1. ההבחנה בין מרחב הישרדות למרחב יצירה איננה נוגעת רק להבחנה בין מרחבים פיסיים אלא במכלולים הווייתיים הכוללים בתוכם את הפיסי, הנפשי, החברתי, הרוחני הכול ביחד. כל זה נרקם  לכדי אקלים מובחן: אקלים הישרדותי מבטא עמדה מסוימת לחיים, אקלים יצירתי עמדה אחרת. אף על פי שמשתמשים באותן מילים בשני המרחבים, באמת אלה שתי שפות שונות, שקשה לתרגם ביניהן, והדבר מרבה בלבול.
2. מתוך המרחב ההישרדותי החיים נראים כעול, משימה שצריך להצליח בה, מאבק כנגד מציאות מאיימת שבאמת לא רוצה בקיומנו, ופועלת להכשילנו. כמו שקבע מרפי: אם נופלת לך פרוסה עם ריבה על השטיח, הסיכוי שהיא תיפול על צד הריבה גדל ככל שהשטיח יקר יותר. המרחב ההישרדותי מביא עמו תחושה עקרונית של לחץ, דחיפות, עשייה עסקנית, רעש, וקוצר נשימה. על רקע זה גם עולה הצורך להתכונן לחיים, לצאת אליהם מוגנים, להצטייד בכלים, להיות חזקים, וכל הזמן להשגיח, לחשוד, להתגונן – לעולם אין לדעת מאין תפתח הרעה.  
3. התפיסה ההישרדותית נראית ריאלית, בוגרת, אחראית, ולא תמיד אנו ערים לכך שהיא עוד סיפור (לגיטימי) שאנו מספרים על החיים – בחירה שאנו עושים – ובשום אופן לא הסיפור הבלעדי או חזות המציאות ה"אמיתית". למעשה, כמו שאני רואה את זה, זו בחירה של הימנעות מאחריות. מקום שבו אנו מעדיפים להיות קורבנות של מציאות שרירה ש"היא עושה", מאשר להגיד כן לחיים. ויש על זה עוד הרבה מה לומר, אבל בהמשך.
4. מתוך המרחב היצירתי החיים נראים כהרפתקה, קשיים נתפסים כאתגר, וישנה תחושת בטחון בסיסי שהעולם הוא לטובתנו. העולם לא הביא אותנו כל הדרך עד לכאן רק כדי לצחוק עלינו ולהכחיד אותנו – המציאות רוצה בנו. עובדה, אנחנו כאן. ואנחנו לא כאן משום שהתחכמנו למציאות, אלא מכיוון שהיא יצרה אותנו, ובאופן יסודי ועמוק ממשיכה להזין ולהנשים אותנו מדי רגע ברגע. זה באמת פלא. ומה שפלא כאן הוא לא רק שאנו מתקיימים, מחזיקים מעמד, אלא זה שאנחנו רואים, שומעים, טועמים, פועלים, ערים, חיים, בקיצור: נוכחים.
5. קיום ונוכחות זה לא אותו הדבר. אבנים קיימות, בני אדם נוכחים. זה אומר שהם פתוחים לכל קשת הצבעים והריחות והטעמים, שהעולם עבורם הוא לא רק משהו שצריך להסתדר בתוכו – לא רק מן מרחב שצריך לתפוס בו מקום, אלא משהו חי, ערני, תוסס, שאפשר לחוות אותו, ליצור אתו, להשתעשע עמו. בני אדם לא רק קיימים – העולם קורה להם. 
6. בפרט חשוב לי להאיר את תשומת הלב לכך שבתפיסת עולם הרואה את החיים כהישרדות אין מקום לערכים, אין מקום לחינוך, ואין מקום לאדם. במרחב הישרדותי אין מקום לכל מה שעושה את האדם לאדם – לאנושי. וכל מה שאנחנו יכולים להתכוון בחינוך מתחיל במקום שבו מכירים באדם כנוכח, כבן-ייעוד, כמישהו, ומסביב לזה מחנכים. בלי זה אנחנו יכולים כבר באותה המידה לסגור את העסק עכשיו. למה לטרוח? רק בשביל להחזיק מעמד עוד כמה שנים? שיהיה עוד סטטיסטי בסטטיסטיקה של אוכלוסיית העולם? כדי להצליח להשיג עוד איזה אושר גנוב? לנצח עוד מישהו, ולהיות יותר מוצלח מעוד אנשים? 
7. ומעניין שדווקא עם ילדים יש לנו נטייה לחשוב במונחים של המרחב ההישרדותי: אנחנו מפחדים עליהם יותר מאשר על עצמנו, מנקזים לשם הרבה דאגה, ומחשבת "הסתדרות". מה שלגבי עצמנו כבר למדנו לשחרר, אנו שבים ואוחזים לגבי הילדים.  
8. וכך, באופן לא מודע, אנחנו נוטים ליצר עבור ילדים מרחבים הישרדותיים. למרות שבאמת אין כל צורך בכך. בתי הספר, בתור דוגמא, חיים ומתקיימים על אלמנט של לחץ שאין לו שום קשר למציאות. אבל אף אחד לא מעז להסיר את הלחץ. אדרבא ככל שיש פחות סיבה אמיתית ללחץ כך המערכת כולה נרתמת ליצר יותר לחץ מלאכותי בדמות מבחנים, איומים, הפחדות, אילוצים מלאכותיים. כשהילדים האלה גדלים הם משכפלים את הדבר הזה – הפחד רודה בהם.
9. למרות שאני מאמין שישנה כאן הכרעה מוסרית שהיא מעבר לכל תרוץ, בכל זאת אני יכול להביא מספר נימוקים "חיצוניים" להעדפה של המרחב היצירתי: א. אפילו נניח שבאמת העולם הזה הוא קשה, שרק החזקים שורדים בו וכן הלאה. האם זה לא מצדיק שנאפשר לילדינו את ילדותם המאושרת, ניתן להם הזדמנות ליהנות מן החיים לפני שהם מתחילים לסבול? ב. ואם יש סיכוי שהעולם הוא לא רק קשה, האם לא כדאי לחנך במרחב יצירתי מתוך תקווה שבדמות מרחב זה גם ייצרו הילדים את העולם העתידי?
10. בכל הזדמנות שבה אדם עומד בפני הכרעה בין עמדה יצירתית לעמדה הישרדותית, שיבין שהוא אכן יכול לבחור. שההישרדות היא לא האופציה היחידה, ושאם הוא בחר בהישרדות, שידע שזו בחירה שלו, והדבר לא נכפה עליו מתוקף הריאליה.
11. את החיים צריך לצלוח בשלום, אומרת התפיסה ההישרדותית. צחוק הגורל הוא שלמרות כל המאבק, אין איש ששורד את החיים. כולם מתים בסוף. ואף על פי שנראה שעובדת המוות היא הסיבה העיקרית לכך שאנו נתקעים בתוך המרחב ההישרדותי, אני חושב שאנו נתקעים דווקא משום שאנחנו מסרבים להכיר בו כבן ברית ראוי. לכן יש כל כך הרבה חכמה בעיניי בכך שקורצ'אק תבע שלוש זכיות לילד, והזכות הראשונה היא זכותו למות.
12. מרחב הישרדות מונע על ידי הפחד. מרחב יצירה מונע על ידי השחוק. השחוק והפחד לא הולכים ביחד. אומץ הלב: לא להתגבר על הפחד, אלא להמיר אותו  בשחוק. הגבורה היא לא בזה שאדם מצליח להחזיק מעמד במרחב הישרדותי, אלא שהוא מסכים ליצור.        

כל העולם כולו גשר צר מאוד:

1. זהו בלבול גדול שאנו מחפשים מקום בעולם במונחים של היותנו נאהבים ולא במונחים של היותנו אוהבים. ואמנם לא בלבול מקרי, שהרי כילדים זה אכן האופן שבו נעשה לנו מקום בעולם. אבל הנה בגרנו וכעת זה הפוך – תחושת האין-מקום היא לא ביטוי לעובדה שלא זכינו (ואיננו זוכים) במספיק אהבה, אלא לכך שאנו מאמינים שאסור לנו לאהוב.
2. זה אומר שאנו מנסים לייצר לעצמנו מקום בעולם כאקט הישרדותי (על ידי זה שאנו מפנים אחרים ממרחב נתון) ולא כאקט יצירתי (המסוגל ליצר מקום בעצם אהבתו). אנו מנסים ליצור לעצמנו מקום בתוך המרחב ההישרדותי (שבו אהבה היא מותרות) ולא מזהים שמלכתחילה יש לנו מקום במציאות, שכן זהו טבעה היצירתי. 
3. דוגמא למקום שנוצר באופן יצירתי – מוסיקה. בראשית הזמנים כשהיצור החי התחיל רק לשמוע, גם הרעשים הגדולים ביותר היו עבורו רחש זעיר שבזעירים, עניין בלתי מורגש כמעט שהצריך הרבה רגישות ואינטואיציה כדי בכלל להכיר בקיומו. והנה הדבר הזעיר והחלש הזה הלך וגדל ברבות השנים והיה לעולם הקולי – מציאות עצומת ממדים שאדם יכול לבלות בה את כל חייו. באופן מטפורי הוא נכנס לתוך נקודה הזעירה הזו שהייתה בראשית השמיעה והגדיל אותה לאין שיעור. אין כאן בעיה של חוסר מקום וחוסר בחלל. בין כל שתי נקודות, צפופות ככל שתהיינה, עדיין יש מרחב גדול לאינסוף.
4. ומה יכול לפתוח את המרחב האינסופי בין שתי נקודות ולעזור בהתגלותו? ומה הוא המרחב הזה בעצמו? אהבה.
5. אני יודע, זה נשמע כמובן מאליו, התפרצות לדלת פתוחה – מותר לאהוב. אף אחד לא אמר שאסור. ולראייה, כל אותם סיפורים ושירים וסרטים שעוסקים כל כך הרבה באהבה. ובכל זאת, ייתכן שכל זה הוא רק דרך מתוחכמת שמסתכמת בסופו של יום לאחד האיסורים הגדולים של התרבות – אסור לאהוב.
6. אסור לאהוב, אסור להשתוקק, אסור להביע רצון. הס, כבה עוצמה, הנמך פרופיל. אם אתה רוצה לאהוב, בקש רשות. אם תתנהג יפה אולי יתנו לך. ובכל מקרה, רק שתדע, הסכנה גדולה. החיים עצמם נושאים אתם מוות. וככל שאתה משתוקק יותר, כך הסכנה גדולה יותר. 
7. אהבה וחירות מזווגים זה לזה. אנחנו אוהבים את האנשים שמעניקים לנו חירות, ומתוך מקומות של חירות אנחנו מגלים את אהבתנו. אבל את החירות אנחנו לא באמת קונים מאנשים אחרים, היא שלנו מלכתחילה. מה שאפשר לעשות עם החירות הוא דווקא הפוך: אפשר "למכור" אותה, לוותר עליה, לשכוח אותה, לא לקחת אחריות עליה.
8. וכשאנו שוכחים, אנחנו מתחילים להאמין שכדי לאהוב עלינו לבקש רשות. אנחנו מבקשים רשות על הזכות הגדולה ביותר שלנו, ומאמצים לשם כך סיפורים שונים שמספרים לנו את התנאים לקבלת הרשות. למשל – אם היא תאהב אותי אוכל לאהוב אותה. "סליחה, את מרשה לי לאהוב אותך?"
9. הנה הבלבול. הלכנו לקומה שנייה. דימינו שה"חומר" שאנו זקוקים לו הוא האהבה של אנשים אחרים, אבל בעצם האהבה של אנשים אחרים היא רק הרשות והתנאי שחשבנו שבלעדיו אי אפשר לנו לאהוב, שהוא הדבר החשוב לנו באמת. (לא רק לאהוב אישה או גבר – לאהוב עולם, לאהוב חיים, לאהוב הכל, את כל מה שרצוננו פוגש, והממשות מביאה). 
10. אבל הנה אנחנו יכולים לחזור לבגרותנו, לאסוף מחדש את חירותנו ולמצוא שיש לנו מקום בעולם מעצם זה שאנו מסכימים לעצמנו לפגוש, להרגיש, להרגיש הכול וללא תנאי, בחירות מלאה ובאהבה גדולה. ואהבה היא הליכה, היא פתיחת יד, היא נתינה. היא לא אגירה ושמירה וקשירה. היא החירות הגדולה ביותר של האדם וכולה נתונה בידיו. 
11. ואם איננו רואים שכך זה משום שכל כך נחלשנו מרוב איסור, עד שהתחלנו לחפש את קיומנו (מקומנו) בתוך סיפורים של אחרים. הסיפורים מעניקים לנו תחושת קיום, מיצרים נוסחאות של אהבה בטוחה, כזו שניתן לאגור במתינות ולחוש כאילו אנו קיימים, אבל בו בזמן הם ממשיכים לנוון את הרצון, ולהחליש את עבודת החירות.
12. הפריצה החוצה מן המעגל קשורה בשינוי כיוון, במקום להמתין שיאהבו, להמתין לאישור, לנסות לאגור כל מידה של אהבה, כל סימן לחיבה, במקום כל זאת – לנקוט עמדה ולצאת לדרך – לאהוב. לאהוב ללא תנאי. אהבה עצמית איננה התהליך שבו האדם מיצר את עצמו כמושא לאהבתו, אלא ביטוי פשוט לכך שאדם מנער מעצמו כל תנאי ומסכים לאהוב.        

1. אפשר לספר את סיפור ההתבגרות – התהליך שעובר אדם מינקות לבגרות – באופנים שונים ובהתאם גם לקרוא אחרת את אתגר ההורות והחינוך. אבל אני מאמין שישנו ציר אחד, סיפור אחד, שהוא הולם יותר, שהבנתו גם מבהירה דברים רבים. הוא לא פוסל את הסיפורים האחרים, אלא מאגד אותם באופן קוהרנטי ומשמעותי יותר.
2. אפשר לספר את סיפור ההתבגרות כתהליך הבשלה גופני שבו האדם לומד לשלוט בגופו ולעשות דברים בעולם, אפשר כתהליך פסיכולוגי, כתהליך חברתי-תקשורתי, קוגניטיבי (מחשבתי), רגשי. אבל נדמה לי שהסיפור היותר מהותי הוא תהליך ההתבגרות המוסרי – על זה נסבה ההתבגרות. כל שאר ממדי ההתבגרות, שהם כמובן קורים וחשובים, הם באופן כלשהו ממדים של הדבר הזה הפועל במרכז.
3. עכשיו, המילה "מוסר" כמובן מעלה כל מני אסוציאציות, והיא משמשת בכל מני הקשרים. רובם לא יתאימו ואולי אפילו יסתרו את השימוש שאני רוצה לתת למילה. לכן חשוב לדייק. מילים אחרות שיכולות להחליף או לתמוך בכיוון שאני מייעד למילה "מוסרי": ליבי, אמוני, חירותי, זיקתי, יצירתי, דיאלוגי. ואם בכל זאת בחרתי במילה "מוסר", זה כדי לחדד שלא מדובר בהתפתחות משהו שנמצא בתוך האדם, כי אם בהתפתחות היחס הזיקתי של האדם אל העולם – לא התפתחות נפשית פסיכולוגית פנימית אלא התפתחות הזיקה ההוויתית אדם-עולם. המילה "מוסר" מבהירה שאין זה קשר חד צדדי – כוונתו של האדם לעולם – אלא מערכת יחסים שהאדם נמצא בתוכה. לא רק מוסריותו של האדם אלא בה במידה מוסריותו של העולם.
4. במילים של בובר: זו היכולת של האדם להקשיב לאופן שבו הוא נקרא על ידי העולם והאופן שבו הוא משיב בקריאה משלו. היכולת הזו אינה רק כשרון שמתפתח, אלא כמו כל מערכת יחסים היא הבשלות של הערבות, הידידות, והאכפתיות ההדדית.
5. ישנה מימרה האומרת שאדם נולד כאשר אלוהים רואה שהעולם אינו יכול להתקיים ללא אדם זה אפילו רגע אחד נוסף. אם תרצו, תהליך ההתבגרות הוא התהליך שבו אדם מבין (לא רק בשכלו, אלא במכלול הווייתו) את האמת של משפט זה, ומאפשר לחייו להיות ביטוי שלה.
6. לכל אדם ישנה מתנה ייחודית, והבגרות היא התהליך שבו הוא לומד לאסוף את עוצמותיו וכליו השונים ולמקד אותם באקט תשומת הלב באופן שמפרה את המציאות במתנה ייחודית זו (תשומת לב היא אהבה). זהו התהליך שבו הוא נעשה לבן דיאלוג – מישהו שאחרותו העצמאית היא מספיק אחרת, מספיק ייחודית כדי להוות גורם מפרה. אות וסימן לכך שהוא הסכים להיות כתובת למציאות – להגיד אני.
7. במילים אחרות – הבגרות היא התהליך שבו אדם נעשה ליוצר. למי שאינו רק דמות בסיפורם שלא אנשים אחרים אלא מספר בזכות עצמו.
8. ועוד מילים: זו היכולת לברך – להכיר בכך שהוא מפריע (שהוא לא שקוף, שהוא עוצר את האור, וצורך אוויר, ותופס מקום) אבל בו זמנית שהוא טוב, ועל כן הפרעתו היא הפריה (ברכה). משמע, תהליך הבגרות הוא האומץ להיות טוב.
9. ישנו סחף טבעי אל הבגרות, זה לא משהו שהאדם עושה וזה גם לא משהו שהוא יכול לעצור. במובן מסוים ניתן לומר שהסחף הזה הוא לא לכיוון ההתפתחות אלא לכיוון המורכבות וההתרחבות. והאדם בעצם רק מנסה לשמור על הומאוסטזיס – שיווי משקל של ערנות. ככל שהוא מתבגר הוא צריך להשקיע יותר ויותר משאבים כדי להיות באותו מקום שתינוק נמצא בו ללא מאמץ. במילים אחרות, ייתכן שהסחף הטבעי אל הבגרות (שהוא הסחף אל המורכבות) הוא גם הסחף אל אי-הערנות, ונדרש מאבק הולך ומעמיק של המבוגר לצאת לאור כדי לאזן את עולם הידע והדימויים בעולם הרצון, ולשמור על ערנות.
10. מלכתחילה תינוק רואה עצמו כטוב ובעל זכות מלידה, אבל סחף ההתבגרות מביא לפתחו ללא הרף את הדרישה לספר את עצמו כרע. לכן נדרש אומץ, והבגרות היא האומץ להיות טוב, למרות ועל אף הכל.  ולכאורה, אנחנו הולכים הרבה כדי להישאר באותו מקום. אבל זה לא בדיוק אותו המקום. הערנות של המבוגר היא רחבה יותר, מקיפה יותר, מכילה יותר ובעיקר מסוגלת יותר להפרות ולברך.
11. כך שבאופן עקרוני ניתן לומר שבגרות היא התהליך שבו אדם מבשיל לעזוב את הקרקע הסימביוטית של הדעת והשליטה, לטובת יכולת הולכת ומעמיקה לפגוש את האחרות מבלי לאבד את עצמו בדרך. פגישה כזו, מעצם טבעה היא הליכה – הליכה של נוכחות. אנחנו צריכים ללכת כדי להישאר בבית. להתיישב ולהחזיק לא יעזור לנו. 
12. השימוש במילה מוסר כדי לתאר את הציר המרכזי של תהליך ההתבגרות לא בא, אם כן, כתיאור תהליך ההפנמה של ערכי מוסר חיצונים, אלא אדרבא כתיאור ההתגלות וההתעוררות של האדם לחירותו ולאחריות הנובעת ממנה. מה שגדל עם הבגרות זו היכולת של האדם ללכת.
13. וכיצד עלינו להבין את אתגר ההורות והחינוך על רקע זה?

1. אני רוצה לאפיין מרחב הווייתי לו אני קורא מרחב אמונה. ויותר מלדבר עליו אני רוצה פשוט לדבר בהשראתו ומתוך כך לתת הזדמנות לנפש להתרגל לנוכחותו.
2. מרחב האמונה כמו נמצא קומה אחת מתחת, במקום בו נשענים על האדמה וחשים את כוח המשיכה ומתמסרים לו. היא הקומה של העיניים העצומות, של הלב שאינו דואג, הוא יודע. הוא לא יודע מאין הוא יודע, הוא פשוט יודע. אין זו ידיעה רגילה – זו ידיעה לא יודעת. זו ידיעה ללא זנבות-כי. בלי צורך להעמיד את הדבר בחוץ לאור הזרקורים כאובייקט ציבורי ניתן להוכחה. זה לדעת בחיוך. וזה לדעת לבד. בלי פחד. שהרי רוב הידיעות שאנחנו מחזיקים בהם הם מסוג ידע-פחד, ידע אותו אנו טורחים למגן הרבה, כדי שהוא לא יתפרק, כדי שהאדם לא יתפרק. ואילו כאן מדובר בידע-אהבה.
3. ובשבילי המילה "להישען" עושה הרבה. היא מגלמת את הוויתור על תנועה השליטה האוחזת, הדוחפת קדימה, הדואגת-מטפלת, כאילו בה תלוי הכול. זה לא וויתור של חוסר אונים ותבוסה, זה וויתר של הישענות על היש ונכונות לקבל, הבנה מחדש של מקומי בבריאה, והסכמה לסדר זה.
4. לא להפסיק לדאוג כי אין מה לדאוג, אלא להפסיק לעשות את הפעולה הזו בעלת הדפוס האנרגטי הברור, בלי קשר לתוכן. תכנים מדאיגים הרי תמיד בנמצא. תמיד יש סיבה לדאגה, לדחיפה, לדחיפות, ואילו כאן ההזמנה היא להתעלות מעל התוכן, לזהות את הדפוס האנרגטי באופן ישיר בתור מה שהוא – דאגה – ולחדול ממנו. לדעת שממילא לא אני הקובע – המציאות קובעת – ולאפשר לה לברך אותי. היא רוצה בטובתי, אפשר לסמוך עליה.
5. מרחב האמונה הוא מרחב הפלא הרוטט תמיד. וממנו צומחת התפילה, לא כעניין של שליטה במה שאין לשלוט בו, אלא כגילוי שפת הבקשה וההישענות. כמעשה זה עצמו של ירידת קומה, כפנייה זו עצמה המנכיחה את מרחב האמונה. מזכירה, מזמינה, מתרפקת, דורשת, מסכימה.
6. עוברת משפה של מאבק אינטרסים, לשקט. מרככת את הלב התמה, פותחת לו אוזן לשמוע. מלמדת אותו לסמוך ולפתוח מרחב של אמון.
7. את תפיסת המציאות כמרחב סיבתי-פיסיקלי, מחליפה התפיסה של מרחב פואטי – בתוך האלוהים אנחנו חיים. ומה שנראה במבט הראשון כמו מטח גירויים המתנגש בנו בסתמיות, הופך למערך של אותות בשיחה שממתינה לנו תמיד שנחבור אליה מחדש. בסבלנות אין קץ, תמיד היא אורבת להקשבתנו, ממתינה שנתעורר לחפש את המשמעות שהיא הדרך של כל שיחה.
8. והחרדה המצמיתה, יכולה להתחדש, ללמוד לעשות מקום ללב כהתרגשות, כהתמסרות, כנכונות. במקום לסתום את החרדה בטענות שווא, לתרגם אותה ליראת קודש. שהרי הביטחון לכאורה שמושג במאמץ השתקת החרדה, יש לו מחיר עצום של שטיחות, ואובדן חיוניות. ובסופו של דבר החרדה רק מתעצמת מתחת. מוטב לחיות במלוא העוצמה ולאפשר לחרדה להורות לנו את הדרך למרחב האמונה.  
9. וזו מהות האמונה – להסכים לדעת לבד. כמשהו מברך ומזין, כסוד, כשקט. לדעת כתשובה, כהיענות לזימון, כיחיד, כהתייצבות. אכן, יש לחדש את הפועל לדעת. אין זה הדבר שמציג אותי מוכח בתוך מרחב ציבורי – כיודע, כבטחון, כהסתתרות מאי-ידיעה, כביטול חשיבות. מבחינה זו איני יודע דבר, איני מצדיק דבר, איני מוכיח דבר – אני ריק. זו עמידתו העקרונית של האדם נוכח ההוויה. אבל בתוך כל האי-ידיעה הזו יכולה לצמוח הידיעה האחרת, שהיא כמו פעולה של הזנה והבראה – היא אוכלת את היש, נהנית מטובו, כמו שעלי הצמח "יודעים" את השמש, ומתכוונים אליה. הם לא צריכים עיניים בשביל זה. הם יודעים מתוך הטוב המפכה בהם. 
10. זהו מהלך הפוך לעבודת אלילים. בעבודת אלילים האדם הוא לבנה בתוך מוסד, ורותם את חייו על מנת לקיים את פחדיו. ואילו כאן הוא מתעורר לשיחה ומרכך את המסגרות הנוקשות שבהם מצא את עצמו נתון. הוא מחזיר את העולם לחיק האנושי והפואטי. לא מייצר אובייקט אדם חדש, מוגן ובטוח, אלא מתמסר ליש הפואטי, לומד לדבר בתוכו ולהקשיב לרחשו.  
11. ולבסוף צריך להגיד שמרחב האמונה הוא לא רק מקום – הוא מסע.

1. אם אתה בעצבות סימן שאתה חי בסיפור של מישהו אחר. וכעת אני רוצה לפרש.
2. אם אתה בעצבות: הכוונה כאן היא לא לעצבות המרגישה, הנוגעת, הלחה, אלא דווקא לנמיכות רוח, היעדרות תשוקה, אילמות הרגשה, תחושת כבילות, סתמיות, יובש נפשי, חוסר תכלית וחוסר תקווה. מה שאולי בשפה אחרת אפשר לקרוא לו דיכאון, או היעדרות.  
3. והעצבות הזו היא לא סתם – יש להתעודד – היא סימן. אף על פי שהיא מתחפשת לסוג של אי-הרגשה סתמית ורדודה, גם היא בעצם מבשרת דבר מה. לא רק רוצה לכבוש את נפש האדם ולהכתיב לה את גורלה עד כלות, אלא בעצם להעיר אותו לשים לב. לשים לב למה?
4. לשכחה. שכל עצבות מקורה הוא אחד – שכחת החירות. ואמירה זו עצמה, כשמבינים אותה לעומקה, כבר היא הקלה גדולה. רק שעל פי רוב מובנת החירות באופן אחר שאינו מביא שמחה – כסוג של חופש תנועה, היעדרות מחסום, מרחב אפשרויות גדול, זכות בחירה וכן הלאה. אבל כאן הכוונה לחירות במובן פנימי יותר – החירות להיות אני, ייחודי, מי שניצב תמיד מעבר לסכום הנסיבות כמבע של הרגשה, ומרכז של יצירה.
5. ואם ננתח את השורש של כל עצבות נגלה את השורש האחד הזה, שבו האדם חווה את עצמו כקורבן הנסיבות. שוכח – לא רק שכחה של הראש – את חירותו הקודמת לכל נסיבה. שוכח הוא שהוא הנו המספר, נוכחות של גוף ראשון, ולא רק גוף שלישי בסיפור של מישהו אחר. בתור גוף ראשון הדברים קורים לו (ולא רק לידו וסביבו), ובכל רגע ורגע מסורה לו האפשרות והיכולות לנקוט עמדה כלפי המציאות, להשיב לה, ולהפוך. לא לחינם קורים הדברים – אליו הם פונים, וכשם שהם פונים אליו, כך הוא יכול לפנות אליהם בחזרה.
6. לשכחה הזו, אם כן, יש צורה מאוד מסוימת – הצורה של סיפורים טפיליים אותם מפרנס האדם על חשבון חיוניותו. מנסה האדם להתאים את עצמו ולהתיישר על פי קווי כוח של סיפורים שמקורם זר לו – הם לא באים ממנו ולא הולכים אליו. אלה תסריטים, חוקים, עקרונות, סתמיות, שייכים לאנשים אחרים. לא קוראים לו ולא נקראים על ידו, ועל כן גם נעדרי מרכז. ("לא עושים כך בגן שלנו"). וזו המשמעות של לחיות חיים רגילים (שזה תמיד לחיות חיים כפי שמצטיירים בסיפור של מישהו אחר).   
7. מתחבא הוא מאחריות. חושש לא מחולשותיו, אלא מעוצמותיו. ומן האפשרות לחיות אל חייו באופן בלתי רגיל, כפי שהוא מרגיש אותם בקרבו. האדם לא פשוט שוכח (כמו ששוכחים לפעמים את המפתח בבית), הוא בורח מהתייצבות, מנקיטת עמדה, ממפגש.  
8. והסיפורים הטפיליים הם תמיד סיפורים מקבליים. גם אם הסיפור מסופר כביכול על ידי מישהו מסוים – כוחו המדכא הוא סימן לכך שזה סיפור של "אף אחד מסוים". וכל אחד שכביכול נותן לו את כוחו באופן אישי ועושה אותו שלו, עושה זאת כי "כך כולם עושים", ובאמת הדבר נותר זר לו. אין איש יודע מי זה ה"כולם" הזה ומאין התחיל.
9. תמיד וללא יוצא מן הכלל שורש העצבות נובע מפעולה זו של סיגול עצמי ושכחה עצמית אגב כך. תמיד זה קשור לאמונה שאדם מאמין שעליו לשרת את הסיפור המקבילי. זו התוגה העמוקה של הנפש שנאלצת לחיות בגלות, כיוון שהאדם לא היה אמיץ מספיק כדי להתנחל בממשות, ולעשות את העולם לביתו. (כי העולם שייך ל"הם").
10. וכעת כל מה שנותר הוא לקרוא את סימנה של העצבות ולחפש אחר אותו סיפור/סיפורון שהאדם התחיל לעבוד בבלי דעת. אותו סיפור שלו מסר את חירותו. לא די להיזכר באופן כללי, אלא צריך לאתר באופן ספציפי מה הוא הערוץ דרכו אובדת לו חיוניותו, ועל איזה דבר חיצוני הוא התחיל להישען, במפלט ממשענו הפנימי. לקרוא את סימנה של עצבות – משמע להתעורר.  
11. ודי אפילו ברגע אחד שבו נזכר האדם בחירותו העקרונית, די בטבילה אחת באותו מעיין של נוכחות שמקורו עלום, כדי להחזיר לאדם את שמחתו.        

1. הפילוסוף והפסיכולוג מרלו פונטי הצביע על כך שפעמים רבות ציור יכול להיות מדויק יותר וקרוב יותר למציאות מאשר צילום. ולכאורה מה יכול להיות יותר קרוב למציאות מאשר צילום אובייקטיבי המוסר את כל פרטי ההתרחשות וללא פרשנות אישית. אבל הצילום מחטיא בשתי נקודות, קודם כל בזה שהוא מסיר את הזמן שהוא ממד מרכזי של הממשות, ואחר כך בזה שהוא מסיר את הצופה כבעל פרשנות אישית. והנה, בדיוק בזה ניכר הצייר הטוב – הוא יודע לשחזר לתוך התמונה הסטטית את תחושת הזמן והתנועה, והוא מעניק לתמונה את הנופח האישי שבלעדיו המציאות היא לא מציאות. בכך הוא נמצא קרוב יותר לממשות מן המצלמה. אחר כך ראוי להעיר שמצלמה בידי צלם אומן יכולה גם היא לשחזר את הזמן ואת הצופה.

2. באותו אופן סרט (עלילתי ודוקומנטרי) יכול להיות יותר אמיתי בסיפורו מאשר תיאור שיטתי "אובייקטיבי" של חיי אדם (כמו תיאור של מה שהוא עושה רגע אחר רגע). ולכאורה הסרט תמיד עורך מחדש את המציאות וטווה סיפור המשמיט פרטים רבים, אבל כנגד זה סרט טוב יודע לתפוס ולהבליט את המוסיקה הרגשית פיוטית, המהווה את הלשד והחיות של כל מציאות. ניגון זה הוא יותר מציאותי וקרוב לממשות, והסרט המצליח לתפוס אותו ולתת לו ביטוי יותר אמיתי, מאשר אותה אפרוריות יומיומית שהתרגלנו לזהות אותה עם חיינו כתיאור "ריאלי" שלהם. 
3. אוליבר סאקס בספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע" מתאר אדם אשר עקב פגיעה במוחו התפרקה לו המציאות והוא לא היה מסוגל להבחין בין חפצים שונים ולזהות אותם בתור מה שהם, שלא לדבר על היכולת לתפעל אותם לצרכיו. מה שאפשר לו בכל זאת לתפקד היו שירים ששר ובקיומם ברקע עזרו לו לאסוף את המציאות לכדי שלמות בעלת משמעות. היו לו למשל שירי התלבשות, ואם היו נקטעים שוב לא היה יודע איך להמשיך להתלבש. משמע, עצם קיומה של השירה ה"חיצונית" עשה את עבודת האחדות שאבדה מבפנים. רמז לאותה שירה פנימית מאחדת שקיימת אצל האנשים הבריאים.   
4. כל אלה הן דוגמאות שבאות להדגיש שהאדם הוא לא רק משהו בצד "משהואים" אחרים, אלא מישהו, ובתור שכזה העולם בשבילו הוא התרחשות חיה ובעלת משמעות. הוא לא רק נמצא – הוא נוכח. העולם לא רק קורה מסביבו – הוא קורה לו. חייו הם בגדר עלילה (מאבק יציאה לאור). ודווקא תפיסת העולם הריאלית שכביכול מנסה להאיר את הבנאלית הרצופה של הקיום מחטיאה את העיקר, ומחמיצה את הלב.
5. השירה היא לא ענף זניח של הפעילות האנושית, עניין המתאים לשעות הפנאי, מותרות המיועדים רק למי שנחלצו מדחק ההישרדות היומיומי, וליפי נפש למיניהם – היא מרכז החיים ומה שנותן להם את קיומם (לא רק טעמם). החיים הם שירה. ולכל היותר אפשר להתייחס לתפיסת העולם הריאלית (כמו גם לרגעי הייאוש בחייו של אדם המציגים לו את חוסר המשמעות והסתמיות של קיומו), כשורה בתוך שיר שהוא הוא האמת הדרמטית של חייו, בתור מישהו בעל ייעוד.
6. והנה בתי הספר שלנו (והתרבות ככלל) כמעט תמיד שוכחים את המרכז הזה, ומאלפים את הילד – בשונה מכל מה שהוא חווה באופן אישי – לראות את עצמו כמשהו. אגב כך הוא לומד להצמית כל נימה שירית שיש בקיומו. הוא לומד שהמשמעות היא עניין "סובייקטיבי", אישי, שלא כדאי לערבבה עם העולם שביסודו הוא אדיש לאדם. המסע אל הבגרות נתפס כמסע אל הריאליה וזו מקבלת את ערכה בעיקר מתוך השתמעויותיה הכלכליות, ההישגיות, והחומריות. בכך לא רק מלמדים אותו שקר (בדומה לשקר הצילום), אלא חוסמים את תנופת נשמתו העורגת למשמעות.
7. וראוי היה לחנך לשירה במובן העמוק. לעזור לילדים לגלות מחדש שזו מהותה של המציאות. שבלי זה לא רק אין טעם לחיים, גם אין בהם אמת. המציאות עוברת מרגע לרגע לא רק באופן סיבתי, אלא כמו ששיר עובר משורה לשורה – באופן רזי. (חישבו למשל על מלחין שכותב יצירה מוסיקלית ועובר מתיבה לתיבה ביצירתו – אין זה מעבר סיבתי אלא משהו אחר. כך גם בחיים). ולאדם יש תפקיד של שותף בהלחנה של מעברי חייו, יהיו אלה רגעים או ימים או תקופות.
8. וכך אני רואה את התפקיד המרכזי של החינוך – להזכיר לילד שהוא מישהו. וכל חינוך שאינו מסור לכך חוטא לייעודו. הוא יכול לעזור לילד לטפח את הרגישות השירית לעולם, ולעודד אותו להישאר פתוח ליופי, לרז, לחדווה, לטוב. לתמוך בהתעוררותו, ולאפשר לו לגלות שהמציאות היא שיחה והוא חלק ממנה. שלא יתפתה להפנות גב, ולחשוב שהוא סתם, שלא אליו מכוונים החיים, ושיש דרך לחיות אותם באופן שגרתי ורגיל. זקוק העולם לכך שיאמרו "הנני". מתוך כך גם יתברר כוחו להפוך גורל לייעוד, וילמד להכניס לחות רגשית ופיוטית אל תוך מציאות חייו.         

 1. כשאנשים חוברים יחדיו, בין אם באופן זמני ובין כחלק מהשתתפות בקבוצה או קהילה החוזרת ונפגשת, הם מיצרים ערך מוסף המתבטא באקלים החברתי השוכן ביניהם ועוטף אותם. וכל התקבצות יש לה אופי משלה, הקשור בנסיבות ההתקהלות, באנשים המעורבים בה, בהיסטוריה המשותפת שלהם, ובגורמים רבים נוספים המעצבים את אופיו של המרחב החברתי.

2. ואף על פי שהאקלים הזה אינו מוחש בחושים הרגילים, ואין דרך למדוד אותו באמצעים מכאניים, בכל זאת, הוא נוכח כאחד הגורמים המשפיעים ביותר בחיי אדם. לאדם יש רגישות רבה לממד החברתי, ובהיכנסו לקבוצה חדשה, הוא יחוש את האופי המסוים של אקלימה – האם הוא נינוח או מתוח, מאפשר או חוסם, דעתני או רגשי, ועוד מימדים רבים אחרים שאין שם לתארם, והמייחדים את הקבוצה המסוימת הזו. גם אם לא תמיד יהיה מודע לכך, הדבר יעצב את מה שהוא יהיה מסוגל להגיד, לחשוב, להרגיש, בחברת אנשים אלה. עם הזמן, האקלים הזה יחלחל פנימה ויהפוך לאקלים תוך-נפשי שילווה אותו גם כשימשיך לדרכו האישית. (ולמעשה האקלים הנפשי הפנימי של האדם הוא תולדה של קבוצות השייכות שלו).

3. כל אחד תורם את חלקו ליצירת האקלים החברתי, לא רק בדברים שהוא מביא באופן גלוי, אלא הרבה בכוונותיו, במחשבותיו הסמויות (אפילו מעצמו), במה שהוא לא אומר, בתחושת השייכות שלו ועוד. כל אלה, ובאינטראקציה עם התרומות האחרות, מותכים לתוך האקלים החברתי ויוצרים את המרחב החברתי. המורכבות כאן כל כך גדולה עד כי קשה להבחין מה חלקו של כל אחד, אבל לפעמים ניתן לזהות בתוך קבוצה גורמי השפעה ממוקדים ואינטנסיביים יותר. באופן טבעי המנהיג הוא מוקד כזה. אבל הוא לא יחיד.

4. אני מבחין בין שני סוגים של מרחבים חברתיים: המרחב ההישרדותי (או מרחב הסתדרותי) והמרחב דיאלוגי-אמוני. כל אחד מגדיר משפחה של מרחבים חברתיים, ומאפיין אותם דרך מספר תכונות בסיס.

5. המרחב החברתי היותר מוכר הוא המרחב ההסתדרותי. במרחב הזה כל דיבור (ועשייה), מעבר לתוכן שהוא מוסר, מהווה אקט חברתי שמיועד למקם את האדם וזולתו בתוך המרחב החברתי. זהו אקט-הסתדרותי שבא לאשר, להפריך, לחזק, ליצור בריתות, בקיצור, לעשות סדר מבחינה חברתית, ולדאוג שלאדם יהיה מקום בתוך הסדר החברתי הזה. אני קורא לו גם מרחב הישרדותי, לא מכיוון שיש כאן איום על חיי האדם, אלא בשל תחושת הדחיפות האופיינית לו, והקשורה לאיום שיש על העצמי (הזהות). בעולם המודרני, רוב תחושת ההישרדות לא נובעת מאיום קיומי, אלא מה"עצמי" והסיפור החברתי העוטף אותו.

 6. מרחב הישרדותי-הסתדרותי מאופיין בהיבטים שונים. הנה ארבעה בולטים:

                                 א.         יש בו אלמנטים חזקים של שליטה.

                                 ב.         הוא אינו פורה – כמו שנכנסים אליו כך יוצאים ממנו. אין חדש, ולא מקום ללא נודע.

                                  ג.           יש בו תגובתיות רבה.

                                 ד.         יש בו תחושת דחק, שטיחות, קוצר נשימה, חוסר ערנות.

7. המרחב הדיאלוגי-אמוני נדיר יותר, וקשה יותר להציגו. הוא קשור לתחושת שייכות ובית, מקום בו לכל אחד מראש יש מקום, ועל כן הוא יכול להרשות לעצמו להיות הוא. הוא לא עסוק בהתמקמות חברתית (הסתדרות), ומתפנה באופן טבעי להבעה ויצירה. על כן אני גם מכנה אותו לפעמים – מרחב יצירתי. הדיבור המביע שונה במהותו מן הדיבור ההסתדרותי, הוא בעל פנימיות וחירות. באופן מוזר, אף על פי שאנשים עסוקים כאן פחות בשליטה, הם חופשיים יותר. זו חירות יצירתית.   

8. אחד הדברים המאפיינים ביותר את המרחב הדיאלוגי-אמוני הוא האפשרות של החדש לבוא (הפוריות). בתוך מרחב הישרדותי אין מקום לתהליכים טרנספורמטיביים, שנחווים בעיקר כמפרקים ומאיימים באינות. ואילו במרחב האמוני ישנה התמסרות ללא נודע, שחרור מאחיזה, המאפשרת להתחדש ממקור האחרות. המרחב ההישרודתי הוא מרחב של הדומה, המרחב האמוני הוא המרחב של הייחוד.   

9. המעבר למרחב הדיאלוגי-אמוני הוא תמיד בבחינת חסד, ומזמין התמסרות השונה מדרכי הפעולה הרגילות שלנו. זה לא משהו שאנחנו עושים, זה משהו שאנו יכולים לעזור לו להופיע כשאנו קשובים לעצמנו ולאחרים. הקשבה היא אחד הסודות המחוללים של המרחב הדיאלוגי-אמוני. לא מה שהאדם דוחף עושה הבדל, אלא האופן שהוא מקשיב.

1. את המושג "הזדהות השלכתית" טבעה מלאני קליין (פסיכואנליטית), ושכללו אחרים (ביון, אוגדן…), כדי לאפיין סוג מסוים של התרחשות בתוך מערכת יחסים בין התינוק לאם אשר מופיע גם בצורות שונות בבגרות – למשל ביחסי מטופל מטפל, ובמגוון מערכות יחסים אחרות. זהו צרוף של שני מושגים – השלכה והזדהות.
2. השלכה: הפעילות הנפשית בה אנו משליכים תכנים נפשיים לא רצויים על אחרים. למשל אנחנו מאשימים אחרים במה שבסתר לבנו אנו חוששים שאנו עצמנו אשמים בו. בדרך כלל השלכה מלווה בריחוק, התנתקות, התנכרות. מי שמולנו הופך להיות שיך "לסוג הזה" (מה שאנו מסרבים לפגוש בתוך עצמנו) – ממישהו למשהו. באופן כזה אנחנו מיחסים לזולת כל מני תכונות הקשורות לפחדינו ולא מצליחים לפגוש את הממשות האותנטית שלו הקודמת להשלכה שלנו. הוא רק גירוי ל"סרט" שאנו לכודים בו.
3. הזדהות: מתייחסת לאותה פעילות נפשית בה אנו מזדהים עם אחרים וברמה מסוימת כבר לא ממש מבחינים בינינו לבין הזולת. למשל ההורה שסובל את כאבי ילדו, בן הזוג הנכנס להריון יחד עם אשתו, המקום שבו אנו מזדהים עם הקורבן (כי אנחנו עצמנו מרגישים כך) וכן הלאה. גם ההזדהות לא פעם מושכת אותנו אל מחוץ למפגש הממשי עם הזולת. מה שאנו מיחסים לו משקף את כאבנו האישי ואיננו מבחינים באחרותו הרדיקלית.
4. מי שמשליכים עליו מרגיש את ההשלכה ומגיב אליה. בתגובתו הוא סוגר מעגל שיח – תקשורת שיכולה ללכוד את שני הצדדים בהדהוד המפרנס את עצמו. הוא יחוש כבול להגיב ולהרגיש דברים מסוימים, תקוע במקום נפשי מסוים כשהוא נמצא בחברת אותו אדם.
5. הזדהות השלכתית, היא מצב שבו משליך אדם על הזולת תכנים נפשיים אבל במקום להתנכר להם הוא מזדהה עם הזולת כחלק מתהליך של עיבוד משותף. מלאני קליין: האם תרגיש בתוך עצמה את הרגשות שמשליך עליה התינוק. בשלב זה היא יכולה או לדחות אותם (אולי מתוך בהלה, אי יכולת להתמודד) או להתערבב אתם (מתוך הזדהות יתר, וקושי לדעת איפה היא מתחילה ואיפה התינוק מתחיל), או לעשות אתם תהליך של עיבוד שאותו עדיין לא יכול לעשות התינוק, ולהחזיר אותם לתינוק ניתנים לעיכול. כך היא לומדת להפריד.
6. להזדהות השלכתית יש עוצמה רבה. אפשר למשל שמטפל יהיה נתון ב"לאסו" של המטופל, מנותב אל תוך דפוסי התייחסות, התנהגות, מחשבה ופעולה, ומנוע מנתיבים אחרים, בלי בכלל להיות מודע לכך שזה מה שקורה. הוא חווה זאת כרגשות המפעילים אותו מבפנים. הרבה פעמים דווקא אנשים שרגישים לזולת, גם מושפעים ביתר עוצמה מרגשות מושלכים. ומנגד, דווקא אנשים שפחות ערניים לעצמם, מסוגלים להשלכה הזדהותית רבת עוצמה. הצרוף של השניים הוא טנגו מבוכי במיוחד.
7. דרושה מיומנות ובשלות כדי ללמוד להבחין ולהפריד מה שלו, מה של זולתו. בכל מקרה זה לוקח זמן. אבל באמת אין זה משנה – בין אם המקור הוא שלו או של זולתו, הוא מוזמן לתהליך של הפרדה שבו הוא משחרר את עצמו מן המבוך, ותורם בכך לשחרורו של המטופל. האתגר של הבוגר הוא להפוך דיס-אוריינטציה לקונפליקט, ומאבק של סתמיות למאבק יציאה לאור. (דיס-אוריינטציה = ערפל, מבוך, מרכיבי β (וכשאלה מודחקים הם מחלחלים לגוף)).
8. התהליך של הבגרות שמבטאת האם (או שיכול כל אדם לבטא במערכת יחסים), קשור ליכולת לצאת אל מרחב הניסיון, הנמצא מחוץ לפרה-קונספציה ולמערך התגובתי המנכיח פרה-קונצפציה זו (מחוץ לסיפור שבו שניהם מככבים כדמויות – סיפור שמקורו בדרך כלל באדם הפחות בוגר, והפחות ב-ערנות דיאלוגית).
9. במפגש קבוצתי יש מערך שלם של הזדהויות והשלכות – כל מני תכנים נפשיים שמסתובבים בתוך הקבוצה – וצצים בנקודות צומת – אצל אנשים מסוימים, או באירועים מסוימים. תכנים שנולדים מתהליכי ההסתדרות, וההתמקמות החברתית של המשתתפים, בניסיונם להגיע לשייכות סימביוטית. המנחה, באופן טבעי, הוא צומת, אבל הוא לא יחיד. כל זה יכול לקחת את הקבוצה לסוג של פסיכוזה בה לכודים כולם. ועם זאת, בכל קבוצה ישנה הזמנה של הבגרות לצאת למרחב של הניסיון – מאבק משותף למצוא ולכונן שייכות דיאלוגית.

10. אפשר להכליל ולומר שהקבוצה מייצרת ללא הרף גורמי ניכור והתנגדות. גורמי ניכור שונים מ"סתם אי-קרבה" ורומזים על תהליכים יותר מורכבים מאדישות טבעית. פעמים רבות אדם שנתון בבדידותו (בהתנגדותו), מהווה גורם רב כוח בתהליכים האלה אף שהוא מרגיש "לא שייך". ואתגר הבגרות הוא לחזור לפגוש את הזולת באחרותו, כמפתח ליציאה ממרחב ההתניות ההדדיות, אל מרחב הניסיון ואל הפוריות שלו. (משמע ללמוד להשהות, וכמו האם, להתגבר על רפלקס התגובה, ולהפוך את הקבוצה למיכל שמעבד ומחזיר למשתתפים).