התרת הבית ספריות – התרת החיים

1. התרת הבית ספריות – התרת החיים, מכפל לשון: גם התרת סבך ההתניות הכולאות אותנו אל תוך חיים דמויי בית-ספר ומחוץ לממשות, אבל גם בעיקר, התרת החיים מלשון מותר – מותר לחיות, מותר לאהוב, מותר לגדול.

 2. כל כך הרבה דברים בחיינו מובנים על פי יסודות בית-ספריים – דברים שאנחנו בכלל לא מודעים להם, אבל קובעים את איכות הזיקה שלנו אל המציאות. ה"בית ספריות", במובן הזה, היא יותר ממשהו המתרחש בדלת האמות של בית ספר לילדים – מדובר בשם של זיקה, באקלים נפשי ותרבותי, ובאינספור פרקטיקות השזורות זו בזו ומרכיבות את היחס הממוסדאל החיים.

 3. היחס הממוסד אל החיים מגולם במיטבו בבית הספר – באופן שבו בחרה התרבות לגדל את ילדיה – אבל לא רק. מן הסתם ה"בית ספריות", כסוג של זיקה, התקיימה הרבה לפני קיומם של בתי הספר המודרניים, אבל היא מעולם לא קיבלה לבוש הולם וכובש כל כך, כמו בתוכם.

 4. היום קשה להבחין בין הביצה לתרנגולת – עד כמה אנחנו ממשיכים ליצור את החיים בדמות בית ספר בגלל שגדלנו בבתי ספר מודרניים, ועד כמה מלכתחילה תרבותנו היא בית ספרית, וממילא זה גם האופי של מסגרות החינוך שלה. כך או כך, בפועל זו תנועה אחת – בית-ספריות – ואם לא נעשה את עבודת ההתעוררות, זו הקרקע שבה נמצא את עצמנו חיים גם את חיינו הפרטיים.

 5. לחיות באופן בית ספרי – זה לא משהו שאנחנו מודעים לו או נותנים לו כותרת כזו. אנחנו רק חיים את החיים שלנו כפי שאנו מאמינים שראוי וצריך. ורק בדיעבד וככל שתהליך האנסקולינג מעמיק, אנו לומדים לראות שהיינו עסוקים בלהיות תלמידים טובים.

 6. ועד כמה גדול הסבך והקושי שלנו להבחין בו, אפשר ללמוד במשתמע מתוך הבנת התנאים בהם פגשנו את הבית ספריות בילדותנו – היא הייתה הדבר שאליו שלחו אותנו הורינו בעודנו רכים, נוחים להשפעה, ונותני אמון. בכל אשר הסתכלנו ראינו ילדים הולכים לבית ספר, וכך למדנו להתייחס לעובדה זו כסוג של חוק טבע. ואדרבא, כשלא הלכנו בתלם – ראה מקרה פינוקיו – הפחידו אותנו שסופנו שננקה רחובות כל חיינו. גם אם היה מדובר רק בשנה אחת, לאור תנאים אלה, היא הייתה שנה מעצבת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בשתים עשרה שנים שבהם פגשנו אותה יומיום חמש שעות ביום, הרבה מאוד ימים בשנה. כל זה מסביר במידה רבה מדוע ההתניה הבית ספרית חזקה כל כך, שקופה וקשה להתרה.

 7. יתרה מזאת: כמו כל מהופנט שנשאל על הסיבה שבשלה פעל כפי שפעל בזמן שהיה מהופנט – חשוב לנו להצדיק ולשכנע את פעולתנו כאילו אנו בחרנו בה באופן הגיוני. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו בשירות ההתניה – מממשיכים להעביר כוח למה שכולא אותנו, במקום לגרעין הפנימי של הווייתנו. זו נטייה חזקה להצדיק את המציאות (את הורינו) על פני הצדקת עצמנו (אליס מילר). (ואני מדבר כאן על ההתניות הלא מודעות – לא על הביקורות המוצהרות שיש לנו כלפי התרבות).

 8. בשלב זה אפשר לתמוה מה היא אותה בית ספריות שאני נותן לה משקל כל כך גדול בחיינו. אכן, חלק מן העניין הוא שאנו לא ערים למבנה המורכב של אופי הוויה זה, הכולל בתוכו אינספור פרטים קטנים העושים את הבית ספריות למה שהיא. אלה דברים הקשורים באמונותינו המוצהרות, אבל יותר מכך באמונותינו המגולמות בפרקטיקה. טוב לזהות את כוליות ההוויה הבית ספרית – כעניין אחד בעל תדר מזוהה – אבל טוב גם להאיר את הפרטים, ולאט לאט לפרק את המובן מאיליו.

 9. הנה אם כן מספר דוגמאות למבנה הייחודי של הפרקטיקה הבית ספרית והנגזרות מהם: חלוקה לתחומי תוכן, חלוקה לשעות לימוד, מידור חד גילאי, פרקטיקות שונות של משמעת, סוג אופייני של קריאת טקסטים, התבודדות בתוך כיתות – ובכלל יחס אופייני למרחב ולזמן, שיח אופייני בין מבוגר (מורה) לילד (תלמיד), פרקטיקות של בחינה, ועוד ועוד. אף אחד הוא לא מובן מאיליו וכל אחד מהם מחלחל להיות יחס עקרוני ולא נודע שאנו מאמצים כלפי החיים: הפרדה בין תוכן לתהליך, היחס לידע כקופסה סגורה, הדגש על הזכירה, תלות בבעלי סמכות ומומחים, האמונה בדבר הפסיביות של הלמידה, המאבק על היתרון, מחיצות בין תחום לתחום, הפרדה בין עבודה לעונג, צרכנות פסיבית ועוד. כל עניין כזה מכיל פרטים משלו ומזמין תהליך התרה עמוק ושורשי.