר את גבול ממלכתו של הילד. הוא מגדיר את התחום שבו הילד יכול לשאת את האחריות לתוצאות מעשיו, מקום בוא הוא אוטונומי, מנהיג. בו זמנית זה גם מגדיר את הגבול של ההורה – לכאן הוא לא יכול לחדור יותר ללא רשות – הוא העביר את זה לילד.
  7. כל מה שקשור באחריות שנותרת אצל ההורה דורש מנהיגות, מזמין נוכחות. בסופו של דבר הרצון הקובע הוא הרצון של ההורה. הוא יכול מתך מנהיגות להתחשב בילד, והרבה פעמים הוא משרת את הילד, אבל מתוך רצונו וחירותו שלו.  
  8. כל מה שקשור באחריות שעוברת לילד – מזמין דיאלוג מכבד. ההורה יכול להתייצב על הגבול ומשם להשמיע את דברו, דעתו, אמונותיו, אבל בו זמנית מכבד עמוקות את זה שהילד יעשה בסופו של דבר את מה שהוא רוצה, לא את מה שההורה רוצה. הרצון הקובע הוא זה של הילד. (אחריות של הילד לשיעורי הבית שלו, למשל, היא לא האחריות לעשות אותם, אלא להחליט אם כן או לא ולשאת בתוצאות).
  9. הרבה קשיים ומצוקות צצים מן הקושי לעשות את ההפרדות הללו. פעמים רבות ההורה חודר אל תוך תחומו של הילד – משאיר אותו ילד, מונע ממנו להיות אחראי, ומנגד, במקומות אחרים, הילד נאלץ לשאת אחריות על דברים שהוא לא יודע עדיין להיות אחראי עליהם. מעט מדי או הרבה מדי, פוגע באותה המידה.