1. אני מעודד אתכם להמשיך להיפגש בלעדי, אחת לשבועיים, לשלוש שעות, בזמן קבוע ובמקום קבוע, ולאורך זמן, מתוך התכוונות לאחריות משותפת להתמיד לפחות פרק זמן מוגדר. (שיכול בהמשך להפוך לאורח חיים המלווה אתכם לאורך שנים, עם הפוגות מדי פעם).

2. אני חושב שהמאמץ שווה. גם אם על פניו הוא מטיח בנו את חוסר התועלת, ואולי גם את "בזבוז" הזמן, ועשוי להציף קשיים שנראים מיותרים (כי קשיים בחיים במילא לא חסרים), בכל זאת יש כאן הזדמנות למשהו אחר. אני מאמין שהאחר הזה יכול לברך את חיינו באופנים שאינם גלויים או נגישים לנו ישירות. ומלבד זאת, הקול הזה של "בזבוז זמן" שפתאום כל שעה חשובה לו, שותק בהרבה הזדמנויות אחרות שאולי היה מן הראוי לו להרים את קולו. אות לכך, שיש פה משהו עמוק יותר מזה ש"התבזבזו" שלוש שעות. הייתי אומר שזו ההתנגדות לרדת מסוס פרויקט העצמי אל מרחב לא משולט, לא נשלט.
3. ללא הנחיה, ללא רווח ברור, ללא חוקים, אבל כן בהבנה שאנו חיים בעולם מאוד מורכב שגדול בו ההסתר, ורבים בו מקומות התקיעות וההסתיידות, ושייתכן שדווקא עשייה אחרת ואיטית זו, מכינה את שדה הנחיתה, ומכשירה את הקרקע להתגלות (למידה, התחדשות, שינוי, חסד, רפואה, אלוהים).
4. הזמן חשוב. יש כל כך הרבה תהליכים שקורים ומבשילים מעצמם רק מתוך השהות המשותפת בשעה שאנו מתפנים מן ההרגלים, ומסכימים להיות נוכחים. 
5. אחריות אישית: מה שקורה, גם אם הוא קורה לכולם, בכל זאת הוא קורה לכל אחד באופן אישי, והוא פונה אליו. וזו אחריותו שלו "לקרוא" את הטכסט האישי הזה ולהבין מה זה אומר לו.
6. אחריות עודפת: האחריות הזו היא בו זמנית גם האחריות לא לקחת אחריות עודפת. לאפשר לכל אחד את ההזדמנות להתמודד עם ה"שיעורים" שלו, ולא להתפתות לגזול ממנו את חוסר האונים שלו. יש לו מקורות עוצמה משלו. לשמור על המעגליות של המעגל.  
7. הקשבה: החדש לא בא מתוך מאמץ. הוא בא מתוך הקשבה, ונכונות להישען על היש בפתיחות סקרנית. זה לא האחריות של אף אחד לגרום לחדש. האחריות היא להקשיב ולהסכים לפגוש.
8. המניע: הרבה פעמים יש רצון להגיד דבר מה, ועוזר מאוד לעקוב אחר המניע. לא רק בתור מודעות עצמית, אלא שמתוך ההליכה הזו לאורך שרשרת המניעים עד אל המקור, קורה תהליך התרה שבו חוזר האדם אל חירותו. וממילא גם מגיע אל המעיין המתחדש של עצמו.
9. התרה: כך שקבוצה דיאלוגית אמנם עוסקת בחקירה, אבל לא חקירה לשם עצמה, אלא בשרות אותו תהליך התרה, המחזיר את החיוניות, הנוכחות והבנת הייעוד.   
10. מזמין להתייחס בעדינות וברוחב. האדם הוא שברירי ומלא עוצמה בו זמנית. וזה נכון שקליפות נשברות הן בעלות קצוות חדים לפעמים, וזה נכון שיש בנו גם את הילד המבוהל, אבל לעולם אין זה כל האדם. ותמיד מסתתרת עוד קומה מתחת לכל קומה שאנחנו חושפים. אל תמהרו לסכם את האדם שמולכם, גם אם מה שאתם יודעים הוא נכון, תמיד יש לו מקור עלום שהוא מעבר לידיעתכם.
11. והעיקר – האדם שואף לטוב, ומחפש אותו. יש כל כך הרבה יופי באדם. ואפילו ממקומות חשוכים לכאורה שבהם מתגלים פחדים ועיוותים, ושיגעונות, הם מהווים חלק מיופיו וראויים לברכה. ה"רע", אם מחפשים אותו, נמצא בעצם הרצון לעצור, להגדיר, לסכם, לגמור עניין. וכל עוד ישנה תנועה – הטוב עושה את דרכו.
12. סבלנות. מי יודע במשך כמה אלפי שנים פיתחנו את הרגלי חוסר התקשורת שפיתחנו. וכמה חזקים הם התבניות, הדפוסים, ההתניות. אם אמנם אנחנו נוגעים בשורשים של דברים אלה, הרי שבשונה משינוי קוסמטי שקורה מהר אבל משנה מעט, כאן הדברים נעים לאט, אבל גם הזעירות הזו גדול ערכה.
13. האומץ להיות טוב. חוסר משמעות, שעמום, חוסר עניין באנשים אחרים, כל אלה מורים על אי-המצאות בלב, וקושי להרגיש. במקום להאמין לספק, חיזרו לגוף, חפשו מדוע אינכם מרגישים. (או מוטב מדוע אתם מפחדים להרגיש). וזו תמיד גם הזמנה לחזור לחירות, לא לפחד לפחד, לאפשר למלאות למלא, ולרגע הזה להתעורר. 
14. הסבב: כדאי להשאיר זמן לסבב "מה נשמע" בסוף. לפעמים אפשר גם לעצור באמצע לסבב. בעצם, הסבב שלכאורה הוא רק סוג של סיכום, הוא פעמים רבות המקום שבו החדש מתחיל להתגלות. הוא מבטא את ההזדמנות לדבר מן הלב, כשכל אחד מדבר ממקומו שלו, מעצים את המעגליות של המעגל, ומאפשר לאחרים להתפנות להקשבה.  
15. הכל רלוונטי. כל נושא, כל דבר שעולה, אישי, לא אישי – כל מה שנוכח ומתדפק ורוצה להשמיע את קולו. גם כשהוא מעורפל ובקושי יודע להתנסח – הוא רוצה לצאת לאור. הוא לא מקרי. יש לו דיבור.    

1. אני משתמש במילה דיאלוג באופן שונה מעט מן המקובל: לא דווקא כביטוי של פיוסיות, הידברות ועשיית שלום, אלא כאיכות חדשה של שיחה שיכולה להגיח בין אנשים (וגם בין אדם לעצמו). ערכה של איכות זו אינו רק בנעימותה או בתוכנה, אלא בכינונה של מציאות פורייה.
2. בדרך כלל, רוב השיחות הן לא כאלה. הן מעמידות דעה כנגד דעה, ויוצרות התבצרות הדדית. זה כך הרבה משום שהדיבור נעשה למהלך הסתדרותי שעיקר מטרתו לעשות מקום בתוך מרחב חברתי-הישרדותי-ציני. גם כשלשיחה יש חזות של "ברור אמת" ברוב המקרים היא עסוקה ביצירת הסכמות, קבלת אישורים, הסתרת חולשות, והרחבת הביטחון. התכנים השונים, וה"אמת" בכלל זה, הם רק כלים להתמקמות חברתית זו.
3. כך שהדיאלוג הוא בו זמנית הזמנה לעזוב את המרחב ההישרדותי לטובת המרחב היצירתי, וגם הדרך לכונן את המרחב היצירתי הזה.
4. במילים אחרות, הדיאלוג עוסק באפשרות של החדש לבוא לחיינו. הוא מצביע על האפשרות לשינוי שהוא מעבר לדפוסים, הרגלים והתניות, שנוטים לשכפל את הקיים מכבר אל תוך הסתיידותו הבלתי נמנעת. (על אובדן החיוניות והבריאות הכרוכה בהסתיידות זו).
5. שינוי כזה הוא לא דבר שאפשר לשלוט בו. ורק לעיתים רחוקות הוא יכול להופיע במרחב הישרדותי. לא מדובר בשיטה או טכניקה ליצור תוצאות, אלא אדרבא, הוא קשור בנכונות של אדם למסור עצמו לתהליך שבהכרח הוא לא יודע עליו, ואשר יחד עם זאת יש בו פוטנציאל להיווצרות סדר גבוה יותר מכל מה שהוא יכול לנסח ולארגן.
6. ממפגש כזה אנחנו יוצאים לא רק חכמים יותר, אלא גם רעננים יותר, והחכמה נעשית זהה עם הבריאות. (החוכמה כעניין חי, לא נמצאת באדם, אלא האדם נמצא בחוכמה).
7. באופן לא מודע, עיקר מפעלה של הבית ספריות (והאקדמיה בראשה) הוא להכחיד את האחרות ועמה את הפוריות שהיא ברכתו של האחר. אף על פי שנראה שאנחנו מוסיפים הרבה דעת, ומחפשים אחר קידמה והתקדמות, בעיקר הרבה התקדמות, ברוב המקרים עיקר המעשה מכוון דווקא לשימורו של הקיים, והימנעות מן השינוי. זה חלק בלתי נפרד מכך שאנו מזהים את חיינו כמרחב הישרדותי. (זיהוי שהגיע למלוא שכלולו בתוך בית הספר, ועשה את החינוך לאחד המרחבים ההישרדותיים ביותר).
8. אפשר, אם כן, לפתוח את המרחב בין ידיעה לידיעה, בין תגובה לתגובה, ולאפשר היווצרות פתחי נשימה שדרכם יכול החדש לפעפע אל תוך חיינו. החדש זה לא משהו שאנחנו נוכל לייצר במאמץ, זה משהו הרוחש כל הזמן מתחת לפני השטח ואנחנו יכולים לאפשר לו להפציע. הוא דורש שנלמד להקשיב ובעיקר שנסכים לפסוע אל תוך חלל הביניים שבין אני לאתה, מקום בו הלא נודע הוא לא רק פחד, אלא תשוקה לאהבה.       
9. התנועה היוצרת צומחת מהשהיה, מרגישות לדיבורו של הגוף, כמו גם מעמדה מוסרית של יושר ואמון. לא קל לחצות את קו המעמד והעמדה, להתפנות מן הביטחון של הידוע, ולצאת לפגוש את האחר באופן נוכח. זה מרגיש כמו קפיצה אל תהום, עניין של "חיים ומוות", הדורש שניגש אליו בידים פתוחות, ובלב שלא מפחד לפחד.
10. אין תועלת בדיאלוג. הוא לא מכוון כדי להגיע למטרה כזו או אחרת. כי אם יש לו מטרה ידועה מראש, שוב אין זה דיאלוג. אפשר שתהייה משאלה, הזמנה וזימון, אבל לא מעבר לכך. וכך גם החינוך – אני מציע לראות בו פרקטיקה מוסרית, הזדמנות לשכלל את אומנות החיים, להעמיק את כליה, ולהוסיף טעם על טעם. מה היא פרקטיקה אמונית? דבר הנעשה למען עצמו, המקדש את הרגע, ומעיר אותו למלוא ערכו ומשמעותו.
11. בניסוח אחר אפשר לדבר על התייצבות דיאלוגית כדרך שבה אדם לוקח אחריות על חירותו, ומתוך זיכרון עצמיותו, מסכים להיות כתובת לממשות.   

1. הדיאלוג אינו פרויקט חדש, תוכנית בעלת מטרות המצריכה את אותה רצינות קדורנית שאנו בדרך כלל מגייסים לדברים חשובים. יותר נכון לומר שזהו מחקר, בדיקה, התנסות, הזדמנות שאנו מבררים בתוך קבוצת דיאלוג, שהיא אמנם מלאכותית במסגרתה, אבל דווקא בשל כך נותנת פרספקטיבה לא שגרתית על השגרה.
2. ושוב, הנושא של קבוצת הדיאלוג הוא כל אותן התניות, דעות קדומות, הרגלי מחשבה ורגש שכולאים אותנו באופן לא מודע ומכתיבים סדר יום הנעול בתוך תבניות של גירוי ותגובה. מדובר בכל אותם מבוים סתומים שאנחנו נתקעים בהם, הסתיידויות של הלב והראש, ושאר רעשים שמרצפים את המישור של המציאות באופן שלא מרשה לשום דבר בלתי רגיל לפרוץ החוצה. החדש זה לא משהו שאנחנו עושים (כי בשלב הזה מה שאנו עושים מותנה על ידי הרגלנו הישנים וימשיך לשכפל את הישן). החדש זה משהו שקורה וסוחף אותנו כשאנו מסכימים לשחרר את האחיזה הסימביוטית בתוצאה. ובמיוחד זה קורה באינטראקציה בין אישית, במפגש של ממש. כשאנו מקשיבים לאחר, ומאפשרים לאחרותו האחרת להפרות אותנו.
3. הסתמי הוא אף פעם לא הפשטות של מה שיש (למשל, היש שאיבד עם הזמן את ריגושו הרומנטי), אלא האופן המורכב שבו אנו בורחים מן המציאות. חוסר המשמעות הוא לא היעדרות של התבלין שעד כה התאמצנו לפזר על המציאות, אלא המאמץ שעם הזמן הפך לכיסוי ודחיית היש. 
4. אני לא מבקש משהו זר, שהוא מעבר לגבולות היכולת של כל אדם, איזה עניין שצריך להתאמץ ולהשתדל במיוחד בשבילו, כעין פרקטיקה רוחנית חדשה או עבודה מסוג אחר. אני מדבר על חזרה הביתה, במובן הפשוט והאינטימי, שום דבר שלא יכול להיכנס לכיסו של ילד שפוסע יד ביד עם חברו. הלב הוא מקום, והחדש בוקע מן המקום הזה.
5. עכשיו, לאט יותר, אפשר לנשום.
6. הדיאלוג הוא איכות, דבר הקורה באופן ספונטאני במצבים רבים ושונים, אבל גם נעדר ממצבים רבים אחרים שבהם הרגלי הוויכוח והשיחה מכתיבים ריחוק שאיש לא מעוניין בו, אבל בכל זאת הוא הכלל. וההתנסות בקבוצת דיאלוג יכולה להיות הזדמנות ללמוד את טבעם של המנגנונים המרחיקים מן הלב, שהם גם המנגנונים המעכבים את הפוריות (על המוות והלידה שיש בחיים פוריים).

* * *

7. ומה יעשה אדם שיש לו כוונות דיאלוגיות כאשר הוא מגיע לסביבה לא דיאלוגית? זה אולי המצב היסודי של כל אדם, שכן כמעט כל התכנסות אנושית מצויה היא לא דיאלוגית במהותה, ומנגד, אם להקשיב ללב, תמיד ואצל כל אדם יש כמיהה לדיאלוג, (גם כשבמודע מוותרים על כך מראש). ואם כן, מה יעשה אדם שיש לו התכוונות דיאלוגית כשהוא מגיע לקבוצה שהרגלי השיח שלה הם לא דיאלוגיים? אם יבוא פתוח, קרוב לוודאי שיושפע מן הקבוצה, יתפתה לדבר את שפתה, וימצא את עצמו לא דיאלוגי מצד השפעה זו. ואם יחליט להבדיל את עצמו מאחרים בחומות של הגנה שישמרו על טוהר כוונותיו, הוא ימצא את עצמו לא דיאלוגי מצד הכרעתו הפנימית. ובכן, מה יעשה?
8. והדרך לפרוץ את המעגל הזה הוא בהסכמה להיות יחיד, ובאחריות שנישאת ביחידות זו. זהו מקום שבו האדם לא מפחד לפחד, ובמקום לחיות בסיפורים מקבילים (שהם תמיד סיפורים של אנשים אחרים (או מוטב של אפ-אחדים אחרים)) הוא לומד לחיות כמספר. יחידי. להיות יחיד זה לפעול ממקום המסוגל לפגוש את ההשפעות החברתיות ולהמיר את הציווי שבהן לברכה. זה לפעול ממקום השומר על חירות, לא מתוך התבדלות, אלא מתוך שייכות הולכת ומעמיקה, הנותרת נאמנה לאמת ולאהבת היש על כל ההפתעות והדיסהרמוניות הכרוכות בה. כך, בידיים פתוחות, בלב מקשיב, בנפש איתנה, ומבלי להתמכר לאובדן עוצמה, צומחת האהבה אל האחר, והפרעותיו הופכות להפראותיו.  
9. להיות יחיד, מבחינה זו, זה ללמוד את המידה המדויקת של האחריות. האדם לא ממתין לאחר, אבל בו זמנית גם לא גוזל את אחריותו. הוא יוצא את חצי הדרך אל תוך הערפל, ומשאיר מקום למסעו של האחר. כל אחריות שהיא מעבר לכך היא כבר חוסר אחריות וסוג של קורבנות, שכחה של אדם את חירותו, טביעה בסיפורים של אנשים אחרים.   
10. וההתייצבות הדיאלוגית, היא השם שאני נותן למכלול היבטים המאפיינים את האופן שבו ניגש אדם לדיאלוג. ההסכמה להיות יחיד (לא מיוחד), היא עמוד השדרה של התייצבות זו.

1. 1.       אני משתמש במילה דיאלוג באופן שונה מעט מן האסוציאציות של פיוס והידברות, והרצון לשמן מערכות יחסים בעימות. בהקשר עליו אני מדבר, המילה דיאלוג באה לציין את ה"חומר" העקרוני שממנו בנויים היחסים של האדם עם העולם, ובו זמנית גם את ההתעוררות החקרנית לתווך זה כחלק מהתכוונות של קבוצה או יחיד. במשמעות הזו אני עוקב אחר מפעלו של הפיסיקאי דויד בוהם אשר מסוכם בספרו "על הדיאלוג", ומתייחס לאיכות מיוחדת שעולה (למשל) ב"קבוצות דיאלוג".

2. הדגש בחקירה מסוג זה אינה על יצירת מציאות חדשה (מציאות של שלום, של נאורות, או כל דבר אחר שנרצה לעצב על פי דימוי רוחנו), אלא הקשבה למה שיש. באופן טבעי גם נובע מהקשבה זו הזרמה של מה שיש למחוזות חדשים ובלתי ידועים לנו. אבל זה לא משהו שאנו עושים (תחת השראת אשליית השליטה), אלא משהו שמתאפשר כשהאיכות הדיאלוגית נוכחת.
3. זה משהו שקורה, ואנחנו שותפים בו. הקשבה, במובן הזה, אינה רק הפסיביות של הצופה, אלא ההתעוררות של המעורבות הבאה מן הלב (שאינו מפחד לפחד).  מה שיש הוא לא רק שַם, אלא הוא הדיבור הזה עצמו, כאן. הוא לא קורה סתם, הוא קורה לנו, (קורא לנו).
4. בדיאלוג אדם חושף רבדים, הרגשות, תנועות נפש שלפני כן רק ידע על קיומם וכעת הם מתבהרים לו מתוך התקשורת. לא כי מדברים עליהם, אלא שמתוך החיכוך הוא מתעורר לראות מה הוא הדבר שבאמת קורה כאן. משמע, לרגע אחד הוא גולש החוצה מעבר לצורך הדוחק להסתדר, לפעול, לשרוד, ומוצא את עצמו בתוך השפע העקרוני והבלתי מלחיץ של שיחה חוקרת, המאפשר למה שיש להיות.
5. מה שיש, לא כשם של מצב סטטי, אלא כשם של התהוות מתמידה שאני חלק בלתי נפרד ממנה, מעורב בה, לא כ"צריך" או "דימוי מטרה" חדשים, אלא כטוב שמבקש במה (מאבק יציאה לאור), וכסקרנות המבקשת ללמוד (חדווה בהתהוות).
6. הדיאלוג כ"כלי" או מערך קבוצתי, עוסק ביכולת שלנו לשים בסוגריים את ההרגלים האוטומטיים, ולפתוח מרווח של השהייה בין גירוי לתגובה. הוא מאפשר, תוך כדי יחסים, למשהו חדש לבוא, ומעיר אותנו לצד הפורה והיוצר של המציאות. (משמע, הדיאלוג עוסק בהתחדשות המציאות (בבריאות)).
7. את מה שבאמת קורה כאן, אפשר להביע במקום לתאר. התיאור יוצר הפרדה, ההבעה יוצרת חיבור (למשל, בין צופה לנצפה, בין דובר לשומע). התיאור הוא של המודעות העצמית ונוטה לעצור, ההבעה הוא של הערנות והיא מזרימה הלאה.
8. האיכות הדיאלוגית, אם כן, מזמינה ערנות עצמית ונוכחות שבמציאות חברתית-הישרדותית-צינית נחבאת תחת מערך המודעות העצמית הנוטה לנכר. במרחב דיאלוגי (שניתן לכנות גם מרחב יצירתי) השפה הראשית היא שפה מבררת (מרגישה) ולא שפה מסדירה (מיישבת). אלה שני "משחקי שפה" שונים. השפה המסדירה פועלת למקם את האדם חברתית, היא מנוע לדחיפה ועיצוב, חלק ממהלך הסתדרותי. היא שולטת, צופה, מתארת, מזיזה, ומעמידה את האדם בחוץ כצופה-שולט. גם כשהמילים רק מתארות, הן באות לשים דברים במקומם ולהחזיקם שם. במרחב הישרדותי, זו השפה הטבעית (שגם מייצרת אותו ככזה). המוטיבציה של השפה המבררת היא אחרת: יותר יצירתית, משחקית, דו כיוונית, מוכנה לא לדעת, נותנת אמון, נאמנה לאמת, ואוהבת את היש.
9. בוהם ראה בדיאלוג הזדמנות להבראה של רבות ממצוקות האנושות. "כלי" רב עוצמה לטרנספורמציה של היחיד והכלל, משהו ששום טכניקה אחרת אינה יכולה לחולל בדיוק משום שלא מדובר בטכניקה אלא בהתייצבות נוכחת ובזימונה של חוכמה יוצרת שהיא תמיד מעבר לכל דבר שאדם יכול לשלוט בו. על פי בוהם, חלק מן הבעיה טמון באותם כלים עצמם המבקשים לנסח פתרון חיצוני לבעיות מוגדרות היטב. הדיאלוג הוא אותו מהלך של התמסרות שבו אדם מסכים להיות מרכיב בפתרון, בלא שיהיה מסוגל להקיף את כולו במחשבתו. ההשתתפות בקבוצת דיאלוג, יכולה להיות הזדמנות לשכלל את אותן מיומנויות המאפשרות לאיכות הדיאלוגית להתקיים, ולחוכמה היוצרת לפעול דרכנו ומעבר לנו.             
10. דרך אחרת להגיד זאת היא פשוט להזמין ללכת לאט יותר. מספיק לאט כדי שנלמד מחדש לחוש את המחשבות שלנו לא רק כתוכן המתפעל אותנו, אלא כדפוס אנרגטי בעל "בשר" של ממש                    (proprioception), ומתוך תחושה זו להיות לא רק קורבנות של שליטה, אלא בעלי תשובה. תרצו זה סוג של מדיטציה שקורת בתווך הבין-אישי, ותוך כדי תנועה חיה.  

1. על פי רוב אנחנו מבחינים בין סובייקט לאובייקט, בין בפנים לבחוץ, ומזהים את האני עם הפנים, ואת האדם האחר עם החוץ. וגם כשאנחנו מסכימים להרחיב את האני הזה ולהגיד "אנחנו" עדיין ה"אנחנו" הזה נתפס כסוג של מכנה משותף העוטף את היחיד בתחושת שייכות וחמימות.
2. אבל ישנו גם "אנחנו" אחר שהוא לא המכנה המשותף ההומוגני, אלא מעגל של ריבוי פנים, המייצר מציאות חדשה, שכל אחד לוקח בה חלק דרך השתתפותו המסוימת ותפקידו המסוים במארג הקבוצתי.
3. מטפורה שיכולה להבהיר את הכוונה ב"מציאות חדשה" היא ראיית העומק שלנו. כל עין רואה תמונה מעט שונה בשל המיקום השונה שלה במרחב, אבל מה שאנחנו רואים אינו תמונה מטושטשת כמו זו שהייתה יכולה להיווצר עם היו מניחים את שתי התמונות זו על זו, וגם לא פשרת אמצע – אלא תמונה חדה יותר, שבנוסף לכך יש לה ממד של עומק. הממד הזה לא התקיים לפני כן בכל עין בנפרד – הוא נובע מהצלבת נקודות המבט השונות של כל עין.
4. אפשר שזה יהיה המצב גם במעגל של אנשים – אוסף נקודות המבט השונות מצטלבות ומייצרות מציאות חדשה שכולם יכולים להתברך בה. האמת שצומחת במרכז באופן זה אינה מבטאת את הצטברות ההסכמה על עמדה אחת, אובייקטיבית לכאורה, אלא אדרבא את ריבוי נקודות המבט הנשמרות בריבוין, שונותן, ואפילו סתירתן. האמת שצומחת כך היא לא משהו שמישהו מסוים מחזיק בו או מסוגל להקיף את כולו, ובכל זאת היא נוכחת בשביל כולנו מתוקף ריבוי הפנים.
5. הדבר דורש לשמור על המעגליות של המעגל – זהו מעשה שכל אחד עושה מן המקום שלו כשהוא משהה את הנטייה למלא את החלל הריק שבמרכז. הוא נשאר במקומו, רואה ממקומו, משתף ממקומו, ובכך מבטא את אחריותו למעגליות של המעגל. השמירה על המרכז הריק, היא חיונית  – ממרכז ריק זה צומחת חוכמה שהיא חדשה ואחרת ממה שאנחנו כבר יודעים ושולטים.  
6. באופן זה אנחנו מייצרים מעין אורגן חשיבה משותף, המסוגל, במובן מסוים, לתהליכים עצמאיים שאינם בשליטתו של אף אחד. תהליכים אלה מבטאים חוכמה החורגת ממה שמסוגל לו כל יחיד, ויחד עם זאת כל משתתף יכול להיות פתוח לחכמה זו מעצם השתתפותו בכינונה. היא לא נמצאת בתוכו – הוא נמצא בתוכה. והוא יכול בזמן התהליך לראות ולהבין דברים שהוא מתקשה לראות כשהוא לבד.
7. בשלב הזה יכולים לקרות במעגל תהליכים אופייניים הקשורים לאיכות זרימת המשמעות: רעיונות מסוימים עולים בו זמנית אצל משתתפים שונים, הקשבה של אדם אחד מניבה דיבור אצל אחד אחר בלי שהראשון יצטרך לדבר, וכן הלאה. כולם מבטאים את עובדת קיומה של מציאות בממד אחר (כמו ממד העומק בהצלבה בין שתי עיניים) שאנשים חוברים אליה דרך ההשתתפות הפעילה שלהם ב"אורגן החשיבה", ומאפשרים לעצמם לקבל השראה ממנה.
8. ויחד עם זאת, בשונה ממכונה שבה כל חלק מוטמע ונבלע בתוך השלם של המכונה ובתוך המטרה שהוגדרה לה מבחוץ, ה"אנחנו" של ריבוי הפנים, לא רק שאינו מוחק את האני, הוא מעצים אותו. זו התכונה של קבוצה אורגנית, אשר כמו בגוף החי, מגיעה ללכידות ושלמות דווקא מתוך ריבוי הקולות, ריבוי התפקידים, והשונות של כל אחד. בקבוצה כזו לא רק שהיחיד לא נעשה משועבד לקבוצה (ל"אנחנו"), אלא הוא מסוגל להגיע בתוכה למיטב חירותו.
9. בקבוצה כזו יש כבוד עמוק לאחרות של כל אחד מתוך הבנה שכל אחד מאכלס נקודת מבט חיונית שבלעדיה המעגל אינו שלם. אין זו רק סובלנות פסיבית לעמדות של אחרים, אלא אהבת האחרות והכרה בברכה שהיא מביאה. בו זמנית זו גם ההבנה של אדם במוגבלות שלו, והידיעה שללא הדיאלוג עם האחר הוא יתקשה להגיע לממד העומק. הוא נאבק לפיכך על הזכות של האחר לנקודת מבט אחרת, כשם שהוא מבין את אחריותו להעמיק את נקודת המבט שלו. מבחינה זו, מוגבלות נקודת המבט שלו משמחת אותו, הוא רואה בה את ההזמנה הפתוחה תמיד לדיאלוג. ודווקא הניסיון להיות "אובייקטיבי" במובן המנסה להחזיק את כל האמת לבד, הוא גם שלא מאפשר לדיאלוג להתפתח.
10. זו ההכרה של האדם במוגבלותו יחד עם הסכמתו להיות רק חלק מן הפתרון, המאפשר לדיאלוג להגיע למלוא עוצמתו. אפשר לומר שהחוכמה מקבלת את עוצמתה הסינרגטית, ככל שכל משתתף במעגל מסכים להיות יותר הוא, תוך שהוא מבטא את חירותו מבלי לוותר על אחריותו למעגליות או לגזול את האחריות מאחרים. וזו, אם כן, הכוונה ב – "לשמור את המעגליות של המעגל" ו"להשאיר את המרכז ריק".

1. כלי: אני רוצה להציע כלי לעבודה בקבוצה שהוא יותר מטכניקה. יותר נכון לומר עליו שהוא איכות של תקשורת המאפשרת תהליכים של חוכמה יוצרת המעירים ומחדשים את המציאות של היחיד והקבוצה. אקרא לכלי הזה "דיאלוג", אף על פי שהמשמעות שאני נותן למילה שונה מן המשמעות הרגילה של המילה דיאלוג.
2. איך נצא מכאן? אפשר שנצא אחרי שעתיים שלוש של מפגש קבוצתי פחות או יותר כמו שנכנסנו. אולי עייפים יותר או מבוצרים יותר בדעותינו והתניותינו, אולי מתגוננים או "צודקים" יותר. אנחנו יכולים להרגיש את זה על בשרנו – שום דבר חדש לא קרה. לא היה מפגש שנגע בנו וחולל בנו משהו. כמו שבאנו, כך יצאנו. אולי קיבלנו אינפורמציה חדשה, אבל היא בעיקר השאירה אותנו במקום. ואפשר גם שיקרה אחרת: שנצא רעננים, ערניים יותר, שונים ממה שנכנסנו. כאילו שעברה דרכנו רוח של חכמה וסחפה אותנו למקום חדש ולא צפוי – משהו תפס אותנו, הפתיע אותנו, מילא אותנו חיים. פתאום אנו רואים אפשרויות חדשות שלא היו אפשריות לפני כן.
3. מה עושה את ההבדל? מה שיעשה את ההבדל כמובן קשור לאופן שבו כל אחד ניגש למפגש הקבוצתי – להתכוונות שלו, ליושר שלו, לנכונות שלו להשתנות – בקיצור להתייצבות הדיאלוגית שלו. אבל גם קשור לאקלים הקבוצתי – לאופן שבו הקבוצה מתקשרת, להרגלי השיח, לנושאים המדוברים – בקיצור למרחב הקבוצתי. שני צדדים אלו תומכים זה בזה. אקלים קבוצתי מסוים יתמוך בהתייצבות דיאלוגית מסוימת, והתייצבות דיאלוגית של כל משתתף תתמוך בהיווצרותו של אקלים קבוצתי מסוים.
4. מוטיבציה: אבל אולי לפני הכול מה שיקבע את מה שקורה בקבוצה קשור ל"בעצם מה משחקים כאן?" – לרצון המקורי של המשתתפים – באיזו שפה הם רוצים לדבר. וכאן אני רוצה להבחין בין שתי שפות: השפה המבררת מצד אחד והשפה המסדירה מצד שני. פעמים רבות המרחב הקבוצתי הוא מרחב הישרדותי שהעיקר בו הוא ההתמקמות החברתית. לכל אחד יש פוזה שהוא צריך לשמור ומעמד שצריך להגן עליו. השפה שמדברים כאן, גם כשהיא לכאורה עוסקת בדברים שעומדים ברומו של עולם, היא שפה שנועדה ליצר הסכמות, לבנות מחנות, להגן על דעות, לקטלג, להתנגד – להזיז דברים במישור החברתי. בדרך כלל באופן לא מודע. לא כן השפה המבררת שהיא שפה מביעה, חלק משיח חקרני, בודק, שואל, המוכן להיכנס לתהליך סוחף מבלי לדעת את תוצאותיו מראש, ומתוך תשוקה ואמון במציאות. 
5. ההקשר: הרבה מן הנאמר כאן צמח מתוך קבוצות הדיאלוג של האקדמיה הדיאלוגית וקיבל תמיכה מעבודתו של הפיסיקאי דיויד בוהם ומחקריו על "קבוצות דיאלוג". אלה האחרונות היו נפגשות לשעתיים שלוש, לפעמים עד ארבעים משתתפים, ללא נושא, ללא מטרה, וכמעט ללא הנחיה. המפגשים הללו היוו מעין מקרוקוסמוס, מעבדת מחקר, מרחב כאוטי שאיפשר לכל משתתף לתרגל ולגלות דברים חדשים. מציאות שבה התרחשו תהליכים לא צפויים, ואפשרו למשמעות לזרום באופן קולח ולא מתובנת.
6. סכנה וברכה: בסוג כזה של קבוצה כמובן יש סכנה שהדברים יצאו מכלל שליטה, יעשו משעממים, יגעים, מוקפאים, שהרי הדברים לא מסודרים מראש, ואין איש שיארגן אותם תוך כדי. אבל הסכנה הזו היא גם הברכה. מה שקורה כאן לא קשור ב"עוד ידע" שנכנס לתבניות ישנות, אלא באפשרות שתבניות אלה עצמן תעבורנה טרנספורמציה. כאנשים האמונים על שליטה, אנשים שמחפשים עוד ועוד לדעת כדי להוסיף בטחון, וכמי שמחזיקים כל אחד באמת שלו, כל זה יכול להיות די מפחיד, ומעורר מתח. אבל כשעוברים דרך הפחד, ומסכימים להיות נוכחים, גם מתוודעים לקיומה של תנועה בלתי נראית ולא נודעת, שהיא חכמה מכל מה שיכול כל אחד להבין ולראות. החוכמה היוצרת הזו מוזמנת על ידי הדיאלוג. והיא מאפשרת סוג של דריכות וערנות שיש בהן, מבחינה אנרגטית, הרבה חיים ובריאות.      
7. המצוקה האנושית: ויחד עם זאת בוהם ראה כאן הרבה יותר מאשר טכניקה לעבודה בקבוצה. הוא זיהה באיכות הדיאלוגית הזדמנות להתמודדות מסוג חדש עם המצוקות האנושיות. הרבה מן המצוקות קשורות בעודף ידע, ובאופן שאנחנו משתמשים בידע זה, על התניותיו והרגליו, כדרך לפתרון בעיותינו, בעוד שבאמת התניות והרגלים אלה הם לא פעם המקור לקשיים אלה. האפשרות לרווח מעט את הידוע מדי, ולאפשר לכוחות אחרים לפעול, כוחות שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם, אבל יכולים לדבר אתם, הנה, בזה הוא ראה את אפשרות הגאולה. קשיינו יכולים לקבל מענה מרענן, מחדש, מתוך גישה זו, שיש לה כוח מרפא. 
8. התייצבות דיאלוגית: כאמור אחדים מן ה"כלים" קשורים בהתייצבות הדיאלוגית של היחיד – באופן שבו כל אחד ניגש למפגש הקבוצתי והמקום שממנו הוא בא למפגש. בכלל זה אפשר למנות את הכלים הבאים: השהייה, הקשבה, פרופריוספשין, משחקיות, אמון, ערנות עצמית, חירות, כבוד לאחר וללא נודע, אחריות, המקום שממנו מדברים, ועוד. כל אחד ראוי לתשומת לב וללימוד בזכות עצמו. 
9. מרחב דיאלוגי: ואילו אחדים מן ה"כלים" והממדים קשורים להתארגנות של הקבוצה, לשפה שהיא מדברת בה, ולאקלים הקהילתי שבה. בכלל זה אפשר למנות את הכלים הבאים: ריבוי פנים, עדות, מעגליות, המרכז הריק, הכול רלוונטי, הדהוד, אישי לא פורנוגראפי, פנים אל פנים, ועוד. וגם כאן, כל אחד ראוי לתשומת לב וללימוד בזכות עצמו.