ואם כבר בונים מקומות לילדים – הנה, בזה הייתי רוצה לאפיינם: מקומות בהם חונכים לקרבה. הקרבה מכילה את אותה עבודה אחרת שהיא ההתעוררות של הילד להיות הוא. כאן גדלים האומץ והערנות, שהם שתי המידות הניצבות מול הפחד והעצלות, ומתמסרות דרכם הלאה.
ואיך עולם המבוגרים יכול לתמוך בילד להיות הוא? לשם כך עלינו להבין את המכאניות של דרכי ההזרה, את האופן שבו כל אחד מן המשוחחים נקלע לתוך צומת-מקום לא יצירתית ופועל באופן תגובתי כלפי האחר כמהלך של הסתדרות ומאבק. כל זה הוא מכאני ומתעורר עוד לפנינו. לחנוך את הילד לעבודת העצמיות פירושו להצליח לעקוף את ההרגל המכאני, להיחלץ מן התגובתיות, ולהתייצב באופן חי. בניסוח אחר: לפגוש.
הפגישה ממיסה את המכאניות, כשם שההשהיה של המכאניות מביאה לכדי פגישה. היא פותחת את השער אל ארץ שנמצאת מעבר לדרמה של מאבקי הכוח, ומשחקי התפקידים, ומהלכי ההסתדרות. בארץ הזו – המרחב הדיאלוגי-אמוני – יכול הילד לשלוח שורשים של חיוניות, ולהצמיח נוף של עצמיות.
לפגוש – משמע לפגוש את הילד כאחרות שהיא מעבר לכל דמיון, דפוס, תכנון או תדמית. לפגוש אותו באחרותו הרדיקלית. לפגוש אותו ממש. המפגש הזה מחלץ את המבוגר מהישרדותו, ומאפשר לו לבטא את אחריותו באופן שונה מן התפקיד הממסדי שלקח על עצמו כ"מחנך". סוג כזה של פגישה הוא א-פורמאלי במהותו, ובעל הלך רוח משחקי. זהו תהליך מתמשך של ברור והתייצבות, המגלם את הזיקה המתפתחת בין המבוגר לילד. מסע שמתקיים אמנם במרחב לא-נודע, פתוח-לא-פרוץ, אבל שעיקרו הוא העמקת האמון. את כל זה אני אוסף תחת הכותרת "חינוך דיאלוגי".
וכשילד פוגש מבוגר שמוכן לפגוש אותו ממש, הוא מתחיל לנשום מחדש, מתמלא חיוניות וחירות שהיא מעבר לכל צומת-מקום-תפקיד. מתוך כך הוא מגלה את עוצמתו ואת עצמיותו ואת טובו.
הולדת "הילד הרע" – הקליפה של העבודה הזרה – מתחילה כאשר מול תנועת הילד (אותה הוא חייב לעשות), מגיעה התגובתיות של המבוגר שהיא בבחינת חומר מקשה היוצר תגובת ריאקציה ועושה את מעשה הילד ל"מעשה רע", "לא בסדר", "חטא". לא עצם העצירה (העמדת הגבול), אלא הדחייה שמלווה את ה"לא", שהיא פועל יוצא מן האקלים התרבותי בו נמצא המבוגר וכופה אותו (באופן תגובתי) לייחס רע לילד. ועדיין כל זה לא מקיים את הילד הרע. יש צורך במעגל משני, קומה שנייה, אשר בה הילד מגיב ל"לא בסדר" של תגובת הוריו (והוא חייב להגיב כחלק מבריאותו), ונקלע לצומת-תפקיד שהיא זרה למהותו, ובכל זאת הנה הוא שם. מקום זה מקבל כעת חיזוק נוסף ממעגל השיח שנפתח עם הוריו מסביב ל"דמותו הרעה", כתגובה לתגובה – הוריו מגיבים לדמותו הרעה והוא מגיב למחשבתם אותו כרע. וכך נוצרת תופעת הילד הרע שהולכת ונעשית עצמיות לעצמה, והילד מתחיל לחיות לצילה. זהו מן גורל של אי-הבנה הדדית הסוחף את הילדים והמבוגרים למחוזות רחוקים.
צל של ילד רע מלווה כל ילד, והוא חלק בלתי נפרד מן המנגנון של העבודה הזרה – עבודה המעמידה חיץ בתוך נפשו, מגדלת הסתרה מכל סוג ומין, פועלת במגמה הפוכה למגמת הקרבה, וחותרת תחת אפשרותו להיות שייך. והרי הילד זקוק לשייכות כחלק בלתי נפרד מהתפתחותו. וכך, לתמוך בעבודת הקרבה, פירושו לחזור ולהאמין בילד שהוא טוב, ולהתנער מאותה תגובתיות שבלי לתת על כך את הדעת מרחיקה את הילד מעצמו. מתוך קרקע זו של אמון, המכירה בתמימותו היסודית ומאמינה בטובו העקרוני, יכול הילד לחצות את קשיי הגורל ולהמיר אותם לייעוד המאיר לו דרכם.
לפגוש זה להאמין בטובו של הזולת. ומבחינת הילד, זו גם הצידה החשובה ביותר שהוא יכול לקבל מעולם המבוגרים. עימה הוא יכול להתמודד עם הקשה מכל, ובלעדיה הוא מגדל גידולים זרים.
ובמובן רחב יותר, אין אלה המבוגרים שמגדלים את הילדים, זו השייכות המגדלת אותם. והדרך של המבוגרים לתמוך בשייכות, היא לקחת בה חלק באופן אותנטי.
אדם מושך קלף באופן מקרי מחפיסת קלפים, ומקבל תמונה ואולי גם מילה. מה לו ולתמונה זו ומילה זו? ומדוע שיחפש כאן משמעות? האם נטען שיש כאן מישהו או משהו שכיוון את בחירת הקלף ורצה להגיד לו בזה משהו?
ובכל זאת הוא מתעמק בקלף. עושה לו פרשנות, מדובב אותו, קורא בו, דורש בו והנה פתאום נדלק מובן חדש. המובן הזה, הוא משוכנע, אינו מקרי. הוא ממש המתין לו.
אבל מנקודת מבט אחרת, רגילה יותר, שום מובן לא המתין לו בקלף. זה הוא שהמציא את המובן והעניק אותו לקלף, תוך שהוא מטיל מדימויי רוחו ומשאלות ליבו על עניין דומם ומקרי לחלוטין.
אדם קורא טכסט. הוא הופך במילים ודורש בהן עד שהן מעלות תילי תילים של משמעויות. זהו מעשה מפואר המרבה לו תהילה, אבל איזה ערך יש לו מלבד הערך האומנותי בידורי שבדבר? ברור לכל שכשם שניתן היה לדרוש כך, היה גם ניתן לדרוש אחרת, וגם עוד אחרת, ובעצם הטכסט גמיש מספיק להזין אינספור מיני פיתולי שכל, שעשועי חוכמה, ופלפולי שפה. איזה ערך יש אם כן למעשה זה?
ובכל זאת אי אפשר להתעלם. אמנם יש פרשנויות שהן משחק מוחצן, אבל יש אחרות שהן התגלות. רובן אולי הן לא יותר מקליפה שמדביקים לדבר – לבוש שכמותו יכולים גם להיות רבים אחרים, הכל לפי צוו האופנה והקהל – אבל יש אחרות שהן מעשה של קילוף החותר עמוק וחושף את האמת במלוא תלת ממדיותה החיה והמדברת.
אך מה טבעה של פרשנות חושפת זו? מה היא עושה בפועל, וכיצד היא יכולה להפוך עניין מקרי לכאורה, למפגש גורלי, מבשר, מדויק, שמשמעויותיו התמירות ממשיכות להדהד עוד שנים רבות לאחר מכן? וגם – אם זה מעשה שנעשה מהצד של האדם, כיצד פתאום זה הופך בדיעבד, בפעולה לאחור, לעניין לא מקרי שכביכול היה צפון בצד של המציאות? ההגיון מתקשה להבין – מקרי או לא מקרי?
ואולי המפתח להבנת החידה טמון בכך שהממשות היא דיאלוגית במהותה – האדם לא רק נתקל בה, אלא שרוי בשיחה. והיא מזמינה אותו ללא הרף לדיבור, לוחשת לו ואליו, מבשרת לו תמיד.
אלא מה – חומות של הסתר מגינים על האדם מפני פגיעתם של ה"אותות". וכאשר אדם, במסירות רבה דורש במציאות, וממקד את תשומת לבו, אפשר שיקרה הנס ויקרע צוהר במעטה החומה. באותה עת יסתבר לו שמדברים אליו והוא יוכל לאחוז בקצה חוט השיחה ולהשתתף בה.
אם רוצים אפשר לנסח זאת כך: המציאות כל הזמן רוצה לדבר אל האדם ומנצלת כל סדק כדי לפרוץ אל תודעתו. ואם זה קלף או מילה או ספר, או אירוע, זה לא משנה. הקלף אולי מקרי, אבל הדיבור שהוא חושף הוא לא מקרי. למציאות יש דרכים רבות להגיד את מה שהיא רוצה להגיד והיא משתמשת בכל הנקרה בדרכה. ויותר משהיא רוצה להגיד לו דבר זה או אחר, היא רוצה לשוחח עמו, לחוש בנוכחותו, לבטא את אהבתה, להשיב לשאלתו, ולשאול לתשובתו.
ופעולת הפרשנות והדרישה מבטאת רצון להשתתף בשיחה. גם אם האדם אינו שומע עדיין – הוא רוצה לשמוע. והזיקה שהוא מכונן ברצון זה ובעשייה זו, שופכת (גם בפעולה לאחור) חיותה על הדברים שהיו רק אמצעים לשיחה, והופכת עניין מקרי לעניין גורלי. והוא עניין ההשגחה הפרטית.
אפשר להסתכל על פעולת הפרשנות כתהליך של מיקוד הפותח צינור דרכו זורם כעת משהו שהוא יותר מן הצינור עצמו. ואמנם אנחנו המוגבלים נחזור ונצמד לצינור, שהרי התוכן העובר בצינור הוא במובנים רבים בלתי מושג, אבל את ערכו מקבל הצינור מן החיות והנוכחות והקדושה שעוברת דרכו.
תאמרו, טוב היה הדבר לשעתו, לרגע התרחשותו, רק ככלי ואמצעי, אבל הנה יום חדש, ומה ערך יש כעת למילה שהתגלתה, לפרשנות שהתהוותה, לתובנה שהתבהרה? אין היא אלא עקבה דוממת. אכן כן, ובכל זאת לא סתם עקבה אלא עקבה של התגלות וזכר אלוהים עדיין רוחש בקרבה. לא רק דבר שהיה ונגמר, אלא זיכרון חי שחוזר ומחדש את עצמו, ונדלק מחדש. ועל כן יש גם ערך להגות בהם יומם ולילה.
ומה שעושה את ההבדל בין פרשנות פותחת צוהר, לכזו שרק מוסיפה עוד קליפה, קשור למקום שממנו האדם מקשיב ומאמין, מפרש ודורש – לשורש המוסרי של חיפושו. בו זמנית זו גם הסכמתו להיות כתובת, ונכונותו לקבל את ברכתה של המציאות, אשר מאפשר לו להיות שותף בהתגלותה.
