הנה יוסי שחזר מסדנת ויפאסנה ומתוך השקט שנוצר בלבו הגיע להכרעה: מעתה כל בוקר וכל ערב הוא מתיישב לחצי שעה של שקט בעיניים עצומות. בהתחלה הוא עוד מקיים את הבטחתו, אבל אחר כך היא מתמוטטת, והוא נותר חסר אונים מול רפיסות רצונו, והררי הרגליו הישנים ששבים וכובשים את נפשו.
וכך עולה וצומחת שאלת המסגרת. לא רק מה שאנו עושים לילדינו בהגדירנו גבולות, בקבענו חוקים, ובשגרות יום וטקסים, אלא גם אנו עצמנו ומקומה של המובנות בחיינו. ואם מובנות זו באה מתוך אמונה בציווי אלוהי, או מתוך הרגל שנבנה ברצון, או מתוך מסורת של קהילה ותרבות, או סתם מתוך הקשבה לחוקי הטבע, אולי זה מעט משנה לעצם העניין.
אך תחילה צריך לסמן את השאלה למקומה הנכון – אין זו השאלה: האם צריך מסגרת, אלא האם אנו צריכים להבנות אותה באופן מלאכותי. שהרי חיינו מתקיימים כל הזמן על הגבול בין מובנות לזרימה. לו הייתה רק זרימה היינו אובדים בתוהו, ולו הייתה רק מסגרת היינו מתים מחוסר נשימה. גם השיר המקורי ביותר נכתב באמצעות מילים מתובנתות, וגם אם הוא שובר פה ושם את חוקי הדקדוק, הרי זה רק מתוך הישענות על מה שבלעדיו לא היה ניתן ליצר משמעות. ומה שנכון לגבי שירה נכון לגבי כל היבט אחר של חיינו: הם עמוסים באינספור מובנויות ברמות שונות, התומכות בחיינו. תנועת האבולוציה, רק בתור דוגמא נוספת, לא יכלה להתקיים רק כהתפתחות יוצרת אלמלא כל המבנים החיים (והסטטיים) שיצרה בדרך, כנקודות התגבשות ומדרגות להתפתחות חדשה.
אלא מה, לא תמיד אנו שמחים באופן שמובנויות אלה פועלות בחיינו. אותו משורר שביקש להביע רגש עמוק, יכול למצוא את עצמו מובל על ידי דפוסי ניסוח וקלישאות שבתוכן הוא מאבד את ערנותו ומתפתה לומר דברים שבכלל לא התכוון אליהם. כך קורה גם למעשן שמגלה בתוכו רצון כנה להפסיק, ומוצא עצמו מובל על ידי דפוסי הרגליו המנווטים אותו פעם אחר פעם הרחק מרצונו. וכך קורה לאדם הדתי שמסגרת פולחנו עשויה להתרוקן לחלוטין מכל רגש דתי. האם אלה הרגלים רעים שבאים מבחוץ, או שמא יצר רע שצר את העולם על פי תאוותיו? האם זה משנה?
כותב תורו: עלינו ללמוד להתעורר מחדש ולשמור על ערנותנו, לא בדרכים מלאכותיות כי אם על ידי ציפייה אינסופית לשחר, שאינו עוזב אותנו גם בתרדמה עזה."(119). אכן, אני עם תורו – שום מסגרת מלאכותית לא תתמוך בחיות של אדם אם הוא לא יהיה שם להכריע לטובת החיות. ואם בכל זאת אנחנו כאן, דנים בשאלת המסגרת, זה לא כדי לעקוף אי-הכרעה זו – שהרי אני מאמין שיש בכל אדם רובד עמוק שלא חדל לעולם לשחר אחר החירות – אלא מכיוון שלא תמיד אנחנו מחוברים לרובד הזה. שרויים אנו על פי רוב בתחום ביניים שבו הכוונה לא מזוככת, וההתכוונות רק בחצי הדרך, והערנות עוד שואלת לאן. הרי בזה בדיוק העניין, האם יש מסגרת שיכולה לתמוך יותר בחיפוש שלנו אחר ערנות? ומה יעשה את ההבדל? הצורה של המסגרת? החומר ממנו היא בנויה? ההיקף שלה? דומה שישנו יחס בין מובנות לזרימה השומר על מתח פורה של ערנות, ושומר כך את הרצון בעוצמתו. אך מה הוא יחס זה?
רוצה אני לחזור אל יוסי, ובמקום לבחון את השעה שבה התמוטטה החלטתו, להפנות את תשומת הלב לרגע בו נוצרה. הרי הפרי טמון כבר בזרע וייתכן שהכוונה שהוא זרע, והאופן שהוא זרע אותה, והקרקע שהוא זרע בה, כולם כבר הכילו את הבשורה של מה שנראה כמפלתו.
בפרט אני רוצה להצביע על תהליך ההזרה שבו קם על עצמו לצוות מסגרת, תוך שהוא מחלק את העולם ל"אני" ו"ללא אני". את ה"החלטה" הוא שם בצד ה"לא אני", כשהוא מאיץ בעצמו להיות מישהו אחר (טוב יותר, שקט יותר, חכם יותר). ואם נלך אפילו יותר לאט נוכל להבחין איך אותה התרוממות רוח שלו מגילוי עצמו מיד התהפכה לביקורת עצמית. היא צמחה מתוך החדווה, אבל שבתה בתוך תגובתיות התלונה, ונרתמה לשרת את אי אהבתו העצמית. וכך, אפילו בלי לשים לב, כשחזר והתחיל בישיבות הבוקר, הייתה זו פעולה בשרות הניסיון להיות מישהו אחר. בוודאי שהתמוטטה – ודווקא מצד חירותו.
ואיך אפשר היה אחרת? אולי אם היה זורע בחדווה – במקום להגיב להתרוממות הרוח בנזיפה עצמית המפרידה אותו מן העולם, היה ממשיך בקו ישר להכיל את הכול באקט של אהבה עצמית – אולי אז הייתה נעשית לו המסגרת לידיד שהוא אץ לפגוש, ולא מורה זועף שממנו הוא מנסה לחמוק. זריעה שהיא הכלה, לא זריעה שהיא הזרה. ויש לכאורה פרדוכס: אם הכול טוב, אז למה בכלל לטרוח להבנות מסגרת שתשנה משהו? אבל בזה בדיוק העניין: המסגרת לא שומרת על החירות מפני אויבים (החלוקה ל"אני" "לא אני") אלא היא הגשמה שלה. אין זו בחירה של עול, אלא בחירה של חשק – ביטוי לאותה התרוממות רוח המבקשת להגשים את עצמה בבשר הפולחני שלה. ככזו המסגרת שוב אינה ציווי – היא ברכה. בחירה בחשק, תרתי משמע.
