באיזה אופן אפשר לתמוך בזרימתו של אדם אחר? באיזה אופן אפשר לעזור לילד למצוא את דרכו אל היצירה? באיזה אופן אפשר ללוות יצירה של אדם אחר כך שתהיה מבוע הולך וזורם, הולך ושופע את עצמו, מצליח לצאת מנקודת הייחוד האישית ולהיות אמירה שאין בה מאמץ – שהיא נביעה. שהיא לא צורנית – הולכת על פי דפוסי הגיון, אלא כולה כמו מעצמה, מחפשת, מגששת, מוצאת, ואומרת?
האם יש תרגילים שמסייעים לקרב אדם אל עצמו? האם יש מסגרות מובנות שיכולות לעזור לאדם להתמקד ולמצוא את אמירתו? האם אפשר לרכוש כלים?
ואם היצירה טבעית היא, מה הם המחסומים שעומדים בפניה? האם אפשר לעזור לאדם אחר להתגבר על המחסומים שעולים מבפנים ומבחוץ? האם זה בכלל משנה האם המחסום הוא בחוץ או בפנים?
וכל יצירה היא מעבר מתוהו לבריאה. וכל יצירה בוקעת מענן רחב ביחס, אל מעשה מגובש ומצומצם יותר. כל יצירה יש לה עת. נסמכת היא על היש. לא המצאה יש מאין, אלא המשך, ביטוי, הגשמה, התגלות.
וכל אחד, יצירתו היא ייחודו – חירות הבעתו, הסכמתו להגיד כאן, בעולם הזה, את עצמו. להסכים לפרות ולרבות, להיות שייך. וכל אחד יש לו את הערוץ או הערוצים שלו להיות שייך. ואין הכלי של האחד מתאים לשני.
ואם ניקח בתור דוגמא את הציור, וילד שנתקע מול הדף. האם בהכרח זה אומר שהציור הוא לא שפה שלו? האם יש שפה שהיא לא שפה של הילד? איך אפשר לעזור לו להביע את עצמו דרך הציור? איך אפשר שהציור לא יהיה "אומנות", אלא הוא, חירותו, עצמיותו, הבעתו? איך אפשר שיאהב את עצמו דרך הציור? איך אפשר שהציור יהיה לו מעשה של הפריה הדדית – עונג של התעלסות?
מלגוצי: מאה שפות יש לילד, ותשעים ותשעה מהן גונבים ממנו בהתבגרותו.
ואפשר גם לשאול הפוך: מה הוא שעושה עבור הילד את הציור למחסום? מדוע הוא לא מצליח לבטא את עצמו דרך הציור? דרך המוסיקה? דרך המילים? דרך הגוף? דרך ההיות?
ואם יפתח לו דרך הציור, אולי גם יפתח לו דרך דברים אחרים. ואם יפתח לו דרך דבר אחר, שהוא לא ציור, אולי גם יפתח לו דרך הציור. ובאמת אין זה משנה, (עקרון שוויון ערך הפעילויות – גדעון לוין) העיקר שיהיה. דבר אחד מספיק. דבר אחד, ממוקד, הוא כבר עולם ומלואו. וכשיש כבר דבר אחד, אז יש גם אחרים.
