1. לא טוב לאדם לעסוק בהישרדות כעיקר חייו, ולראות בכך את תכליתם. זה מכווץ את הווייתו, מדלל את אורו, מחספס את לבו, ובסופו של דבר נכשל – הוא עתיד למות.
2. ומיד עולה השאלה – האם מותר לו אחרת? והיא מוצמדת לשאלה – האם זה בכלל נתון בידו? מדמיינים אנו את הפועל העני הנאבק לאסוף שקל לשקל כדי לקיים את משפחתו – האם בכלל יש  לו ברירה? ואני חושב שהשאלה היותר רלוונטית היא בכל זאת שאלת המותר – טובלת היא בכבלי האיסורים המחשקים את לבו, ומוצאת שם מחדש, בשורש השורשים, את אור חירותו. 
3. וכך, כקוטב השני להישרדותיות אני רוצה להציע את ה"יצירה", היא הדרך להיחלץ ממאבק ההישרדות. היצירה היא יעוד חיים, חוט שזור של שירה היוצא מן הלב ומגלם הגשמה. ובאמת אלה הברירות העומדות לפני האדם: או מאבק הישרדות או מאבק יציאה לאור ואפשרות שלישית אין. וכשהוא בוחר באפשרות האחת הוא ממילא נמנע מן האחרת.
4. אז מה היא יצירה?
5. לא מדובר בהכרח באומנות או שירה במובנם הצר – הדגש הוא לא על הצורה אלא על הפנימיות – איכות של הוויה היכולה לבוא לידי ביטוי בכל פעילות אנושית. אפשר לנטוע עץ בהישרדותיות, ואפשר לנטוע עץ ביצירתיות, ומה שיעשה את ההבדל קשור לאופן בו האדם נוכח בפעילותו.
6. יצירה היא שייכות: מגולמת בה ההכרה שזהו מעשה של שייכות. אני לא עושה עבודה של מישהו אחר – אני עושה את העבודה שלי – אני שייך אליה והיא שייכת אלי. וזה כך גם אם אני כביכול עובד בשירות של אדם אחר, או כחלק ממעשה קבוצתי. אני לא רותם את עצמי למטרה זרה, קורבן לרודנות, אלא אדרבא, מתמסר להיות אני, מסכים להתנחל בממשות.  
7.  יצירה היא חירות: ממילא זו פעילות שורשה בחירות. וגם אם לכאורה מדובר בעניין שאני חייב, בכל זאת אני בוחר בו מחדש בחשק, ומגלה בבחירה זו את גרעין הווייתי. אין זו חירות של אפס כבלים – חירות של מרחב – זו חירות של התפתחות ופוריות, אשר בה העולם הולך ונברא.
8. יצירה היא ייעוד: שייכת היא לעלילת חיי – לשליחות, למה שהמתגבר על הגורל, ויש לו אופקים של התפתחות והגשמה. לא בהכרח ייעוד במובן ההרואי – זה יכול להיות עניין מאוד פשוט – אבל, עדיין, בפשטותו שייך הוא למה שנמצא מעבר לגורל.   
9. יצירה היא אחד: מגלמת את היכולת להתמקד, לעשות דבר אחד בכל פעם. ככזו היא מארגנת את העולם בהיררכיה דינאמית של עיקר וטפל, ויוצרת בעצם מיקודה קורדינאטות-לא-מקבילות, אשר ממקמות כל דבר במשמעותו. וככל שהיצירה ממוקדת יותר, סוחפת יותר, כך היא מסדרת יותר ונותנת מובן למציאות.   
10. יצירה היא ביטוי: מגלמת את הזרימה שבה מה שבפנים יוצא החוצה ומקבל גוף של בשר. אין זו "הוצאה" כפשוטה, זו יצירה ההופכת את הטרום-בריאה לממשות. הכאוס כאן מקבל את צורתו שהיא תמיד יותר ממה שהיה נתון בו מלכתחילה. זהו מעשה אישי המבטא את ההסכמה לגעת בעולם בחותם הייחודי.  
11.  יצירה היא מלכות ומנהיגות: התחום שאני יוצר בו הוא התחום שאני אחראי בו – זו ממלכתי ומקום שאני מנהיג ולומד מנהיגות.
12. יצירה היא חידוש: לא חידוש של צורה, אלא חידוש במובן של פוריות. הרגע החדש אינו העתק מכאני של הרגע הקודם, אלא המשך פורה שלו, שבהכרח יש בו איכות של הרענן והטרי והחדש.  
13. ושוב: אם אדם אינו עוסק ביצירה, מיד בא יצר הרע – עולם הקליפה הולך וכובש אותו. שהרי היעדרותו (היעדר היצירה) היא כר פורה לאינספור גידולים של סרק, ששואבים את אנרגיית החיות לצרכיהם שלהם, ובהיותם פטורים ממנהיגות הם נעשים לרודנות, מושכים את האדם להתמכר לאינספור דרמות, ונועלים אותו בקוטב הצרכני של חייו. על כך נאמר – יצירה או יצר-רע.

1. ידע הוא דבר כל כך לא עמוק לעומת ידיעת המעמקים השירית. זה שאדם יכול לדעת כך וכך דברים, ולצטט אותם בהקשרים הנכונים, הרבה פעמים, זה מהווה את ארון המתים שלו – בשל כך הוא לא מצליח להתעורר, להקשיב, לגעת במעיין היצירה הפנימי שמאפשר לו לדעת באופן אחר לגמרי, באופן שעושה טוב, וגואל אדם ועולם.
2. ואת הידיעה הזו, שהיא הקשבה פנימית עמוקה, לא מלמדים את הילדים במערכות החינוך הרגילות, אבל אם היו מלמדים, כך הייתה נראית תוכנית הלימודים:
3. סבלנות רבה לתהליכים: מברכים את הילד על התהליך שהוא נמצא בו, מעודדים אותו לקחת את הזמן, לשהות בסבלנות, לכבד את עצמו גם אם אין תוצאה מיידית. לכל דבר יש את הקצב שלו והזמן שלו. לא להיבהל שזה עדין לא.
4. ואיך מלמדים סבלנות לתהליכים?

                                 א.         דוגמא אישית: הילדים מחקים אותנו בדרכים מורכבות והרבה יותר עמוקות ממה שנראה על פני השטח. אנו תומכים בסבלנות לתהליכים קודם כל על ידי זה שבעצמנו אנו לומדים, מטפחים, גדלים בסבלנותנו לתהליכים, ומסכימים לשהות בהם – לא כ"דוגמא", אלא בפשטות כחלק ממי וממה שאנחנו. ממילא הילדים גדלים תחת השראת הדבר הזה. אין שום דבר "חינוכי" בעניין הזה. או בניסוח אחר: עיקר החינוך הוא קודם כל חינוך עצמי.

                                 ב.         הנהגה של אקלים ואורח חיים: כמבוגרים בקרב ילדים, אנחנו לא רק אנשים לעצמנו אלא בעלי תפקיד מנהיג המגדיר ומעצב את המסגרת והאקלים בהם ילדנו שוהים. וכך הדוגמא האישית שלנו לא נושאת רק אופי של חינוך עצמי מבודד, אלא גם קורנת החוצה והופכת למנהיגות הנושאת באחריות. זו הנהגה של המסגרת, האקלים, אורח החיים – לא של הילד – תפקיד אקטיבי בטיפוח תרבות וסביבה של סבלנות לתהליכים.

                                  ג.          פוגשים את הילד: משמע לא רק נמצאים לידו כמישהו להביט בו מרחוק, אלא מסכימים לפגוש אותו ממש עם איכות זו של סבלנות לתהליכים. זו איכות התקשורת שלנו אתו – שופעת סבלנות לתהליכים. אנחנו רוקדים אתו את ריקוד הסבלנות. והאיכות המיוחדת של מפגש היא כזו שלא רק מציגה דבר מוגמר – דוגמא – אלא משתפת ביצירה, במאבק היציאה לאור, בגישוש, בחיפוש, שמתוכם מתהווה הסבלנות.   

                                 ד.         תיווך, ליווי למידה, אומנות השיח: אבל יש גם פן אקטיבי יותר שבו אנו יכולים להיות מעין מורי דרך, מלווי למידה – אומני שיח. ואומנות זו מאוד שונה מאומנות ההלמדה המצויה בדרך כלל בבתי הספר. עיקרה הוא כפול: נוכחות והפנית תשומת הלב. הליכה נוכחת לצד הלומד הנאבק להשתכלל, ונגיעות זעירות ומדויקות העושות לו פתח. אבל רוב הזמן הנוכחות שותקת, רק נמצאת כמאגר של אנרגיה זמינה ומברכת. ועל אומנות השיח יש עוד הרבה מה לומר, אבל זה כבר יהיה במקום אחר.     

                                 ה.         ידע, סיפור מסגרת: משמע מטא-ידע, שמעגן ותומך בסבלנות לתהליכים, שמבהיר את משמעותה ואת חשיבותה – קודם כל עבור המבוגר שעוסק בחינוך עצמי, ואחר כך עבור הקהילה אותה הוא מנהיג, ולבסוף גם עבור הילד – כמיתוס ושפה, ודרך חיים. למשל בדרך המאוד פשוטה של "פתגמים" – "כל דבר בעתו", "אין צורך למהר להגיע לסוף" וכן הלאה. אבל גם דרך סיפורים, או בגילאים מבוגרים יותר, כתיאוריה המעגנת את הסבלנות לתהליכים.

                                  ו.          ובצד כל אלה, האומרים מה כן, יש גם שורה ארוכה של לאווים: למשל, לא להרגיל את הילד בידע מת – צורה המתגברת על המהות והופכת לעבודת אלילים – זה משחית את הנשמה. הילד צריך להתרגל מגיל צעיר לחוש את נביעת המים החיים הפועמת בכל ידע, וכך בבגרותו לא יסתפק בידע עקר שגדולה קללתו לעולם.     

                                  ז.          וכל מה שנאמר כאן לגבי האופן שתומכים בסבלנות לתהליכים, נכון גם לגבי כל אחד מן הסעיפים הבאים העוסקים בתכנים אחרים.

5. לא גונבים מן הילד את יוזמתו: שהיוזמה לפעמים היא נבט זעיר, בקושי מכירה את עצמה, ורוצה לגשש את עצמה אל האור. ויש להחריש, לפנות מקום, לאפשר לילד לנסות את הדבר הזה שצומח בלב. כך הוא מתרגל את רצונו, מתרגל את מלכותו. אפשר להעמיד מראה, להושיט יד, אבל לא לגנוב ממנו את מקור היוזמה ולקחת עליה אחריות עודפת – זה שלו.
6. לא גונבים מן הילד את חוסר האונים שלו ואת תסכולו: אם מבוגר עומד ליד ילד ומחשבה זו בלבו: "מוטב שאעזור לו עכשיו בטרם התסכול יתגבר והוא יניח למלאכתו", בעצם עמידתו הוא מחליש אותו. אם יקשיב לעומק (ברמה של חינוך עצמי) יראה שלא רק לילד הוא ביקש לעזור, אלא שלו עצמו קשה לעמוד נוכח חוסר אונים ותסכול. האם הוא יכול להיות שם באופן שלא גונב מן הילד את תסכולו? כי התסכול יכול אמנם להיות רעל, אבל יכול להיות גם היפוכו, ובכל מקרה הוא שיך לילד – חומר גלם של יצירתו, ואחד מן הכוחות החזקים המאפשרים לו לפגוש את מעמקי ליבו.   
7. ללכת זה ליפול: אנא, זה לא שבדרך ללמוד ללכת, באין ברירה, גם נופלים – הליכה היא אומנות הנפילה. וכך אי אפשר ללמוד ללכת בלי להתנסות פעם אחר פעם בנפילה. וזה נכון לגבי כל למידה: הטעויות הן לא רק רעה חולה, הן חומר הגלם, הדבר שבלעדיו למידה לא אפשרית. לא רק שלא צריך להעניש על טעות, צריך לטפח יחס חומל ומברך ומאתגר לכל טעות, ללמוד לשהות בתוכה, ולאסוף את ברכתה.
8. כבוד עמוק לשונות של הזולת: שמתוך הכבוד לזולת אדם גם לומד לכבד את אחרותו שלו, ולא ממהר לנרמל את ידיעתו הפנימית. והרי השירה בוקעת מן השהות המרחבים הלא מנורמלים. וגם כמובן: הזולת הוא פעמים רבות שער אל ידיעת המעמקים השירית.   
9. גמישות בתפיסה העצמית – ריבוי קולות: שילמד לראות את עצמו כאישיות מורכבת ורבת קולות, כך יוכל לתת יותר מקום לכל קול בתוכו, בלי שקול זה ירדה בנפשו. גמישות ב"מקום" וב"עמדות השיח" השונות שהוא תופס, שהיא גם הנכונות להיות רב-אישיותי. דבר זה נתמך על ידי הכבוד לזולת, ותומך בכבוד לזולת – שאם אדם מכיר את האחרות שבתוכו הוא גם פתוח יותר לקבל את האחרות שבזולת, ולהפך גם. רב-גילאיות, חינוך מעורב, מפגשים עם זולתיים שונים, מפגשי אמת מכל סוג ומין, תומכים בזה הרבה.  
10. כבוד עמוק לילד: התייחסות רצינית לכוח היצירה שלו, למחשבותיו, להרגשותיו, התייחסות שרצינותה היא גם בוררת. לא לוקחים עליו חסות עודפת. מבינים לעומק עד כמה חייו הם שלו, ומאפשרים לו לחוש את האחריות שבכך. לא מרפדים אותו יותר מדי (כלומר לומדים להפריד), אבל מאידך מאמינים בכוחו ונוכחים בצד מאבק היציאה לאור שלו. מאמינים בכוחו וזכותו היסודית לבחור בטוב. 
11. אמונה בבלתי נראה: לעזור לילד להכיר בכך שלא הכול נראה. להסכים לאותה הקשבה אשר בה הבלתי נראה חושף את נוכחותו. להתרגל לראות את הנראה רק כקצה הקרחון לעומת הבלתי נראה העוטף אותנו מכל עבר, להבין שהכול בא מן הבלתי נראה וחוזר אליו.
12. אהבת היש והסכמה להרגיש הכול: מותר להרגיש, מותר לאהוב, מותר לבכות, מותר לכאוב, מותר להשתוקק, מותר להתגעגע, מותר לרצות, מותר לפחוד, מותר להתבייש, מותר להיות נבוך, מותר לא לדעת, מותר לכעוס, מותר להרגיש את מה שיש. ולהגדיל את המרחב והמגוון והדקויות – שהשירה צומחת מן הלב המרגיש. אהבת היש, היא בניסוח אחר – אמפריקה.
13. הליכת ערפל – נכונות לעבור בתוהו: הסבלנות לתהליכים, היא לא רק היעדר תוצאה, היא פעמים רבות גם היעדר כיוון, תחושת הליכה לאיבוד, פסיעה בתוך ערפל. איך הולכים כשלא יודעים? איך חוצים את הערפל מודרכים רק על ידי האמונה (והניסיון) שיש משהו מעבר לו? הנה בדבר הזה צריך לשוב ולהתנסות – הליכה בערפל, הסכמה ללכת לאיבוד, היא חלק בלתי נפרד מתהליך יוצר. החדש באמת הוא זה שיודע להמיר את התוהו למשמעות.    
14. חינוך לשקט (קילוף הרעש): וההבדל הגדול בין שקט שהוא השתקה ודיכוי, לבין שקט שהוא דממת מעמקים שופעת ומברכת ועושה מקום. כמו מים שקטים המאפשרים לראות את הקרקעית שמתחת.   
15. לעשות דבר אחד בכל פעם. להבחין בין עיקר לטפל ולהתמקד לעומק, ללכת עם הדבר האחד. לטפח פעילות עמוקה באשר היא – אותה צלילה למי מעמקים. להתגבר על היצר לעשות במקביל – להשיג בכמות. יש מקצב מחזורי ליצירה, זמן של מיקוד וזמן של הרפיה, זמן של "אפייה" וזמן של התגלות.
16. מעבר מצרכנות פסיבית לפעילות אקטיבית: שהוא סוג של זיקה אל המציאות – למשל להסכים לא רק לצרוך ידע אלא גם לפתוח ולייצר ידע.
17. אומנות העידוד, שהיא גם אומנות האתגר: שהיא טיפוח יחס חדש להצלחות וכישלונות – משמע לדעת לשבץ אותם נכון, ולזרוע נכון מחדש בממשות. לאן הולכת חדוות הצלחתי – מה היא מפרנסת. שהאדם לפעמים הוא כמו בור ללא תחתית בעניין הזה – צריך שיהיה שם מישהו המוכן לקבל.  
18. דיבור אמת: שהוא המקור לכל שירה ולכל יצירה ולכל ידיעה שהיא מסדר אחר. וכך גם לא לשחק עם הילד ב"כאילו", לא להעמיד פנים של עניין, לא לעסוק במניפולציות, להרגיל אותו לדבוק ביושר.
19. לדבוק בחיים: לעסוק בדברים הרלוונטיים, החיים – יש יותר מדי חומר מת סביבנו, זבל הנערם וחונק את הנשמה, לא צריך להרבות את העומס הזה, אלא אדרבא, לשוב ולדבוק כל פעם מחדש במה שהוא ממשי, חי, זך, רלוונטי. הדבר הזה הוא כל פעם מחדש פשוט. גם כשהוא מורכב, הוא פשוט.
20. טיפוח הנתינה ואומץ הלב: לא השגת היתרון, האישי המקומי, המבודד, שבא על חשבון, שהוא במקום, אלא הגדלת הכוח לתת – גבורה שהיא גואלת.
21. לחנוך את תחושת הזכות והאהבה העצמית: לא ה"מגיע לי" הלקחני, התלונתי, אלא ההכרה של הילד במקומו בעולם הקודם לכל התניה – הכרה שהיא בו זמנית גם סוג של דבקות בכך שהדברים יהיו רלוונטיים, חיים, מדברים. ההסכמה החשובה כל כך – להתנחל בממשות – להיות שייך. 
22. אומנות הזיהוי: בין היתר, גם זיהוי התקשורת הקושרת, ודפוסי התמכרות, ודפוסי בריחה. ולימוד תהליך הגמילה מהתמכרות.   
23. ולבסוף ידע שעושה מקום לכל אלה (מטא ידיעה) סיפור מסגרת שמעגן את מאבק היציאה לאור, שמזמין את הילד להיות גיבור ואת המבוגר להיות אומן-שיח, המגדל בני מלכים. מיתוס של שירה, שיוכל לעזור לאומץ הנדרש בהתייצבות מול מיתוס ההישרדות.  
24. וזו רשימה חלקית לאומנות חינוך חיובית. כזו שמטפחת את אומנות השירה הפנימית, את ידיעת המעמקים. ואצל כל אדם אולי תהיה רשימה מעט אחרת – ולא זה העיקר – העיקר הוא להבין את התכלית – את הפרח שבשבילו אנו חיים. הכלים והדרכים כבר ילכו ויתגדלו אם המחנך ידבק באמונתו. הבעה מובילה יכולת. וכך אני מזמין כל אחד לערוך את הרשימה שלו         

1. אומר דוד בן יוסף: יצירה או יצר-רע. (משמע, אלה האפשרויות שעומדות לפנינו, ואחרת אין). וגם הוא אומר: להשתלב בתנועה לחיים. ומפרק את המילה לחיים וקורא בה את ראשי התיבות של חדוות יצירה ייחודית משמעותית. ועוד הוא אומר: לזרום מתוך חסימה – זאת המשימה. ואת כל זה אני רוצה לבאר עכשיו, ולעמוד על טיבה ומהותה של היצירה, היצירתיות והמשחק.
2. רגילים לחשוב על יצירה במונחים של עשייה אומנותית. חושבים על ציור, פיסול, מוסיקה – עניינים שיש להם גם תוצרים מוחשיים ומוגדרים – עבודות יצירה. אבל אני דווקא רוצה לדבר על יצירה כאותה תנועה של הבעה שהעיקר בה הוא הזרימה. והזרימה הזו אינה סתם זרימה, כעין הזרימה המכאנית של נחל – זו זרימה מיוחדת שניתן לאפיין אותה במספר היבטים:  ¢שהיא נותנת קיום חיצוני למה שבפנים (משמיעה קול), ¢ שהיא הופכת את מה שבכוח למה שבפועל (מגשימה), ¢ שהיא מנחילה את האני בממשות (מנכיחה אישית), ¢ שהיא פורייה ומחדשת (מאפשרת את מה שלא היה אפשרי לפני כן), ¢ שהיא דיאלוגית במהותה (מפגש של הפריה הדדית). ואף על פי שאלה צדדים שונים, בעצם הם כולם חטיבה אחת ואי אפשר להבדיל ביניהם. אבל לצורך הביאור, בכל זאת אני מתעכב על כל היבט בנפרד.
3. המילה "יצירה", אם כן, לא מתייחסת לסוג מסוים של עשייה אנושית, אלא לאיכות מסוימת של היות האדם בעולם. במובן זה, כל עשייה, גם זו שאין לה תפוקה מוצרית, יכולה להתברך באיכות זו. אני אומר "להתברך" שכן האפשרות הזו של האדם להיות יוצר, משמע, לא רק בעניין מסוים אלא בכל דבר ודבר, בכל נשימה ונשימה שלו, היא גם הגשמה של בריאות נפשית וגופנית. והרבה יותר מזה: זו הגשמה של האני כחירות, כחדווה, כייעוד.
4. להיות אני זה יותר מאשר להיות משהו – עניין שניתן להגדרה, לסיכום, להקפאה. להיות אני זה להיות מישהו – יחיד לאינסוף שהעיקר בו הוא תנועתו. ואם תרצו לעצור את התנועה הזו כדי לעמוד על טיבו של ה"אני" לא תגלו דבר, הוא קיים רק בתנועתו.
5. ולא סתם בתנועתו –– בתנועתו היוצרת. שהרי תנועה יכולה להיות גם תנועה של התמדה, הרגל המניע את עצמו בתרדמה, אבל במה שנוגע לתנועתו של האני זו תנועה יוצרת. בתנועה הזו תמיד יש היבט של תאוצה וחיכוך. היא לא יכולה לקרות מעצמה. התנועה הזו כמו מושכת מתוך התוהו את עולם הבריאה במעשה שמתחדש מדי רגע ברגע. אי אפשר לנוע כאן חלקות, לנוח בתרדמה – היצירה דורשת ערנות (ומשום כך היא גם מביאה לערנות). את החיים של הרגע הזה צריך להדליק כל פעם מחדש באש הנוכחות העושה את הרגע הזה שונה מכל רגע שקדם לו. שום דבר כאן אינו רגיל. הכל פה ייחודי. ואף על פי שאני מדבר על תאוצה וחיכוך, היצירה היא לא מאמץ. 
6. ובלב היצירה נמצאת החדווה. אין זו אלא הגשמת האני, אפשרותו להביע את עצמו בקול ולגלות שיש לו הד. לא רק הד אחד שחוזר אליו באופן מכאני, אלא מהלך רצוף של הדים רבים שהם בעצם תשובות ומבטאות את ההשתזרות הזו של ההפריה ההדדית – הנה, באופן זה מתנחל האני בממשות, נעשה כתובת במציאות.
7. והנה, עבור האדם, אין הרבה ברירות – דווקא משום השפע שלו, ועוצמת החירות שלו, אם לא יעסוק ביצירה – משמע, אם לא ישתלב בתנועה לחיים, תהפוך לו אנרגיה עודפת זו לרועץ, לרודן, ליצר רע. היצירה היא הכרח גמור. מוכרח הוא להיות בחירות. הכרח גמור לו לתעל את האנרגיה העודפת שלו – אנרגית התוהו, אל תוך תהליך יצירה. חייב הוא לעשות חיים, אחרת יעשה לו מוות. צריך הוא ללמוד להשתלב בתנועה לחיים.   
8. ובמציאות קורה לא פעם שהתנועה הזו נעצרת, נוצרים מחסומים, כל מיני סוגים של עצירויות, סכרים שהופכים את האדם ממישהו למשהו, והאתגר של היצירה הוא לחזור ולזרום – להפוך ממשהו בחזרה למישהו.
9. ומהות התנועה הזו בניסוח אחר היא: לחזור הביתה, להסכים להרגיש, להיות אישי.

1. תהליך יצירת המשמעות הוא תהליך יסוד של נפש האדם, הדומה במהותו בממדים שונים של משמעות. ממילא, הבנה של התהליך הזה היא גם הבנה של תהליכים רבים אחרים הנגזרים ממנו.
2. משמעות, כלומר: איכות אינטראקטיבית שאינה רק גירוי מוחי או עיבוד אינפורמציה מבחוץ, אלא בראש ובראשונה איכות נחווית. שזה אומר מניה וביה שישנו מישהו שחווה. ואף על פי שמושגים אלה – "מישהו", "חוויה" – הם מילים זרות למדע הפוזיטיבי, שאינו יודע מאיזה "חומר" הם בנויים, וכיצד לפעול אתם במסגרת "מדעית", הנה, בכל זאת הם הממשות הראשונית, שמתוכה גם נוצרות כל ההפשטות התיאורטיות-מדעיות. אני מאמין שניתן לגשת אליהם באופן תיאורטי, במסגרת פרדיגמה מדעית חדשה. 
3. בשונה מתפיסות מקובלות המשייכות את האיכות הזו של החוויה, ל"פנימיות האדם" (למשל כסוג של "אד" העולה מפעילות המוח, או כתכונה של הנפש המחוברת לגוף באופן מסתורי), אני רוצה למקם את המשמעות במפגש. (כלומר, לא בתוך הראש ולא במציאות החיצונית, אלא בתווך שביניהם).
4. ובשבילי אין הבדל מהותי בין משמעות של מילה, לבין חווית ראיה או שמיעה או הבנה של מושג מתמטי. בכל המקרים, אלה צורות שונות של משמעות. משמעות המילה חתול, למשל, איננה ההוראה אל חתול חיצוני, וגם לא תמונת החתול שמדמה האדם בראשו עם שמיעת מילה זו, אלא איכות רחבה, דינמית, רבת ממדים הקשורה ל"ממשות" של המפגש. יש צורך בחקירה פנומנולוגיה על מנת לחשוף את העושר הזה שנמצא שם תמיד אך הולך לאיבוד בפעולת הרדוקציה המדעית. ההיחשפות לעושר הפנומנולוגי הרב ממדי הזה, היא גם הבסיס להבנה שמודלים קיימים בעודם מסבירים משהו, מחמיצים את ה"משמעות" בתור הדבר הדורש הנהרה, ואשר בנוכחותו משפיע ומסביר ממדים רבים אחרים של האדם (כולל פעולת ה"מוח").
5. בכל המופעים השונים של המשמעות, צריך להדגיש את נבדלותה מ"אינפורמציה" או מ"גירויים" או כל מודל מכאני אחר נעדר נוכחות. יש הבדל גדול בין לקלוט גירויים חזותיים לבין לראות ממש. הראייה ממש מנכיחה את הנראה כאיכות ממשית ועושה הבדל – כחוויה. ראש לכול יש לראות שהמשמעות היא היבט של נוכחות. (או בניסוח אחר, משמעות בנויה מ"חומר" הנוכחות).
6. כל חקירה אל תוך מהלך יצירת המשמעות צריכה לקחת בחשבון את ההטיות של החשיבה הקלאסית-מדעית בבואה לגשת לנושאים אלה. שהרי אנחנו חיים כבר מראש בתוצרים של חשיבה זו, ומה שנחשף לעינינו כבר עמוס בהנחות שלה. זה הרקע למה שאנו מסוגלים לומר.
7. לכן גם המשען הפנומנולוגי חשוב. זה החושף מחדש ממדים הנגזרים מאופני הוויה אחרים (לאו דווקא מדעים-טכנולוגיים). כך למשל, אם לחזור למילה חתול, המשמעות המתגלית בה מכילה כחלק בלתי נפרד ממנה ענן שלם של משמעויות משנה. גם החתולים השונים שפגשנו במשך חיינו, אבל גם לא פחות ההקשרים השונים בהם השתמשנו במילה חתול, (כמו למשל השימושים הפילוסופים שעשו בדוגמא זו, שבע הנשמות של חתול, הגמישות שלו, ועוד ועוד) לכל זה יש מבנה פנימי הקשור בתהליך התפתחות המושג, הן זו התרבותית בכלל והן זו האישית. אין זה רק ערמה של משמעויות משנה אלא הם אסופים ביחד לכלל "ענן המשמעות". ענן המשמעות איננו דבר הנוסף למילה חתול, מרחף מעליו, אלא התרחשות חיה במפגש עם המילה חתול והיא מותכת אל תוך צורת המילה הכתובה כמו גם הצליל שלה.        
8. נוכחות, מעצם טבעה היא יציר דיאלוגי. היא ההיות משהו בשביל מישהו.
9. וכך גם המשמעות היא אירוע זמני-דיאלוגי. שני מימדים הקשורים זה בזה.