אם הייתה לי הזדמנות לפגוש קבוצה של מחנכים רק פעם אחת, והייתי רוצה בפעם הזו להגיד את הדברים שבעיניי הם החשובים ביותר, הדברים שעושים הבדל, והם ה"מתנה" שלי לאותם אנשים כדי לתמוך בעבודת החינוך שלהם. אני חושב שאלה הדברים שהייתי אומר:
בחינוך, בעבודה עם בני אדם בכלל ועם ילדים בפרט, יותר משחשוב מה עושים ואיך עושים, חשוב מי עושה ומאיזה מקום הוא פועל כשהוא עושה את מה שהוא עושה. אי אפשר לעקוף את העניין האנושי. חינוך אינו עניין מכאני. אמנם המתודה חשובה, אבל ה"כלי" העיקרי בעבודת החינוך הוא האישיות. המוטיבציה, ההתכוונות, היושר הפנימי, האומץ להיות נוכח, כל אלה הם הדברים שעושים את החינוך.
ומבחינה זו ה"הכשרה" החשובה ביותר היא חינוך עצמי – מה שהאדם עושה עם עצמו בהכרת עצמו, בהבנת מניעיו, בגילוי הכוחות המעצבים אותו, בעבודה על פחדיו, בשיחה עם הרגשותיו, במפגש עם מגבלותיו, בשכלול התקשורת שלו עם סביבתו – כל זה מעמיק את איכות המפגש שלו עם הילדים, ובמילא גם את הברכה שיש במפגש זה.
ואולי הדבר העיקרי באותו חינוך עצמי, קשור בהכרה של האדם בטוב-לבו. אני קורא לזה ה"אומץ להיות טוב", שהרי לא מדובר רק בהכרה תיאורטית, אלא בנכונות לפעול בעולם מתוך מקום זה. כולנו מוגבלים, לכולנו יש פחדים, הרגשות שלילים, וילדי נפש מבוהלים. בכולנו יש גם נטייה אינסטינקטיבית להסתיר את כל אלה מתוך ביקורת עצמית. אבל, הביקורת הזו אינה מועילה, היא מגדלת את החשד שמא רעים אנחנו מטבע ברייתנו. והחשד הזה נוטה לרמוס אותנו, לצמצם אותנו, ולהשחית את הברכה שביכולתנו לתת.
עם האמונה הזו אנחנו גם מתחילים לייצר סביבנו את המרחב ההישרדותי שהוא גם מה ש"מגיע" לנו בתור "רעים", (ועוד יותר מכך בתור "רעים" שמנסים להסתיר את זה שהם "רעים") – מקום בו אנחנו צריכים להלחם על מקומנו, שהרי העולם באמת אינו רוצה בנו (בנו ה"רעים").
אם היו מותירים לי להגיד רק דבר אחד, המלצה אחת, לאנשי חינוך, זה מה שהייתי אומר להם: הפכו את המרחב החינוכי, ממרחב הישרדותי למרחב יצירתי. אם השינוי הזה ייעשה, כל השאר כבר עתיד לצמוח מאיליו. בתוך המרחב היצירתי יגלה המחנך את כוחו להיטיב, את רצונו להשתכלל, והמפגש עם הילדים, במקום שיעשה לתהליך התגוננותי המבקש "לעבור את היום בשלום", יהפוך לעניין פורה, מחדש ומרענן.
המרחב ההישרדותי הוא חלק בלתי נפרד מהחשד של האדם שהוא רע, כשם שהמרחב היצירתי הוא חלק בלתי נפרד מן האומץ להיות טוב. האומץ להיות טוב אומר שאמנם המחנך משפיע על הילד ובמידה מסוימת מפריע לו, אבל היות והוא טוב, אז גם הפרעתו טובה – היא הופכת מהפרעה להפריה – עניין שיש בו ברכה, לא קלקול.
אבל, כשאדם לא מספיק מכיר את עצמו כטוב, כי אז בסתר לבי הוא מבין שבעצם השפעתו גם היא כנראה לא ממש טובה, ובצדק הילד מסרב לה. במקום הזה הוא לומד לאנוס. הוא מנסה לכפות את רצונו, שנוטה כעת לקבל אופי מכאני. הוא נעשה רודן, וחינוכו נעשה למאבק. מתוך חשדו, הוא מסתתר מאחורי "מתודה" ומאחורי כל מני "צריכים" מכאניים, שאמורים לעשות את העבודה במקומו. (כי הוא חש שהוא עצמו אינו שווה מספיק כדי שאישיותי תהיה זו שמחנכת ומשפיעה לטוב).
אבל זה לא יעזור. חינוך הוא התייצבות, ובסופו של דבר מה שיגיע אל הילד וישפיע עליו באופן העמוק ביותר הוא דווקא הדברים הללו שהמחנך מנסה להסתיר. אני לא אומר את זה כעוד ביקורת על המחנך ומנגנוני ההגנה שלו. אני אומר את זה כהזמנה להוריד לחץ, למתן את עומס הביקורת העצמית, ולהסכים להתגלות. להפוך את החינוך למרחב יצירתי, זה להסכים להאיר ומתוך כך להפוך כל יום לחג של התגלות.
מבחינה זו מנהיגות היא חדווה. לא איזו מטלה, עומס, חובה. ובטח גם לא משמעת רודנית המבקשת לכפוף את הילדים לשררה. מנהיגות היא תהליך התגלות. בו זמנית המקום שבו המחנך מסכים להיות בעוצמתו בלא הצורך לרמוס ולנצל ילדים, וממילא גם המקום שבו הילדים לומדים לגלות ולבטא את עוצמתם. כך שבמהות העניין מנהיגות צומחת מן האומץ להיות טוב. והתעמקות המנהיגות היא גם הגילוי של המחנך בכוחו לברך. מברך אתכם שתגלו את הכוח שלכם לשמוח.
כאשר אדם אוהב מישהו והוא נאהב על ידו, והאהבה שלמה ופורחת, ופתאום עולה חשד, כמו בור קטן – דליפה של אנרגיה – "שמא בעצם היא לא אוהבת אותי? (כלומר לא עד הסוף, לא בשלמות, לא בלא תנאי)", הנה, זה הדבר שאני מכנה "חשד-אי-האהבה". אני מדגים את החשד הזה דרך אהבת זוג, אבל הוא בעל תצורה אנרגטית מסוימת המופיעה גם מחוץ להקשר הזוגי – זו אותה נפילת לב שמא משהו לא בסדר. לפעמים זה פחות דרמטי, רק מחשבה אגבית שהאדם אינו ראוי, שהעולם הוא לא חג, שאין מספיק מקום בתוכו לכולם.
פעמים רבות תנופת המשמעות מתעכבת ומתפוררת כתוצאה ממחשבות ועניינים טפיליים הגוזלים אנרגיה רבה. אדם מופיע מול קהל, ובמקום לבטא את עצמו במיטבו, כל מני מחשבות של פחד והתרגשות מפריעות לו בביצועו. הוא יכול כמובן להלחם בכל המחשבות הטפיליות המושכות את תשומת לבו, אבל מאבק זה עצמו הוא עוד גורם השואב אנרגיה.
במיוחד בהתחלה, כשהמשמעות עוד לא צברה מספיק תנופה כדי להמיר את ההפרעות לחומר הגלם של תנועתה, הופכים ההפרעות הלו למעכבים, ומפרקים, לא מאפשרים תנועה קולחת ובריאה. אני קורא לכל ההפרעות הללו, כל המחשבות הטפיליות, כל הגורמים שמחבלים בתנופת המשמעות והיצירה, בשם "חשדות". חשד ולא סתם הפרעה, כי האדם הוא "מי", ומתוקף היותו מי (ולא מה) ההפרעה אינה רק עניין מכאני – כמו גרגיר חול במכונה, או ג'וק במחשב – אלא תמיד בעלת גוון מוסרי – צביטת לב.
לעשות, ליצור, לפעול, פירושו להצליח להתמקד – לאסוף אל תנועה אחת מרכיבים שונים הבאים משטח גדול, ולהצליח לרכז באופן זה את האנרגיה למקום אחד. ראו את הילד במשחקו, את האומן במלאכתו. ואילו החשד – המחשבה הטפילית – מפזר ומפורר את העשייה בעצם תנופתה. הוא יכול להיות מאוד קטן, כמעט לא מובחן במודע, אבל דווקא משום כך כוחו. כמו חור קטן במערכת פנאומטית – דליפת אוויר זעירה – יכולה להיות לו השפעה מיידית ודרמטית בקנה מידה גדול. תנופת המשמעות ממנפת דברים מאוד זעירים לכדי משמעות. כשסחפה עמה את החשד כאחד ממרכיביה גם נתנה לו קיום המזיק לה מבפנים. באופן זה הוא החל לחתור, לכרסם, להחליש, וסופו להפיל.
והנה אני אומר שכל החשדות הם צורות שונות של חשד-אי-האהבה. נפילת האנרגיה קשורה לחשד שמא אני לא נאהב, ומשום כך אין לי זכות לעשות את מה שאני עושה. מיד נחלש הכוח היוצר, אותו מנוע פנימי של תשומת לב שיש בכוחו להפוך חומר גלם סתמי (רע) לתנופת משמעות (טוב). ובאמת כל חשד-אי-אהבה הוא שיקוף של אי אהבה עצמית. הוא יונק את כוחו מן הסיפור הרע שהאדם מספר על עצמו. הוא אמנם מאשים את האחר שהוא לא אוהב אותו, אבל הוא כועס עליו כי בסתר לבו הוא יודע שהאחר צודק – הוא לא ראוי לאהבה. אם זה היה הפוך, משמע, אם היה יודע בוודאות שהוא ראוי לאהבה, אי אהבתו של האחר הייתה רק בלבול של האחר, בעיה שלו.
ואם כן: החשד מסיט ומפזר את תשומת ליבנו, מפורר את אנרגיית העשייה שלנו, ומקשה עלינו להגשים את רצוננו. כל חשד הוא חשד-אי-אהבה (אין לי מספיק אנרגיה כי הדבר לא רצוי (לא נאהב)). וכל חשד אי-אהבה הוא אי-אהבה-עצמית (זה לא בגלל שהאחרים לא מאשרים שאין לי אנרגיה לעשות, זה בגללי, אני הוא שמכה בעצמי, שמפורר את עצמי, שלא אוהב את עצמי). ההחלשה לא טמונה במחשבה שאני יכול לטעות או להיכשל, אלא במשמעות שיכולה להיות לכישלון זה – היא סודקת, מזכירה, מבהירה ששום דבר לא נשכח ולא נסלח – אי האהבה העצמית עדיין כאן.
ומה עושים? במקום לחשוד אפשר להאמין. ברור שאנחנו גם טועים, אבל זו זכותנו לטעות וללמוד, הטעות תמיד תהיה שם, עוזרת לתנועה מהטוב אל הטוב-יותר, דווקא מכיוון שאין "טוב ביותר". הפנמנו שאנחנו לא רצויים, שאנחנו צריכים לבקש רשות כדי להיות, שאחרים צריכים לאשר, ולכן אנחנו זקוקים לאהבתם. ובכן אנחנו לא. אנו מקבלים את אישורנו רק מבורא עולם. והוא נתן לכל אחד מאתנו אישור עקרוני ומוחלט – הננו אהובים. מה שעושה אותנו אהובים הוא האחריות שלנו לאהבתנו העצמית. כוחנו לא לחשוד בעצמנו. להמשיך לחתור את היותר טוב, מתוך הטוב שהוא אנחנו.
כך גם "ואהבת לרעך כמוך". נאמר "לרעך", לא נאמר "את רעך". ומה הפירוש של ה"ל"? ה"ל" הוא סימן לכתובת – כמו לך לשם, בוא לכאן, תסתכל לשם, תאהב לשם, תאהב לרעך. משמע, האחר הוא רק הכתובת שאליה מפנים את זרימת האהבה ולא הסיבה או הנושא של האהבה. וכשנאמר ואהבת לרעך כמוך – לזה הכוונה: שתסכים להיות כמו שאתה – אוהב, כי זה עם מה שיש לך לאהוב, עם עצמך, וברגע שאתה מסכים להיות מי שאתה ממילא גם זורמת אהבתך.
וזה, אם כן, נתון בידנו: לפעול מתוך קרקע האהבה העצמית, בלא לפרנס את הסיפור הרע, ובלא לסחוף יחד עם תנופת המשמעות את החשדות והמחשבות הטפיליות המכרסמות ביכולת שלנו לפעול ולהגשים – לבטא את מי שאנחנו באופן מלא ומברך.
אני רוצה להפנות את תשומת הלב לעניין מאוד פשוט, ויחד עם זאת כובש עולם ומבלבל. אני מתכוון לאופן שבו אנו נוטים להבין את מקומנו בעולם באופן מותנה. עניין פשוט ולכאורה לא מתוחכם, ודווקא משום כך נופלים לו קורבן. וזה הולך עמוק מאוד.
בפשוט של העניין מדובר בזה שהאדם הפנים את האמונה שעל מנת שיהיה לו מקום בעולם עליו לעשות או להיות דבר זה או אחר. משמע: רק אם הוא יהיה כך וכך הוא יהיה זכאי לקיומו. עד אז הוא בגדר ספק הנזקק להוכחה.
ה"רק אם" הזה משתנה מאדם לאדם: רק אם יהיה טוב, רק אם יעשה מדיטציה, רק אם יהיה נחמד, רק אם יהיו לו החברים הנכונים, רק אם ידע ולא יתבלבל, רק אם יאהב, רק אם יעבוד על עצמו, יתמיד, ישכלל, ישתפר, לא ישתטה, יצליח, יהיה טוב, יהיה חזק, לא קמצן, נדיב, לא רמאי – רק אז אפשר יהיה לאשר שמגיע לו להיות. לכל אחד רק-אם משלו, אבל באמת התוכן בכלל לא משנה. התניה היא התניה.
המבלבל של העניין הוא שיש מנגנון שלם, רציונאלי ורגשי, הטורח להסתיר שמדובר בהתניה אישית. זה נעשה כאורח חיים ונחווה כתפיסת עולם. המנגנון הזה משלח את האדם לעבודה. איך אומרים – העבודה משחררת – ובכן, במקום לעצור ולהתבונן הוא עמל להשתחרר. ובאותו עמל עצמו מעמיק את ההתניה. זו האחרונה משלחת אותו ביתר עוצמה להמשיך לעשות את המעשה הזה – הס מלעצור, כי כל עצירה עוד עלולה…
כי רק אם אמלא את לשון ההתניה אהיה זכאי לאהבה, אהיה זכאי להתקיים, יהיה לי מקום משלי בעולם, ירשו לי להיות אני. ואם כן – לעבודה, אם אעמול כראוי, אני עשוי עוד אצליח.
ומבחינה אנרגטית – אם לחזור ולהסתכל על הדברים באופן ישיר – אותה עבודה של "עשיית מקום בעזרת ההתניה" לא רק שלא עושה מקום – היא מצרה מאוד. את הצרות הזו אפשר לאבחן באופן ישיר. אפשר לחוש – הנה אדם שאין אצלו בכלל מקום, ונפשו רזה ומצומקה, בקושי רב הוא יכול להרחיב את חזהו לנשום. אצלו, כך נדמה, הכל בגנבה. והוא עוד ממשיך להכביד על עצמו כשהוא אומר שהכל עניין של עבודה, עוד שנה שנתיים, ילמד את זה ואת זה, יעבוד על בעיותיו הפסיכולוגיות, ימצא חבר או חברה, יתפרנס כראוי, יחזיק מעמד עוד קצת ואז יוכל לצאת לאור, להגיד – הנה, עמלתי וטרחתי, וכעת מגיע לי. מילאתי את חלקי, כעת קיימו את הבטחתכם. כדאי שיקרא מחדש את החוזה, יגלה שאף אחד לא הבטיח דבר, רק אמרו שאולי, ויראו, וישתדלו, אבל בכל אופן שלא יצפה לדבר, כי בכלל גם הוא לא לגמרי עד הסוף, ושם יש עוד שארית של אי-נדיבות, וקצת אגוצנטריות, שלא יחשוב שלא רואים. בקיצור, לא.
ואני רוצה לזעוק את זעקתה של הנפש. כי היא לא סובלת בכלל שום תנאי, רק חירות גמורה. אפילו לא זנב של תנאי. היא צריכה להרגיש ולדעת שהיא, כמו שהיא, ללא עבודה וללא הוכחה, ללא התניה, וללא דאגה – יש לה כבר מקום מלא, ומלא מקום. והיא אהובה וראויה, ורצויה. סתם כך, ללא סיבה והצדקה, רק מעצם חיובה. וזו זכותה מלידה – להיות, והיא לא צריכה לבקש על כך רשות מאיש. לא חוזה ולא אישור – מנערת מעצמה הכל – שלה הוא העולם.
ההתניה היא עבודה זרה. זרה לנפש, זרה לעולם. האדם מדמה שהוא חותר אל האינטימיות, ורק דואג לתנאים שיאפשרו אותה, אבל בעצם הוא עוסק בבניית "מבני-תנאי" שאל תוכם הוא אוגר את כל פרות התנייתו. מבני תנאי אלה הם תחליפי חיים, סוכנים זרים שממלאים את העולם, וגונבים מן האדם החי את מקומו. הנה היא עבודת האלילים שאנו מפרנסים השכם והערב.
והחירות היא כאן ועכשיו וללא תנאי בכלל. לא דבר שצריך להוכיח אותו אלא הכרעה של אמונה. כי כשם שעבודת ההתניה היא הכרעה מוסרית, כך גם האומץ להגיד הנני! – להסכים להיות אור זורח – גם זו הכרעה מוסרית, ואיש אינו יכול לתת לה רשות מבחוץ או להוכיח את כדאיותה ותועלתה – כל אלה עדיין בבחינת עבודה זרה.
במילים אחרות: אדם לא עושה לעצמו מקום בעולם על ידי זה שהוא מפנים את האמונה שאין לו מקום ואז משלח את עצמו לעבודת ה"ניפוח". כי מה שיוצא מן המנוע של האין-מקום – כל הניפוח הזה – רק יעשה עוד אין-מקום. (קיפוח-ניפוח מוליד רק עוד קיפוח). במקום זה אפשר לפזר את אמונת ההתניה ולגלות מחדש שמראש וללא תנאי כבר יש מקום – לא צריך לנפח, לא צריך להוכיח, לא צריך לעבוד. ממנוע יש-מקום אפשר להתחיל לחיות בפשטות, לא להתפתות לתת יד לעבודת ההתניה המבלבלת. אפילו לא קמצוץ. ואז אפשר להתחיל לדבר. לדבר על איך עושים חיים, ואיך מתפרנסים, ואיך משחקים, ואיך אוהבים, ואיך מברכים אחרים, ללמוד את אומנות חכמת האהבה. וללמוד איך עושים את כל זה משורש מקום (אמונה), מבלי להתבלבל.
בשם "חשד אי אהבה" אני מתייחס לאותו כיווץ פנימי, נקיפת לב, זעזוע של רגע, שכמו חוזר ומבשר על החטא שמעולם לא נשכח, ואשר עושה אותנו לא ראויים לאהבה. לא רק מנועים מאיזו חמימות לב נחמדה, חיוך של בחור או בחורה, אלא נידונים לגלות עקרונית ועמוקה העושה אותנו נרדפים תמיד.
זו תחושת אשמה, ואמונה בשעבוד כמהות העקרונית של המציאות. חוויה חצי מודעת שהעולם לא חומל, וצופן עבורנו אסון המחכה ליפול עלינו. זו תחושת אסון המקננת בכל טוב לכאורה. והחשד, לפיכך, הוא בו זמנית גם היזכרות בזה שהעולם משחר את רעתנו, וגם איזו התפכחות המבקשת להזהיר אותנו שלא נשקע לאשליה שתעמיק עוד יותר את סבלנו.
זו תחושה לא מבוררת, ערפל, דיס-אוריינטציה, מן חומר צמיגי אשר לא נותן לנו כל דרך לקרוא לו בשם, והוא שב ותוקף אותנו דווקא בצורתו זו. לכן המילה "חשד". כוחו הוא דווקא בהיותו סוג של נבואת לב, גל של אפלה, טיפה צורבת לא מבוררת, הפולשת אלינו דווקא כשאנו לא מוכנים לכך. חשבנו להתרווח, היה נדמה לנו שאנו מוצאים אהבה, נראה היה שגילינו נחמה, זיהינו ניצנים של שייכות, אולי של ייעוד חדש, ודווקא אז הוא פתאום עולה, החשד.
ומיד מגורש. הוא רגיל לזה – יש סוג של חיים סימביוטיים בין החשד לבין הגרוש. שניהם פועלים באפלה.
הבה נקרא אם כן בשמו. בשמם. נוציא לאור את אותה אמונה שורשית שהעולם לא לנו נועד, ואנחנו כאן על תקן מתגנבים למסיבה לא שלנו. או בניסוח אחר: נכנסנו בדלת המשרתים (האם זו לא הדלת שבה נכנסים רוב הילדים?) ואנחנו מרוויחים את הישארותנו על ידי התחפשותנו למשרתים המשרתים את האורחים האמיתיים. אכן, זה לא קשור לנסיבות או לאיזו פסיכולוגיה אישית – זו עמדה קיומית, החוזרת ומנכיחה את עצמה באלף צורות. הננו כאן על תנאי. נידונים תמיד להוכחה, המוטלת כמובן עלינו, על מי אחרת? וכך, כל בוקר מחדש, אנחנו קמים לעבודת ההתניה, חורשים את הדרכים החדשות שבהן נוכל להיות לא-אנחנו, כי ככה, כמו שאנחנו, אין מצב.
האם יש פלא שאחר כך אנו לומדים לזהות את המציאות כמטלה וטורח? (משמע, שהמציאות היא רשימת מטלות, ואוסף אילוצים, וערמת "צריכים"). נדמה לנו שאם נשכיל להתחכם למציאות, אולי גם תיתן לנו אילו רגעי אושר גנוזים, חופשה באיים. אבל אנחנו יודעים: תמיד במידה, בהסתר, כמו שמגניבים למשרת מעדן שנועד במקורו לאנשים האמיתיים. שוב נסחפתי לדבר בלשון רבים.
7. החשד הוא אמנם זרע זעיר, אבל הוא פועם כמו אבן המוטלת לאגם בגלים ההולכים ומתרחבים ומכוננים מציאות. וליתר דיוק: מכוננים את מה שאני מכנה "המרחב הישרדותי-הסתדרותי". המרחב הזה לא נראה כמו שיקוף פנימי, הוא נראה כתמונה יציבה ונוכחת, כעובדה מפוקחת. הנה המטלות, הנה החיים, הנה מה שאנו נדרשים לעשות. כמו בבדיחה ההיא, שאלת ה"למה" אינה רלוונטית – שתוק ותמשיך לשחות. זו אם כן המציאות שאנו שבים לעבוד מדי יום. בלי להבין את הקשר העמוק בין זרע-חשד-אי-אהבה למציאות ההישרדותית שאנו מוצאים עם בוקר. אנחנו לא מתלוננים, לא באמת, המציאות הזו, אנחנו מבינים היטב בהגיון הנפש הפנימי, היא העונש שלנו על שהעזנו לרצות…
האם אפשר לתת לאמונה הזו – שהעולם לא רוצה בנו – פשוט לנשור? אולי על ידי זה שנתחיל לכבד את אינספור הנסיבות והתנאים הרוחשים תמיד לקיים אותנו? האומנם המציאות טרחה וטורחת כל כך הרבה בקיומנו רק כדי להרגנו? אולי היא דווקא רוצה בנו? רוצה בטובתנו, בהתענגותנו, בנוכחותנו? אולי היא לא מחפש לשעבד אותנו – שהרי אין לה עניין בעבדים – אלא דווקא לשחרר אותנו, כדי שנחזור ונגלה שהננו בני מלכים? אולי אלה אנחנו המוזמנים, ולפנינו נערך השולחן, כדי שנארח לה חברה בתור בני-שיח נוכחים? האם ייתכן?
והמרחב האמוני-דיאלוגי הוא לא אינותו של החשד (מעולם לא נסלח לך), אלא היכולת להבין שכל דבר מברך – כולל החשד. זהו טבעו של מרחב זה הלומד לפרש כל דבר כחיוב, כמחווה של אהבה, כביטוי רצון, ובשל כך בא לעולם (הרע הוא כיסא לטוב). זה הפלא המרחף מעל, הרוצה בטובתנו. "כולנו נולדנו מלכים," אמר פעם אוסקר ווילד, "אבל רובנו מתים בגלות". אולי יש אם כן, עבודה אחרת הממתינה לנו, מאבק אחר, לא מאבק הישרדות אלא מאבק היציאה לאור. היא עבודת המלכות.
