- החופש לבחור: על פי רוב נוהגים לזהות חירות באופן בלעדי עם החופש לבחור. על פי תפיסה זו אדם חופשי הוא אדם שבצמתים החשובות יכול להכריע בין האלטרנטיבות השונות מתוך עצמו מבלי שיהיה כפוי מבחוץ ללכת דווקא לצד אחד או לצד אחר.
- שליטה: הנטייה לזהות חירות עם חופש בחירה קשורה הרבה לרקע התרבותי שלנו ולמורשת המכניסטית שלנו כבוני כלים. מתוך רקע זה מובן אקט הבחירה כתהליך בו מתייצב האדם מחוץ למציאות, כנפרד ממנה, וחירותו מבטאת את מידת השליטה שלו במציאות חיצונית זו. (משמע, הוא נמצא בעמדת המעצב. הוא זה שאומר למציאות מה יהיה, כנגד האפשרות שהיא תכתיב לו מה יהיה).
- מציאות סטטית: אופייני לתפיסת עולם זו הוא התפיסה של המציאות בתור דבר שריר וקיים המכיל בתוכו כבר את כל אפשרויותיו. האדם המעצב בוחן מציאות שהיא סטטית במהותה, ומזכירה מיכל גדול (מרחב האפשרויות) שבתוכו הוא מנווט (כבוחר).
- שתי בעיות עם תפיסה זו של חירות. הראשונה קשורה לעובדה שאקט הבחירה מתבצע למעשה רק בנקודות צומת ושם כביכול גם מגולמת כל החירות. לאחר שהאדם בחר במסלול מסוים הרי שהמסלול כבר לוקח אותו לנתיבו והאדם רק מוכתב. גם אם מתרבות נקודות הצומת הללו מאוד עדיין הן כאין וכאפס מול הרצף.
- הבעיה השנייה קשורה לשאלת החופש של הרצון עצמו. מדוע בוחר האדם ללכת דווקא ימינה? האם זה מתוך שיקול הגיוני? מתוך התניה? מתוך הרגל? מדוע הוא רוצה את מה שהוא רוצה? אם יש לכך סיבה ברורה אז בעצם האדם כפוף לסיבה זו והיא זו המכתיבה לו כיצד לנהוג, אבל בהיעדר סיבה ברורה, נדמה שהמצב עוד יותר מתסכל, שהרי כל מה שנותר הוא לרצות ללא סיבה ממקום גחמני, מקרי, סתמי, ולא צפוי.
- חופש הזרימה: ראוי, אם כן, להבחין בין חופש בחירה לחופש זרימה/יצירה. חופש זרימה מתייחס לחופש שאינו קורה רק בנקודות צומת (דיגיטלי), אלא מתקיים ברצף (אנלוגי). הוא אינו קשור לשליטה במציאות חיצונית, אלא באפשרות להיות מעורב ובלתי מופרד במציאות.
- מציאות דינמית: בשונה מן התפיסה הדטרמיניסטית המניחה את המציאות כדבר מה שריר וקיים ובמובן עמוק לא יכול להתחדש, מושג חופש הזרימה מתייחס למציאות כדבר ההולך ונברא, הולך ומבשיל. העבר אינו מכתיב באופן חד משמעי את העתיד. העתיד צופן בחובו אפשרויות שלא היו אפשריות לפני כן.
- דיבור: מול תפיסת החופש כאקט של שליטה הנובע מן היחיד ומופנה כלפי המציאות, חופש הזרימה נוגע לאפשרות של הידברות עם המציאות. כאן מתקיימת האפשרות הלא דטרמיניסטית של הגילוי וההתחדשות. החירות אינה תכונה של יחיד שרוצה או לא רוצה, אלא של שיח. יש שיח שהוא כבול ומוגבל, ויש שיח שהוא חלק מתנופת היצירה של העולם. הרגע הבא לא מוכתב על ידי החלטה או בחירה של האדם, אבל גם אינו נכפה עליו. זהו מעשה יצירה הנובע מן המפגש הייחודי של אדם מסוים עם מציאות מסוימת.
- איכות: לא מדובר בחידוש לשמו. אלא, היצירה מחפשת אחר הטעם, האיכות, הנותנים כיוון לתנופת היצירה. אין זה רצון גחמני, אבל גם לא הוצאה לפועל של תוכנית מראש מוכנה, אלא התרחשות חיה, גישוש הולך ומתברר, בעקבות הטוב.
- דוגמאות: הרקדן המאלתר אינו רוקד על פי תוכנית קבועה מראש, אבל הוא גם לא רק מופעל על ידי המוסיקה באופן בלעדי. אלא עצם המגע שלו עם המציאות, האופן שהוא קשוב לה, חי אותה, מניב את הריקוד ההולך ומתחדש מדי רגע ברגע. באותו אופן ניתן לדבר על הצייר שיצירתו היא סוג של גישוש וחיפוש אחר איכות הולכת ומעמיקה. אין זה רק ניסיון לבטא קול שהיה קיים מראש, אלא בעצם תהליך היצירה גם הולך ומתבהר הקול הזה עצמו ומגלה את עצמו.
- טוב: הצייר, הרקדן, ובאותה מידה הילד המשחק, מחפשים כולם אחר איכות, מנסים להעמיק את הטוב שלה. וזה חיבור זה לטוב המבקש להתבטא, שמגדיר את החירות. כך שבמובן עמוק טוב וחירות דבר אחד הם. אין משמעות לחירות ללא תחושת הטוב שמולידה את התנועה ועושה אותה מחד לא גחמנות, ומאידך גם לא תוכנית סדורה מראש, אלא הקשבה לטוב הרוצה לפעול את עצמו.
- נוכחות: היכולת להקשיב לאיכות ולעקוב אחר נתיבי התפתחותה אינה רק יכולת פסיבית, אלא ביטוי לעומק המפגש בין האדם למציאות – למידת הנוכחות. כך שבאותה מידה נכון לומר שחירות ונוכחות דבר אחד הם. ככל שאדם יותר נוכח כך גדולה היכולת שלו לפעול מתוך חירות.
- ילדים: ועניין זה חשוב במיוחד בעבודה עם ילדים. פעמים רבות מה שנחשב כחופש בחירה הוא בדיוק אי-חופש, שהרי מה ששולטים בו שולט בנו מן הצד השני. והעיסוק האובססיבי בשליטה הוא גם רודנות שהאדם נתון בה. שונה חופש הזרימה. במקום הזה הילד לא "מקבל החלטות" כל הזמן, אלא מדבר עם המציאות ומאפשר לשיח הזה עצמו להיות קולח ויצירתי. הוא עסוק בנוכחות, לא בשליטה. ומתוך הנוכחות הזו הוא פותח שער לזרם היוצר שהוא נעשה אחד אתו.
ארכיון התג: חירות
לדרוש מציאות
- אני רוצה להאיר את תשומת הלב לדבר שהוא דק מן הדקים, עדין ובלתי נראה, ובכל זאת צובע את כל עולמנו ואין כמוהו להשפיע על חיינו. אני מתכוון ל"זיקה" – האופן בו פונה האדם אל העולם, "מוד" ההתחברות שלו אליו (כבלים, לוויני, אינטרנטי…). לא רק מה הוא חושב עליו ואיך הוא מרגיש כלפיו (תכנים), אלא איך בפועל הוא בא לקראתו: בחשש, בביטחון, בשמחה, באדישות, בתקווה, בציפייה, באכזבה, באמונה, בחשד… כל אלה מבטאים לא רק איכויות פסיכולוגיות שנמצאות בתוך האדם, אלא איכויות של הקשר אדם-עולם.
- הביטו בילד ששולח יד ללטף את הכלב. אפשר "לקרוא" בתוך תנועת היד שלו, האם זו יד מפחדת או מברכת, מכירה או מגששת, חדשה או וותיקה. כל אלה הם לא רק תכונות פנימיות של הילד, הן איכויות של התנועה עצמה: הבעתה, התכוונותה, גישתה. היד הנשלחת מלאה בזיקה.
- והנה, מכל הזיקות, הזיקה הנפוצה ביותר בעולם המודרני הנה הזיקה התועלתנית. (פרי המורשת שלנו כמתכננים ובוני כלים). זיקה זו ניגשת למציאות מתוך הנחה שהמציאות אמורה לספק (או לא) רווח, ובזה היא נמדדת. הרווח הוא התשובה לשאלה "מה יצא לי מזה". מתוך כך ניגש האדם לעולם בחיפוש, ציפייה, בדיקה של ה"תוצאה" – רואה במציאות דבר מה שהוא "בשביל", שצריך עדיין לחלץ ממנו את ה"תועלת". בין אם מדובר ב"חוויה" ב"דעת" ב"התרגשות" ב"הנאה", ה"דבר" חייב להיות שם כסוג של "הספק". אחרת זה בזבוז זמן, חסר טעם, חסר תכלית, והאדם "יוצא" מן המפגש בתחושה שהוא "לא קיבל שום דבר".
- אנחנו כל כך רגילים לזיקה זו עד כי איננו רואים שהיא לא מובנת מאיליה, ומפסיקים לזהות את אופייה המיוחד והאופן בו הוא קובע את חיינו. בפרט חשוב לראות שגישה זו "מוציאה" את הטעם מן המציאות. במובן עמוק "אין תועלת בתועלת". וה"תועלת" כתשובה לשאלת משמעות החיים משאירה אותנו ריקים. ושוב, אין זו חוויה פנימית, אלא איכות אנרגטית של הקשר אדם-עולם. זו פניה אל העולם, אשר בפועל, ובעצם תנועתה, מאכלת את ה"טעם" ומשאירה את האדם ואת העולם נטולי טעם ולא פוריים.
- ואף על פי שנראה שזיקה זו היא אקטיבית – האדם מתכנן, בונה, מזיז דברים, מגשים מטרות, מפיק – באמת זו עמדה לא פורייה, עמדה פסיבית-קורבנית. היא מותירה את האדם חסר אונים, חי בעולם לא שלו, עבד להסדרים, נהלים ותבניות שלא הוא קבע. הוא עצמו, בחייו, נרתם לשרת את התועלת. התועלת הזו היא הד לעבר שקפא אל תוך תבנית סטטית, ומחזיק את העתיד כבן ערובה בקליפותיו.
- הזיקה ההרמנויטית-פרשנית ניגשת למציאות באופן אקטיבי. לא רק מחפשת לראות "מה יצא" מן המציאות במונחים של רווח, אלא מבקשת להעיר את המציאות, להחזיר את האיכות הדינמית שלה, לגאול אותה מתהומות "חוסר הטעם" והאדישות שהיא נוטה לשקוע אליהם מתוך העמדה ה"פסיבית-תועלתנית". מי ש"דורש מציאות", מכיר את כוחו הפרשני ככוח מאיר, ורואה את תפקידו בהארה זו. זה חלק מן הייעוד שלו, והוא ניגש למלא אותו לא כדי שיצא לו משהו מזה, אלא כחלק משעשוע חקרני, שהוא בו זמנית גם "חובתו" כלפי הבריאה. הוא יודע שהוא לא רק מוצא את המציאות לפניו, אלא שבכוח אמונתו ו"קריאתו" הפרשנית, הוא משלים את תהליך הבריאה. כמי שמחמם את הקפוא ומחזיר את החיוניות, הוא מעורר את המציאות לחיים. לא רק בשבילו, בשביל כולם. הוא כמי שמעלה מים חיים מן המעמקים ומשקה בהם את המציאות שהתייבשה והשתעממה לה בתוך הבנאליות היומיומית והתפקודית.
- ואמנם אין זה משהו שהאדם "עושה" למציאות, (צובע אותה בצבעיו העליזים), אלא הוא מזכיר למציאות מה שהיא באמת. הוא מעיר אותה, מאתגר אותה, מגרה אותה עד שהיא מתעוררת ומוכנה לברך אותו מחדש. הוא מתעקש שהיא תדבר עמו, והדרך שלו לעשות זאת זה להמשיך לקרוא לה. לא קריאה של סתם, רעשנית, מנדנדת לחינם, אלא קריאה מכוונת, מלאה באמונתה בזכותה ובכוחה לעשות בדיוק את זה. קריאה שהיא אומנות בפני עצמה, וירטואוזיות של דרש ופשט. היא לא מתייאשת. וכאשר העולם אינו עונה לה, היא מבינה זאת רק כאתגר להמשיך ולנסות לפנות. אכן זו זיקה דורשת-מציאות. אבל בה במידה זו הקשבה עמוקה – האדם שומע שהמציאות ממתינה לו, מבקשת אותו, מתגעגעת אליו.
- מדוע לגשת כך אל המציאות, מה זה נותן? בשביל מה זה טוב? מדוע לטרוח? אלה עדיין שאלות שנשאלות מתוך המוד התועלתני. העמדה הפרשנית היא עמדה מוסרית – היא מתמסרת למציאות, עושה את הטוב שטעמו בעשייתו. זו מעין עבודת קודש המתחדשת מדי יום. לא כדי שיצא מזה משהו, אלא, להפך, כדי שה"משהו" יהפוך מחדש לתנועה יוצרת ויסיע את המציאות קדימה. זה האופן בו האדם משתתף בתנועת הבריאה, ועוזר להבריא את המציאות. ומה שהוא מתקן הוא מתקן בשביל עולם ומלואו… העונג הוא לא מטרה חיצונית, רווח המצדיק את המציאות. המציאות לא זקוקה להצדקה. היא נוכחת ומזמינה מפגש וטבעה כהתענגות, הוא חלק מן הזיקה החקרנית וכוחה היוצר. זהו שעשוע רציני, עמוק, שמח, מאמין. שעשוע שטעמו לא במה שמרוויחים אלא במה שעוזרים למציאות להתעורר.
פנטזיות והרגשות
- סימולציה: לאדם יש יכולת הדמיה, כשרון מולד לסגור את מעגל השיח בעזרת אובייקטים מחשבתיים יצירי רוחו. במקום לשוחח ישירות עם המציאות, הוא יכול לשוחח עם סימולציה של המציאות ולקבל ממנה תגובות וגירויים כאילו הייתה המציאות עצמה. הדבר הזה מאפשר לאדם "להתנסות על ריק" וכך לצפות דברים מראש, לתכנן, להתארגן, להשתמש בזיכרון האישי והקולקטיבי, באופן המייעל את דרכו בעולם, ומעמיק את השיח עמו.
- משחקי דמיון: הכישרון הזה גם משעשע. והאדם, מהיותו אוהב משחק, משתמש בכישרונותיו לא רק כדי להתקיים, אלא גם להנאתו הצרופה. הכישרון לדמיין מאפשר לשחק עם המציאות, להרחיב אותה, להמציא אותה מחדש, לחבר סיפורים, להניע תשוקות, ולצאת להרפתקאות.
- פנטזיה: אבל עם הזמן האדם גם למד לעשות שימוש חדש ביכולתו לדמיין: לא כדי להעמיק את מפגשו עם המציאות, ולא כדי להשתעשע, אלא כחסם מפני הממשות – כהתמכרות לאי-מציאות. נקרא לסוג הדמיון הזה בשם פנטזיה. הפנטזיה היא דרך להימנע מפעולה. היא שונה מן החלום ומן הדמיון שהם חלק בלתי נפרד מן המציאות – מעשירים אותה, מעמיקים אותה, מכשירים אותה, ומולידים בתוכה. כל הרעיון של הפנטזיה הוא להימנע מן החיכוך של המציאות.
- חיכוך: המושג "חיכוך" בא לציין את המפגש היוצר עם המציאות שהיא תמיד אחרת. הוא מבטא את העובדה שלחיות זה לא רק "להיות" (באופן חלק) אלא התנכחות מתמידה. זו פעולה הנעשית מתוך מפגש מתמיד עם "החומר האפל" – הלא נודע, האחר, הבלתי נשלט. המפגש הזה הוא הפוריות. המילה חיכוך לא כעכבה, האטה, פיזור, אלא כיצירה – בדיוק כמו החיכוך הנדרש לקשת הכינור המחליקה על המיתרים בכדי להפיק מוסיקה, או החיכוך הנדרש כדי להדליק גפרור.
- מציאות ללא חיכוך: ויש פיתוי גדול להתמכר לנתיבים נטולי החיכוך של הפנטזיה. מזור מפני מציאות רוחשת, נוכחת, אפלה. הפנטזיה היא מציאות סימביוטית שבה האחר כסוג של "הפרעה-פורייה", לא קיים. רק האני ותשליליו מתקיימים בסוג של נצח נטול התהוות. ההתמכרות לדעתנות, לחידות ותשבצים, למשחקי מחשב, לדרמות טלוויזיה, מנחמת מאותה סיבה עצמה של אי-חיכוך. אפשר להתנחם. ואפשר להתמכר. אלה שני דברים שונים.
- התבגרות: מה שמאפיין את הבגרות הוא דווקא היכולת להיפרד מן המציאות הסימביוטית, ולנוע אל מרחב השייכות הדיאלוגית, שבה האחר הוא בן-שיח ממשי. זהו מעבר אל הפריון, ובהכרח גם אל האפלה של הממשות. הסובייקט הבוגר לומד להפוך את האפלה הזו למנגינת חייו היוצרת. ומה שהוא צריך לעבודתו האחראית קשור לתחום המידות – אומץ לב – נכונות לנוכחות, מוכנות למפגש. זה שונה מן האחיזה הסימביוטית בתוצאה, ומן המשמוע אל תוך המציאות הדעתנית, האופייני לחינוך המצוי.
- פחד להיות בגוף: ההימנעות של האדם מן הממשות, (שהיא השאיפה לחזור למציאות סימביוטית) היא גם ההימנעות מן הגוף, ומהרגשתו. קשה להיות בגוף. להיות בגוף זה להיות חלק ממציאות של אין שליטה, של כאבים והרגשות, להיות מחובר לכאוס לא רק של הגוף, אלא גם של העולם כולו, כי החיבור הפנימי לגוף הוא החיבור לתוהו של עולם הבריאה הרוחש תמיד.
- קשה להיות בגוף: להיות בגוף זה גם להיות בזמן שהוא "משך" מתהווה, שיש בו אשמה, כיווניות, הבשלה, אחריות. קל יותר להיות בפנטזיה שבה אין חדש, וגם אין צורך לדחוף באופן יוצר, הדברים נעים מעצמם. הפנטזיה מאפשרת להיות מחוץ להתפתחות הזמן, מחוץ לתהליך, בילדות נצח. זו מערכת סגורה המרחפת מעל המציאות. החדש, היצירה, לא פולשים אליה פנימה. זה עולם בטוח וחלק גם כשהוא מסוכסך לחלוטין. יש פחד מן היצירה. יש פחד מן היצר. ("יצר לב האדם רע מנעוריו")
- הרגשות ורגשות: הפחד להיות בגוף הוא גם הפחד להרגיש. ובעניין זה אני רוצה להבחין בין הרגשה לרגש. הרגשה היא מה שמביא הגוף המחובר לממשות, המפתח למפגש עם האחר, הטרום מוגדר, המתהווה, הפורה. ההרגשה היא גם התשוקה, והרצון לחיים. רגש לעומת זאת, הוא התרחשות פנימית, ויש לו איכות של מעגל נעול. הוא שואב את תשומת הלב, ומונע מפגש עם הממשי. הרגש, כמו הפנטזיה, הוא סוג של הימנעות מן הממשות.
- הרגשה שגורשה: ומה שלא מסכימים להרגיש אותו, עובר תהליך של גירוש והגליה, של פיצול והדחקה, ובסופו של דבר הוא חוזר אל האדם כ"רגש" – דבר מה שהוא כביכול זר, חזק יותר מן האדם, ומשעבד אותו לדרכיו. כל רגש הוא בעצם הרגשה שלא הסכימו להרגיש אותה והיא נדרשה לצאת לגלות וחזרה בדלת האחורית כרגש. אפשר, דרך זה שמסכימים להרגיש את הרגש גם לזרום במורד השורשים שלו ועד אל ההרגשה המקורית. באופן זה מחזירים את הרגשות הביתה – וחוזרים אל הגוף.
-
הגוף הוא הבית: הגוף הוא הבית. הוא המרחב העצום של החיים, זירת ההתרחשות של חיינו. מה שאנו מתכננים, אותו קוו של תוכניות, ועשיות, שאנו שולטים ומעצבים ומוציאים לפועל, אף על פי שהתרגלו לקרוא לו החיים, הוא רק חוט דק בתוך המארג הזה. (גם המילה יכולה להיות גוף.)
חירות ועבודת אלילים
- מדוע חברתיות הופכת כל כך הרבה פעמים לעבדות? מדוע אנו חוזרים ומתכנסים למודל של אדון-עבד? האם יש לכך סיבות היסטוריות, האם זה סוג של הרגל? האם זה קשור לדבר מה שאנחנו לא מבינים לגבי מה שקורה לאנשים כשהם מתאספים יחדיו? איך קורה שכמעט באופן טבעי ה"המון" נגרר לעבודת אלילים? ראו מה קרה לבני ישראל כשמשה השאיר אותם לבד כמה ימים. מאין הצורך הזה להעריץ, להעביר כוח, לסגוד, להשתעבד?
- אנחנו יצורים חברתיים מאוד. זו המורשת הביולוגית שלנו. רק חיות חברתיות, חיות של עדר, ניתן לביית. מובנה בהן ה"כפתור" הכופף אותם למנהיג, לסמכות. זה הדבר שמנצל המאלף כשהוא מביית חיה, וזה מה שמאפשר להפנט אנשים. אפשר לראות את הרע שבזה ואפשר לראות את הטוב: זה חלק מן הרגישות לאחרים. אנחנו יצורים מושפעים: רגישים לאנשים, רגישים לסביבה האנושית, לאקלים, לאווירה. הכול נוגע בנו – יש לנו את איבר החוש הזה ל"חברתי". טוב או רע, זו עובדה.
- משהו קורה כשאנשים מתכנסים יחדיו, משהו שהוא יותר מאחד ועוד אחד ועוד אחד. יש איזו אנרגיה עודפת, מעין תוצר של אלכימיה מפגשית. מכלול חדש, אווירה, אקלים, תווך אנרגטי, מציאות אחרת. זו אנרגיה חופשית שיש בה פוטנציאל לשכינה ויש בה פוטנציאל לעבודת אלילים. מה הקבוצה מחליטה לעשות עם האנרגיה העודפת הזו, לאן לכוון אותה, זה הרבה תלוי ב"הנהגה". ב"הנהגה" אני מתכוון לכל גורם שיודע לאסוף את האנרגיה הזו ולעשות עמה משהו, לדבר אתה. זה יכול להיות אדם אחד, קבוצה של אנשים, או מרכיב משותף בתוך האנשים.
- האנרגיה העודפת הזו שייכת לאנשים, לכל האנשים. אבל פעמים רבות אנשים מסוימים מתמכרים לכוח שלה, ומנצלים אותה לצרכים אישיים. זה מה שקורה בדרך כלל. וכאן המקום לדבר על מקומו של המנהיג ה"טוב", שהוא תמיד מנהיג לחירות, תפקידו לשרת את הקהילה ולהחזיר את האנרגיה הזו לאנשים. לא לקחת אותה לעצמו. אלא "להעלות" אותה למשהו שכתוצאה ממנה כל הקהילה עולה יחד עמו. הוא, במובן העמוק, השומר שהאנרגיה הזו לא תהפוך לעבודת אלילים. לא תתנקז למקום שבסופו של דבר מחליש את כולם.
- הרבה פעמים דווקא החלקים החלשים מנצלים את האנרגיה הזו. בניגוד למה שחושבים, בעלי העוצמה מעבירים את עוצמתם לחלשים. זה חלק מן ה"טוב" של החברתיות וזה מובנה בכולנו. אנו פועלים בעל כורחנו – מגינים על החלש. ולא תמיד בתבונה. כך נוצרת הרודנות. רודנות, היא תמיד, בסופו של דבר, "עבד כי ימלוך", היא תמיד סוג של פחד שנותנים לו יד. אפילו שזה נראה הפוך לגמרי בדרך כלל. החולשה היא זו שרודה בנו, ועל ידי זה שהיא רוצה בנו היא שומרת על חולשתה.
- האפשרות הזו של קהילה אורגאנית רב-תגית קשורה הרבה להבנה של האנרגיה המשותפת הזו ומה עושים עמה. יש לי הרגשה שאם לא מנהיגים אותה באופן מושכל, באופן טבעי היא הופכת לדבר מה משעבד. כמו כל אנרגיה עודפת היא פשוט זורמת מעצמה לנקודות הצומת החלשות, ומשם לרודנות.
- אף על פי שהאנרגיה הזו היא אנרגיה עודפת שלא שייכת לאף אחד מסוים, היא בכל זאת קשורה לכולם והם מזינים אותה. בכוחם לבחור שלא תפנה לעבודת אלילים של רודנות. זה דורש בעיקר דבר אחד – יושר. אם אנשים היו ישרים לא הייתה יכולה להתקיים רודנות בעולם. היושר הוא יותר מאשר "אמירת אמת". יושר, כנות, אותנטיות, הם כולם ביטוי לכך שהמעשה של אדם נשאר מחובר למקורו בצינור ישר. משמע גם האנרגיה הקבוצתית העודפת על כל מה שהיא כוללת בנוסף, נשארת מחוברת למקורה, משמע יש שם מישהו אחראי לה. בתור התחלה, כל מי שהוא חלק ממעגל הקהילה, ובהמשך, או במקרי מפתח מסוימים, המנהיג של הקהילה. כאשר אנחנו אוספים קבוצה של בני נוער יחדיו, המנהיג באופן טבעי הוא האדם המבוגר שאסף אותם. ויש לו אחריות להנהיג לחירות. לא לאפשר לאנרגיה הזו לרתום את עצמה לעבודת שיעבוד של כולם. זה דומה לדמויות שבפנים. כשלומדים להכיר את הדמויות שבפנים, ומסכימים לריבוי הפנים של האישיות, כשמוכנים להקשיב להן, גם אפשר שהן לא תשלוטנה ותדכאנה. אנרגיה ללא כתובת, באופן טבעי תביא לרודנות, עד שלא נסכים להיות ישרים במפגש עמה.
- קהילה אורגאנית רב תגית, רב ערכית, שבה לכל אחד מקום משלו היא קהילה שהאנרגיה הקבוצתית שלה חוזרת לאנשים כדי להעצים את היחיד, היא לא נאספת מסביב לערך האחד, לאמת האחת, לצבע האחד, היא לא רודה באנשים. זהו מקומה של השכינה המברכת. אי אפשר לצוות חירות, אפשר רק לברך. אם מדובר בציווי, הרי שמדובר ברודנות. מקום שבו אנשים לא אוחזים זה בזה כדי למצוא את מקומם המיוחד. מיוחדות היא סטטית, היא קשורה בשימור. ייחודיות היא דינמית. ובמקום שבו יש הסכמה לייחודיות יש גם הסכמה לתנועה, להשתנות, ואנו מסוגלים להסכים לחירות של האחר.
חשד אי האהבה
- כאשר אדם אוהב מישהו והוא נאהב על ידו, והאהבה שלמה ופורחת, ופתאום עולה חשד, כמו בור קטן – דליפה של אנרגיה – "שמא בעצם היא לא אוהבת אותי? (כלומר לא עד הסוף, לא בשלמות, לא בלא תנאי)", הנה, זה הדבר שאני מכנה "חשד-אי-האהבה". אני מדגים את החשד הזה דרך אהבת זוג, אבל הוא בעל תצורה אנרגטית מסוימת המופיעה גם מחוץ להקשר הזוגי – זו אותה נפילת לב שמא משהו לא בסדר. לפעמים זה פחות דרמטי, רק מחשבה אגבית שהאדם אינו ראוי, שהעולם הוא לא חג, שאין מספיק מקום בתוכו לכולם.
- פעמים רבות תנופת המשמעות מתעכבת ומתפוררת כתוצאה ממחשבות ועניינים טפיליים הגוזלים אנרגיה רבה. אדם מופיע מול קהל, ובמקום לבטא את עצמו במיטבו, כל מני מחשבות של פחד והתרגשות מפריעות לו בביצועו. הוא יכול כמובן להלחם בכל המחשבות הטפיליות המושכות את תשומת לבו, אבל מאבק זה עצמו הוא עוד גורם השואב אנרגיה.
- במיוחד בהתחלה, כשהמשמעות עוד לא צברה מספיק תנופה כדי להמיר את ההפרעות לחומר הגלם של תנועתה, הופכים ההפרעות הלו למעכבים, ומפרקים, לא מאפשרים תנועה קולחת ובריאה. אני קורא לכל ההפרעות הללו, כל המחשבות הטפיליות, כל הגורמים שמחבלים בתנופת המשמעות והיצירה, בשם "חשדות". חשד ולא סתם הפרעה, כי האדם הוא "מי", ומתוקף היותו מי (ולא מה) ההפרעה אינה רק עניין מכאני – כמו גרגיר חול במכונה, או ג'וק במחשב – אלא תמיד בעלת גוון מוסרי – צביטת לב.
- לעשות, ליצור, לפעול, פירושו להצליח להתמקד – לאסוף אל תנועה אחת מרכיבים שונים הבאים משטח גדול, ולהצליח לרכז באופן זה את האנרגיה למקום אחד. ראו את הילד במשחקו, את האומן במלאכתו. ואילו החשד – המחשבה הטפילית – מפזר ומפורר את העשייה בעצם תנופתה. הוא יכול להיות מאוד קטן, כמעט לא מובחן במודע, אבל דווקא משום כך כוחו. כמו חור קטן במערכת פנאומטית – דליפת אוויר זעירה – יכולה להיות לו השפעה מיידית ודרמטית בקנה מידה גדול. תנופת המשמעות ממנפת דברים מאוד זעירים לכדי משמעות. כשסחפה עמה את החשד כאחד ממרכיביה גם נתנה לו קיום המזיק לה מבפנים. באופן זה הוא החל לחתור, לכרסם, להחליש, וסופו להפיל.
- והנה אני אומר שכל החשדות הם צורות שונות של חשד-אי-האהבה. נפילת האנרגיה קשורה לחשד שמא אני לא נאהב, ומשום כך אין לי זכות לעשות את מה שאני עושה. מיד נחלש הכוח היוצר, אותו מנוע פנימי של תשומת לב שיש בכוחו להפוך חומר גלם סתמי (רע) לתנופת משמעות (טוב). ובאמת כל חשד-אי-אהבה הוא שיקוף של אי אהבה עצמית. הוא יונק את כוחו מן הסיפור הרע שהאדם מספר על עצמו. הוא אמנם מאשים את האחר שהוא לא אוהב אותו, אבל הוא כועס עליו כי בסתר לבו הוא יודע שהאחר צודק – הוא לא ראוי לאהבה. אם זה היה הפוך, משמע, אם היה יודע בוודאות שהוא ראוי לאהבה, אי אהבתו של האחר הייתה רק בלבול של האחר, בעיה שלו.
- ואם כן: החשד מסיט ומפזר את תשומת ליבנו, מפורר את אנרגיית העשייה שלנו, ומקשה עלינו להגשים את רצוננו. כל חשד הוא חשד-אי-אהבה (אין לי מספיק אנרגיה כי הדבר לא רצוי (לא נאהב)). וכל חשד אי-אהבה הוא אי-אהבה-עצמית (זה לא בגלל שהאחרים לא מאשרים שאין לי אנרגיה לעשות, זה בגללי, אני הוא שמכה בעצמי, שמפורר את עצמי, שלא אוהב את עצמי). ההחלשה לא טמונה במחשבה שאני יכול לטעות או להיכשל, אלא במשמעות שיכולה להיות לכישלון זה – היא סודקת, מזכירה, מבהירה ששום דבר לא נשכח ולא נסלח – אי האהבה העצמית עדיין כאן.
- ומה עושים? במקום לחשוד אפשר להאמין. ברור שאנחנו גם טועים, אבל זו זכותנו לטעות וללמוד, הטעות תמיד תהיה שם, עוזרת לתנועה מהטוב אל הטוב-יותר, דווקא מכיוון שאין "טוב ביותר". הפנמנו שאנחנו לא רצויים, שאנחנו צריכים לבקש רשות כדי להיות, שאחרים צריכים לאשר, ולכן אנחנו זקוקים לאהבתם. ובכן אנחנו לא. אנו מקבלים את אישורנו רק מבורא עולם. והוא נתן לכל אחד מאתנו אישור עקרוני ומוחלט – הננו אהובים. מה שעושה אותנו אהובים הוא האחריות שלנו לאהבתנו העצמית. כוחנו לא לחשוד בעצמנו. להמשיך לחתור את היותר טוב, מתוך הטוב שהוא אנחנו.
- כך גם "ואהבת לרעך כמוך". נאמר "לרעך", לא נאמר "את רעך". ומה הפירוש של ה"ל"? ה"ל" הוא סימן לכתובת – כמו לך לשם, בוא לכאן, תסתכל לשם, תאהב לשם, תאהב לרעך. משמע, האחר הוא רק הכתובת שאליה מפנים את זרימת האהבה ולא הסיבה או הנושא של האהבה. וכשנאמר ואהבת לרעך כמוך – לזה הכוונה: שתסכים להיות כמו שאתה – אוהב, כי זה עם מה שיש לך לאהוב, עם עצמך, וברגע שאתה מסכים להיות מי שאתה ממילא גם זורמת אהבתך.
- וזה, אם כן, נתון בידנו: לפעול מתוך קרקע האהבה העצמית, בלא לפרנס את הסיפור הרע, ובלא לסחוף יחד עם תנופת המשמעות את החשדות והמחשבות הטפיליות המכרסמות ביכולת שלנו לפעול ולהגשים – לבטא את מי שאנחנו באופן מלא ומברך.
התמכרות
- תנועת ההתמכרות היא תנועה אופיינית וניתן לזהות אותה ברבדים שונים של הגוף-נפש. יש מקומות שאנחנו מזהים אותה במובהק, ויש מקומות סמויים יותר שם היא פועלת בלא פחות עוצמה אבל חבויה מפנינו – אנחנו לא מזהים שזה מה שאנחנו עושים – מתמכרים. ממילא גם לא מזהים את ההשלכות של תנועת הנפש הזו על חיינו.
- ומעניין לבחון את מנגנון ההתמכרות, את האופן שבו הוא מפתה אותנו ועובד עלינו. לבחון אותו לא רק דרך התוכן שיכול בקלות להוליך שולל, ולא דרך צורה מסוימת, אלא ישירות – דרך החתימה האנרגטית, כתחושה גופנית, וכהכרעה מוסרית – כתנועת נפש שנושאת עמה את הסרת האחריות, ערפול החושים, והצמדות למתיקות. לפעמים זה עניין דק שבדקים, קשה לזיהוי, אבל לא הגודל קובע, הכיוון קובע, הוא שעושה את ההתמכרות להתמכרות.
- זהו אקט של נפילת אנרגיה, של וויתור על אחריות, של שכחה עצמית. אקט של מסירת האנרגיה לידי אמת סימביוטית. סיפור שמבטיח מחסה ובטחון מנקודת מבט ילדית. הסיפור הזה בדרך כלל מציע עצמו כלוגיקה דו ערכית, הוא מפתה את האדם דרך זה שהוא גורם לו להאמין שיש רק שתי אפשרויות: "מה, אתה בוחר, להתאפק, להימנע מן הסיגריה הבאה, לסבול כאדם בוגר בריא ושקול, או ליהנות מן החיים כאן ועכשיו?" ומרוב המאבק שניטש כביכול בין שתי האפשרויות, נסחף האדם אל תוך הלוגיקה הסיפורית, ומאבד את חירותו האמיתית, שנמצאת לא כאן ולא כאן, אלא באפשרות השלישית.
- קשה לנסח את האפשרות השלישית הזו במילים, אבל הגילוי שלה הוא התנועה ההפוכה לתנועת ההתמכרות. זה הגילוי של האדם את עצמו, ההתעוררות לחירותו, וההבנה שחירותו לא נמצאת בכלל בשתי ההצעות שמציעה לו הסימביוטיקה, אלה שחוצות בין אני ללא-אני. אין מקום שהוא צריך להיכנס אליו ולהשאיר את ה"אני" שלו מאחור. הלוגיקה הזו שאומרת לו לבחור בין האפשרות להיות נאמן לעצמו (אבל להזיק לעצמו) לבין להתנכר לעצמו (אבל להיות בריא, בוגר, חכם) מזויפת.
- בכל התמכרות יש מתן כוח מוגבר ל"מצב העניינים", לדימוי, לתמונה יפה, לעניין סטטי. כל התמכרות תוקעת את האדם בסיפור דו ערכי של אני/לא-אני, כביכול יש איזה מקום בעולם, איזה עניין בעולם, שהאדם יכול להיות בו "לא אני". הגמילה לא קשורה לפתרון סטטי – תמונה חדשה, אלא גואלת את האדם באמצעות התנועה, תנועת האני המביע, היוצר, הממיס את קליפת הסיפור על הדיכוטומיה הדו-ערכית שלו. זו האפשרות השלישית.
- לאדם אין כוח לעמוד בפני מנת-הסם הבאה בגלל הלוגיקה שכפה על עצמו. בטח, יש גם מרכיבים פיסיולוגיים, אבל הרבה יותר ישנו הסיפור. הסיפור הוא תמיד מן הסוג הלא אוהב את עצמו וממתין שיאהבו אותו. (במילא אך אחד לא אוהב אותי, אז לפחות שאני אפנק את עצמי). תהליך הגמילה הוא לא תהליך של מאמץ מפרך, של הימנעות מ"אני". אם זה היה כך אז באמת מה הוא שווה? אם אני נמצא בסם וה"לא אני" נמצא מחוצה לו, מה הרווחתי אם נגמלתי? לא, תהליך הגמילה הוא תהליך של גאולה. תהליך של הפרכת הדיכוטומיה אני/לא-אני. ומעבר לאני רחב ועקרוני יותר. אני ללא תנאי.
- יש כל מני דברים שאנחנו לא מזהים בדרך כלל כהתמכרות, ועדיין זו התמכרות. ביקורתיות, למשל, (תלונתיות לסוגיה) היא התמכרות. הלקאה עצמית היא התמכרות. סבל, לא פעם הוא התמכרות. פנטזיות הן התמכרות. כולם הם תחליפי חיים, נועדו לדחות את המפגש עם הממש. בכולם יש את הטעם המתקתק של הסימביוטיקה. בדיוק אותו טעם שיש למחשבות הילד שמדמיין איך הוא ימות והוריו יבכו ויהיו עצובים בהלוויה שלו – מגיע להם! בפעם הבאה שילמדו להתייחס אלי יותר יפה! הילד מדמיין ויונק מן הטעם המופלא של הפנטזיה הזו, מנחם את עצמו.
- אין הבדל בין התמכרות להתמכרות. התמכרות לסמים, התמכרות לטלוויזיה, לאוכל, הכול בא מאותו חשד של אי אהבה. אבל האדם הוא לא קורבן של אי אהבה – זו עמדה ילדית. הוא הנו המסוגל לאהוב תמיד – זה הפירוש של להיות אני. זה תמיד סוג של "הענשה", של היעשות קורבן, של התיילדות, של אי נכונות לקחת אחריות, מעשה המותיר את הכוח לאהוב בידי אחרים. כל פעם שהאדם רואה את עצמו כקורבן, הוא מתמכר. זו לא הגדרה תיאורטית – זה מעשה אנרגטי ממשי שהוא עושה. כל פעם שהוא רואה עצמו כקורבן, שיחפש מתי ואיך עשה את תנועת ההתמכרות שהביאה אותו למצב זה.
- התמכרות פועלת על הציר אחריות-אשמה. לכאורה כשאדם מסיר מעל עצמו אחריות הוא גם זוכה מאשמה. ובמובן זה זכה במנת חירות (חירות מאשמה). אבל זו חירות של ילד מסתתר. ואילו חירות של מבוגר היא ההתייצבות דיאלוגית, וערנות נוכחת, שבה החירות והאחריות הן מאותו צד עצמו. ותחושת האשמה מובנת גם היא כסוג של התמכרות.
- לא די להגיד את כל הדברים הללו. צריך לעקוב אחר דוגמאות. לפתח את חוש הריח. ללמוד לזהות את המעשה שהאדם עושה כבדרך אגב, את האופן המיוחד שבו הוא רגיל להתמכר.
פעולת הפרשנות והמשמעות
- אדם מושך קלף באופן מקרי מחפיסת קלפים, ומקבל תמונה ואולי גם מילה. מה לו ולתמונה זו ומילה זו? ומדוע שיחפש כאן משמעות? האם נטען שיש כאן מישהו או משהו שכיוון את בחירת הקלף ורצה להגיד לו בזה משהו?
- ובכל זאת הוא מתעמק בקלף. עושה לו פרשנות, מדובב אותו, קורא בו, דורש בו והנה פתאום נדלק מובן חדש. המובן הזה, הוא משוכנע, אינו מקרי. הוא ממש המתין לו.
- אבל מנקודת מבט אחרת, רגילה יותר, שום מובן לא המתין לו בקלף. זה הוא שהמציא את המובן והעניק אותו לקלף, תוך שהוא מטיל מדימויי רוחו ומשאלות ליבו על עניין דומם ומקרי לחלוטין.
- אדם קורא טכסט. הוא הופך במילים ודורש בהן עד שהן מעלות תילי תילים של משמעויות. זהו מעשה מפואר המרבה לו תהילה, אבל איזה ערך יש לו מלבד הערך האומנותי בידורי שבדבר? ברור לכל שכשם שניתן היה לדרוש כך, היה גם ניתן לדרוש אחרת, וגם עוד אחרת, ובעצם הטכסט גמיש מספיק להזין אינספור מיני פיתולי שכל, שעשועי חוכמה, ופלפולי שפה. איזה ערך יש אם כן למעשה זה?
- ובכל זאת אי אפשר להתעלם. אמנם יש פרשנויות שהן משחק מוחצן, אבל יש אחרות שהן התגלות. רובן אולי הן לא יותר מקליפה שמדביקים לדבר – לבוש שכמותו יכולים גם להיות רבים אחרים, הכל לפי צוו האופנה והקהל – אבל יש אחרות שהן מעשה של קילוף החותר עמוק וחושף את האמת במלוא תלת ממדיותה החיה והמדברת.
- אך מה טבעה של פרשנות חושפת זו? מה היא עושה בפועל, וכיצד היא יכולה להפוך עניין מקרי לכאורה, למפגש גורלי, מבשר, מדויק, שמשמעויותיו התמירות ממשיכות להדהד עוד שנים רבות לאחר מכן? וגם – אם זה מעשה שנעשה מהצד של האדם, כיצד פתאום זה הופך בדיעבד, בפעולה לאחור, לעניין לא מקרי שכביכול היה צפון בצד של המציאות? ההגיון מתקשה להבין – מקרי או לא מקרי?
- ואולי המפתח להבנת החידה טמון בכך שהממשות היא דיאלוגית במהותה – האדם לא רק נתקל בה, אלא שרוי בשיחה. והיא מזמינה אותו ללא הרף לדיבור, לוחשת לו ואליו, מבשרת לו תמיד.
- אלא מה – חומות של הסתר מגינים על האדם מפני פגיעתם של ה"אותות". וכאשר אדם, במסירות רבה דורש במציאות, וממקד את תשומת לבו, אפשר שיקרה הנס ויקרע צוהר במעטה החומה. באותה עת יסתבר לו שמדברים אליו והוא יוכל לאחוז בקצה חוט השיחה ולהשתתף בה.
- אם רוצים אפשר לנסח זאת כך: המציאות כל הזמן רוצה לדבר אל האדם ומנצלת כל סדק כדי לפרוץ אל תודעתו. ואם זה קלף או מילה או ספר, או אירוע, זה לא משנה. הקלף אולי מקרי, אבל הדיבור שהוא חושף הוא לא מקרי. למציאות יש דרכים רבות להגיד את מה שהיא רוצה להגיד והיא משתמשת בכל הנקרה בדרכה. ויותר משהיא רוצה להגיד לו דבר זה או אחר, היא רוצה לשוחח עמו, לחוש בנוכחותו, לבטא את אהבתה, להשיב לשאלתו, ולשאול לתשובתו.
- ופעולת הפרשנות והדרישה מבטאת רצון להשתתף בשיחה. גם אם האדם אינו שומע עדיין – הוא רוצה לשמוע. והזיקה שהוא מכונן ברצון זה ובעשייה זו, שופכת (גם בפעולה לאחור) חיותה על הדברים שהיו רק אמצעים לשיחה, והופכת עניין מקרי לעניין גורלי. והוא עניין ההשגחה הפרטית.
- אפשר להסתכל על פעולת הפרשנות כתהליך של מיקוד הפותח צינור דרכו זורם כעת משהו שהוא יותר מן הצינור עצמו. ואמנם אנחנו המוגבלים נחזור ונצמד לצינור, שהרי התוכן העובר בצינור הוא במובנים רבים בלתי מושג, אבל את ערכו מקבל הצינור מן החיות והנוכחות והקדושה שעוברת דרכו.
- תאמרו, טוב היה הדבר לשעתו, לרגע התרחשותו, רק ככלי ואמצעי, אבל הנה יום חדש, ומה ערך יש כעת למילה שהתגלתה, לפרשנות שהתהוותה, לתובנה שהתבהרה? אין היא אלא עקבה דוממת. אכן כן, ובכל זאת לא סתם עקבה אלא עקבה של התגלות וזכר אלוהים עדיין רוחש בקרבה. לא רק דבר שהיה ונגמר, אלא זיכרון חי שחוזר ומחדש את עצמו, ונדלק מחדש. ועל כן יש גם ערך להגות בהם יומם ולילה.
- ומה שעושה את ההבדל בין פרשנות פותחת צוהר, לכזו שרק מוסיפה עוד קליפה, קשור למקום שממנו האדם מקשיב ומאמין, מפרש ודורש – לשורש המוסרי של חיפושו. בו זמנית זו גם הסכמתו להיות כתובת, ונכונותו לקבל את ברכתה של המציאות, אשר מאפשר לו להיות שותף בהתגלותה.
התניה
- אני רוצה להפנות את תשומת הלב לעניין מאוד פשוט, ויחד עם זאת כובש עולם ומבלבל. אני מתכוון לאופן שבו אנו נוטים להבין את מקומנו בעולם באופן מותנה. עניין פשוט ולכאורה לא מתוחכם, ודווקא משום כך נופלים לו קורבן. וזה הולך עמוק מאוד.
- בפשוט של העניין מדובר בזה שהאדם הפנים את האמונה שעל מנת שיהיה לו מקום בעולם עליו לעשות או להיות דבר זה או אחר. משמע: רק אם הוא יהיה כך וכך הוא יהיה זכאי לקיומו. עד אז הוא בגדר ספק הנזקק להוכחה.
- ה"רק אם" הזה משתנה מאדם לאדם: רק אם יהיה טוב, רק אם יעשה מדיטציה, רק אם יהיה נחמד, רק אם יהיו לו החברים הנכונים, רק אם ידע ולא יתבלבל, רק אם יאהב, רק אם יעבוד על עצמו, יתמיד, ישכלל, ישתפר, לא ישתטה, יצליח, יהיה טוב, יהיה חזק, לא קמצן, נדיב, לא רמאי – רק אז אפשר יהיה לאשר שמגיע לו להיות. לכל אחד רק-אם משלו, אבל באמת התוכן בכלל לא משנה. התניה היא התניה.
- המבלבל של העניין הוא שיש מנגנון שלם, רציונאלי ורגשי, הטורח להסתיר שמדובר בהתניה אישית. זה נעשה כאורח חיים ונחווה כתפיסת עולם. המנגנון הזה משלח את האדם לעבודה. איך אומרים – העבודה משחררת – ובכן, במקום לעצור ולהתבונן הוא עמל להשתחרר. ובאותו עמל עצמו מעמיק את ההתניה. זו האחרונה משלחת אותו ביתר עוצמה להמשיך לעשות את המעשה הזה – הס מלעצור, כי כל עצירה עוד עלולה…
- כי רק אם אמלא את לשון ההתניה אהיה זכאי לאהבה, אהיה זכאי להתקיים, יהיה לי מקום משלי בעולם, ירשו לי להיות אני. ואם כן – לעבודה, אם אעמול כראוי, אני עשוי עוד אצליח.
- ומבחינה אנרגטית – אם לחזור ולהסתכל על הדברים באופן ישיר – אותה עבודה של "עשיית מקום בעזרת ההתניה" לא רק שלא עושה מקום – היא מצרה מאוד. את הצרות הזו אפשר לאבחן באופן ישיר. אפשר לחוש – הנה אדם שאין אצלו בכלל מקום, ונפשו רזה ומצומקה, בקושי רב הוא יכול להרחיב את חזהו לנשום. אצלו, כך נדמה, הכל בגנבה. והוא עוד ממשיך להכביד על עצמו כשהוא אומר שהכל עניין של עבודה, עוד שנה שנתיים, ילמד את זה ואת זה, יעבוד על בעיותיו הפסיכולוגיות, ימצא חבר או חברה, יתפרנס כראוי, יחזיק מעמד עוד קצת ואז יוכל לצאת לאור, להגיד – הנה, עמלתי וטרחתי, וכעת מגיע לי. מילאתי את חלקי, כעת קיימו את הבטחתכם. כדאי שיקרא מחדש את החוזה, יגלה שאף אחד לא הבטיח דבר, רק אמרו שאולי, ויראו, וישתדלו, אבל בכל אופן שלא יצפה לדבר, כי בכלל גם הוא לא לגמרי עד הסוף, ושם יש עוד שארית של אי-נדיבות, וקצת אגוצנטריות, שלא יחשוב שלא רואים. בקיצור, לא.
- ואני רוצה לזעוק את זעקתה של הנפש. כי היא לא סובלת בכלל שום תנאי, רק חירות גמורה. אפילו לא זנב של תנאי. היא צריכה להרגיש ולדעת שהיא, כמו שהיא, ללא עבודה וללא הוכחה, ללא התניה, וללא דאגה – יש לה כבר מקום מלא, ומלא מקום. והיא אהובה וראויה, ורצויה. סתם כך, ללא סיבה והצדקה, רק מעצם חיובה. וזו זכותה מלידה – להיות, והיא לא צריכה לבקש על כך רשות מאיש. לא חוזה ולא אישור – מנערת מעצמה הכל – שלה הוא העולם.
- ההתניה היא עבודה זרה. זרה לנפש, זרה לעולם. האדם מדמה שהוא חותר אל האינטימיות, ורק דואג לתנאים שיאפשרו אותה, אבל בעצם הוא עוסק בבניית "מבני-תנאי" שאל תוכם הוא אוגר את כל פרות התנייתו. מבני תנאי אלה הם תחליפי חיים, סוכנים זרים שממלאים את העולם, וגונבים מן האדם החי את מקומו. הנה היא עבודת האלילים שאנו מפרנסים השכם והערב.
- והחירות היא כאן ועכשיו וללא תנאי בכלל. לא דבר שצריך להוכיח אותו אלא הכרעה של אמונה. כי כשם שעבודת ההתניה היא הכרעה מוסרית, כך גם האומץ להגיד הנני! – להסכים להיות אור זורח – גם זו הכרעה מוסרית, ואיש אינו יכול לתת לה רשות מבחוץ או להוכיח את כדאיותה ותועלתה – כל אלה עדיין בבחינת עבודה זרה.
- במילים אחרות: אדם לא עושה לעצמו מקום בעולם על ידי זה שהוא מפנים את האמונה שאין לו מקום ואז משלח את עצמו לעבודת ה"ניפוח". כי מה שיוצא מן המנוע של האין-מקום – כל הניפוח הזה – רק יעשה עוד אין-מקום. (קיפוח-ניפוח מוליד רק עוד קיפוח). במקום זה אפשר לפזר את אמונת ההתניה ולגלות מחדש שמראש וללא תנאי כבר יש מקום – לא צריך לנפח, לא צריך להוכיח, לא צריך לעבוד. ממנוע יש-מקום אפשר להתחיל לחיות בפשטות, לא להתפתות לתת יד לעבודת ההתניה המבלבלת. אפילו לא קמצוץ. ואז אפשר להתחיל לדבר. לדבר על איך עושים חיים, ואיך מתפרנסים, ואיך משחקים, ואיך אוהבים, ואיך מברכים אחרים, ללמוד את אומנות חכמת האהבה. וללמוד איך עושים את כל זה משורש מקום (אמונה), מבלי להתבלבל.
אחריות
- שונה האדם מן הכלב, שהכלב, אם יהיה סמרטוט רטוב במלונתו, רק יצטופף בשארית המלונה כדי להימנע ממגעו, והאדם פשוט יזיז אותו. בכך יבטא את יכולתו לא רק להסתגל לסביבתו אלא גם לשנות אותה. יכולת אנושית זו שנראית לנו כה מובנת מאיליה היא למעשה עניין מאוד מורכב, וכמו כל כלי רב-עוצמה – היא יכולה לברך אבל יכולה גם לפגוע.
- זו יכולת מורכבת, היא דורשת התרחקות, התנתקות, ניתוח, דמיון, שפה, ומיומנות שימוש בכלים. כולם שלובים זה בזה ומצטרפים לתנועת נפש אחת שהיא לא רק מקבלת ולא רק מתקשרת, אלא גם מהנדסת. זו איכות מובחנת, סוג של יחס אל העולם, התרחשות אנרגטית בעלת גוון מסוים, אופי של הוויה, התכוונות וזיקה. והאיכות הזו, כמו סם או תרופה חזקה, יש מינון שמעבר לו היא משפיעה לרעה.
- תנועת הנפש הזו עושה את ה"עושה", ועושה את המרחק המקבילי ונטול האישיות, ומכנסת את מחשבת האדם לקו, וממלאת אותו באשליית השליטה. עכשיו כל זה לאט.
- היא עושה את ה"עושה". כמו ירית אקדח שלא רק שולחת את הכדור קדימה, אלא גם מרתיעה את האקדח אחורה. הוא אותו כיווץ של מאמץ, ורתיעה של אי שייכות, וחרדת האשמה, והאחריות המיותרת.
- ועושה את המרחק המקבילי, הוא אותה מציאות של סיבות ותוצאות בלתי אישיות הניצבות מוחצנות זו לזו, מנוכרות זו לזו, מפעילות זו את זו. והמרחק הוא המרחק בין סיבה לתוצאה – מרחק פיסיקלי שותק. באופן זה כל העולם נתפס כתוצאה, והאדם סיבה בתוכו.
- ומכנסת את מחשבת האדם לקו. ששוב אינו רואה את מלאות הקיום המשתרע על פני מרחב תלת ממדי, אלא רק את הקו של מעשיו שקושרים בין סיבה לתוצאה באופן הדוק ומסלולי.
- ומכאן פתוחה הדרך לאשליית השליטה – המחשבה הכפולה הזו: שהאדם יכול לשלוט במציאות, ושזה תפקידו. משמע, על זה הוא נבחן, מתוך זה הוא מוערך, וכאן הוא מקבל את זהותו – כאחראי, כגורם, כדוחף, כסיבה.
- הכיווץ הוא גל קטנטן בתוך ים. האדם לא אחראי על הים. הוא לא מקור המציאות ולא השולט בה. מוטב לומר בקנה מידה רחב: הדברים פשוט קורים. והאדם נסחף בים. ועל מנת להבין עד כמה זה כך, יש לחזור ולהתיר. להבין תחילה שמרחב החיים הוא עצום ומכיל אינספור דברים. בשעה שהוא עסוק בתכנון משימתו הבאה, כאילו בזה מתמצה האדם, מיליארדי תאים פועלים בגופו, רוחשים בדיבור עם האוויר, עם מראות וקולות. ליבו פועם, קיבתו מעכלת, ריאותיו נושמות. אינספור מרכיבים סביבתיים השלובים זה בזה ומקיימים באורח פלא ותמידי אותו ואת העולם התומך בקיומו. על שום דבר מכל זה אין לו שליטה, על שום דבר מזה הוא לא אחראי. והמעט שבמעט שנראה שיש לו שליטה עליו, מוליך אותו שולל, מצר את מבטו, מכנס את מחשבתו אל אותו משעול צר, שכביכול מייצג את מעשיו ואת מי שהוא בתור "עושה".
- הוא הנו כל הרוחב הזה. המשעול הוא רק אשליה. כל מה שהוא חושב שנמצא בשליטתו, בעצם בעיקר עובר דרכו. לא רצונו מתבצע – רצונה של המציאות. הוא רק מרכיב זעיר בהתרחשותה, ורצונו ושליטתו הם רק עוד היבט של רצונה. אפשר אם כן להתיר את חווית המרחב המקבילי ולחזור אל מרחב הלב, הדיבור, האהבה. ללמוד להישען על היש.
- כי גם אם אין לאדם יכולת לשלוט במציאות יש לו יכולת לדבר אתה, להשפיע ממקורו הוא. כי כן, יש דבר כזה שנקרא "אני", והוא שונה מן הכיווץ של ה"עושה". האני הזה הוא מעיין נובע, יצירה, בן שיח, לא מהנדס. כוחו הוא ביכולתו לבקש, להקשיב, לנוע עם הזרמים ולנווט בתוכם. עדיין זהו רצונה של המציאות שקורה, אבל כשמדברים עמה היא שמחה להיעתר לרצונו. ותהליך ההתבגרות הוא התהליך בו לומד האדם להרפות מן האחיזה הסימביוטית בתוצאה, ומצמצם את אשליית השליטה לטובת הגדלת מרחב הדיבור והניווט. לא שולט – מברך, לא רודן – מנהיג.
- לא מתוך פעולת ההנדוס משפיע האדם על המציאות, אלא משורש המוסר של פעולתו. אלה הזרעים האמיתיים שעתידים לנבוט כאן ולא קליפת המעשים החיצוניים. וזה העמוק ביותר שאדם יכול ללכת במעשיו – אל שורש המוסר שלהם.
- ובתור דוגמאות אפשר לבחון ענייני יומיום, לבחון צעד צעד עד כמה עמוקה אשליית השליטה, ואפשר גם להביט מלמעלה, על מהלך ההיסטוריה או על דרכו של אדם ולראות עד כמה בעצם מלידה ועד מוות הדברים פשוט קרו – לא הוא יצר אותם.
הורות מנהיגה לחירות
- העולם רצוף פרידות. אם תרצו כל מעבר הוא סוג של פרידה, מן הבית החוצה, מן החוץ אל הרכב, מן העגלה אל השביל, מערות לשינה. לעשות צרכים זה פרידה, להתקלח זו פרידה, ללדת זה פרידה, למות זה פרידה. ובמה שנוגע להורות, כל מעבר כזה מזמין "לתרגל" את מהות ההורות כתהליך של פרידה-לא-ניתוק.
- כשדברים נתקעים: הנה פעוט שמצא מקל וכעת הוא משתמש בו כדי להכות בשולחן. כל פעם שהוא עושה זאת הוא מביט באמו שאומרת לו "לא". קצת מחייך ואחר כך רציני, כאילו איזו רוח חדרה בו, הוא שב להכות במשנה מרץ. היא מאיימת שתיקח את המקל. והוא דווקא. וכשהיא באה הוא בורח בזעקות, לא מקשיב להסברים על שולחן ועל רעש. היא מרפה, הולכת למקום אחר, רק כדי לגלות שמקץ דקה הוא שב להכות. היא מרגישה חסרת אונים. אם תעזוב, ימשיך להרביץ והיא תרגיש מובסת. אם תתעקש, תתחולל פה דרמה. אין לה כוח לזה, הייתה לה תקווה לשעה שקטה. בכל זאת היא לוקחת, מניחה במקום גבוה. והוא, בכעס ובבכי, מושך כסא לעלות להגיע. הם במלחמה, זה ברור. אבל על מה ולמה, ומה בכלל?
- על מנת להבין מעט יותר את המלחמה הזו אפשר להתבונן על מה שקורה לאם. כשהיא רואה אותו חובט, מיד נדלק אצלה משהו. היא לא יודעת, אבל אותו דבר שנדלק אצלה ישר עושה גם משהו לבנה. אף על פי שהם נפרדים יש חוט של זיקה הקושר ביניהם. כמו שני חלקיקים אלמנטריים הנמצאים במרחק, תנועה זעירה של האחד היא בו זמנית תנועה מקבילה ומשלימה של השני. מערכת אחת הם, ריקוד אחד. זה לא קשור לדברים חיצוניים שרואים זה קשור לדקויות שעושות הבדל. אולי בהתחלה הוא עוד עשה את זה כשעשוע, אבל עכשיו ברור ממבטו ובכלל שהוא עושה את זה לאם. מה הוא אומר לה? מה הוא מתקשר? והאֵם, גם היא עושה את זה לו. הם סבוכים זה בזה, מפעילים זה את זה, לא מצליחים להפריד זרועות.
- ומה שנדלק אצל האם ומכעיס אותה וסוחף אותה הוא מורכב ולא היום נולד. זה חלק ממערכת יחסים ארוכה. שלה אתו. אבל גם שלה עם הוריה, ועם העולם בכלל. הבן החובט מעלה גלים בסיפורים על ילדים לא מחונכים, על הורים שלא יודעים לשים גבולות, על נשים קורבניות, על חיים של כשלון. כל זה מנמיך ומחליש אותה. היא לא תיתן לילד קטן לעשות לה את זה. אבל בפועל זה בדיוק מה שקורה.
- והפעוט אף שאינו יכול לנחש את כל זה לפרטיו, מרגיש משהו, משהו שמפעיל גם אותו. וכך שניהם נסחפים למאבק של כוח הלוכד אותם בתבנית קשיחה, מסתבכת, לא משחררת, לא פורייה. מאבק של דמויות בסיפור שמצד עצמו הוא לא חשוב לאף אחד מהם, ובכל זאת גבר עליהם. לא האם ולא הילד שולטים – זו המלחמה ששולטת, פחדיהם ובדידותם. האם באמת כל כך חשוב לילד להכות בשולחן? לא. גם לא רצון לתשומת לב. זה משהו שקשור למתרחש באם ולמנגנון הסיפורי שלכד אותם והציב אותם זה כנגד זה. הוא רוצה כי היא לא רוצה, והיא לא רוצה כי הוא רוצה. ובכל מקרה לא רצונם הוא. במציאות רצון לא סותר רצון.
- ולילד יש תמיד שתי בקשות. ברמה השטוחה הוא רוצה את המקל, ושלא יגבילו אותו. אבל ברמה עמוקה יותר הוא רוצה מנהיגות נוכחת. שני הדברים: מנהיגות, ונוכחות.
- איך מתירים את הפקעת? אפשר גם לשאול: איך מראש לא נכנסים אליה? שזה נבון, כמובן. אבל במציאות נראה שפקעות מסוג זה תמיד תהיינה, ואומנות ההתרה, היא גם מה שמבשיל מפקעת לפקעת את החוכמה לא להיכנס אליהן מלכתחילה. איך, אם כן, מתירים את הפקעת אחרי שכבר הסתבכה במאבק?
- והרבה מאוד קשור להתכווננות הפנימית של האם, לא משהו שאפשר לזייף בו. השינוי הפנימי הזה הוא שיעשה את ההבדל האמיתי, גם אם לפעמים על מנת לעשות שינוי פנימי כזה, אין ברירה אלא להתנסות במשבר חיצוני – אבל כוחו של המשבר החיצוני הוא בתמיכתו בשינוי פנימי. והשינוי הזה, מכיוון שהאם והילד מחוברים בחוט דק של זיקה, אינו רק משהו "סובייקטיבי", הוא הבדל ממשי בעולם הזיקה. השינוי שתעשה אצלה מיד יעשה שינוי מקביל אצל בנה.
- ושלוש אמונות/התכוונויות יכולות לעזור. כולן הן היענות לבקשה היותר עמוקה של הילד, שהיא גם תמיד הבקשה היותר עמוקה של האם: §ההכרה של האם בכך שהיא חזקה מן הילד, לא מפחדת לבטא עוצמה זו, ולפיכך חופשייה § לא מפחדת להסתכסך § מסכימה להנהיג מאהבה. וכשהשלושה מצטרפים, לפעמים די בזה לפרק את המטען העודף ולעלות צחוק מתגלגל. ולפעמים זה ידרוש סכסוך בריא – גם זה לטובה.
- שלושת ההתכוונויות קשורות לאומנות ההפרדה. ואתחיל דווקא מן הסוף, כי הרי מאבק כוחות הוא היסחפות לסיפור זר, עניין של ניתוק ואי-קשר, ומה שיכול להחליף אותו הוא לא שלום מתפשר, אלא דווקא סכסוך בריא, שהוא אומנות הפרידה-לא-ניתוק. מאבק הכוחות הוא ביטוי לחוסר אחריות וחוסר אונים. הדבר מחליש את שניהם. ברגע שההורה מוצא מחדש את המרכז שלו, ולא מפרש את זה כנגדו באופן אישי-סיפורי, הוא גם מוצא את מלוא הכוח להיענות. כעת הוא יכול לעשות את זה ממשי לשניהם בסכסוך הגון, חי, ערני – שוב אין זה מאבק כוח תוקע, נוקשה, בין תבניות/דמויות, אלא התחככות של שני אנשים ממשיים, חיים, מוכנים להיפגש. סכסוך פורה, על הדברים האמיתיים, ולא על קליפת הדברים המיותרים.
- ומה שמעבר, את זה, נשאיר לשיעור הבא.