נטישה

  1. הפעם אני רוצה להתמקד בסכסוכים בין ילדים להוריהם, ולהשתמש במילה המורכבת הזו "נטישה" כדי לבטא את מה שקורה לא פעם בין מבוגרים לילדים כאשר המבוגר נמנע מסכסוך.
  2. הורות-תמונה-יפה: על רקע המהפכה הפסיכולוגית נוצר לחץ מתמיד לנרמל את ההורות אל תוך תמונתה הנכונה, היפה והראויה. מה שקרה לפני שנים באופן טבעי ובלא שאיש יקדיש לכך תשומת לב, (בין היתר כי ילדים לא היו חשובים והילדות לא הייתה חשובה), הפך לעניין גובר והולך בילדות כמקום ביטוי והגשמה של המבוגרים. הורות הפכה לפרויקט. הילד הפך לפרויקט. מלא התעסקות שחלקה מביא ברכה והרבה ממנה מעיק הן על הילד והן על ההורה. רוב ההורים הנאורים סובלים בצורה זו או אחרת מתסמין "הורות-תמונה-יפה".
  3. מציאות הסכסוך: הניסיון לשמור על התמונה היפה של ההורות, קושר את ידיהם ורגליהם של ההורים. מכיוון שהם לא רוצים לפגום בתמונה, הם לא מעיזים להסתכסך, או להגיע למצב שבו הם לא יודעים מה לעשות. אבל המפגש בין הילד להורה שלו, הבה נודה בזה, הוא מציאות של הרבה סכסוכים. זה חלק מן החיים. מה אנחנו מתכוונים לעשות בקשר לזה?
  4. הורה קשור: הפחד של ההורה להסתכסך מוליד את התחושה כאילו הילד חזק מן ההורה – הוא שולט בו, מכתיב את סדר היום שלו, עושה עליו מניפולציה וכן הלאה. ההורה מפחד מן הילד (מפחד מעצמו, מאי ידיעתו, מן התוהו של הסכסוך), מפחד מן הדרמות של הילד, רק רוצה שקט.
  5. ניתוק: אין תימה שעל רקע זה ההורות הנאורה הולידה גם את הצורך ההולך וגובר להתנתק מן הילד: לשלוח אותו למעון, לחוגים, לחברים, הכול כדי להימנע מאותה מועקה גוזלת חירות. וכך באופן הכי מעשי אבל גם באופן פסיכולוגי עמוק, ההורה שמסרב להסתכסך נוטש את ילדו. אי נכונותו לעמוד שם כבעל רצון משלו, להיות נוכח, הופכת לנטישה מתמידה בדיוק כאשר הילד זקוק לו יותר מכל.
  6. דוגמא – תסמונת ה"זבנג וגמרנו": ההורה מכה את ילדו ונעלם. הוא לא מצליח לעמוד בנטל האשמה: הוא נותן מכה ובמקום להישאר עם הילד שלו כשהוא זקוק לו הוא נעלם (שולח את הילד לחדר, מסרב לדבר אתו, מסרב לפגוש אותו, כועס עליו באופן אטום "אתה תעשה את זה וזהו זה" "אני סופר עד עשר", "זה לא נתון לוויכוח" וכל הלאה) הוא נוטש בגלל הקושי שלו להתמודד עם תוצאות המכה שלו. הוא נוטש בגלל זה שהוא מסרב להכיר בכוחו, ואינו יודע את אחריות של בעל הכוח.   
  7. חשוב לי להזכיר את העובדה הפשוטה: ההורה הרבה יותר חזק מן הילד. חשוב שההורה ייווכח בעובדה פשוטה זו, וחשוב לא פחות שהילד ייווכח בכך. הילד זקוק לדעת שההורה שלו בעל עוצמה גדולה משלו. ועוצמה היא לא אלימות. אדרבא, אלימות היא ביטוי של תחושת חוסר אונים.
  8. עוצמה: עוצמה היא לא אלימות. היא גם לא כוח, אי צדק, שרירותיות, דרישה למשמעת, ניסיון לנהל אחרים, הפעלת מרות. עוצמה היא בטחון פנימי, והיכולת לאפשר לאחרים להיות מה שהם בלא שהדבר יאיים. עוצמה היא מרחב, זמן, אהבה. היא מתון אמון באחר.
  9. בטחון: חשוב לילד להכיר בכך שההורה שלו חזק ממנו, ולפיכך גם מסוגל לעמוד בפניו, לשאת את משבריו, את תסכוליו, את כעסו, מבלי להתמוטט. זה מקנה לו תחושת ביטחון, ומשחרר אותו להיות מי שהוא. הוא לא צריך לדאוג להורה שלו, להיות נחמד אליו, לטפל ברגשותיו, להיות רגיש אליו וכן הלאה.
  10. השחתה: המצב בו הילד יודע ללחוץ על הפתורים אצל הוריו, ולהניע אותם לעשות את רצונו כאילו רצונם לא קיים, שהוא גם המקום של רגשי האשם של ההורים וכן הלאה, כל זה נותן בידי הילד כוח שבסופו של דבר משחית את הילד. הילד לא אמור להיות בעל כל כך הרבה כוח. הוא לא נועד לתפעל את הוריו. זה יותר מדי כוח שאין לו גם את מידת האחריות לשאת בתוצאותיו. זה פוגע בו.   
  11. וקריאתי להורים, אם כן: במקום לחפש שקט, צאו לחפש את הסכסוך. יותר מדי הפכנו את ההורות למפעל של סדר, ניקיון, ותמונה יפה של בית, דשא ירוק, וילדים מחייכים. יותר מדי הורים נעלמים אל תוך הדימוי המקפיא של ההורה הטוב ומפסיקים לחיות חיים של ממש בשביל ילדיהם. הילדים הם שליחם של התוהו, באו במיוחד להעיר את הוריהם, לשגע להם את הסדר הכפוי, ולהכניס קצת ממשות אל תוך תמונת עולמם המסודרת. במקום לנסות למתן, לרכך, לדחות את הרגע שהילד יתפרץ, להשקיט, לפחד מה"דרמה", אתרו כל ניצן כזה וצאו לרדוף אחריו בהתלהבות! היו אתם היוזמים. חפשו בכל הזדמנות את העימות, צאו למלחמה של חיים ומוות, ותהיו תלמידים טובים לילדיכם.
  12. ממשות: הילדים קוראים לנו לחיות בממשות. זו הזמנה בעלת עוצמה מדהימה. הם לומדים ללחוץ בדיוק על הכפתורים בהם ההורה לכוד, כפוי שד, נעול, והם שבים ולוחצים עליהם פעם אחר פעם. זה לא סתם. הם קוראים לו אל מחוץ לסיפור, למפגש במרחב של הממשי.

אומנות הסכסוך

  1. הנחת המוצא הרגילה היא שסכסוכים הם דבר רע. זה מה שמספרת לנו התרבות, וזה גם חלק מן החיפוש של האדם אחר שקט, בטחון ויציבות. הוא מתרחק ממקורות של עימות וקונפליקט, ועוקף נקודות של רגישות. ייתכן שבהרחקה זו הוא גם מוליד את האלימות.
  2. עימות והתנגדות: שני שחקני שח המתעמתים משני צדי הלוח מחייבים זה את זה ורוצים זה בקיומו של זה. הם מסוגלים להסתכל זה בפני זה ולהרגיש אחד את השני. בהתנגדות לעומת זאת, יש הסתר, חיץ, הפניית מבט לכיוון אחר, חוסר הכרה בקיומו של האחר, ורצון לבטל אותו.
  3. אלימות: האחר נותר ממוסגר בתוך כלא התבנית שהוכנס אליה ואין פוגשים אותו. יותר משרואים אותו רואים את הדימוי, ואליו מגיבים. האחר איננו שם בממשותו, הוא שם רק כסוג של הפרעה, תשליל של האני. דבר מה שצריך לתפעל אותו כמו שמתפעלים אובייקט, מתוך התעלמות גמורה מנוכחותו הפנימית – מקולו.   אלימות מלשון אילמות.   ההתעלמות מקולו של האחר היא תמצית האלימות: היחס האטום והמכאני לזולת, שלא מסוגל לפניה של אני-אתה. 
  4. אלימות אינה מעודף סכסוך, אלא אדרבא משום שאיננו מסתכסכים מספיק, ובעיקר משום שאיננו יודעים איך. שנים של חיים בהם מנעו מאתנו להסתכסך עשו אותנו "נכי-סכסוך". מה שנוטה להפוך כל סכסוך לאלימות.
  5. סכסוך הוא לא רק רע שצריך ללמוד להשלים אתו, הוא טוב. יש בו כוח של בריאות. זו קריאתם של החיים, ומשאלתה של הנפש. כוחו ביכולתו להעיר אל הממשות. ראו את בני הזוג אשר רגילים לתפעל זה את זה עד כי הם מפסיקים לראות, ושוכחים את חיוניות קולו של הזולת. כשפורץ ביניהם סכסוך של אמת, זה יכול לכאוב, אבל זו אולי הפעם הראשונה שהם נפגשים, הקפוא מתמלא חיוניות, והאהבה יכולה לשוב ולפרוח.
  6. סכסוך הנו שליחו של התוהו הפורה אל מה שמסודר מדי ולפיכך נוטה למות ולהמית. אדם הולך לאיבוד בארמון המראות של תדמיותיו. הסכסוך פורץ מסגרות, מחולל שינוי, מביא את בשורתו של מה שהנו אחר, ולפיכך גם מביא חיים. בעיקר הוא מסוגל לחלץ את המסוכסכים מן הפחד שהקפיא אותם זה בתוך תבניותיו של זה, ושיתק אותם במעגל של עיוורון הדדי. 
  7. האלימות הנה שליחה של עודף הסדר. ראו למשל את מכונת המלחמה הגרמנית. ראו את הנוקשות הצדקנית באשר היא. וכנגד זה הביטוי בסכסוך שבו אנשים מוכנים להביט זה בעיני זה, לכעוס, להרביץ, אבל להכיר באופן בלתי מתפשר באחר כקיים ממש – כמה חיים שיש כאן!  
  8. אומנות הסכסוך: היכולת להסתכסך בלא שהזולת יאבד את צלמו, מתוך כבוד עמוק למי שהוא ולמקור שהביא אותו לעולם. כבוד לקיומו הלא תלוי. אין הוא רק תגובה לאני, אלא "אתה" עלום שיש לו מקום לגמרי משלו. להסתכסך בלי לחסל. דווקא המחשבה שאסור להסתכסך יוצרת התנגדות, תחושת כליאות, ועמה הרצון לחסל את האחר שבגללו חשים מוגבלים. (אף על פי שאלה אנחנו שהגבלנו את עצמנו). אומנות הסכסוך היא גם אומנות השחרור.
  9. הרצון להחזיק את הטוב, לשלוט בו, לשמור עליו, הוא שמייצר את אותו שיתוק שהסכסוך בא להעיר. האלימות היא ילדתו של הפחד. הסכסוך הוא ילדו של האמון. אמון בעולם ואמון בכוחו של האחר שלא יעלם בעקבות הסכסוך. יש אמת עמוקה יותר מזו של התמונה היפה. מי שנותן אמון ומכיר בקיומו העצמאי של הזולת גם יכול להרשות לעצמו להסתכסך, ואגב כך לשחרר. 
  10. וקריאתי להורים: במקום לחפש שקט, צאו לחפש את הסכסוך. יותר מדי הפכנו את ההורות למפעל של סדר, ניקיון, ותמונה יפה של בית, דשא ירוק, וילדים מחייכים. יותר מדי הורים נעלמים אל תוך הדימוי המקפיא של ההורה הטוב ומפסיקים לחיות חיים של ממש בשביל ילדיהם. הילדים הם שליחם של התוהו, באו במיוחד להעיר את הוריהם, לשגע להם את הסדר הכפוי, ולהכניס קצת ממשות אל תוך תמונת עולמם המסודרת. במקום לנסות למתן, לרכך, לדחות את הרגע שהילד יתפרץ, להשקיט, לפחד מה"דרמה", אתרו כל ניצן כזה וצאו לרדוף אחריו בהתלהבות! היו אתם היוזמים. חפשו בכל הזדמנות את העימות, צאו למלחמה של חיים ומוות, ותהיו תלמידים טובים לילדיכם.
  11. הילדים קוראים לנו לחיות בממשות. זו הזמנה בעלת עוצמה מדהימה. הם לומדים ללחוץ בדיוק על הכפתורים בהם ההורה לכוד, כפוי שד, נעול, והם שבים ולוחצים עליהם פעם אחר פעם. זה לא סתם. הם קוראים לו אל מחוץ לסיפור, למפגש במרחב של הממשי.   

גבולות

  1. הצבת הגבולות יכולה לתמוך בנוכחות הילד ובאפשרותו לגדול להיות אדם אוטונומי, אותנטי ונוכח (עצמאי, עצמי ועוצמתי). היא יכולה גם שלא. תלוי מאיזה מקום היא באה ומה היא רוצה לשרת.
  2. הילד וההורה שלו – שני רצונות, שתי ריבוניות, שתי נוכחויות. ואף על פי כן זיקתם אינה סימטרית. הילד קורא ומחייב את הורהו בעצם קיומו התלותי, ומכאן גם נגזרת אחריותו של ההורה כתשובה לקריאה זו. באותה מידה שהילד מחייב את הורהו, כך מידת החיוב שבאחריות ההורה. 
  3. אחריות זו היא תמיד אחריות כפולה. מצד אחד האחריות המקומית הנובעת מאי הסימטריה הנוכחית, מצד שני האחריות להיגמל מאי-סימטריה זו כחלק ממהלך של פרידה שמתחיל מן הרגע הראשון. הצבת הגבולות היא חלק מאחריות זו. ותמיד היא פעולה כפולה, הד לאחריות הכפולה. מצד אחד להגן על הילד עכשיו ולתמוך בריבונות שלו, (למשל לא לאפשר לתינוק להסתובב חופשי בכביש המהיר). ומצד שני עוד צעד בדרך לעצמאות שתאפשר "לתקן" אי סימטריה זו בהקדם האפשרי.
  4. אל להורה להאריך את אחריותו כהורה מעבר להכרח. הוא שואף לשחרר את עצמו מ"עולו" של ילדו ואת ילדו מ"עולו" שלו. זה חלק מאחריותו השנייה. וזה תהליך שלוקח זמן ודורש סבלנות.  
  5. לא מדובר בגבולות מעצבים שאומרים לילד מה הוא צריך להיות. אלה גבולות שנועדו לתמוך באוטונומיה שלו. ילד שקופץ לנהר חופשי ברגע הראשון של הקפיצה, אבל אם הוא לא יודע לשחות, הוא יאבד את חירותו מיד לאחר מכן. חירות היא לא רק החירות לעשות מה שהוא רוצה, אלא בראש ובראשונה היכולת להידבר עם המציאות (לשחות, למשל).
  6.  

    הצבת הגבולות מציירת מסביב לילד מעגל המגדיר את ממלכתו – התחום בו הוא מלך, התחום בו הוא יודע להידבר עם המציאות באופן ריבוני.

  1. ושוב: האחריות היא כפולה, מצד אחד להציב את הגבול, מצד שני להרחיב אותו שוב ושוב עד לרגע שכל "חומר" השייכות הסימביוטית הפך לשייכות דיאלוגית, ואין צורך להציב כל גבול.
  2. הגבול עוזר לילד לבנות את המנהיגות שלו, תומך בתהליך הפיכתו לסוכן ריבוני. ילד לא מצליח להיות ריבוני במרחב פרוץ. בהתחלה הילד יכול להיות מלך רק בתחום קטן, ואט אט בתחום הולך וגדל. מכאן שאחריותה הורה היא אחריות לחירות הילד – למנהיגותו.  
  3. הגבול הזה לא אומר לילד מה כן לעשות אלא מה לא לעשות. לא: "למד עכשיו מתמטיקה" שהוא פלישה לרשות הפרט, אבל כן, אסור לך לשבור את החלון. אסור לך לצאת מחוץ לגבול, אבל בתוך הגבול אתה רשאי לעשות מה שאתה רוצה – זאת ממלכתך. וזה נכון גם כשה"ממלכה" קטנה מאוד.
  4. אין זה רק הגבול שמעבר לו הילד לא יכול לצאת החוצה, זה גם הגבול שמעבר לו אסור להורה להיכנס פנימה ללא רשות הילד. הגבול הזה הוא ביטוי לכבוד העמוק לילד ולאוטונומיה שלו. "זה שלך". לא לגנוב ממנו את מה ששלו, לא לגנוב ממנו את אחריותו. אחריות ההורה היא אחריות לאחריות הילד.
  5. גבול צר מדי יגביל את הילד ויגרום לו לבעוט כדי להרחיב את הגבול, גבול רחב מדי יגרום לו לאבד את יכולתו להנהיג את עצמו במלכות. יחד עם זאת, כשמבינים את הגבול ממקום של כבוד עמוק לילד, אין לחשוש מגבולות צרים מדי. עדיף גבולות צרים מדי מאשר גבולות רחבים מדי.
  6. אבל גבול שאינו מכבד, שהוא בעצם לא גבול, שהוא פולש פנימה, מנסה לעצב את הילד, להגיד לו כיצד עליו להיות במניפולציות ואפילו הן רכות, הוא פגיעה עמוקה בילד. הילד הוא ריבוני, בעל רצון משלו, ייעוד חיים שאינו מוכל על ידי ההורה. ההורה במובן זה רק "מארח" אותו עד שיגיע לידי בשלות. מן הרגע הראשון, עוד בתור תינוק חסר אונים לכאורה, לילד יש כבר ממלכה משלו וראוי לתמוך בה.   
  7. היכן להציב את הגבול, הוא עניין של כל הורה. וזה בסדר. זה חלק מגורלו של הילד לשאת את טעויותיו ומגבלותיו של הוריו. יש הורה שלא ייתן לילדו לטפס על עצים כי הוא משוכנע שזה מסוכן לו. זו אחריותו להגביל. כל עוד מובן ההבדל בין הצבת הגבולות שמשחררת את הילד, לבין זו שהיא חלק מניסיון לאחוז את הילד ולכפות עליו. הצבת גבולות ברורה משחררת הן את הילד והן את ההורה שלו.      
  8. הגבול הוא פיגומים שמטרתם לתמוך בהתפתחותו של המרכז. יש יחס הדדי בין מרכז לגבול. כשיש מרכז, לא צריך גבול.  וכך, הגבול מחנך בו זמנית את הילד ואת הוריו. זה תמיד ככה – פעולה של גדילה הדדית. מה שעובר טרנספורמציה זה לא הילד, זו הזיקה בין ההורה לילד. זו צמיחת המנהיגות של ההורה לא פחות מצמיחת המנהיגות של הילד. מנהיג מילד מנהיג. חמש עשרה שנה בערך.       

ילדים תחת הגשם

  1. ילדים תחת הגשם: בחוץ גשם ראשון, ילדים בני ארבע, בני חמש, בני שבע מורידים בגדים ומוסרים את עצמם בהתרגשות לגשם. מקפצים, חוגגים, נרטבים בקריאות צהלה.
  2. בהלה: המבוגרים שמתבוננים נבהלים. הרבה פחדים עולים: המציאות שהם פוגשים מהדהדת עם סיפורים על הפקרות, על יצריות פרוצה, על מיניות טרם זמנה, על הקור והמחלות, על פריצת גבולות בלתי נשלטת, על הבוץ, הבלגן, הכאוס.
  3. השכנים: וגם מי שנדמה לו שמבחינת עצמו יכול להכיל את כל זה בסלחנות חייכנית, אינו פטור ממה שיגידו ה"שכנים". השכנים, אגב, תמיד נמצאים שם, גם כשהם לא. ואולי מלכתחילה הפחד הוא הפחד שלהם, פחד בלתי אישי, כמו שהסיפורים הם בלתי אישיים. דווקא בשל כך כוחם הגדול להשתלט על נפש האדם: "ומה יהיה בסוף?", "איזה מן ילדים יצאו מסוג חינוך כזה?" "מה, חסר דוגמאות על ילדים שלא חונכו כראוי ואחר כך נגררו לסמים, נעשו א-סוציאליים, נהגו באלימות…? האם לא על כך מספרים לנו כל הזמן בחדשות – התדרדרות הדור?" החייכנות לא עונה על כל זה, אדרבא, היא מעוררת תחושה מעורפלת של אי שקט והכחשה. 
  4. פחדים: מכל מקם, חשוב לראות שאלה הפחדים של המבוגרים, לא של הילדים. כל אחד עם מחסן הפחדים שלו הנוגעים לחייו, ולמה שמפעיל אותו. אדם יכול לעקוב אחר כל פחד ופחד ולגלות שהפחדים הללו שהוא מפחד על הילדים, בעצם לא קשורים לילדים – השורש שלהם נמצאים בו עצמו, ובמה שמלווה אותו לאורך  חייו.
  5. הירושה: אבל כהרגלנו גם בדברים רבים אחרים, אנחנו משליכים החוצה. ואין מקום שמשליכים עליו יותר מאשר על הילדים, בהרבה מובנים הם השעיר לעזאזל, פח האשפה הקולט אליו את כל מה שאנו מסרבים לפגוש. על זה נאמר: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". ומכל הדברים שאנו מורישים לילדנו, הפחדים שלנו הם הירושה הבולטת והחזקה ביותר – אולי תו ההיכר של הירושה
  6. מנוס מחופש: והחופש הוא מקור להרבה פחד. בו זמנית הוא אחת מתשוקותינו הגדולות ביותר, והחשש מפני התוצאות של תשוקה זו. אנו כמהים אליו, ובורחים ממנו באלף דרכים. הוא מבשר לנו את החיים בשיא עוצמתם, ובו זמנית את המוות וההתפרקות האורבים לחיים. אין תימה שהחירות של ילדים ערומים הרוקדים תחת הגשם מעוררת תגובות כל כך חזקות.
  7. הילדים: אבל בהקשבה פשוטה לילדים אפשר לגלות את המקור הטוב, הבריא, השמח שבהשתוללות זו תחת הגשם. כל מה שצריך זה לשוב ולהיות ילד. לחזור אל התמימות והחירות, להיות בלי שכנים. ומי לא היה רוצה להתפשט עם גשם ראשון ולרקוד תחת הגשם? זו שפה עמוקה של הגוף הקורא מן המעמקים ההיסטוריים של האנושות.
  8. פרשנות: הפרשנות המבוהלת שלנו, היא לא דבר ניטראלי, שנמצא רק אצלנו בראש. המבט החרד שלנו זורע את זרעי הפחד אצל הילדים. גם אם אנחנו לא אומרים שום דבר, ומעמידים פנים שהכול בסדר, מה שאנו מפחדים בלבנו, חוזר ונובט בילדים בדרך עלומה. אולי לא נראה את זה היום, אבל יום אחד נוכל להסתכל על ילדינו ולראות איך גם הם, כמונו, למדו לראות את עצמם כרעים.
  9. יצר לב האדם טוב מנעוריו: יצר לב האדם טוב מנעוריו, מילדותו, מינקותו, הנה זה הדבר השורשי שאנו מסרבים להכיר בו, בחוסר אמונתנו. אנו חיים במציאות כאילו בגנבה, מאמינים שהמציאות לא רוצה בנו, ושאם אנחנו כאן, הרי זה רק משום שהתחכמנו למציאות והצלחנו להתגבר על אלף אסונות המחכים לתמים מעבר לכל פינה. אכן, האמונה שהמציאות רוצה ברעתנו, היא שיקוף גמור לתחושה של האדם שהוא הנו רע. זה ברור, אם הוא רע אז לא מגיע לו שהמציאות תאהב אותו ותרצה בו. והתחושה הזו היא דבר המשתקף מחדש אצל כל יחיד ויחיד, וגורם לתרבות שלמה לחיות במרחב ההישרדותי.
  10. חנוך לנער על פי הפחד: ברור שאם זו האמונה הכמוסה שלנו, שאנו אפילו לא תמיד יודעים לתת עליה דין וחשבון, אז החירות היא דבר רע. זה מובן: אם האדם הוא רע, אז אם לא יישרו אותו, לא יתקנו אותו, לא יחנכו אותו, לא ירסנו אותו, לא ישימו לו גבול, עתיד הרע הפנימי הזה לפרוץ החוצה ולשבש מרחב השלום שהצלחנו ליצור ביגיעה רבה. אם רואים את האדם כרע מנעוריו, החירות היא סכנה. אבל אם רואים את האדם כטוב מנעוריו, רואים בו מעיין של עומק וקדושה, כי אז החירות היא התנאי העיקרי לאפשרות שלו לבטא את הטוב הזה ולברך את העולם בנוכחותו, באהבתו, בהתרגשותו.  
  11. ומה באמת?: אז מה הוא האדם באמת, טוב או רע? רוצים לדעת את התשובה? חפשו אותה בלבבכם, כי אז תגלו שהטוב הוא בחירה, אמונה, פעולה. שהאדם אינו קורבן ויש לו את היכולת להפוך גורל לייעוד. זו אי-קורבנות זו שעושה את הטוב לטוב. ואת האמונה הזו עצמה אתם יכולים לגדל אצל ילדכם בעיניכם הטובות. תגלו אז שבריאות היא לא מצב, היא תנועה של שמחה, וריקוד תחת גשם ראשון רק בנדיר יביא למחלה.   
  12. המציאות רוצה באדם: ובאמת המציאות רוצה באדם, לא היינו כאן אלמלא כן. היא שקדה על יצירתנו מיליוני שנים, ולא רק כדי להכחיד אותנו בסוף התהליך. הגיע הזמן לשנות כיוון. להפסיק לעבוד את הפחד, ולהתחיל להאמין בשמחה. זה נשמע מפחיד? אבל מה כבר יש לנו להפסיד?

אומנות הסכסוך

  1. באופן טבעי אנשים מסתכסכים – הביטו סביב. באופן טבעי ילדים מסתכסכים. והסכסוך, כמו כל מיומנות, הוא אומנות נלמדת. ועל מנת ללמוד את המיומנות הזו צריך להתנסות בה, ורצוי במקום שיש בו ממד משחקי – מרחב חיובי התומך בהתנסות ולא ממהר להתערב. מקום המאפשר בדיקה: בדיקת גבולות, בדיקת עוצמות, בדיקת תוצאות. 
  2. וצריך לראות שכל סכסוך יש לו שני צדדים, ושבמובן עמוק שני הצדדים בוחרים בסכסוך. וכשם שיש להם את הכוח להתחיל אותו כך יש להם את הכוח לעבור דרכו ולהבשיל את פרותיו. מבט של מישהו שלישי, הרואה את הסכסוך באופן חיובי, ואינו גוזל את האחריות לסכסוך מן המסוכסכים, ומאמין בכוחם להצמיח טוב, יכול לפנות מרחב לצמיחתה של אומנות הסכסוך.
  3. ומכיוון שאיננו מורגלים באומנות הסכסוך אפשר להיעזר במסגרת מובנית – הגישור – מקום בטוח לתרגול התייחסות חיובית לסכסוך. מה שילמד כאן יוכל לנדוד גם לחיי היומיום שלא במסגרת הגישור, ולברך מלימודו את כלל החיים. וכך אני רוצה לנצל גם בשיעור זה את מסגרת הגישור להציג היבטים של אומנות הסכסוך.
  4. הכלל הראשון: בגישור צריכים לרצות שני הצדדים.
  5. הכלל השני: תמיד אחד מול אחד ואף פעם לא אחד מול שניים.
  6. הכלל השלישי: פונים זה אל זה ולא מדברים זה על זה. בזה עיקר הקסם.
  7. הכלל הרביעי: כל אחד מדבר בתורו עד שהוא אומר "סיימתי", והצד השני אינו מתערב.
  8. זהו לגבי חוקי המסגרת, וכל השאר קשור בדקויות, ובמיומנות המגשר.
  9. הקשבה: ועיקר תפקידו של המגשר הוא להיות נוכח, קשוב, מכבד. הוא לא צריך לעשות שום דבר מיוחד מלבד להקשיב, לשמור על החוקים ולהוות בנוכחותו מסגרת בטוחה שבה המסוכסכים יכולים להמשיך את סכסוכם בלא חשש מנטישה-ניתוק. הוא לא הנושא, רק הבמה לסיפור שלהם.
  10. אי שפיטה: והעיקר – המגשר לא שופט. אי-שפיטה היא פעולה חיובית. התנכחות שמסוגלת להקשיב לכל צד בלי לקחת צד, אפילו לא במחשבות פנימה. יש כאן הבנה עמוקה שגם מה שנראה כאי-צדק משווע יש לו שורש של טוב וסיבה נסתרת מן העין. המגשר לא נמצא כאן כדי לשחק את אלוהים או להציע פתרונות, או כדי להכריע ולעשות בשבילם. הוא נמצא כדי לאפשר בהכלתו למשהו חדש לקרות. באנרגיה שלו הוא יותר דומה לחוקר, חוקר אמפטי המכבד את מאבק היציאה אל האור, ואת התשוקה אל הטוב של שני הצדדים. הוא יודע שלשניהם יש מקום בעולם.  
  11. קבלה: הוא מביט טוב, סומך ומאמין, אינו עוצר את הדברים, רואה אותם בפרספקטיבה של התפתחות. ממילא הוא לא מתפתה לגנוב את הסכסוך מן המסוכסכים. הוא מבין עמוק שמותר להם להסתכסך ומותר להם להישאר מסוכסכים. וכך גם הפתרון לא מגיע ממנו אלא מן המסוכסכים. אפשר שצד אחד ייתן פתרון, והוא יפנה אותו לצד השני – הנה זה מה שמציע א' מקובל עליך? ואם על ב' לא מקובל אז הוא מוזמן להציע פתרון חדש וכך הלוך וחזור, בלי שהוא עצמו נובט עמדה או מציע פתרון, גם כשזה נראה זמין מאוד.
  12. חינוך: ורק בשלב שני אפשר לדבר על המיומנות של המגשר בשיקוף, תרגום וחינוך. כלומר, בנוסף להקשבה, קבלה ואי שפיטה, המגשר גם עוזר למסוכסכים ללמוד שפה חדשה של דיבור. שפה השונה משפת מאבקי הכוח, היא שפתם של הביטוי וההרגשה. הוא עושה זאת על ידי שיקוף ותרגום, עניין עדין, לא מתערב, שעוזר לכל צד למצוא את המילים שיבטאו את מי שהוא. שיעבירו אותו מעולמה של השייכות הסימביוטית לעולמה של השייכות הדיאלוגית, המכירה בקיומו של האחר, כמישהו נבדל ובן-שיח.
  13. ואם לחזור לסכסוכי-בר שנמצאים מחוץ למסגרת מובנית של גישור, הרי שאותם עקרונות תקפים. וכשמדובר בילדים מסתכסכים ובהורה או מחנך המתבוננים, אפשר גם להוסיף את הדברים הבאים: א. בשונה מגישור כאן גם התנגשות פיסית יכולה להיות מקובלת. ב. אפשר להציע עזרה – והעזרה היא לא לעזור לצד אחד או לקחת מהם את הסכסוך, אלא להציע ליווי של גישור, או רק נוכחות "אתם רוצים שאהיה אתכם, או שאתם מסתדרים לבד?" ג. ולפעמים הם מסתכסכים בשביל ההורה, וסבלנותו של ההורה לא לקחת צד, ולא להתערב, תורמת הרבה לאחריותם וכוחם. ד. ולזכור שהשאלה היא לא איך אפשר שלא יהיו סכסוכים, אלא איך אפשר שהסכסוכים יהיו פוריים – לא יהפכו למאבקי כוח, לא יזיקו, לא יטרידו מדי את הסובבים.  ה. ולזכור תמיד – מי שיש לו כוח לקלקל צריך לגלות את כוחו לתקן. ו. ואחרי כל זה יש מקום לחינוך חיובי המסייע לילד לנתב את צרכיו באופן פורה-דיאלוגי-צומח-יצירתי.        

אחריות

 

  1. שונה האדם מן הכלב, שהכלב, אם יהיה סמרטוט רטוב במלונתו, רק יצטופף בשארית המלונה כדי להימנע ממגעו, והאדם פשוט יזיז אותו. בכך יבטא את יכולתו לא רק להסתגל לסביבתו אלא גם לשנות אותה. יכולת אנושית זו שנראית לנו כה מובנת מאיליה היא למעשה עניין מאוד מורכב, וכמו כל כלי רב-עוצמה – היא יכולה לברך אבל יכולה גם לפגוע.
  2. זו יכולת מורכבת, היא דורשת התרחקות, התנתקות, ניתוח, דמיון, שפה, ומיומנות שימוש בכלים. כולם שלובים זה בזה ומצטרפים לתנועת נפש אחת שהיא לא רק מקבלת ולא רק מתקשרת, אלא גם מהנדסת. זו איכות מובחנת, סוג של יחס אל העולם, התרחשות אנרגטית בעלת גוון מסוים, אופי של הוויה, התכוונות וזיקה. והאיכות הזו, כמו סם או תרופה חזקה, יש מינון שמעבר לו היא משפיעה לרעה.
  3. תנועת הנפש הזו עושה את ה"עושה", ועושה את המרחק המקבילי ונטול האישיות, ומכנסת את מחשבת האדם לקו, וממלאת אותו באשליית השליטה. עכשיו כל זה לאט.
  4. היא עושה את ה"עושה". כמו ירית אקדח שלא רק שולחת את הכדור קדימה, אלא גם מרתיעה את האקדח אחורה. הוא אותו כיווץ של מאמץ, ורתיעה של אי שייכות, וחרדת האשמה, והאחריות המיותרת.
  5. ועושה את המרחק המקבילי, הוא אותה מציאות של סיבות ותוצאות בלתי אישיות הניצבות מוחצנות זו לזו, מנוכרות זו לזו, מפעילות זו את זו. והמרחק הוא המרחק בין סיבה לתוצאה – מרחק פיסיקלי שותק. באופן זה כל העולם נתפס כתוצאה, והאדם סיבה בתוכו.   
  6. ומכנסת את מחשבת האדם לקו. ששוב אינו רואה את מלאות הקיום המשתרע על פני מרחב תלת ממדי, אלא רק את הקו של מעשיו שקושרים בין סיבה לתוצאה באופן הדוק ומסלולי.
  7. ומכאן פתוחה הדרך לאשליית השליטה – המחשבה הכפולה הזו: שהאדם יכול לשלוט במציאות, ושזה תפקידו. משמע, על זה הוא נבחן, מתוך זה הוא מוערך, וכאן הוא מקבל את זהותו – כאחראי, כגורם, כדוחף, כסיבה.
  8. הכיווץ הוא גל קטנטן בתוך ים. האדם לא אחראי על הים. הוא לא מקור המציאות ולא השולט בה. מוטב לומר בקנה מידה רחב: הדברים פשוט קורים. והאדם נסחף בים. ועל מנת להבין עד כמה זה כך, יש לחזור ולהתיר. להבין תחילה שמרחב החיים הוא עצום ומכיל אינספור דברים. בשעה שהוא עסוק בתכנון משימתו הבאה, כאילו בזה מתמצה האדם, מיליארדי תאים פועלים בגופו, רוחשים בדיבור עם האוויר, עם מראות וקולות. ליבו פועם, קיבתו מעכלת, ריאותיו נושמות. אינספור מרכיבים סביבתיים השלובים זה בזה ומקיימים באורח פלא ותמידי אותו ואת העולם התומך בקיומו. על שום דבר מכל זה אין לו שליטה, על שום דבר מזה הוא לא אחראי. והמעט שבמעט שנראה שיש לו שליטה עליו, מוליך אותו שולל, מצר את מבטו, מכנס את מחשבתו אל אותו משעול צר, שכביכול מייצג את מעשיו ואת מי שהוא בתור "עושה".
  9. הוא הנו כל הרוחב הזה. המשעול הוא רק אשליה. כל מה שהוא חושב שנמצא בשליטתו, בעצם בעיקר עובר דרכו. לא רצונו מתבצע – רצונה של המציאות. הוא רק מרכיב זעיר בהתרחשותה, ורצונו ושליטתו הם רק עוד היבט של רצונה. אפשר אם כן להתיר את חווית המרחב המקבילי ולחזור אל מרחב הלב, הדיבור, האהבה. ללמוד להישען על היש.
  10. כי גם אם אין לאדם יכולת לשלוט במציאות יש לו יכולת לדבר אתה, להשפיע ממקורו הוא. כי כן, יש דבר כזה שנקרא "אני", והוא שונה מן הכיווץ של ה"עושה". האני הזה הוא מעיין נובע, יצירה, בן שיח, לא מהנדס. כוחו הוא ביכולתו לבקש, להקשיב, לנוע עם הזרמים ולנווט בתוכם. עדיין זהו רצונה של המציאות שקורה, אבל כשמדברים עמה היא שמחה להיעתר לרצונו. ותהליך ההתבגרות הוא התהליך בו לומד האדם להרפות מן האחיזה הסימביוטית בתוצאה, ומצמצם את אשליית השליטה לטובת הגדלת מרחב הדיבור והניווט. לא שולט – מברך, לא רודן – מנהיג.
  11. לא מתוך פעולת ההנדוס משפיע האדם על המציאות, אלא משורש המוסר של פעולתו. אלה הזרעים האמיתיים שעתידים לנבוט כאן ולא קליפת המעשים החיצוניים. וזה העמוק ביותר שאדם יכול ללכת במעשיו – אל שורש המוסר שלהם. 
  12. ובתור דוגמאות אפשר לבחון ענייני יומיום, לבחון צעד צעד עד כמה עמוקה אשליית השליטה, ואפשר גם להביט מלמעלה, על מהלך ההיסטוריה או על דרכו של אדם ולראות עד כמה בעצם מלידה ועד מוות הדברים פשוט קרו – לא הוא יצר אותם.       

סכסוך בריא

 

  1. הפעוט רוצה לכיוון אחד ואמו לכיוון אחר. הוא לגן השעשועים, והיא בחזרה הביתה. מובן, שני אנשים, שני רצונות, כל אחד מושך לכיוון אחר. אם היו שני מבוגרים, כל אחד היה פונה לדרכו. אבל היא הרי לא תיתן לו ללכת לבד. לו דווקא לא אכפת, הוא כבר פוסע עצמאית, מניח מאחור את קריאות אמו. ומה עכשיו?
  2. על מנת להבין יותר לעומק מה קורה כאן אני רוצה תחילה להבחין בין מאבק כוח לבין סכסוך. סכסוך נוגע למקום הפשוט בו רצונות מתנגשים. אחד רוצה דבר אחד, שני אחר, ומכיוון שהשניים קשורים או תלויים זה בזה, יש התנגשות. אם שניים רבים על קובייה הם קשורים זה לזה דרך הקובייה. כנגד זה מאבק כוח כבר נסוג לשכבה שניה, לא עוסק ברצון הממשי, אלא בתנאים, בהתמקמות ההדדית, ובניסיון שליטה. לא הדבר עצמו חשוב – הצדק חשוב, השליטה חשובה, המעמד חשוב. שני הדברים הללו – מאבק כוח וסכסוך – שונים, ומזמינים התייחסות שונה.
  3. ומה במקרה שלנו? אפשר שזהו מאבק כוח: במקרה כזה מה שמעניין את הילד הוא פחות גן השעשועים ויותר שרצונו ימולא – זה חלק ממאבק עם האם. הוא עושה את זה לה, רוצה להגיד לה משהו, ממשיך שיחה שמעולם לא הסתיימה. היא תוכל להרגיש את זה ישירות דרך ההתנגדות שתיוולד אצלה, ואשר בתורה תמשיך להזין את התנגדות הילד – אות לכך שהם נתקעו במעגל אינטרסים.
  4. אחד הדברים המאפיינים מאבק כוח הוא זה שכל צד רוצה שהאחר יכיר בקיומו, אבל הוא עצמו מעמיד חומה שמסרבת להכיר בקיומו העצמאי של האחר. האחר נחווה כהפרעה, גורם בתוך משחק אינטרסים. אגב, מן הסתם מאבק הכוח התחיל מן האם דווקא. היא זו שפירשה את רצונו של הילד כ"הפרעה" ו"התנגדות", והיא זו שגייסה לטובתה כל מיני תורות של סמכות הורית אשר סככו את לבה והשכיחו ממנה את בנה. היא עסוקה בהישרדות, בהתמקמות חברתית מול הקולות הרודים בה על כך שילד קטן רודה בה. 
  5. אבל ייתכן שמדובר בסכסוך פשוט, לא במאבק כוח. באמת הוא רוצה לגן השעשועים, ובאמת היא רוצה הביתה. וכשמדובר בסכסוך אז יש משהו באם שגם מצליח להזדהות עם בנה, היא לא התנתקה ממנו, היא מבינה את רצונו. אבל מה לעשות שזה לא רצונה?
  6. והדבר הראשון שאני רוצה לומר ביחס לסכסוך הוא שסכסוך הנו דבר טוב. אני יודע, חונכנו הפוך, עשו אותנו לשוחרי שלום, מחפשי שקט, הרואים בכל סכסוך סוג של דיסהרמוניה, וסימן מבשר רע, אולי אפילו התחלה של פרוק-ניתוק. ולא כך הוא, הסכסוך מורה על החיכוך, והחיים הם חיכוך, איך אפשר היה לנגן בכינור בלי חיכוך? הרי לא ייתכן שכולנו נהיה שפה אחת ורצון אחד. זה מת. סכסוכים הם חלק פורה של החיים – יותר מזה: זו מהות הפוריות – שניים שהם שונים, נפגשים. והמפגש הוא לא רק פשרה של אין ברירה, אלא צדה השני של החדווה. ובמיוחד הדבר נכון על רקע עולם האינטרסים ומאבקי הכוח הממלאים תדיר את חיינו אם בגדול ואם בקטן, כי אז הסכסוך הוא גם הזמנה למשבר החיוני כדי שמשהו חדש יקרה. הוא שולף אותנו מן התכנונים היפים שהסתגרנו בהם, מטלטל את ההגנות הקשיחות שגם מנעו מאתנו לנשום, ומוציא אותנו לחופשי אל הנוכחות החיה, הפורה, הממשית.   
  7. והדבר השני והמשתמע הוא שלא צריך לפחד מסכסוכים או לנסות לחמוק מהם. ומכיוון שזו בכל זאת המגמה הטבעית, הייתי ממליץ להורים – צאו להסתכסך! אל תשבו בפינה חוששים מפני רגע בואו, לכו לקדם את פניו בברכה. למדו לזהות כל ניצן של סכסוך ובמקום להפנות לו גב – לכו על זה. הלאה השקט! תחי הממשות! ככלות הכל, אולי בשל זה באו ילדנו לעולם – לקרוא לנו אל הממשות.
  8. והדבר השלישי: להבין שכאשר מדובר בסכסוך – זה לא נגדה. הוא לא עושה את זה לה. ועל כן זה לא אישי. הוא באמת רוצה ללכת לגן שעשועים. זה לא קשור אליה. הוא לא עושה את זה לה. אין טעם להפוך את זה לעניין אישי, צדקני, אשמתי, מטיפני. מאידך כדאי לראות פה דיבור אישי והזמנה אישית לצאת אל החדש.   
  9. והדבר הרביעי הוא כמובן לגלות את הדרך להשאיר את הסכסוך כסכסוך מבלי שיהפוך למאבק כוח, או לשלום קפוא. ובמקביל, כאשר יש כבר מאבק כוח, לגלות את הדרך בחזרה אל הסכסוך. שני הדברים בעלי ערך ושניהם הם חלק מאומנות הסכסוך – אומנות שראוי שנלמד כבר מגיל צעיר.
  10. והנה, דווקא עניין זה נגזל מאתנו בדרך כלל בילדותנו. היחס השלילי לסכסוך הוא כזה שלא אפשר לנו לתרגל, לגדול עם, ולטפח את אומנות הסכסוך. ובאין יכולת להסתכסך, באה האלימות, שהיא צורה של ניתוק. (והסכסוך שהוא סוג של תהליך פרידה). אלימות מלשון אילמות. 
  11. והדבר המרתק הקשור לאומנות הסכסוך הוא שבעומק הדברים אין רצון סותר רצון. כל סכסוך הוא הזמנה לפתרון ממעלה שניה – פתרון שלא רק שלא ידרוש מן המעורבים לוותר או להתפשר על רצונם, אלא אדרבא, יגלה להם את הדרך להגשימו ביתר עומק, ביתר חדווה, באופן שיפתח נתיב חדש במציאות. בין היתר, מכיוון שכשם שמאבק הכוח הוא נסיגה מן הרצון האמיתי, כך, מן הצד השני, יש תמיד רצון שהוא עמוק יותר מן הרצון המעשי. ותהליך הסכסוך יכול לגלות אותו, לזכך אותו, לקלף את הטפל מן העיקר.      

הורות מנהיגה לחירות

  1. העולם רצוף פרידות. אם תרצו כל מעבר הוא סוג של פרידה, מן הבית החוצה, מן החוץ אל הרכב, מן העגלה אל השביל, מערות לשינה. לעשות צרכים זה פרידה, להתקלח זו פרידה, ללדת זה פרידה, למות זה פרידה. ובמה שנוגע להורות, כל מעבר כזה מזמין "לתרגל" את מהות ההורות כתהליך של פרידה-לא-ניתוק.
  2. כשדברים נתקעים: הנה פעוט שמצא מקל וכעת הוא משתמש בו כדי להכות בשולחן. כל פעם שהוא עושה זאת הוא מביט באמו שאומרת לו "לא". קצת מחייך ואחר כך רציני, כאילו איזו רוח חדרה בו, הוא שב להכות במשנה מרץ. היא מאיימת שתיקח את המקל. והוא דווקא. וכשהיא באה הוא בורח בזעקות, לא מקשיב להסברים על שולחן ועל רעש. היא מרפה, הולכת למקום אחר, רק כדי לגלות שמקץ דקה הוא שב להכות. היא מרגישה חסרת אונים. אם תעזוב, ימשיך להרביץ והיא תרגיש מובסת. אם תתעקש, תתחולל פה דרמה. אין לה כוח לזה, הייתה לה תקווה לשעה שקטה. בכל זאת היא לוקחת, מניחה במקום גבוה. והוא, בכעס ובבכי, מושך כסא לעלות להגיע. הם במלחמה, זה ברור. אבל על מה ולמה, ומה בכלל?
  3. על מנת להבין מעט יותר את המלחמה הזו אפשר להתבונן על מה שקורה לאם. כשהיא רואה אותו חובט, מיד נדלק אצלה משהו. היא לא יודעת, אבל אותו דבר שנדלק אצלה ישר עושה גם משהו לבנה. אף על פי שהם נפרדים יש חוט של זיקה הקושר ביניהם. כמו שני חלקיקים אלמנטריים הנמצאים במרחק, תנועה זעירה של האחד היא בו זמנית תנועה מקבילה ומשלימה של השני. מערכת אחת הם, ריקוד אחד. זה לא קשור לדברים חיצוניים שרואים זה קשור לדקויות שעושות הבדל. אולי בהתחלה הוא עוד עשה את זה כשעשוע, אבל עכשיו ברור ממבטו ובכלל שהוא עושה את זה לאם. מה הוא אומר לה? מה הוא מתקשר? והאֵם, גם היא עושה את זה לו. הם סבוכים זה בזה, מפעילים זה את זה, לא מצליחים להפריד זרועות. 
  4. ומה שנדלק אצל האם ומכעיס אותה וסוחף אותה הוא מורכב ולא היום נולד. זה חלק ממערכת יחסים ארוכה. שלה אתו. אבל גם שלה עם הוריה, ועם העולם בכלל. הבן החובט מעלה גלים בסיפורים על ילדים לא מחונכים, על הורים שלא יודעים לשים גבולות, על נשים קורבניות, על חיים של כשלון. כל זה מנמיך ומחליש אותה. היא לא תיתן לילד קטן לעשות לה את זה. אבל בפועל זה בדיוק מה שקורה.
  5. והפעוט אף שאינו יכול לנחש את כל זה לפרטיו, מרגיש משהו, משהו שמפעיל גם אותו. וכך שניהם נסחפים למאבק של כוח הלוכד אותם בתבנית קשיחה, מסתבכת, לא משחררת, לא פורייה. מאבק של דמויות בסיפור שמצד עצמו הוא לא חשוב לאף אחד מהם, ובכל זאת גבר עליהם. לא האם ולא הילד שולטים – זו המלחמה ששולטת, פחדיהם ובדידותם. האם באמת כל כך חשוב לילד להכות בשולחן? לא. גם לא רצון לתשומת לב. זה משהו שקשור למתרחש באם ולמנגנון הסיפורי שלכד אותם והציב אותם זה כנגד זה. הוא רוצה כי היא לא רוצה, והיא לא רוצה כי הוא רוצה. ובכל מקרה לא רצונם הוא. במציאות רצון לא סותר רצון. 
  6. ולילד יש תמיד שתי בקשות. ברמה השטוחה הוא רוצה את המקל, ושלא יגבילו אותו. אבל ברמה עמוקה יותר הוא רוצה מנהיגות נוכחת. שני הדברים: מנהיגות, ונוכחות.
  7. איך מתירים את הפקעת? אפשר גם לשאול: איך מראש לא נכנסים אליה? שזה נבון, כמובן. אבל במציאות נראה שפקעות מסוג זה תמיד תהיינה, ואומנות ההתרה, היא גם מה שמבשיל מפקעת לפקעת את החוכמה לא להיכנס אליהן מלכתחילה. איך, אם כן, מתירים את הפקעת אחרי שכבר הסתבכה במאבק?
  8. והרבה מאוד קשור להתכווננות הפנימית של האם, לא משהו שאפשר לזייף בו. השינוי הפנימי הזה הוא שיעשה את ההבדל האמיתי, גם אם לפעמים על מנת לעשות שינוי פנימי כזה, אין ברירה אלא להתנסות במשבר חיצוני – אבל כוחו של המשבר החיצוני הוא בתמיכתו בשינוי פנימי. והשינוי הזה, מכיוון שהאם והילד מחוברים בחוט דק של זיקה, אינו רק משהו "סובייקטיבי", הוא הבדל ממשי בעולם הזיקה. השינוי שתעשה אצלה מיד יעשה שינוי מקביל אצל בנה. 
  9. ושלוש אמונות/התכוונויות יכולות לעזור. כולן הן היענות לבקשה היותר עמוקה של הילד, שהיא גם תמיד הבקשה היותר עמוקה של האם:  §ההכרה של האם בכך שהיא חזקה מן הילד, לא מפחדת לבטא עוצמה זו, ולפיכך חופשייה § לא מפחדת להסתכסך § מסכימה להנהיג מאהבה. וכשהשלושה מצטרפים, לפעמים די בזה לפרק את המטען העודף ולעלות צחוק מתגלגל. ולפעמים זה ידרוש סכסוך בריא – גם זה לטובה. 
  10. שלושת ההתכוונויות קשורות לאומנות ההפרדה. ואתחיל דווקא מן הסוף, כי הרי מאבק כוחות הוא היסחפות לסיפור זר, עניין של ניתוק ואי-קשר, ומה שיכול להחליף אותו הוא לא שלום מתפשר, אלא דווקא סכסוך בריא, שהוא אומנות הפרידה-לא-ניתוק. מאבק הכוחות הוא ביטוי לחוסר אחריות וחוסר אונים. הדבר מחליש את שניהם. ברגע שההורה מוצא מחדש את המרכז שלו, ולא מפרש את זה כנגדו באופן אישי-סיפורי, הוא גם מוצא את מלוא הכוח להיענות. כעת הוא יכול לעשות את זה ממשי לשניהם בסכסוך הגון, חי, ערני – שוב אין זה מאבק כוח תוקע, נוקשה, בין תבניות/דמויות, אלא התחככות של שני אנשים ממשיים, חיים, מוכנים להיפגש. סכסוך פורה, על הדברים האמיתיים, ולא על קליפת הדברים המיותרים.               
  11. ומה שמעבר, את זה, נשאיר לשיעור הבא.          

הורות פרידה ברוכה

  1. הילד אינו פרויקט. הוא לא מוצר שצריך לעבד, לטפח, לעצב ולהביא לידי גמר. הוא מרכז חיים. כבר מישהו. מישהו נוכח, שחי את חייו, יצירתו, גורלו וייעודו. אם תרצו: אנו ההורים מארחים אותו לפרק זמן בביתנו.
  2. ההורות אינה פרויקט. היא לא עניין שצריך "לעשות" אותו כראוי, על פי מתכונת שקבעו אחרים – "לנהל" אותו בהצלחה. לא מנהלים מערכות יחסים – חיים אותם. ואין צורך כאן להיות "תלמיד טוב" בשביל מישהו אחר, לתחזק איזה משהו ש"יעבוד", לשרת איזה דימוי של "הדבר האמיתי". הדבר האמיתי הוא לא ערך חיצוני – הוא פנימיות יוצרת, קשובה לעצמה, נכונות להיות "המספר". 
  3. זו הזמנה לעבור למרחב יצירתי. כלומר, להפסיק לחשוש מטעויות, ולחדול מלהתנהל כמו בחנות זרה שבה צריך להקפיד על ההופעה. זה הבית שלכם – מקום שבו מותר לכל אחד להיות הוא: אוהב, מרגיש, מבוהל, חסר אונים – כל דבר. והאחריות ההורית צומחת מבפנים, מתוך האני ומתוך הקשר. היא לא יכולה לבוא מהתוויות חיצוניות של חובה ו"צריך". היא נובעת מתוך ההסכמה להיות, מתוך האני, חירותו, ויצירתיותו. ה"עול" הוא בגידה באחריות, מס שפתיים, עבודת אלילים. "פרויקט ההורות" מסוכך על האחריות האמיתית. על תהיו דמויות בתוך סיפור של מישהו אחר. דמויות הנעות על פי חוקי סיפור ההורות הטובה. צאו לחופשי!
  4. וההורות היא תהליך של פרידה מן הרגע הראשון. פרידה אינה דבר שלילי, סוג של היעדרות, להפך, זהו תהליך חיובי של התעצמות, ומעבר ממרחב של שייכות סימביוטית מעורבבת, לשייכות דיאלוגית בה כל אחד עומד בזכות עצמו, והאני יכול לצמוח למלוא בשלותו המוסרית. פרידה היא המהלך התומך בהתייצבות הערנית הזו. אפשר לדמיין זאת כאילו היו להורה ולילד אלפי זרועות דקות ועדינות הסבוכות זו בזו, וההורות היא מלאכת ההתרה הסבלנית שבה לוקחים זרוע זרוע ומבררים למי היא שייכת, להורה או לילד. אלה הפרדות מצילות.
  5. ודרך אחרת לנסח זאת: בתהליך ההפרדה הולך ומתברר לכל אחד – להורה מצד אחד ולילד מצד שני – מה שייך לתחום השליטה שלו ומה שייך לתחום הדיבור שלו. וככל שגדלים, כך תחום השליטה מצטמצם ותחום הדיבור גדל. שליטה היא ערך סימביוטי, ביטוי לאחיזה של האדם בתוצאה. דיבור הוא ערך דיאלוגי המכבד את האחרות, ומאפשר אהבה שאינה תלויה בדבר.
  6. ניקח בתור דוגמא את הנערה האנורקסית המשתמשת באוכל כסוג של שליטה בהוריה. היא לא יודעת שזה מה שהיא עושה. הכל התערבב אצלה, כיוון שלא למדה מגיל צעיר לעשות הפרדות, ולהיות אחראית לחייה, וכעת היא חייה בסיפור של מישהו אחר – חיה את חייה כאילו היא עושה טובה. אנחנו הולכים לאיבוד כשאנחנו מנסים לשלוט בבלתי נשלט – והיא מנסה לשלוט בהוריה כיוון שהיא לא מכירה את אופציית הדיבור. היא נסחפה, הסיפור סחף אותה, כבש את אחריותה וחירותה. 
  7. ניקח בתור דוגמא אחרת את העולל היונק עדיין, ואת האופן שבו הוא מזהה את השד כנתון לחלוטין לשליטתו. וכמה חשוב הוא התהליך הזה שבו הוא לומד להבין שהשד שייך לאם, אינו בשליטתו, שעל כן אם הוא רוצה לינוק הוא צריך ללמוד לפנות אל האם, להכיר בה בתור מישהו, להכיר בריבונותה, ולאפשר לה לפעול מתוך חירותה. לכאורה הוא איבד משהו, למעשה הוא הרוויח. התהליך הזה הגדיל אותו לא הקטין. 
  8. פרידה אינה ניתוק. בניגוד למה שמקובל – כדי להיפרד, צריך להיות נוכח. קשה עד בלתי אפשרי להיפרד ממישהו נעדר. על כן פרידה היא תהליך חיובי. לא רק היעדרות של משהו, אלא התמרה. ניתן לומר שהקשר הסימביוטי הורה-ילד הוא כמו החלבון לאפרוח – חומר גלם המזין את גדילתו של הילד למלוא עצמאותו. כשההורה נעדר – ויש הרבה דרכים להיעדר – נמנע מן הילד חומר השייכות המזין, והוא נותר ילד סימביוטי, המנסה לשלוט במה שאין לו שליטה, לא מצליח לצמוח למלוא בשלותו, עוצמתו, עצמיותו, ועצמאותו.
  9. ההבדל בין פרידה לניתוק, הוא לא בהכרח הבדל חיצוני, קודם כל הוא קשור למערך זיקתי פנימי, עניין דק להבחנה, אבל רב עוצמה. נסתכל למשל על תהליך הפרידה בגן. ההבדל הוא במנגנון ההתכוונות הפנימי – באמון שנותן ההורה בילד, בזה שאינו גוזל את חוסר האונים של ילדו, בזה שהוא עושה את ההפרדות ויודע מה שייך לילד, ומה הילד כבר יכול לקחת עליו אחריות ולהפוך אותו מקורבנות לדיבור. הוא יודע למשל שמותר לילד לבכות, שהוא לא מסכן, הוא סומך על כוחו, סובלני אליו, נותר אוהב. הוא לא נותן לרגשות האשם שלו לסגור את לבו, לא שם חיץ המגן עליו מפני חוסר האונים של ילדו, לא מבקש להחליף אותו ואת מסע חייו. הוא נפרד, לא נוטש. בעיקר לא נוטש רגשית. נשאר כממשות נוכחת, שאפשר לסמוך עליה.  
  10. כך שניתן לסכם ולומר שאומנות ההורות היא האומנות של יצירת ההפרדות המברכות. ההורות היא תהליך של פרידה. אין זה ציון של אחד הדברים שקורים במהלך ההורות אלא הצבעה על מהות ההורות – ההגדרה שלה ושל ה"חומר" ממנו היא בנויה. פרידה ברוכה – הפוכה לניתוק. ודיוק האחריות, קשור בהבנה שגם אחריות עודפת היא סוג של חוסר אחריות. והדיוק הזה הוא דבר שמרגישים אותו ולומדים אותו, והוא קשור למה שפתחנו בו – להבנה שהילד הוא לא פרויקט. חייו הם שלו, לא הארכה של חיי הוריו.         

הורות גילוי אישי

 

  1. כל קשר הורה-ילד הוא מערכת יחסים ייחודית. הורות היא לא מושג מופשט הפועל על פי עקרונות תיאורטיים. היא קשר חי וממשי, מעשה אישי המשתנה ממשפחה למשפחה, מהורה להורה, ומילד לילד. כל צמד הורה-ילד, מבחינה זו, הוא עניין שצריך ללמוד אותו מחדש כקשר ההולך ובונה את עצמו. אין הורות אחת דומה לשניה אפילו באותה משפחה. ואין תבנית שאפשר להצביע עליה ולומר – הנה, כך נכון, וכך לא. ואורך הלימוד כאורך הקשר. אין קיצורי דרך.
  2. וההורה לא לבד במערכת היחסים הזו. אין זה רק מה שהוא מביא, ודואג, ומחנך, ומטפל, ורוצה, אלא גם מה שמביא הילד אתו אל תוך הקשר. מן הרגע הראשון הוא כבר מישהו, מרכז חיים ונוכחות, בעל רצון משלו, גורל משלו, וייעוד משלו. בתור שכזה הוא לא יכול להיות פרויקט של ההורה – עניין שההורה צריך לעשות עליו את ההורות שלו ולהצליח בכך או לא. הוא שותף, צד בעניין, וגם לו יש מאה אחוז אחריות.
  3. וכשההורה מרגיש שהוא "תקוע" בתוך ההורות – שידע: הוא לא לבד, יש לו חבר ש"תקוע" אתו. ומה שהוא נאלץ לסבול את ילדו, גם ילדו נאלץ לסבול אותו. בסירה אחת הם. שני שותפים. ולהורה, אם כן, יש על מי להישען, ממי ללמוד, עם מי להיות. זה לא רק הוא. 
  4. ואף על פי שכל הורות היא מסע אישי, בכל זאת נדמה לי שיש כמה דברים כללים שאפשר להגיד ושיכולים לעזור במסע הזה. הדברים האלה מכוונים לברך – לא לצוות. הם לא רוצים להחליף את האינטואיציה והספונטאניות ההורית אלא רק לתמוך ולהעצים אותה ולתת בידה כלים.
  5. והדבר הראשון שחשוב להגיד קשור בדיוק לזה – להיות הורה זה להסכים להיות לומד. כל הזמן. זה לא נגמר כשהילד עובר את גיל חמש או את גיל עשרים וחמש. זהו לימוד של הילד, ולימוד של הקשר, ובעיקר לימוד של ההורה את עצמו. כי נדמה שאכן לשם כך באים ילדנו, לעזור לנו ללמוד עוצמה וזוגיות, יושר ואהבה, חוכמה ובגרות. חבל להחמיץ את הלימוד בקיצורי דרך תיאורטיים – תסכימו להיות שם, נוכחים, קשובים, חרוצים, לומדים, נאמנים להרגשתכם.
  6. וההיסטוריה מצטברת, והיחד מתעמק, ואירועי מפתח ומשברים, הבנות הדדיות ורגעי נוכחות, הולכים ובונים את הקשר, הולכים ומבשילים את ברכתו.  כשמסכימים.
  7. והדבר השני שחשוב להגיד הוא שאין מקום בדאגה. אני לא אומר שאין מקום לדאגה. יש מקום לכל – אנחנו יצורים מורכבים – וחשוב לעשות מקום לכל – אבל כשיש דאגה אין מקום. אין מקום ללמוד, אין מקום לגדול, אין מקום לנשום, אין מקום לצמוח. 
  8. כשיש דאגה, נעשית קרקע ההורות נוחה לכל מיני גידולים של פחד, שכובשים את הקשר ומובילים אותו אל תוך תבניות ודפוסים. עניינים הישרדותיים שמתקשים להשתנות וחוזרים על עצמם במעגלים. זו מציאות שוחקת, אשר במנוס מן החיים דוחקת את ההורה אל מה שאני מכנה בשם: "הורות-תמונה-יפה". אות שסרב ללימודו והחל להעתיק דברים שאינם שלו.
  9. ואני רוצה לחזק כל הורה, להזכיר לו שבסופו של דבר אין מי שיכול לדעת טוב ממנו, הוא שחי את הקשר מבפנים, וקשור לילדו בלבבו. שום דבר כאן הוא לא סתם. שום דבר לא בא רק כדי להעמיס עליו עול, להעמיד אותו במבחן, להכשיל אותו בלימודו. שום דבר כאן לא דורש "פתרון". והכל מבקש לימוד ובא לברך. ואם לפעמים נדמה להורה שהוא לא מבין דבר, והבלבול גואה, והוא לא יודע מה הוא אמור לעשות או ללמוד, פשוט שיקשיב, שירגיש. קרוב לוודאי שזהו הפחד שהרחיקו מלבו, והפך את ההורות למאבק של הישרדות. ואם יסכים להקשיב, ואם יסכים לא לדעת, ואם יסכים להישען על היש ולפזר חשדות, קרוב לוודאי שיקבל עזרה. 
  10. כי אמנם ההורות היא אתגר, ובמובן מסוים גם מאבק, אבל לא מאבק של הישרדות, אלא מאבק של יציאה לאור. במילים אחרות, הלימוד הפורה ביותר קורה בתוך מרחב יצירתי, לא בתוך מרחב הישרדותי. מקום המשלב אחריות תהומית עם רצינות תינוקית. מקום שעושה מקום, שמסכים לשחק, לנסות, לטעות. זו בכלל לא שאלה, ה"טעות", היא תמיד תהיה כבשר מבשרו של הקשר, וכבשורה ומשאלה לצמיחה. 
  11. והדבר השלישי שחשוב לומר הוא שכל הורות היא תהליך של פרידה. החל מן הרגע הראשון.  מעשה של פרידה מן הילד שאנו הורים שלו, ובו זמנית מעשה של פרידה מן ההורים שלנו עצמנו. פרידה, לא ניתוק. ועל ההבדל בין השניים יש עוד ללמוד הרבה.