גם אם איננו מבחינים בכך, רובנו חיים בצל האמונה שהיכן שהוא בעולם, אולי באחד משבעת הרקיעים, קיים ספר המורה כיצד יש לחיות את החיים נכון. זהו ספר מוחלט, היורד לפרטי הפרטים. ואף על פי שתכניו לא ידועים לנו, ואולי דווקא משום כך – מוטלת עלינו החובה לקלוע לדעתו ולעמוד בדרישותיו.
לחיות על פי הספר: וכך אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים מרבית חיינו בניסיון לפרש את כתב הסתרים הבלתי נראה. אנחנו רוצים להיות תלמידים טובים ומתאמצים לנחש מה כתוב שם לגבי הדרך להתלבש, לדבר, להתנהג, לחשוב, להרגיש, לקיים יחסים – הרי זו תמצית הווייתנו כתלמידים.
אגב, השם שנתנו למוסדות בהם אנו משכנים את ילדינו – בית ספר – מתייחס לספר הזה, ולא כפי שבטעות חושבים, לספרי העברית והחשבון.
וגם: אף על פי שזהו ספר מוחלט המורה את הדרך הכללית בהחלט, תגלו שהוא משתנה מאדם לאדם. אצל אחד כתוב שעל האדם להתאמץ בכל כוחו להיות נדיב, והדרך להיות נדיב היא לתת מתנות לחברים, ואצל אחר כתוב שעל האדם להתאמץ בכל כוחו להיות מדויק ולחסוך ליום צרה.
אבל האם קיים ספר כזה? האם יש דרך נורמאלית לחיות את החיים? האם אפשר בכלל לחיות חיים רגילים? הבה נניח, רק לצורך התרגיל שאין ספר כזה – שום מדריך, שום הוראות הפעלה. מעולם לא נכתב, ובכלל רעיון הימצאותו מוטעה מן היסוד. אין דרך נכונה לאכול, להתלבש, לישון, דרך כללית נכונה, שהחיים הם מאמץ לעמוד בקריטריונים שלה. נשלחנו לעולם באופן אחר – לא כתלמידים טובים. הבה נניח שכך. מה זה אומר כעת על חיינו? מה זה אומר לחיות ללא חווית הספר?
ומכיוון שכה קשה להיגמל מן האמונה בקיומו של ספר כזה – היא הרי לא מודעת לנו ומפעילה אותנו מן המחשכים – הבה נניח שתפקידנו הוא דווקא להתמרד לדרישותיו ולהפריע בשיעור. כי בינינו, את הספר הזה לא אלוהים כתב – פחדינו מן החיים כתבו אותו. ואם כבר, אלוהים דווקא מעודד אותנו לעשות הפוך – להפריע. להסכים להפריע הוא ביטוי לאהבת החיים – אנחנו לא רוצים לחיות את הספר, להתאמץ ללא הרף לנחש את דעתו – אנחנו רוצים לחיות את החיים.
האם אנו אמיצים, אם כן, לחדול לחיות חיים של תלמיד טוב? (תלמיד טוב = לא להפריע). האם אנו בשלים לראות את תכלית חיינו לא בהגשמת הדרך הנכונה הכתובה למעלה, אלא בהסכמה לחיות את חיינו באופן בלתי רגיל, (ולהיגמל מאשליית הנורמאליות)?
כי ממילא זה לא עתיד להצליח: פגשתי המון אנשים שניסו לחיות חיים נורמאליים, על פי הספר, אבל מעולם לא פגשתי אדם שחייו היו נורמאליים. אותו מסלול מוכר ששורטט ביד תמימה – בית ספר, בגרות, צבא, אוניברסיטה, משפחה, ילדים, קרירה, פנסיה – תמיד נפרע במוקדם או במאוחר, וחשף תחת משבריו נתיב הרבה יותר אישי וחד פעמי. הדבר המוזר הוא שעובדה זו פעמים רבות לא פקחה את עיני האדם, אלא אדרבא, גרמה לו להתאמץ יותר להיות נורמאלי, ולתרץ את הסטיות בתור שכאלה – כישלון אישי הקשור לחוסר כישרונו, חוסר מזלו, טבעו המקולקל, עצלנותו ("הוא יכול יותר, אם היה משקיע").
אבל יש מובן עמוק יותר שבו אי אפשר לחיות חיים רגילים. כי גם אם היה אדם שניתן לספר מבחוץ את סיפור חייו כמשהו "רגיל" לחלוטין, עדיין זה הוא שחי אותם מבפנים. ועובדה זו – העובדה שזה הוא – אני ייחודי שאין לו כלל לשון הכללה – גורמת לכל יומרה של נורמאליות לקרוס. אין דרך אחרת לחיות את החיים אלא באופן בלתי רגיל. אז חבל מלכתחילה לטרוח.
ואם לחזור לחינוך: הנה, גדולת האשליות של הורים ומחנכים קשורה לאמונה שאפשר לחיות חיים נורמאליים, ושתפקידם כמבוגרים אחראיים הוא לספק לילדם את המסלול החלק שבנתיבו יוכל לחיות את חייו הרגילים ללא מאמץ וללא הפרעה. כל כך הרבה הורים דואגים לעניין הזה עד כי נראה שהוא נעשה לעיקר החינוך. סבורים שאם להם זה לא הצליח מכל מני סיבות, לפחות שילדם יזכה בכך. לו רק ידעו כמה סבל נגרם דווקא במאמץ זה! כמה מוקשים הם זורעים באופן זה בנתיב חייו! מוטב היה אם היו עוזרים לו להיגמל כמה שיותר מהר מאשליית הנורמאליות, בזה היו מציידים אותו הרבה יותר טוב לחיים: "דע לך כי עליך לחיות את חייך. לא תוכל להימלט מכך, אבל אל תירא, היה אמיץ, ואלווה אותך בדרכך".
לכולנו, כנראה, יש אזורי עיוורון הממלאים שטחים נרחבים של נפשנו באילמות שאינה נודעת לנו אלא לעיתים רחוקות.
בניגוד לדימוי העולה מניסוח זה, כביכול מדובר בחללים שחורים, אזורים הנתקעים באמצע רצף הנראות וקוטעים אותו, מה שעושה את העיוורון הוא דווקא זה שלא רק שלא רואים, אלא שגם לא רואים שלא רואים. האדם מתבונן על הנוף מקצה לקצה ורואה תמונה שלמה, לא חסר בה דבר. מסתבר שהניסוח הזה – "אזורי עיוורון" – מתאים למי שכבר יודע, מבחוץ, אבל מנקודת המבט של האדם עצמו הוא לא עוזר. הוא לא מבטא את הפנומנולוגיה הפנימית, ורק מוסיף לכיסוי הידעני.
מנקודת המבט של האדם עצמו במקום לדבר על שטחי עיוורון אפשר לדבר על סדק דק שבדקים, שבקושי אפשר להבחין בו, כעין חוט השערה שחותך את תמונת הנוף אנכית, איזו הפרעה זעירה שאינה פוגמת ברציפות התמונה השלמה. אבל כשמתמקדים בסדק הזה קצת יותר, אפשר לזהות בו את נקודת האיחוי הרומזת שכאן היה פעם פער, ומה שנראה כרציפות הוא בעצם הדבקה. וכשמתבוננים עוד יותר לעומק בסדק הזעיר, כששוהים בו בתשומת לב לזמן מה, אפשר שיקרה הדבר – בבת אחת התמונה נפתחת וחושפת חשכה עצומה שהייתה שם תמיד, ועמה עניינים רבים שנותרו מוחבאים בקפל הזמן. כשזה קורה עולה התמיהה הגדולה, איך זה שלא הבחנו בזה קודם, איך יכולנו לדלג על פני הפער הזה ולחשוב שהתמונה שלמה?
אכן תמיהה גדולה. בזמנים אלה של התגלות אנו נעשים מודעים לראשונה גם לאלחוש הרגשי שמלווה תמיד את אזורי העיוורון. העיוורון קיים לא רק בהכרה, אלא בראש ובראשונה בממד הרגשי. ורק כשאנו שבים להרגיש אנו מתוודעים לעומק אי-ההרגשה שלוותה אותנו זמן כה רב. החיוניות מלאת הלחות שממלאת את נפשנו כעת, מספרת את סיפורה העצוב של הנפש הצחיחה.
השממה הרגשית, אם כן, היא סימן. אותה סתמיות, הרגליות, תרדמה, היעדר של נוכחות, שנדמים כטבעו המוצק של העולם, אינם רק מה שהם, אלא תמיד ביטוי להדחקה וכיסוי, סימן מובהק לפחד מוסתר. לעולם אין זו סתמיות סתם, תמיד זו סתמיות של הימנעות, עניין אקטיבי הצורך המון אנרגיה בשמירת על תמונת עולם, שאגב היותה שלמה היא גם נטולת הרגשה: "הכול בסדר". העניינים מתפקדים כרגיל. רק האדם נעדר.
למען הדיוק צריך להגיד שלא כל אזורי העיוורון שלנו הם הדחקה. למעשה רובם לא. באופן טבעי תהליך יצור המשמעות יוצר רצף המשלים את החורים. אלא מה, ההדחקה מנצלת את התהליך ההכרתי הזה שממילא קורה, על מנת להסתיר הרגשה. בכיסים של הפער היא מחביאה את כל התכנים הלא רצויים מבחינתה. וכך, מתחת לתמונה השלמה התכנים הללו ממשיכים לחיות חיי עליבות נדכאת. ברבות הימים זה נעשה לטבעה העקרוני של הדעת: היא מרצפת את המציאות בשטיחות, מכסה על התהומות, מעלימה צרימות, ואגב כך גם חונקת את החיוניות.
מתוך האילמות הזו אנחנו גם נעשים חרשים לכאבם של אחרים. ולאלה של הקרובים לנו ביותר קודם כל. אנחנו נוהגים על פי הראוי והמוכר. זעקתם טובעת אל תוך אילמותנו ללא קול. מותירה אותנו מתפקדים על פי חוק ומוסד. הכול כהלכתו. איננו מבחינים בדבר. וכבר אנחנו בדבר הבא.
ורק מדי פעם אנחנו עשויים לקבל איתותים, פולסים זעירים של רגש שבוקעים מסדק זה או אחר, עוד לפני שהצלחנו לאתר מאיפה: פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מתעצבנים על לא דבר, מתוחים ללא סיבה, נדחקים לפינה, אומרים דבר שלא התכוונו, מתנגדים בעוצמה לא ברורה לדבר פעוט, מתנהגים מוזר, פוגעים ביקרים לנו, עייפים, חולים, נופלים. כל אלה הם סימנים והזמנות לעצור, להעניק תשומת לב למה שבאופן טבעי מבקש להדוף את תשומת הלב.
ויש אומנות של חיים אשר מתרגלת להעניק תשומת לב למה שנדמה שאין צורך לשים לב אליו. זו האומנות המקשיבה לקולות, פותחת את ה"מובן מאיליו", מגששת באצבעותיה אחר הסדקים הזעירים, מזהה אלחושים רגשיים, רגישה לעדינויות, מסכימה לשהות באי-נוחות, ובסבלנות רבה לומדת לקרוא באותות. באופן זה יכול להתרחש תהליך של איחוי מסדר אחר, כזה המשיב לאדם את נוכחותו ועוצמתו הרגשית. זהו מהלך המשחרר מתוך כיסי הזמן את התכנים המדוכאים, מנקה את הכיבים, ומאפשר לילדים האבודים לחזור הביתה.
