1. רוצה להזמין להתבוננות על הטיית השליטה – אותה תחושה העוטפת את הווייתנו האנושית כטבע שני – ולהראות עד כמה הוא לא מייצגת את שליטתנו בפועל, אלא רק סוג של פנטזיה. היא אמנם מנחמת, אבל היא גם מקור למצוקה רבה. בצד זה שאני מצביע על איכות של אקלים נפשי פנימי, אני גם מצביע על הפער (בין הרעיון למציאות), שהוא חלק בלתי נפרד ממכלול המרכיבים הקשורים ומזינים הוויה זו. ומכאן גם השם "אשליית השליטה", ככינוי למכלול זה של תחושה ופעולה.
2. מצבנו אינו מאוד שונה מזה של הירח הסבור שהוא זה שמחליט להסתובב מסביב לכדור הארץ, ואם רק יחפוץ, יוכל גם לעצור. במקרה הזה מתבלבלת מחשבת השליטה בהרגל. אין היא רק פרי משאלת לב, אלא גם ביטוי ליכולתו של הירח לצפות את הרגע הבא, והאינטואיציה המוטעית שנתיבי ידיעתו הם גם נתיבי רצונו. 
3. ובכל זאת לא קל לשכנע את האדם שזה מצבו. בשבילו השליטה היא עובדה. הנה הוא מכין ארוחת בוקר, מקפיד לעשות זאת ביעילות ובזריזות כדי לא לאחר לרכבת. אורז את תרמילו, נוסע ברכבו, חונה, קונה כרטיס ועולה לרכבת בזמן. הכול נעשה כראוי. אם לא היה מקפיד על השליטה, איך היה מגיע לרכבת?
4. אין ספק, הוא מרגיש אדון לנתיבו, ובכל זאת המתבונן מבחוץ יזהה בקלות את דפוסו – הנה הוא צועד בצד המון אדם שעושה בדיוק את אותו הדבר – חלק מתופעה תרבותית. נכון, הוא המבצע, אבל באמת בזה זה נגמר. צחוק גדול לחשוב שהוא אחראי לכל זה. יותר נכון לומר – המהלך נעשה והוא רק חומר הגלם שלו.
5. "רגע רגע", הוא אומר, "אני יכול גם שלא". מם, זה מהלך מעניין. הבה נראה אותך. "טוב, נו אבל אני חייב להגיע לעבודה בזמן, אבל אם הייתי רוצה, הייתי יכול. אני רק לא רוצה". האם זה לא מה שאומר הירח? "טוב טוב, אם כך, רק כדי להוכיח לך, מחר בבוקר אני לא אעשה דבר מן הדברים הללו". מצוין. וזה יאפשר לך לגלות אפילו ביתר עוצמה שהמציאות היא זו שמכתיבה. מה הולך לקרות מחר? אינך יודע? המתן וראה.
6. ויש דרך נוספת להתבונן על כך: בשעה שהאדם עסוק בהגשמת תוכניותיו הקוויות, מיליארדי תהליכים קורים במקביל ומאפשרים את פעולתו. תהליכים בכל תא ותא בגופו, כמו גם כל מכלול חילופי חומרים עם הסביבה, שהיא עצמה ממשיכה וטורחת ליצר מרחב עצום של תנאים המזינים אותו מדי רגע ורגע. על דבר מכל זה אין לו שליטה, ובכל זאת זה הבשר העיקרי של קיומו בעולם. אינספור קולות, אינספור מראות ותחושות, כולם נוכחים בו ומרכיבים את מציאותו. ומה שהוא מדמה שהוא בכל זאת אחראי עליו, אותו חוט זעיר של תוכניות הנמצא מול אפו, אינו אלא רק בדל מתוך מרחב עצום.
7. וגם הבדל הזה, בדיעבד, לא לגמרי שלו – על פי רוב מערך שלם של התניות קובע לו מה לרצות ואיך לרצות. זה חוט תוכניותיו שגורר אותו אחריו. זה לא באמת רצונו החופשי. מוטב אם כן לסכם: המציאות קורית והוא בתוכה. ומה שקורה קורה על פי רצונה, לא על פי רצונו. 
8. יש בהבנה הזו משהו מנחם. שהרי אם אני קיים, זה לא מכיוון שהתחכמתי למציאות והצלחתי למרות הכול להתקיים. אם אני קיים זה מכיוון שכך הוא רצונה. היא רוצה בי, וטורחת בי. אחרת לא הייתי כאן. 
9. ואם זה כך, מדוע בכל זאת ממשיך האדם להחזיק באשליית השליטה? כבר אמרתי, וכעת אני רוצה למנות: 1. כי זה מנחם (וזה קשור להתמכרות לסימביוטיקה) 2. כי ההרגל מתבלבל עם שליטה. 3. ולבסוף, כי האדם כל כך ממוקד בקו עשייתו, בניסיון לא להתבלבל, להצליח ולהשלים את מפעלו, עד שזה כל מה שהוא רואה. כל השאר מסתתר מבינתו וכמו לא קיים בשבילו. רק תוכניותיו, הצלחתו וכישלונו, בונים את חייו.  
10. וכמה מבורך זה למוסס את אשליית השליטה, להרפות, ולהגיע מחדש אל המרחב. זה גם הרבה יותר מציאותי. זה להמשיך לעשות, אבל לעשות ללא תחושת הדחיפות כאילו אני אחראי על המציאות ובלעדי לא יקום דבר. מי הוא אותו "עושה"? זו התניה, דעה קדומה, אמונה שהוזרקה וכובשת את נפשנו בלי קשר למציאות. היא מצרה את מבטנו, סוגרת את הקשבתנו, מאיצה בנו אל תוך שיח אשמה שהופך אותנו למהנדסים התפוסים לנצח במלאכת ההישרדות. אנחנו מתוכנתים להגיב למציאות בתחושת שליטה. אותה "הגשמת תוכניות" חרדה היא הדבר הראשון שכולא אותנו וגוזל את חירותנו. היא אופן ההוויה המונע את התעוררותנו למציאות. ויש חירות אחרת הממתינה לאדם, לא כזו שבאה ממפעל השליטה – היא חירות ההקשבה. כאן מתעורר אני אחר – מגלה את המציאות לא רק כערמת חפצים הממתינים שישתמש בהם (יטפל וידאג להם), אלא כנוכחות המזמינה אותו לשיחה. האם מוכן הוא לקחת חלק בשיחה זו?

1. אני רוצה לאפיין מרחב הווייתי לו אני קורא מרחב אמונה. ויותר מלדבר עליו אני רוצה פשוט לדבר בהשראתו ומתוך כך לתת הזדמנות לנפש להתרגל לנוכחותו.
2. מרחב האמונה כמו נמצא קומה אחת מתחת, במקום בו נשענים על האדמה וחשים את כוח המשיכה ומתמסרים לו. היא הקומה של העיניים העצומות, של הלב שאינו דואג, הוא יודע. הוא לא יודע מאין הוא יודע, הוא פשוט יודע. אין זו ידיעה רגילה – זו ידיעה לא יודעת. זו ידיעה ללא זנבות-כי. בלי צורך להעמיד את הדבר בחוץ לאור הזרקורים כאובייקט ציבורי ניתן להוכחה. זה לדעת בחיוך. וזה לדעת לבד. בלי פחד. שהרי רוב הידיעות שאנחנו מחזיקים בהם הם מסוג ידע-פחד, ידע אותו אנו טורחים למגן הרבה, כדי שהוא לא יתפרק, כדי שהאדם לא יתפרק. ואילו כאן מדובר בידע-אהבה.
3. ובשבילי המילה "להישען" עושה הרבה. היא מגלמת את הוויתור על תנועה השליטה האוחזת, הדוחפת קדימה, הדואגת-מטפלת, כאילו בה תלוי הכול. זה לא וויתור של חוסר אונים ותבוסה, זה וויתר של הישענות על היש ונכונות לקבל, הבנה מחדש של מקומי בבריאה, והסכמה לסדר זה.
4. לא להפסיק לדאוג כי אין מה לדאוג, אלא להפסיק לעשות את הפעולה הזו בעלת הדפוס האנרגטי הברור, בלי קשר לתוכן. תכנים מדאיגים הרי תמיד בנמצא. תמיד יש סיבה לדאגה, לדחיפה, לדחיפות, ואילו כאן ההזמנה היא להתעלות מעל התוכן, לזהות את הדפוס האנרגטי באופן ישיר בתור מה שהוא – דאגה – ולחדול ממנו. לדעת שממילא לא אני הקובע – המציאות קובעת – ולאפשר לה לברך אותי. היא רוצה בטובתי, אפשר לסמוך עליה.
5. מרחב האמונה הוא מרחב הפלא הרוטט תמיד. וממנו צומחת התפילה, לא כעניין של שליטה במה שאין לשלוט בו, אלא כגילוי שפת הבקשה וההישענות. כמעשה זה עצמו של ירידת קומה, כפנייה זו עצמה המנכיחה את מרחב האמונה. מזכירה, מזמינה, מתרפקת, דורשת, מסכימה.
6. עוברת משפה של מאבק אינטרסים, לשקט. מרככת את הלב התמה, פותחת לו אוזן לשמוע. מלמדת אותו לסמוך ולפתוח מרחב של אמון.
7. את תפיסת המציאות כמרחב סיבתי-פיסיקלי, מחליפה התפיסה של מרחב פואטי – בתוך האלוהים אנחנו חיים. ומה שנראה במבט הראשון כמו מטח גירויים המתנגש בנו בסתמיות, הופך למערך של אותות בשיחה שממתינה לנו תמיד שנחבור אליה מחדש. בסבלנות אין קץ, תמיד היא אורבת להקשבתנו, ממתינה שנתעורר לחפש את המשמעות שהיא הדרך של כל שיחה.
8. והחרדה המצמיתה, יכולה להתחדש, ללמוד לעשות מקום ללב כהתרגשות, כהתמסרות, כנכונות. במקום לסתום את החרדה בטענות שווא, לתרגם אותה ליראת קודש. שהרי הביטחון לכאורה שמושג במאמץ השתקת החרדה, יש לו מחיר עצום של שטיחות, ואובדן חיוניות. ובסופו של דבר החרדה רק מתעצמת מתחת. מוטב לחיות במלוא העוצמה ולאפשר לחרדה להורות לנו את הדרך למרחב האמונה.  
9. וזו מהות האמונה – להסכים לדעת לבד. כמשהו מברך ומזין, כסוד, כשקט. לדעת כתשובה, כהיענות לזימון, כיחיד, כהתייצבות. אכן, יש לחדש את הפועל לדעת. אין זה הדבר שמציג אותי מוכח בתוך מרחב ציבורי – כיודע, כבטחון, כהסתתרות מאי-ידיעה, כביטול חשיבות. מבחינה זו איני יודע דבר, איני מצדיק דבר, איני מוכיח דבר – אני ריק. זו עמידתו העקרונית של האדם נוכח ההוויה. אבל בתוך כל האי-ידיעה הזו יכולה לצמוח הידיעה האחרת, שהיא כמו פעולה של הזנה והבראה – היא אוכלת את היש, נהנית מטובו, כמו שעלי הצמח "יודעים" את השמש, ומתכוונים אליה. הם לא צריכים עיניים בשביל זה. הם יודעים מתוך הטוב המפכה בהם. 
10. זהו מהלך הפוך לעבודת אלילים. בעבודת אלילים האדם הוא לבנה בתוך מוסד, ורותם את חייו על מנת לקיים את פחדיו. ואילו כאן הוא מתעורר לשיחה ומרכך את המסגרות הנוקשות שבהם מצא את עצמו נתון. הוא מחזיר את העולם לחיק האנושי והפואטי. לא מייצר אובייקט אדם חדש, מוגן ובטוח, אלא מתמסר ליש הפואטי, לומד לדבר בתוכו ולהקשיב לרחשו.  
11. ולבסוף צריך להגיד שמרחב האמונה הוא לא רק מקום – הוא מסע.

1. אם אתה בעצבות סימן שאתה חי בסיפור של מישהו אחר. וכעת אני רוצה לפרש.
2. אם אתה בעצבות: הכוונה כאן היא לא לעצבות המרגישה, הנוגעת, הלחה, אלא דווקא לנמיכות רוח, היעדרות תשוקה, אילמות הרגשה, תחושת כבילות, סתמיות, יובש נפשי, חוסר תכלית וחוסר תקווה. מה שאולי בשפה אחרת אפשר לקרוא לו דיכאון, או היעדרות.  
3. והעצבות הזו היא לא סתם – יש להתעודד – היא סימן. אף על פי שהיא מתחפשת לסוג של אי-הרגשה סתמית ורדודה, גם היא בעצם מבשרת דבר מה. לא רק רוצה לכבוש את נפש האדם ולהכתיב לה את גורלה עד כלות, אלא בעצם להעיר אותו לשים לב. לשים לב למה?
4. לשכחה. שכל עצבות מקורה הוא אחד – שכחת החירות. ואמירה זו עצמה, כשמבינים אותה לעומקה, כבר היא הקלה גדולה. רק שעל פי רוב מובנת החירות באופן אחר שאינו מביא שמחה – כסוג של חופש תנועה, היעדרות מחסום, מרחב אפשרויות גדול, זכות בחירה וכן הלאה. אבל כאן הכוונה לחירות במובן פנימי יותר – החירות להיות אני, ייחודי, מי שניצב תמיד מעבר לסכום הנסיבות כמבע של הרגשה, ומרכז של יצירה.
5. ואם ננתח את השורש של כל עצבות נגלה את השורש האחד הזה, שבו האדם חווה את עצמו כקורבן הנסיבות. שוכח – לא רק שכחה של הראש – את חירותו הקודמת לכל נסיבה. שוכח הוא שהוא הנו המספר, נוכחות של גוף ראשון, ולא רק גוף שלישי בסיפור של מישהו אחר. בתור גוף ראשון הדברים קורים לו (ולא רק לידו וסביבו), ובכל רגע ורגע מסורה לו האפשרות והיכולות לנקוט עמדה כלפי המציאות, להשיב לה, ולהפוך. לא לחינם קורים הדברים – אליו הם פונים, וכשם שהם פונים אליו, כך הוא יכול לפנות אליהם בחזרה.
6. לשכחה הזו, אם כן, יש צורה מאוד מסוימת – הצורה של סיפורים טפיליים אותם מפרנס האדם על חשבון חיוניותו. מנסה האדם להתאים את עצמו ולהתיישר על פי קווי כוח של סיפורים שמקורם זר לו – הם לא באים ממנו ולא הולכים אליו. אלה תסריטים, חוקים, עקרונות, סתמיות, שייכים לאנשים אחרים. לא קוראים לו ולא נקראים על ידו, ועל כן גם נעדרי מרכז. ("לא עושים כך בגן שלנו"). וזו המשמעות של לחיות חיים רגילים (שזה תמיד לחיות חיים כפי שמצטיירים בסיפור של מישהו אחר).   
7. מתחבא הוא מאחריות. חושש לא מחולשותיו, אלא מעוצמותיו. ומן האפשרות לחיות אל חייו באופן בלתי רגיל, כפי שהוא מרגיש אותם בקרבו. האדם לא פשוט שוכח (כמו ששוכחים לפעמים את המפתח בבית), הוא בורח מהתייצבות, מנקיטת עמדה, ממפגש.  
8. והסיפורים הטפיליים הם תמיד סיפורים מקבליים. גם אם הסיפור מסופר כביכול על ידי מישהו מסוים – כוחו המדכא הוא סימן לכך שזה סיפור של "אף אחד מסוים". וכל אחד שכביכול נותן לו את כוחו באופן אישי ועושה אותו שלו, עושה זאת כי "כך כולם עושים", ובאמת הדבר נותר זר לו. אין איש יודע מי זה ה"כולם" הזה ומאין התחיל.
9. תמיד וללא יוצא מן הכלל שורש העצבות נובע מפעולה זו של סיגול עצמי ושכחה עצמית אגב כך. תמיד זה קשור לאמונה שאדם מאמין שעליו לשרת את הסיפור המקבילי. זו התוגה העמוקה של הנפש שנאלצת לחיות בגלות, כיוון שהאדם לא היה אמיץ מספיק כדי להתנחל בממשות, ולעשות את העולם לביתו. (כי העולם שייך ל"הם").
10. וכעת כל מה שנותר הוא לקרוא את סימנה של העצבות ולחפש אחר אותו סיפור/סיפורון שהאדם התחיל לעבוד בבלי דעת. אותו סיפור שלו מסר את חירותו. לא די להיזכר באופן כללי, אלא צריך לאתר באופן ספציפי מה הוא הערוץ דרכו אובדת לו חיוניותו, ועל איזה דבר חיצוני הוא התחיל להישען, במפלט ממשענו הפנימי. לקרוא את סימנה של עצבות – משמע להתעורר.  
11. ודי אפילו ברגע אחד שבו נזכר האדם בחירותו העקרונית, די בטבילה אחת באותו מעיין של נוכחות שמקורו עלום, כדי להחזיר לאדם את שמחתו.        

1. הפילוסוף והפסיכולוג מרלו פונטי הצביע על כך שפעמים רבות ציור יכול להיות מדויק יותר וקרוב יותר למציאות מאשר צילום. ולכאורה מה יכול להיות יותר קרוב למציאות מאשר צילום אובייקטיבי המוסר את כל פרטי ההתרחשות וללא פרשנות אישית. אבל הצילום מחטיא בשתי נקודות, קודם כל בזה שהוא מסיר את הזמן שהוא ממד מרכזי של הממשות, ואחר כך בזה שהוא מסיר את הצופה כבעל פרשנות אישית. והנה, בדיוק בזה ניכר הצייר הטוב – הוא יודע לשחזר לתוך התמונה הסטטית את תחושת הזמן והתנועה, והוא מעניק לתמונה את הנופח האישי שבלעדיו המציאות היא לא מציאות. בכך הוא נמצא קרוב יותר לממשות מן המצלמה. אחר כך ראוי להעיר שמצלמה בידי צלם אומן יכולה גם היא לשחזר את הזמן ואת הצופה.

2. באותו אופן סרט (עלילתי ודוקומנטרי) יכול להיות יותר אמיתי בסיפורו מאשר תיאור שיטתי "אובייקטיבי" של חיי אדם (כמו תיאור של מה שהוא עושה רגע אחר רגע). ולכאורה הסרט תמיד עורך מחדש את המציאות וטווה סיפור המשמיט פרטים רבים, אבל כנגד זה סרט טוב יודע לתפוס ולהבליט את המוסיקה הרגשית פיוטית, המהווה את הלשד והחיות של כל מציאות. ניגון זה הוא יותר מציאותי וקרוב לממשות, והסרט המצליח לתפוס אותו ולתת לו ביטוי יותר אמיתי, מאשר אותה אפרוריות יומיומית שהתרגלנו לזהות אותה עם חיינו כתיאור "ריאלי" שלהם. 
3. אוליבר סאקס בספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע" מתאר אדם אשר עקב פגיעה במוחו התפרקה לו המציאות והוא לא היה מסוגל להבחין בין חפצים שונים ולזהות אותם בתור מה שהם, שלא לדבר על היכולת לתפעל אותם לצרכיו. מה שאפשר לו בכל זאת לתפקד היו שירים ששר ובקיומם ברקע עזרו לו לאסוף את המציאות לכדי שלמות בעלת משמעות. היו לו למשל שירי התלבשות, ואם היו נקטעים שוב לא היה יודע איך להמשיך להתלבש. משמע, עצם קיומה של השירה ה"חיצונית" עשה את עבודת האחדות שאבדה מבפנים. רמז לאותה שירה פנימית מאחדת שקיימת אצל האנשים הבריאים.   
4. כל אלה הן דוגמאות שבאות להדגיש שהאדם הוא לא רק משהו בצד "משהואים" אחרים, אלא מישהו, ובתור שכזה העולם בשבילו הוא התרחשות חיה ובעלת משמעות. הוא לא רק נמצא – הוא נוכח. העולם לא רק קורה מסביבו – הוא קורה לו. חייו הם בגדר עלילה (מאבק יציאה לאור). ודווקא תפיסת העולם הריאלית שכביכול מנסה להאיר את הבנאלית הרצופה של הקיום מחטיאה את העיקר, ומחמיצה את הלב.
5. השירה היא לא ענף זניח של הפעילות האנושית, עניין המתאים לשעות הפנאי, מותרות המיועדים רק למי שנחלצו מדחק ההישרדות היומיומי, וליפי נפש למיניהם – היא מרכז החיים ומה שנותן להם את קיומם (לא רק טעמם). החיים הם שירה. ולכל היותר אפשר להתייחס לתפיסת העולם הריאלית (כמו גם לרגעי הייאוש בחייו של אדם המציגים לו את חוסר המשמעות והסתמיות של קיומו), כשורה בתוך שיר שהוא הוא האמת הדרמטית של חייו, בתור מישהו בעל ייעוד.
6. והנה בתי הספר שלנו (והתרבות ככלל) כמעט תמיד שוכחים את המרכז הזה, ומאלפים את הילד – בשונה מכל מה שהוא חווה באופן אישי – לראות את עצמו כמשהו. אגב כך הוא לומד להצמית כל נימה שירית שיש בקיומו. הוא לומד שהמשמעות היא עניין "סובייקטיבי", אישי, שלא כדאי לערבבה עם העולם שביסודו הוא אדיש לאדם. המסע אל הבגרות נתפס כמסע אל הריאליה וזו מקבלת את ערכה בעיקר מתוך השתמעויותיה הכלכליות, ההישגיות, והחומריות. בכך לא רק מלמדים אותו שקר (בדומה לשקר הצילום), אלא חוסמים את תנופת נשמתו העורגת למשמעות.
7. וראוי היה לחנך לשירה במובן העמוק. לעזור לילדים לגלות מחדש שזו מהותה של המציאות. שבלי זה לא רק אין טעם לחיים, גם אין בהם אמת. המציאות עוברת מרגע לרגע לא רק באופן סיבתי, אלא כמו ששיר עובר משורה לשורה – באופן רזי. (חישבו למשל על מלחין שכותב יצירה מוסיקלית ועובר מתיבה לתיבה ביצירתו – אין זה מעבר סיבתי אלא משהו אחר. כך גם בחיים). ולאדם יש תפקיד של שותף בהלחנה של מעברי חייו, יהיו אלה רגעים או ימים או תקופות.
8. וכך אני רואה את התפקיד המרכזי של החינוך – להזכיר לילד שהוא מישהו. וכל חינוך שאינו מסור לכך חוטא לייעודו. הוא יכול לעזור לילד לטפח את הרגישות השירית לעולם, ולעודד אותו להישאר פתוח ליופי, לרז, לחדווה, לטוב. לתמוך בהתעוררותו, ולאפשר לו לגלות שהמציאות היא שיחה והוא חלק ממנה. שלא יתפתה להפנות גב, ולחשוב שהוא סתם, שלא אליו מכוונים החיים, ושיש דרך לחיות אותם באופן שגרתי ורגיל. זקוק העולם לכך שיאמרו "הנני". מתוך כך גם יתברר כוחו להפוך גורל לייעוד, וילמד להכניס לחות רגשית ופיוטית אל תוך מציאות חייו.         

1. בדרך כלל חשוב לי דווקא להזמין את ההורה לא לפחד מילדו ולא לפחד מלהסתכסך אתו, שהרי לא פעם דווקא במעמד הסכסוך הוא מחויב לגלות את כל אוצרות מנהיגותו, אבל הפעם, ובלי לסתור את מה שבדרך כלל, אני רוצה לברר את הצדדים היותר יצירתיים של המנהיגות. הרבה מן המנהיגות מגולם בכוח להגיד לא, ובלי זה אי אפשר. אבל אחרי שלומדים להגיד לא, אפשר ללמוד את אומנות הכן – היא המוקד של מנהיגות יצירתית.
2. מאבקי כוח מזמינים התבצרות והסתיידות. אמנם גם אלה חשובים מדי פעם, וחשוב שהילד (וגם ההורה) יהיו חשופים להם, אבל רוב הזמן טוב למצוא את הדרך היצירתית לנווט את הרצון. טוב לגלות שמה שהילד מחזיק בו הוא הרבה יותר רך ממה שאנו מדמים, וזה אנחנו שנותנים לזה עודף משמעות, ועושים את זה עקרוני, כבד, ומבשר רע. אנחנו הנתקעים. זה נכון, גם הוא נתקע, אבל הוא קל משקל וההיתקעות שלו גם היא קלה. כשזה כבד, זה בגלל שזה כבד אצלנו.
3. היו חומלים אליו. הוא עדיין לא יודע איך לפעול עם הרצון שלו. דברים מבלבלים אותו. אלה פעמים רבות אי הבנות קטנות שלו ושלנו אותו, שמתגלגלות להיות מאבקי כוח. אם היינו שמים לב בשלב אי-ההבנה, היו נחסכים מאבקים שוחקים רבים. הרבה מאי ההבנות הללו אפשר להפיג ולפייס. זה מזמין אותנו להשהות את הידיעה המקודמת שלנו כביכול אנחנו מבינים אותו ואת כוונתו במה שהוא עושה.
4. הנה הרביץ לאחותו הקטנה עם מקל. לנו נדמה שהוא עושה את זה להכעיס, שהוא עובר את הגבול, שהוא שייך לסוג הזה של הילדים האלימים, אבל אצלו משהו אחר לגמרי. אין לו כוונות רעות. פשוט תשומת לבו הופנתה למקום אחר. כך קורה כשהוא מטה את הכוס כשהוא שותה עם קש ולא מבחין שהמיץ נשפך עליו. הוא דווקא השתדל מאוד, אבל הוא עוד לא יודע לחלק את תשומת לבו בין מטלות, כשהוא ממוקד בדבר אחד, הדברים האחרים נעלמים. וכך גם עם אחותו. אנחנו המבוגרים לא מבינים איך הוא לא מבין, איך הוא לא רואה, מיחסים לו כל מני כוונות זדון, אבל זה רק מכיוון שאנחנו לא מבינים את האופן המיוחד שהוא חווה את עולמו.
5. אם נהיה קצת יותר קשובים לו ולאופן בו הוא חי בעולם, נוכל לשחק עמו במקום להלחם בו. נוכל לחנוך את תשומת הלב ולשכלל אותה. "למישהו כאן כואב" – זו קריאה לא שופטת להפנות תשומת לב. ובאותה תנופה של הבנה, אפשר גם לנווט את תשומת הלב למקומות אחרים. לא כדי לשלוט בו ולתמרן אותו – שאם זה כך, כבר עדיף להסתכסך אתו – אלא כדי שאנחנו לא נתפתה לתקוע את זה ולעשות את זה כבד יותר ממה שזה.
6. הילד עובר דרך מקומות-נפש רבים מאוד – זה טבעו הנייד, הנמצא בתמורה תמיד. רוב המקומות הללו הם רק מעברים. הוא לא יישאר שם אם אנחנו לא נתעקש להשאיר אותו שם בפרשנותנו המבוהלת. תנו בו אמון, הסתכלו עליו בעיניים טובות. ראו שכוונתו טובה, שבאופן עקרוני הוא מסע של טוב העושה את דרכו. אתם לא מבקשים להחליף את הטוב שלו בטוב שלכם, אלא לתמוך ביכולת שלו להנהיג את עצמו לטובה.
7. הכול יכול להוות נושא של למידה ומשחק, ומזמין נוכחות שקודמת לכל תפקודיות. יצירתיות מנהיגותית, כמו אומנות לחימה, לא עוצרת את התנועה בהתנגדות, היא רק מנהיגה אותה הלאה, משחררת אותה לאופקים חדשים, לא חוסמת, מזרימה. נדמה לי שתמיד יש דרך יצירתית להזרים דברים עם ילדים. על פי רוב זה אנחנו ששמים אותם בכלא מחשבתנו עליהם, והופכים אותם לאנדרטות. אפשר למתן את הרצינות, ולתרגם למשחק, לאתגר, להזדמנות ללמידה, למסע, לעוד שכלול תשומת לב, לעוד חדווה.   
8. אל תגערו בו. אל תאשימו אותו. בכך אתם רק מפילים עליו את הסיפורים הטפיליים שלכם. שוחחו עמו. הוא זקוק לעדינות. הביאו לו את ניקיון המנהיגות הבוגרת שלכם שבאה עם מנה גדושה של אהבה. מחשבות רבות עוברות בחובו ולא תמיד הוא יודע ומבין כיצד להתנהל בין כולן. להיות מן הצד השני שלו, ("שוב אתה עושה את זה, כמה פעמים אמרתי לך…") ישאיר אותו בודד באי הבנתו. הוא זקוק לסבלנות ולאמון שעוזרים לו לפרום ולעשות סדר בכל זה. הוא לא התכוון להרע אבל יש דברים שהוא חייב לעשות בדרך לפתור את הדברים המציקים לו, בדרך להגשים את הטוב הנובט בחובו.
9. עזרו לו לטפח את הצד הרוצה טוב, הרוצה לעזור, הרוצה להנהיג לטובה. בכל ילד יש תשוקה עזה לתת, להיות חלק. תנו לו את ההזדמנות להראות לעצמו ולכם שהוא טוב. שהוא יכול לעזור ולתרום לכם. אתגרו אותו, טפחו את הגיבור שבו, סמכו על כוחו, גדלו את מנהיגותו, שכללו את אחריותו. הוא יגלה לכם כך את יצירתיותו, את גמישותו, את כוחו. די במעשה טוב אחד שהוא עושה לעת בוקר (ובפרשנות לטובה שלכם), כדי לשים אותו על נתיב של חדווה לכל היום.           

1. ייתכן שכהורים אנחנו מרבים לשקוע אל תוך שגרת ההישרדות, כיוון שאיננו נותנים מספיק את דעתנו לתכליתה העמוקה של ההורות, ולייעוד שנגזר ממנה. מכיוון שכך, אנו מתפתים לחשוב על ההורות במונחים של "כלים", ושל מה שיכול "לעבוד", ומה ש"הצליח" לנו – הוא הצליח להירגע, הצלחנו לעקוף סכסוך, הוא שמע בקולנו, הוא התנהג יפה, וכן הלאה – כולם מדדים לבחינת פרויקט ההורות. לא ארצה להקל ראש גם בהיבטים אלה, אבל אם שם עיקר הורותינו, היא הופכת להיות משימה משעבדת ומתישה גם עבורנו, גם עבור ילדינו. אנא, צאו לחופשי מן המשימה ההישרדותית, בכך תברכו גם את עצמכם גם את ילדיכם.
2. ויש אולי תכלית אחרת, עמוקה יותר, שמתוך זה שאנו מתחברים אליה, היא גם נותנת טעם וכוח. מתוכה אנחנו לומדים לכבד את הילד ואת עצמנו, היא נעשית לנו מצפן, שגם ברגעים קשים, עוזרת לנו להבין באיזה סוג של מסע אנחנו ומה תפקידנו בתוכו.
3. זהו מסע של כבוד. אבל באיזו דרך מכבדים ומה הוא הדבר שמכבדים, בזה תלוי הכול. כבוד הוא לא רק מראית הפנים של דיבור יפה ומנומס. כבוד מגלם את יחס ההערכה העמוק למסע הצמיחה של הילד – למאבק היציאה לאור שלו – ולנכונות שלנו להתייצב שם באופן שאינו גוזל מן הילד את מה ששלו. כל כך הרבה פעמים אנחנו מערבבים בין מסענו שלנו למסעו, ובלא לשים לב לא מאפשרים לו לצאת למסעו. במקביל, זה גם מסע הכבוד שלנו עצמנו. והדרך שבה אנו משחררים אותו למסעו היא הדרך בה אנו יוצאים למסענו שלנו.
4. הרשו לי, אם כן, להגדיר את מסע ההתבגרות – המסע של היות מישהו – כמסע של גבורה והתייצבות. עניין שיותר משהוא הישרדותי הוא מוסרי. אתם, כהורים, תומכים במסע זה על ידי פעולה כפולה של נוכחות ופרידה. זו המזיגה של מנהיגות מאהבה. של גבורה בתוך חסד. והאחד ללא השני מאבד את ערכו. אנא, כבדו את מסעו הייחודי, ואת העדינויות המיוחדות הקשורות למסע זה.
5. כל כך הרבה פעמים, ובלא לשים לב, אנו גוזלים את מה ששלו: גוזלים את חוסר האונים שלו, את כוחו להתמודד, את יוזמתו, את כאביו, את יכולתו לשאת את תוצאות מעשיו, וללמוד מטעויותיו. בכל אלה אנו מחלישים את מסע זהותו כגיבור המפלס את דרכו. אנא, לימדו להפריד בין מה ששלכם למה ששלו. אל תדרשו ממנו שיעמוד בציפיות שלכם, ויכנס לתבניות שלכם, אלא שיהיה הוא – על זה תילחמו ותעזרו לו להילחם. סייעו לו לבחור בטוב, לא על ידי זה שתבחרו בשבילו, אלא על ידי זה שתגדרו לו מרחב עצמאות משלו אליו אינכם פולשים. תפקידכם הוא ללכת כל הדרך עד לגדר, ולאפשר לו ללכת מן הצד השני עד אליכם. הגבול הברור הוא לא רק מה שלא מאפשר לילד לצאת החוצה ממנו, אלא גם מה שאתם לא מתערבים ולא גוזלים מן הילד את מלכותו. במידת האפשר תעבירו לו אחריות, תטפחו את עצמאותו. ויותר חשוב של תפלשו פנימה מאשר שהוא לא יצא החוצה. זאת צריכה להות עסקת חבילה – הגבול מצד אחד והחופש מצד שני.
6. בתמיכה הזו תגלו שלילד יש תמיד שתי בקשות. בקשת השטח היא הבקשה לסוכרייה, להשלטת רצון. אבל עמוק מתחת שוכנת הבקשה האחרת – בקשה לנוכחות. זקוק הוא שיהיה שם מישהו כנגדו שיציל אותו מן הרודן הפנימי, ויאפשר לו לגדל עצמאות, עוצמה, ועצמיות. פחות חשוב המקום שבו הוא חולף ברגע זה, ויותר עצם התנופה היצירתית המביטה למרחקים. בקשו לתמוך בזרם הזה, ואל תיבהלו מן המקומות שהוא עובר בדרך.    
7. היו עדינים עמו. מסע של כבוד הוא מסע של עדינות, השם לב לפרטים הקטנים. והילד זקוק לכל כך הרבה עדינות! הוא זקוק שיקשיבו לו באמת, ושיתייחסו אליו ברצינות. כשאתם ישרים, מדברים בהגינות, נמנעים ממניפולציות, אתם מאפשרים לילד להתמודד. יש לו על מה להישען ובמי לבטוח. הוא לא צריך שתתמודדו במקומו, יש לו כוח, אלא רק שתהיו ישרים ולא תחסכו ממנו את מה ששלו. צפו בו עולה לגדולה, הוא זקוק למבטכם המעודד, יותר מאשר לידכם המתערבת.
8. נסו, עד כמה שניתן, לא לגעור בו ולא לשפוט אותו, כל זה פולש פנימה יעורר התנגדות, יאטום את אוזניו, יעוור את אחריותו, וירדד את נוכחותו. במקום זאת היו ברורים ואמיצים בהצבת הגדר – באמירת ה"לא" שלכם. וכל השאר, כל מה ששיך לעצמאותו הגדלה – ברכו במבטכם המעודד. אל תתייחסו אליו כמטרד. אם אתם מתייחסים אליו כמטרד סימן שלא יצאתם לחירות, שלא נפרדתם, שלא השכלתם להציל את הילד מרודנות על ידי שאתם עצמכם מצילים את עצמכם מרודנות (שלהם ושלכם).
9. זהו מסע של כבוד – של היות מישהו – שבו עוזר ההורה לילד לכבד את עצמו. תנו לו להיות שותף שלכם במסע הזה, אפשרו לו לתת, לעשות, לטעות ולפגוש את תוצאות מעשיו. אל תרפדו את הילד בערפל. היו ברורים.  

 1. כשאנשים חוברים יחדיו, בין אם באופן זמני ובין כחלק מהשתתפות בקבוצה או קהילה החוזרת ונפגשת, הם מיצרים ערך מוסף המתבטא באקלים החברתי השוכן ביניהם ועוטף אותם. וכל התקבצות יש לה אופי משלה, הקשור בנסיבות ההתקהלות, באנשים המעורבים בה, בהיסטוריה המשותפת שלהם, ובגורמים רבים נוספים המעצבים את אופיו של המרחב החברתי.

2. ואף על פי שהאקלים הזה אינו מוחש בחושים הרגילים, ואין דרך למדוד אותו באמצעים מכאניים, בכל זאת, הוא נוכח כאחד הגורמים המשפיעים ביותר בחיי אדם. לאדם יש רגישות רבה לממד החברתי, ובהיכנסו לקבוצה חדשה, הוא יחוש את האופי המסוים של אקלימה – האם הוא נינוח או מתוח, מאפשר או חוסם, דעתני או רגשי, ועוד מימדים רבים אחרים שאין שם לתארם, והמייחדים את הקבוצה המסוימת הזו. גם אם לא תמיד יהיה מודע לכך, הדבר יעצב את מה שהוא יהיה מסוגל להגיד, לחשוב, להרגיש, בחברת אנשים אלה. עם הזמן, האקלים הזה יחלחל פנימה ויהפוך לאקלים תוך-נפשי שילווה אותו גם כשימשיך לדרכו האישית. (ולמעשה האקלים הנפשי הפנימי של האדם הוא תולדה של קבוצות השייכות שלו).

3. כל אחד תורם את חלקו ליצירת האקלים החברתי, לא רק בדברים שהוא מביא באופן גלוי, אלא הרבה בכוונותיו, במחשבותיו הסמויות (אפילו מעצמו), במה שהוא לא אומר, בתחושת השייכות שלו ועוד. כל אלה, ובאינטראקציה עם התרומות האחרות, מותכים לתוך האקלים החברתי ויוצרים את המרחב החברתי. המורכבות כאן כל כך גדולה עד כי קשה להבחין מה חלקו של כל אחד, אבל לפעמים ניתן לזהות בתוך קבוצה גורמי השפעה ממוקדים ואינטנסיביים יותר. באופן טבעי המנהיג הוא מוקד כזה. אבל הוא לא יחיד.

4. אני מבחין בין שני סוגים של מרחבים חברתיים: המרחב ההישרדותי (או מרחב הסתדרותי) והמרחב דיאלוגי-אמוני. כל אחד מגדיר משפחה של מרחבים חברתיים, ומאפיין אותם דרך מספר תכונות בסיס.

5. המרחב החברתי היותר מוכר הוא המרחב ההסתדרותי. במרחב הזה כל דיבור (ועשייה), מעבר לתוכן שהוא מוסר, מהווה אקט חברתי שמיועד למקם את האדם וזולתו בתוך המרחב החברתי. זהו אקט-הסתדרותי שבא לאשר, להפריך, לחזק, ליצור בריתות, בקיצור, לעשות סדר מבחינה חברתית, ולדאוג שלאדם יהיה מקום בתוך הסדר החברתי הזה. אני קורא לו גם מרחב הישרדותי, לא מכיוון שיש כאן איום על חיי האדם, אלא בשל תחושת הדחיפות האופיינית לו, והקשורה לאיום שיש על העצמי (הזהות). בעולם המודרני, רוב תחושת ההישרדות לא נובעת מאיום קיומי, אלא מה"עצמי" והסיפור החברתי העוטף אותו.

 6. מרחב הישרדותי-הסתדרותי מאופיין בהיבטים שונים. הנה ארבעה בולטים:

                                 א.         יש בו אלמנטים חזקים של שליטה.

                                 ב.         הוא אינו פורה – כמו שנכנסים אליו כך יוצאים ממנו. אין חדש, ולא מקום ללא נודע.

                                  ג.           יש בו תגובתיות רבה.

                                 ד.         יש בו תחושת דחק, שטיחות, קוצר נשימה, חוסר ערנות.

7. המרחב הדיאלוגי-אמוני נדיר יותר, וקשה יותר להציגו. הוא קשור לתחושת שייכות ובית, מקום בו לכל אחד מראש יש מקום, ועל כן הוא יכול להרשות לעצמו להיות הוא. הוא לא עסוק בהתמקמות חברתית (הסתדרות), ומתפנה באופן טבעי להבעה ויצירה. על כן אני גם מכנה אותו לפעמים – מרחב יצירתי. הדיבור המביע שונה במהותו מן הדיבור ההסתדרותי, הוא בעל פנימיות וחירות. באופן מוזר, אף על פי שאנשים עסוקים כאן פחות בשליטה, הם חופשיים יותר. זו חירות יצירתית.   

8. אחד הדברים המאפיינים ביותר את המרחב הדיאלוגי-אמוני הוא האפשרות של החדש לבוא (הפוריות). בתוך מרחב הישרדותי אין מקום לתהליכים טרנספורמטיביים, שנחווים בעיקר כמפרקים ומאיימים באינות. ואילו במרחב האמוני ישנה התמסרות ללא נודע, שחרור מאחיזה, המאפשרת להתחדש ממקור האחרות. המרחב ההישרודתי הוא מרחב של הדומה, המרחב האמוני הוא המרחב של הייחוד.   

9. המעבר למרחב הדיאלוגי-אמוני הוא תמיד בבחינת חסד, ומזמין התמסרות השונה מדרכי הפעולה הרגילות שלנו. זה לא משהו שאנחנו עושים, זה משהו שאנו יכולים לעזור לו להופיע כשאנו קשובים לעצמנו ולאחרים. הקשבה היא אחד הסודות המחוללים של המרחב הדיאלוגי-אמוני. לא מה שהאדם דוחף עושה הבדל, אלא האופן שהוא מקשיב.