מטבעו האדם הוא יצור להקה. זו מורשתו ההיסטורית והביולוגית. מכאן שתי איכויות שהאדם מושפע ומגיב אליהן (גם אם לא תמיד באופן מודע): אקלים חברתי, ומנהיגות.
בניסוח אחר הייתי אומר שלאדם, בצד החושים המוכרים, יש גם חושים להריח איכויות ודפוסים אנרגטיים של חברות ומנהיגות. "אקלים חברתי" או "אווירה חברתית" הם לא רק עניין סובייקטיבי, אלא דבר ממשי כמו קול וצבע. זה ה"עם" (קהילה, שבט או כל שם אחר) המתקיים מעבר לפרטים כישות בזכות עצמו. לא כותרת מופשטת לקבוצה של אנשים, אלא מרקם חי.
כך גם מנהיגות, היא לא רק סוג של יחס שרירותי בין אדם אחד לאחר או שיטת ניהול והתארגנות, אלא איכות אנרגטית ממשית ומורגשת. אדם מזהה את המנהיג בלהקה על פי אנרגיה מסוימת הקורנת ממנו, כשם שהוא מזהה את היעדר המנהיגות בקבוצה על פי היעדרה של אנרגיה זו בקבוצה.
וכבר אצל תינוק אפשר לזהות יצר וחוש למנהיגות שיכול להתבטא מצד אחד בצורך שלו להפעיל מנהיגות על יצור אחר, ומצד שני בזיהוי של איכות מנהיגותית אצל אחרים ובהתנהגות תואמת לאיכות זו. אני טוען שאיכות המנהיגותיות אינה נגזרת מדברים אחרים, לא מיצר העוצמה, ולא מצורך השליטה, ולא מפחד או רצון לקבל אישור, אלא היא דבר ראשוני, מאוד מסוים, העומד בפני עצמו.
וצריך לראות שמנהיגות וחברתיות משלימים זה את זה. זה אותו חוש המזהה את האקלים החברתי (או רוח העם), אשר גם מזהה את האנרגיה המנהיגותית. זה צמד שתמיד הולך ביחד, ואי אפשר אחד ללא השני.
ואמנם התרבות המודרנית פנתה לכיוון הדמוקרטי שביקש לייבש ולשטח כל רודנות, ואגב כך גם איבדה את החוש למנהיגות כאיכות פנימית. אבל כל זה לא יכול לבטל את העובדה הפשוטה שזו אכן איכות ממשית ומוחשית המתקיימת בלי קשר למה שנדמה לנו שראוי או לא ראוי. ורק צריך לפזר מעט את הבלבול באשר לאיכות זו שהרי מנהיגות אינה עניין של חוק, או זכויות וגם לא, למרבה ההפתעה, עניין של שליטה ודיכוי.
ואכן, החירות אינה סובלת רודנות או שליטה מבחוץ. ובמובן עמוק, אנשים, כמו ציפורים, אינם צריכים שאחרים יצוו עליהם ויגידו להם מה לעשות. הם אינם רוצים להיות אמצעי לתכלית זרה המוכתבת על ידי מלך זה או אחר. נשמת הייחוד שלהם דוחה את כל זה בשאט נפש.
אבל כאשר אנשים נאגדים יחדיו נוצרת אנרגיה עודפת שהיא לא באחריות של אף אחד מסוים. האנרגיה הזו מתבטאת באקלים הקהילתי, ויש לה גון וצבע משלה. האנרגיה הזו דורשת כתובת של מנהיג, אחרת היא הופכת לדיכוי. במילים אחרות, מנהיגות היא לא דבר אינדיבידואלי, אלא תמיד פונקציה משלימה של "רוח העם" ויכולה להתקיים רק בהקשר של קהילה נוכחת – זו הקהילה שמצמיחה את המנהיג המשרת אותה. .
מנהיגות היא לא שליטה, ומנהיג אינו רודן. רודנות היא סימביוטית, מנהיגות היא דיאלוגית. רודנות רואה לפניה את האמת האחת – בדרך כלל אמת צורנית ואותה היא מנסה להכפיף על המציאות במעשה של משמעת והכנעה. מנהיגות, כנגד זה, היא מעשה של הקשבה וניווט. לא רק שהיא לא גוזלת חירות מן האחר אלא היא דואגת לאסוף מחדש את האנרגיה של העם ולעשותה זמינה לעם.
ואמנם אפשר שהמנהיגות תהיה גם תפקיד, אבל אם היא רק תפקיד שוב אינה מנהיגות.
כשאין מנהיג נולדת הרודנות. כשאין מנהיג, משמע כשבתוך קבוצה נעדרת ההקרנה הזו המנהיגותית, אובד לקהילה המרכז, והאנרגיות העודפות של הקבוצה הופכות לסוג של דיכוי הדדי. הקהילה זקוקה לאנרגיה הממוקדת כחלק מן השלום בתוכה. לא האדם היחיד זקוק – הקהילה זקוקה. והיחיד זקוק לקהילה.
האדם הוא תבנית נוף שיחתו, קהילתו, מולדתו. וכשם שיש מנהיגות חיצונית, כך יש מנהיגות פנימית העולה וצומחת בהדהוד למנהיגות החיצונית. לאדם שגדל במקום של מנהיגות יהיה קל יותר למצוא את נקודת המנהיגות הפנימית. כך שהגדרה אחרת של מנהיגות היא במה שהיא מזכירה ומחזירה לכל אדם את אחריותו לחירותו ולמנהיגותו העצמית. משמע, מנהיג מנהיג לחירות, רודן שולט לעבדות.
כמו במעגל דיאלוגי מנהיגות שומרת על מרכז ריק. במובן עמוק היא מסוגלת להנהיג כי היא מכירה בכך שישנו משהו שהוא מעבר גם לעם גם למנהיג. משמע, יש כאן שרשרת של מנהיגות. האם אנחנו מסוגלים לזהות את האנרגיה המנהיגותית גם מעבר למדיום האנושי? מנהיג יודע שהמציאות אינה בידו, שהוא יכול להנהיג אבל לא לצוות, שיש אחריות לפעול, אבל לא אחריות לתוצאה. שהוא מרכז אבל לא העם עצמו.
ולבסוף הקנאה גם היא גלגול של חסרון מנהיגות. היא מבטאת את המאבק המנהיגותי על החלל הריק שנוצר בהיעדר מנהיגות. וזה הולך רחוק מאוד גם בקנאה שיש בין בני זוג.
