1. הנה אמרתי שהגיאומטריה החברתית אינה תלויה בטבעם של האנשים, למעט מימד אחד – זיקתם להוויה. התייצבות שונה (זיקה שונה, נוכחות שונה) של האנשים המתקבצים, תעודד כוחות חברתיים חדשים ותביא לידי ביטוי גיאומטריה חדשה של התארגנות חברתית (שבתורה, כמובן, תחזור במעגל של היזון חוזר להשפיע על היחיד).
2. זיקה: זיקה מציינת את האופן שבו אנו מתייצבים בעולם ומולו. בניסוח אחר היא מתייחסת לסוג הקשר שאנו מכוננים עם העולם – לאותו כוונון הקובע את התדר שדרכו אנו מתקשרים עמו. זה כוונון שהוא בו זמנית גם פיסי, גם רגשי, גם רוחני, וגם מעבר לזה – דיאלוגי, שכן האדם לא רק עושה איזו פעילות פנימית, אלא פונה לעולם באופן מסוים ומקבל ממנו הד שבתורו עוזר לווסת את אותה התכוונויות פנימית בתהליך של הדהוד הולך ומעמיק.
3. בפרט אני רוצה להבחין בין התייצבות אידיאולוגית לבין התייצבות דיאלוגית – שהם שני סוגים שונים של נוכחות, אופני הוויה וחיבור אל המציאות.
4. וחשוב לראות שמדובר במשהו שיש בו היבט של חירות, והוא חורג מכל צורה שאפשר להגדיר או לנסות לעצב מראש. ההבנה שלנו – שתיקון הגיאומטריה החברתית צריך להיות מעוגן בשינוי זיקה – לא תוכל להיות גורם בניסיון "לעצב" זיקה חדשה (באופן אידיאולוגי) – "הזיקה הנכונה". וזה העניין של סוג כזה של שינוי: הוא לא דורש מאתנו להיות שונים מעצמנו, בנויים על פי מודל (עבודה זרה), אלא אדרבא, הוא מעודד שינוי בציר האנכי – צמיחה – שינוי שבו אנו אמיצים עוד יותר להיות עצמנו, ומבשילים לבגרות. עדיין ניתן להציב זאת כתנאי: התנאי להיווצרותה של התארגנות דיאלוגית, הוא קיומם של יחידים המסכימים להתייצב באופן דיאלוגי.
5. מה היא, אם כן, אותה זיקה דיאלוגית, ובמה היא מחדשת על פני המוכר? אנסה לאפיין אותה, בידיעה שריבוי התארים סובב דבר שבלב מהותו הוא פשוט ואחדותי.
6. אפשר למצות את הזיקה הדיאלוגית בתובנתו של רבי טרפון: "ולא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן-חורין להיבטל ממנה".
7. את מלוא העומק של תובנה זו ניתן להבין על רקע ההתייצבות הנפוצה שמאופיינת ב"אחיזה סימביוטית בתוצאה". כאן האדם נבלע אל תוך עתיד המגלם את אשליית הסימביוטיות – התקווה שבאחד הימים הוא יגיע לכדי שלמות הומגאנית – העולם ישלים אותו בתואם ללא כל מתח או מאמץ, והוא יוכל לשבת בָביטחון. כל מטרה חדשה, וכל אקט צריכה חדש, מלווים בתקווה זו. אלא שבאופן פרדוכסאלי, האחיזה הסימביוטית בתוצאה, דורשת דאגת תמיד, וחשש עצום, ותלות גדולה וחוסר בטחון גדול.
8. הרצון להבטיח את העתיד באופן מוחלט, והחיים בצל אוטופיה זו, שבה הכול יהיה דומה (הכול יהיה אני), הוא סוג של חיים מחוץ לממשות הרוחשת והדינאמית – התנגדות למציאות ולאחרות שבה, בכלל זה הזולת האנושי. אבל הוויתור על האחיזה בעתיד, אינו בהכרח וויתור על פעילות לקראת עתיד, אלא שפעילות זו מקבלת כעת אופי אחר – אדם עושה את מה שהוא עושה ומברך את העתיד, ואת הזולת. הוא אינו כופה עליו – הוא משחרר אותו, בלי להיבטל מן המלאכה. זו התמצית של העמדה המוסרית. מה שכיניתי במקומות אחרים "זריעה נאורה". זריעה נאורה נמצאת באמצע הדרך בין לקטות מוחלטת שאינה זורעת כלל, לבין יושבנות מוחלטת שזורעת ונאחזת בקרקע. כאן הוא זורע והולך זורע והולך. (ומשקה את של אחרים, וקוצר משל אחרים נוספים). בניסוח אחר: זו נוסחת ה70/30: שבעים אחוז במטרה, שלושים אחוז בתהליך ובלימוד.

הזיקה הדיאלוגית היא זיקה של בגרות. היא מבשילה כחלק מן המסע מילדות לבגרות, שעיקרו הוא פרידה, ואשר מאפשר לילד לעבור מן השייכות הסימביוטית של ילדותו, אל סוג חדש של שייכות – שייכות דיאלוגית. זהו הלך נפש מיוחד הצומח מתוך חירות ואומץ לב, והוא מגלם את היכולת לשאת סתירות, לשחרר את העתיד, לתת אמון, ולזרוע בלי להחזיק.

1. כשקבוצת אנשים חוברת יחדיו, בין אם למפגש זמני ובין כחלק מהתאגדות יותר ארוכת טווח, מיד מתחילים כוחות מכוחות שונים להסדיר את התארגנותם. את טבעם של כוחות אלה אי אפשר למצות בפסיכולוגיה של היחיד, יותר נכון – הם הגיחו כתוצאה מן האינטראקציה בין יחידים, ושייכים לרמה זו שהיא בלתי ניתנת לרדוקציה. דומה הדבר לפתיתי שלג: את הסימטריה שלהם, והכוחות המעצבים את יופיים, אין למצוא בטבעה של כל מולקולת מים, אלא רק באינטראקציה המורכבת ביניהן.
2. התוצאה של פעולת כוחות אלה היא בו זמנית גם סוג של מבנה חברתי, שממבט מלמעלה ניתן יהיה לאפיינו, אבל בעיקר סוג של דינאמיקה – תנועה המוכתבת על ידי גבולות מסוימים (וזה יעשה את ההבדל בין מבנה לארגון). לצרוף הזה אני קורא "גיאומטריה של התארגנות חברתית".
3. ואף על פי שכוחות עיצוביים אלה, המסדירים את ההתארגנות הבין אישית, שייכים לסדר שונה מזה של היחיד, בכל זאת הם משפיעים על היחיד – לא רק על האופן שהוא מתארגן בתוך הקבוצה, אלא גם על פנים נפשו – על כוחות הנפש שהוא מפעיל, על האיכויות שהוא מביא לידי ביטוי, ועל האופן שבו הוא מבין את עצמו ואת פעילותו.
4. השפעה זו פועלת עליו גם כשהוא לבד. גם משום שהיא נותרת כמשקע מן הזמן שהיה בתוך קבוצה, וגם משום שיש מובן שבו הוא לעולם לא באמת לבד, תמיד יש איזה הקשר קבוצתי המקיף אותו, וממשיך להצמיח בו גידולים מסוימים ולדכא אחרים. אלה וגם אלה, הם חלק מטבעו האמיתי, אבל בפועל רק גידולים מסוימים באים לידי ביטוי בשל אותה גיאומטריה של התארגנות חברתית. אם למשל, הוא מטפח צביעות, זה לא רק בגלל שזה טבעו, אלא הרבה בשל ההתארגנות החברתית שהוא לוקח בה חלק.
5. וכמו במקרה של פתיתי שלג – הכוחות העיצובים החברתיים יכולים לתת ביטוי לסדרים שונים, אמנם תוך שמירה על עקרונות בסיס מסוימים (למשל על סימטריה משושה). במקרה האנושי זה אף יותר מורכב כיוון שבצד אותם כוחות טבעיים, יוצר האדם מבנים מלאכותיים שגם הם לוקחים חלק בעיצוב ההתארגנות האנושית, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף. ראה למשל את דוגמת האינטרנט מצד אחד, ומערכת החוק מצד שני. למעשה כל טכנולוגיה אנושית נעשית עוד שחקן בעל כוח השפעה על עיצוב ההתארגנות. גם ההתארגנות המורכבת הזו, שהיא תוצר של חוקי צורה הבאים מן הטכנולוגיה ושל החלטות מודעות והסכמים כתובים, מחלחלת, כמובן, אל האדם ומעצבת את כוחותיו הפנימיים.
6. והנה, כשאנו רואים תופעות חברתיות קשות, ומבינים שייתכן שהדבר נובע מאופי ההתארגנות, ולא מטבעם הרע של האנשים, עולה המחשבה שאפשר פשוט לתקן את ההתארגנות, וממילא תיקון זה יביא לידי ביטוי איכויות אנושיות אחרות, שהן לא פחות שייכות לטבע מהותו של האדם.
7. אלא שזה לא פשוט. אנחנו לא באמת יכולים לארגן אחרת, כי אנו יוצרים את ההתארגנויות שלנו בדמות אותם יסודות-גיאומטרית-התארגנות שלא מודעים לנו, ושנעשו כבר שלובים בברית שיתוף עם איכויות פסיכולוגיות ורוחניות מסוימות. למשל, הרבה מן ההתארגנויות מבוססות על הנחות של אי-אמון, בלי להיות מודעות לכך שהן נלכדות במעגל של אי-אמון ומגשימות את נבואת חוסר האמון.
8. תשובה לכך יכולה להיות קשורה לניסיון לעמוד על ההנחות הלא מודעות, ולעשות תיקון ברמת השורש. תיקון כזה, הוא לא רק תיקון הגיאומטריה, אלא יהיה חייב לקבל הדהוד ברמה של היחיד שמתוך חירות ובחירה יוכל לתמוך בגיאומטריה זו. לשם כך עלינו לשנות משהו ביציבה שלנו בעולם – משמע באופי ה"מולקולה" המציעה את עצמה לאינטראקציה. זה לא אומר שעלינו להיות שונים במובן הצורני – וזה העניין של סוג זה של שינוי שהוא לא-אידיאולוגי – אלא שנהייה שונים במובן הזיקתי.

במילים אחרות: הגיאומטריה ברמותיה הבסיסיות והשורשיות מגיחה אמנם מחוקי צורה הקשורים ברמה שהיא מעבר ליחידים, אבל היא לא לגמרי אדישה לטבעם של יחידים אלה. אמנם מבחינתה אין זה  משנה אם מדובר בגברים או נשים, בבני לאום כזה או אחר, באופי האנשים ואישיותם, בכוחות הנפש שלהם וכולי – בכל המקרים הללו עצם המפגש ייתן ביטוי לאותם כוחות עיצוביים – אבל! יש מימד אחד שכן עושה הבדל – הוא קשור לדבר שאני מכנה זיקה, ובאופן יותר ספציפי – לבגרות