1. ההבחנה בין מרחב הישרדות למרחב יצירה איננה נוגעת רק להבחנה בין מרחבים פיסיים אלא במכלולים הווייתיים הכוללים בתוכם את הפיסי, הנפשי, החברתי, הרוחני הכול ביחד. כל זה נרקם  לכדי אקלים מובחן: אקלים הישרדותי מבטא עמדה מסוימת לחיים, אקלים יצירתי עמדה אחרת. אף על פי שמשתמשים באותן מילים בשני המרחבים, באמת אלה שתי שפות שונות, שקשה לתרגם ביניהן, והדבר מרבה בלבול.
2. מתוך המרחב ההישרדותי החיים נראים כעול, משימה שצריך להצליח בה, מאבק כנגד מציאות מאיימת שבאמת לא רוצה בקיומנו, ופועלת להכשילנו. כמו שקבע מרפי: אם נופלת לך פרוסה עם ריבה על השטיח, הסיכוי שהיא תיפול על צד הריבה גדל ככל שהשטיח יקר יותר. המרחב ההישרדותי מביא עמו תחושה עקרונית של לחץ, דחיפות, עשייה עסקנית, רעש, וקוצר נשימה. על רקע זה גם עולה הצורך להתכונן לחיים, לצאת אליהם מוגנים, להצטייד בכלים, להיות חזקים, וכל הזמן להשגיח, לחשוד, להתגונן – לעולם אין לדעת מאין תפתח הרעה.  
3. התפיסה ההישרדותית נראית ריאלית, בוגרת, אחראית, ולא תמיד אנו ערים לכך שהיא עוד סיפור (לגיטימי) שאנו מספרים על החיים – בחירה שאנו עושים – ובשום אופן לא הסיפור הבלעדי או חזות המציאות ה"אמיתית". למעשה, כמו שאני רואה את זה, זו בחירה של הימנעות מאחריות. מקום שבו אנו מעדיפים להיות קורבנות של מציאות שרירה ש"היא עושה", מאשר להגיד כן לחיים. ויש על זה עוד הרבה מה לומר, אבל בהמשך.
4. מתוך המרחב היצירתי החיים נראים כהרפתקה, קשיים נתפסים כאתגר, וישנה תחושת בטחון בסיסי שהעולם הוא לטובתנו. העולם לא הביא אותנו כל הדרך עד לכאן רק כדי לצחוק עלינו ולהכחיד אותנו – המציאות רוצה בנו. עובדה, אנחנו כאן. ואנחנו לא כאן משום שהתחכמנו למציאות, אלא מכיוון שהיא יצרה אותנו, ובאופן יסודי ועמוק ממשיכה להזין ולהנשים אותנו מדי רגע ברגע. זה באמת פלא. ומה שפלא כאן הוא לא רק שאנו מתקיימים, מחזיקים מעמד, אלא זה שאנחנו רואים, שומעים, טועמים, פועלים, ערים, חיים, בקיצור: נוכחים.
5. קיום ונוכחות זה לא אותו הדבר. אבנים קיימות, בני אדם נוכחים. זה אומר שהם פתוחים לכל קשת הצבעים והריחות והטעמים, שהעולם עבורם הוא לא רק משהו שצריך להסתדר בתוכו – לא רק מן מרחב שצריך לתפוס בו מקום, אלא משהו חי, ערני, תוסס, שאפשר לחוות אותו, ליצור אתו, להשתעשע עמו. בני אדם לא רק קיימים – העולם קורה להם. 
6. בפרט חשוב לי להאיר את תשומת הלב לכך שבתפיסת עולם הרואה את החיים כהישרדות אין מקום לערכים, אין מקום לחינוך, ואין מקום לאדם. במרחב הישרדותי אין מקום לכל מה שעושה את האדם לאדם – לאנושי. וכל מה שאנחנו יכולים להתכוון בחינוך מתחיל במקום שבו מכירים באדם כנוכח, כבן-ייעוד, כמישהו, ומסביב לזה מחנכים. בלי זה אנחנו יכולים כבר באותה המידה לסגור את העסק עכשיו. למה לטרוח? רק בשביל להחזיק מעמד עוד כמה שנים? שיהיה עוד סטטיסטי בסטטיסטיקה של אוכלוסיית העולם? כדי להצליח להשיג עוד איזה אושר גנוב? לנצח עוד מישהו, ולהיות יותר מוצלח מעוד אנשים? 
7. ומעניין שדווקא עם ילדים יש לנו נטייה לחשוב במונחים של המרחב ההישרדותי: אנחנו מפחדים עליהם יותר מאשר על עצמנו, מנקזים לשם הרבה דאגה, ומחשבת "הסתדרות". מה שלגבי עצמנו כבר למדנו לשחרר, אנו שבים ואוחזים לגבי הילדים.  
8. וכך, באופן לא מודע, אנחנו נוטים ליצר עבור ילדים מרחבים הישרדותיים. למרות שבאמת אין כל צורך בכך. בתי הספר, בתור דוגמא, חיים ומתקיימים על אלמנט של לחץ שאין לו שום קשר למציאות. אבל אף אחד לא מעז להסיר את הלחץ. אדרבא ככל שיש פחות סיבה אמיתית ללחץ כך המערכת כולה נרתמת ליצר יותר לחץ מלאכותי בדמות מבחנים, איומים, הפחדות, אילוצים מלאכותיים. כשהילדים האלה גדלים הם משכפלים את הדבר הזה – הפחד רודה בהם.
9. למרות שאני מאמין שישנה כאן הכרעה מוסרית שהיא מעבר לכל תרוץ, בכל זאת אני יכול להביא מספר נימוקים "חיצוניים" להעדפה של המרחב היצירתי: א. אפילו נניח שבאמת העולם הזה הוא קשה, שרק החזקים שורדים בו וכן הלאה. האם זה לא מצדיק שנאפשר לילדינו את ילדותם המאושרת, ניתן להם הזדמנות ליהנות מן החיים לפני שהם מתחילים לסבול? ב. ואם יש סיכוי שהעולם הוא לא רק קשה, האם לא כדאי לחנך במרחב יצירתי מתוך תקווה שבדמות מרחב זה גם ייצרו הילדים את העולם העתידי?
10. בכל הזדמנות שבה אדם עומד בפני הכרעה בין עמדה יצירתית לעמדה הישרדותית, שיבין שהוא אכן יכול לבחור. שההישרדות היא לא האופציה היחידה, ושאם הוא בחר בהישרדות, שידע שזו בחירה שלו, והדבר לא נכפה עליו מתוקף הריאליה.
11. את החיים צריך לצלוח בשלום, אומרת התפיסה ההישרדותית. צחוק הגורל הוא שלמרות כל המאבק, אין איש ששורד את החיים. כולם מתים בסוף. ואף על פי שנראה שעובדת המוות היא הסיבה העיקרית לכך שאנו נתקעים בתוך המרחב ההישרדותי, אני חושב שאנו נתקעים דווקא משום שאנחנו מסרבים להכיר בו כבן ברית ראוי. לכן יש כל כך הרבה חכמה בעיניי בכך שקורצ'אק תבע שלוש זכיות לילד, והזכות הראשונה היא זכותו למות.
12. מרחב הישרדות מונע על ידי הפחד. מרחב יצירה מונע על ידי השחוק. השחוק והפחד לא הולכים ביחד. אומץ הלב: לא להתגבר על הפחד, אלא להמיר אותו  בשחוק. הגבורה היא לא בזה שאדם מצליח להחזיק מעמד במרחב הישרדותי, אלא שהוא מסכים ליצור.        

כל העולם כולו גשר צר מאוד:

1. הכול פוליטי. לא רק האקט שבו שמים פתק בבחירות או מאבקים ציבוריים שמנהלים, אלא גם כל מעשה יומיומי ולכאורה תמים בהשלכותיו. לכל דבר יש היבט פוליטי. גם כשאנחנו לא מודעים לכך, הוא בגדר הצהרה, התייצבות בצד זה או אחר במאבק כוחות, ובאופן עקרוני מעביר אנרגיה אל תוך המרחב הפוליטי. למשל: ההחלטה שלנו לצמצם את השימוש בשקיות ניילון היא פוליטית. היא פוליטית מכיוון שעיקר משמעותה הוא במה שהיא מסמלת, במעמדה כיחידת "דיבור" בתוך וויכוח שמתנהל. בפועל, ההשפעה היא מזערית, ולא תשנה כהוא זה. 
2. כמובן, בית הספר לימד אותנו לחבר. אם עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד יחסכו בשקיות ניילון, יהיה אולי פחות זיהום. כך הוכנסנו בסוד הפוליטיקה. זה בדיוק סוג המחשבה שממכרת אותנו לפוליטיקה.
3. גם לאכול עגבנייה הוא אקט פוליטי, אם קנית את העגבנייה בשוק המקומי או בסופרמרקט גדול, אם בחרת אותה אורגנית, מתוצרת הארץ או אחרת, במחיר מסוים או אחר, בהתמקחות או בלי התמקחות, ואפילו האופן שבו היא נאכלת (אכלת אותה באופן יהודי ישראלי, לא ידעת?)
4. וכמובן, אם הכול פוליטי ואי אפשר להימלט מכך, ממילא אתה נתון לשיפוטם של המטיפים למיניהם, שידחקו אותך לפינה ויתעקשו שאתה חייב לנקוט עמדה, (כי "לא לשחק" זה בכל זאת לתת את קולך לצד אחד (בדרך כלל לזה של היריב)). תפתח עיניים, תראה מה קורה סביבך, תפסיק לחיות בתוך בועה, אתה חלק. תלמד, תהיה מעורב, תפסיק להיות תמים, לא תוכל רק לחיות את החיים האישים שלך. האם ידעת למשל שהסרט הזה שהלכת לראות, הוקרן באולם קולנוע שיושב על קרקע שנלקחה בכוח מן המיעוט? האם ידעת שזהו סרט אמריקאי שנעזר בעבודה של נערות עניות בסין? ואתה, בלי לדעת זאת, בעצם נתת יד להמשך ההתעללות? האם שמת לב שהסרט הזה מלא ערכים קפיטליסטים שמעודדים צריכה, ושתרמת להפצתו ובכך גם להמשך ההשחתה של כדור הארץ?  
5. אומר פוקו: אנחנו שרויים ברשת של כוחות הנאבקים זה בזה, אי אפשר להימלט מכך. וזה לא שלכוחות הללו יש מקור – הם מבוזרים בתוך הרשת. זה לא מישהו מסוים, עשיר ובעל הכוח. (והרי העשירים מקבלים את כוחם מן העניים, זה ברור, אבל גם להפך זה נכון). אלא יש זרמי כוח, והאדם מוצא את עצמו בתוך זרם זה או אחר. ואמנם זרמים אלה מצטלבים בצמתים שונים, ואפשר לדבר על אנשים שמוצאים את עצמם בצמתי כוח, אבל הכוח הוא לא שלהם, הוא פועל בלעדיהם, הם רק מאכלסים, באופן זמני, את המקום הזה, ואם הם לא היו, היו אחרים. חלק מן התפיסה הפוליטית, אם כן, אומרת שאין אדם שאין לו תחליף. ראש ממשלה, למשל, הוא ללא ספק צומת בעלת כוח, אבל לחשוב שהוא המקור של הכוח הוא מגוחך. רוב הסיכויים שהוא כפות על ידי כוחות אלו יותר מאשר כל אדם אחר.   
6. וזה אכן חלק מן התפיסה הפוליטית הרואה את האדם רק בבחינת המקום שהוא ממלא בתוך מארג הכוחות. מבחינה זו ה"אזרח" הוא לעולם לא יחיד בעל פנימיות, אלא תמיד אחד חלקי שבעה מליון. משמע, הפוליטיקה מבינה את הפרט כבנוי מאותו חומר שבנוי ממנו הכללי, רק מחולק כמספר האנשים. וכמובן, האזרח הישראלי הוא פרט כזה, אבל גם ה"עני", או ה"מובטל" או ה"אישה" או ה"סטודנט" או ה"יהודי" או ה"נפגע התעללות" וכן הלאה. בכולם נעשית אותה טעות של לקיחת המושג הכללי וחלוקתו למספר האנשים כדי לקבל את המובן של מה הוא פרט. אבל, האדם הוא לא פרט, הוא יחיד. 
7. וייתכן שהמאבק שאנו נאבקים למען זכויות הנכים, הנשים, הילדים, העניים, המגורשים, המיעוטים, כדי לעשות להם מעט מקום במציאות צפופת אינטרסים, הוא בו זמנית מה שגונב את המקום ליחיד.
8. אז מה זה אומר, שעלי לסרב להיות יהודי, ישראלי, אזרח, עני, או כל תווית אחרת? האם אני יכול להתעקש להצהיר שאני "רק אדם" ולדחות מעל פני כל לבוש, כל הגדרה, כל "מה", ולהתעקש להיות רק "מי", יחיד לאינסוף?? מי שואל אותי בכלל? בסופו של דבר יהרגו אותי בתור יהודי (ישראלי, חייל, פלשתינאי…). זה יהיה כל כך לא נוח להם אם אסרב להיות יהודי. אבל האם זה בכלל אפשרי?
9. האם אפשר בכלל להיות "רק אדם", ואפילו לא מפני מה שמבקשים להדביק עליך מבחוץ אלא ממש מבפנים. האם אפשר שלא להיות יהודי, ישראלי, אישה, נכה או כל דבר אחר שנדמה שאתה?
10. אבל אז עולה השאלה – האם אין דרך להיות יהודי באופן לא פוליטי, באופן שלא עושה אותי אחד חלקי עשרים מליון, אלא אחר? האם אני יכול להיות בו זמנית יחיד ויהודי? שייך לקבוצה, אבל לא בתור רק עוד אנרגיה גולמית בכלל האנרגיה הקבוצתית, אלא באופן בלתי ניתן להוספה וסיכום?   
11. זו שאלה חשובה, שהרי ההתייחסות הפוליטית לבני אדם חוטאת בחוסר קדושה. זה ברור. היא מנכסת ומלאימה, מבודדת ומפרידה. ואם כן, האם ישנה אופציה לא פוליטית? האם אפשר להחזיר את העולם לאנשים? האם יכולה להיות תנועה חברתית שאינה עוד אינטרס, אלא משהו הממיס את עולם האינטרסים לטובת משהו אחר? מאין יכולה לצמוח תנועה כזו?  

1. מתח: מתח יכול להיות סיבה לדאגה, ומקור מתמיד לכיווץ ומאבק, והוא יכול להיות מקור פורה (מתח יצירתי). הרבה קשור בחירות של האדם הנמצא בתווך ונוקט עמדה כלפי המתח. מטרתי בשיעורים אלה היא לא לפתור את המתחים האלה, אלא לפתח כלים שיעזרו לכל משתתף לגלות את חירותו, ולזהות היכן הוא רוצה להתייצב על הקו בין הקטבים השונים. 
2. ציווי וברכה: כאשר אדם שוכח את חירותו, הוא חווה כל עולם אחר, כל דעה, כל קוטב, כציווי המורה לו מה להיות וכיצד להיות (משמע, המוחק אותו כמקור יוצר), אבל כאשר אדם נזכר שתמיד ובכל תנאי הוא חופשי, והבחירה בידו, כי אז הוא יכול למוסס כל איום ובאמונה איתנה עם שורשים מעמיקים להפוך אותו לברכה – מה שלכאורה ביקש לדכא אותו ורכב עליו כעול המבקש למחוק אותו, יכול להפוך לחומר גלם לפריחתו. אל תשכחו את החירות.
3. מרחב הישרדותי: בחוויה של מרחב הישרדותי האדם מגיב. הוא לא פוגש, הוא מגיב, הוא לא מקשיב הוא מגיב. הוא לא פועל, הוא עסוק בעשייה. החיים הופכים לרשימה של מטלות שעליו למלא. ותמיד הוא נדרש להגיב נכון. זה מקור אינסופי לדאגה. מובנית בתגובתיות ההתנגדות, הדחייה של מה שיש. חוסר מרוצות עקרוני מן היש, כיווץ של מתח לא פורה, שלא מאפשר למידה, לא מאפשר התפתחות, לא מאפשר נשימה, לא מאפשר התרחבות, לא מאפשר שמחה, לא מאפשר אהבה. מתח שוחק.
4. אין מקום בדאגה: אני לא אומר שאין מקום לדאגה. יש מקום לכל מה שמרגישים, כולל פחדים, כולל דאגות, כולל הכל. אני רק אומר שאין מקום בדאגה. כשדואגים – אין מקום. אם רוצים לראות בגן מקום שעושה מקום לכל השותפים – הורים, ילדים, צוות, כי אז כדאי לחפש את התנאים שמאפשרים לא לדאוג – את התנאים שמאפשרים להפוך את עבודת הגן לעבודת אמונה, ואת הגן למרחב יצירתי.
5. מתח יצירתי: בדרך כלל אנו מיטלטלים בין מתח מכווץ ששואב אותנו מחוץ לנוכחות, לבין הצורך בהתפרקות, בחופשות, בפיזור, בבידור, בהרפיה. אבל ישנו מתח יצירתי, כמו טונוס שרירים נכון,  שמאפשר לנו לעמוד ולשמור על שיווי משקל בריא: לא מתוח מדי, לא רפוי מדי – חי וערני. במקום הזה אין שחיקה. השוחק יכול להפוך לשחוק. החיכוך המכאני והמכלה, יכול להפוך לניצוצות התלהבות.
6. הפרעה: החיים הם הפרעה. (הם הדבר שקורה בשעה שאנו עסוקים בתכנון דברים אחרים). זה אומר שהם מתקיימים מחוץ לכל תמונה יפה ונכונה שאנו מדמיינים ומבקשים ליצור. הם מה שקורה. וההסכמה לפגוש אותם, היא גם המפתח לחירות ולפוריות. כל מה שבא יכול להביא ברכה כשם שהוא יכול לצוות ולצמצם. הדבר תלוי בהסכמה לפגוש. כל קושי הוא הזדמנות והזמנה.
7. הקשבה ותשובה: במרחב יצירתי בו אין דחק להגיב, אפשרית ההקשבה. ההקשבה למה שיש, שהיא כמו ההסכמה לפגוש. מובנית בתוך ההקשבה – התשובה (השונה מן התגובה) – תחילתו של השיח.     

1. כל כך הרבה פעמים אנחנו מפחדים להרגיש. ומה שאנחנו שמים במקום אותנו-המרגישים על כל המורכבות רבת הגוונים שיש בהרגשה, זה מבני-הסתדרות. מבנה הסתדרות הוא "משהו" נצפה, קשיח במהותו, המהווה תחליף לנוכחות. זו דמות אישיותנו המגובשת, שכביכול מבטיחה לנו מקום בסדר העולם. בעוד שמתחת אנחנו ממשיכים להיות הילדים המבוהלים שחשים שאין להם שום מקום.
2. העולם מלא מבני הסתדרות שהם תולדות הניסיונות הרבים מספור לחולל מקום מתוך תחושת אין-מקום. בקיומם המתחדש הם הופכים את קהילתנו למרחב חברתי-הישרדותי-ציני. מרחב בו עיקר המאמץ מושקע בפילוס מקום על ידי צמצום ההרגשה והחלפתה ב"דמות" הראויה. ה"דמות הראויה" היא אותו "בסדר" שמבטיח לנו כביכול שקט ובטחון. אבל באמת אם יש משהו שמצמצם את מקומנו הממשי בעולם, אלה התחליפים. שהרי להיות במובן האנושי זה להסכים להרגיש, ואילו תחליפים אלה נהפכו אחר הרגל לדרך המצויה ביותר לא-להרגיש.
3. בניסוח אחר – האדם נעשה לניסיון מתמיד להתכחש למי-שהוא על ידי המאמץ להפוך למה-שהו. 
4. והשורש של נטייה מבלבלת זו לעשות לעצמנו מקום בגדר "מה" על חשבון "מי" שאנחנו, הוא האהבה על תנאי שפגשנו בילדותנו. האהבה על תנאי מתחפשת לסוג של אהבה, אבל באמת היא היפוכה של האהבה. לכאורה כאשר אימא אומרת לילד (במילים או במעשים) אוהב אותך רק אם תהיה נחמד, היא בכל זאת מציעה לו אהבה. אמנם במידה מוגבלת ומותנית, אבל בכל זאת באופן חיובי. אבל הילד לא מכיר בחוכמות. בשבילו יש רק דרך אחת להיות – זו הדרך שלו – זו שמרגישה ואוהבת ומשתוקקת ורוצה, ומבקשת להביע במלוא עוצמתה. כשאמו אומרת לו "רק אם" הוא מבין את זה ישירות כאיכות שבמקום לברך אותו פועלת במגמה הפוכה לצמצם אותו – הוא מזהה כאן את פעולת ה"אין-מקום". וכנגד תחושה זו הוא לומד לפלס את דרכו באמצעות ה"מה". אלה אותם מבני הסתדרות שהזכרתי למעלה.
5. ואני חושב שבאופן לא מודע, המגמה של הבית-ספריות היא בדיוק זו – לעודד את הילד להפוך את עצמו מ"מי" ל"מה". וכל כך חזק עניין זה, וכל כך גורף, עד כי הוא נראה כ"דבר ההגיוני ביותר" והוא מגובה באינספור תירוצים "ריאליים", כביכול הכול לטובתו. אבל בשביל הילד כל זה עדיין כואב. וכנגד אקלים זה הוא בועט בכל כוחו, מפרפר בכל נימי נפשו, מחולל אינספור מרידות והפרעות, אבל בסופו של דבר, וברוב המקרים – מסתגל. הוא יחדל להאמין לעצמו, ובהדרגה ילמד לראות את עצמו כ"מה". באופן זה, בעצם, הוא הופך לאויב הכי אכזר של עצמו.
6. ואני מאמין שיש רפואה. ואפשר אולי שמלכתחילה ילדים יגדלו בתוך מרחבים יצירתיים, שהתכונה החשובה ביותר שלהם הוא שהם מאפשרים לילד לבטא את עוצמתו ללא חשש. אלה מרחבים לא-הישרדותיים שיש בהם מקום לאדם בתור מי שהוא. (כי הניסיון לעשות לאדם בתור מה שהוא – בתור "תלמיד", בתור "הורה", בתור "אישה", בתור "עני" – על פי רוב חותר תחת ה"מי" הממשי). מרחבים אלה מעודדים את הייחודיות, ועוברים דרך מעטפת האהבה על תנאי, אל החירות ההדדית שיש באהבה ללא תנאי.
7. במילים אחרות: ילדים לא צריכים לגדול במוסדות. טוב שיגדלו במקומות דמויי בית, מרחבים אנושיים, לא פורמאליים, קטנים מספיק כדי לאפשר התגלות של פנים אל פנים. מרחבים קהילתיים כאלה הם המצע הפורה והחיוני להולדתו של "מישהו" למלוא רוחב כנפיו המתפרשות – והאם זו לא צריכה להיות התכלית של החינוך?    
8. והדרך שבה אנחנו – מחנכים והורים – יכולים לתמוך בהיווצרות מקומות כאלה, היא על ידי זה שנלמד לפגוש את הפחדים שלנו, ואגב כך נסכים גם להתיר אותם, ולהוריד אותם ממעמד של רודנים, למעמד של יועצים בלבד. עלינו ללמוד מחדש שהעיקר בחיים זה לא מלחמת הישרדות, אלא מאבק של יציאה לאור. שהאדם באמת לא יוכל לעולם להסתפק בלהיות משהו, שהרי אנו חיים בעולם של נוכחות. תמיד תשאף נפשו להיות מי, אשר מבקש להפרות ולברך את העולם בנקודת הייחוד שלו שאין לה כל תחליף.
9. לשם כך עלינו עצמנו ללמוד להתיר את ה"מה" עם כל חוסר האמונה שגודל בנו, לעזוב את מבני ההסתדרות, ולצאת למפגש של ממש, חשופים, פגיעים, שבריריים לכאורה, אבל מלאי עוצמה ויפעה. והדרך לעשות זאת היא להסכים מחדש להרגיש. לא לפחד לפחד. לא לפחד מן העוצמות שלנו. לא לפחד להיות טובים.
10. ומתוך כך נעשה העולם כולו לבית.   

1. בשם "חשד אי אהבה" אני מתייחס לאותו כיווץ פנימי, נקיפת לב, זעזוע של רגע, שכמו חוזר ומבשר על החטא שמעולם לא נשכח, ואשר עושה אותנו לא ראויים לאהבה. לא רק מנועים מאיזו חמימות לב נחמדה, חיוך של בחור או בחורה, אלא נידונים לגלות עקרונית ועמוקה העושה אותנו נרדפים תמיד.
2. זו תחושת אשמה, ואמונה בשעבוד כמהות העקרונית של המציאות. חוויה חצי מודעת שהעולם לא חומל, וצופן עבורנו אסון המחכה ליפול עלינו. זו תחושת אסון המקננת בכל טוב לכאורה. והחשד, לפיכך, הוא בו זמנית גם היזכרות בזה שהעולם משחר את רעתנו, וגם איזו התפכחות המבקשת להזהיר אותנו שלא נשקע לאשליה שתעמיק עוד יותר את סבלנו.
3. זו תחושה לא מבוררת, ערפל, דיס-אוריינטציה, מן חומר צמיגי אשר לא נותן לנו כל דרך לקרוא לו בשם, והוא שב ותוקף אותנו דווקא בצורתו זו. לכן המילה "חשד". כוחו הוא דווקא בהיותו סוג של נבואת לב, גל של אפלה, טיפה צורבת לא מבוררת, הפולשת אלינו דווקא כשאנו לא מוכנים לכך. חשבנו להתרווח, היה נדמה לנו שאנו מוצאים אהבה, נראה היה שגילינו נחמה, זיהינו ניצנים של שייכות, אולי של ייעוד חדש, ודווקא אז הוא פתאום עולה, החשד.
4. ומיד מגורש. הוא רגיל לזה – יש סוג של חיים סימביוטיים בין החשד לבין הגרוש. שניהם פועלים באפלה.
5. הבה נקרא אם כן בשמו. בשמם. נוציא לאור את אותה אמונה שורשית שהעולם לא לנו נועד, ואנחנו כאן על תקן מתגנבים למסיבה לא שלנו. או בניסוח אחר: נכנסנו בדלת המשרתים (האם זו לא הדלת שבה נכנסים רוב הילדים?) ואנחנו מרוויחים את הישארותנו על ידי התחפשותנו למשרתים המשרתים את האורחים האמיתיים. אכן, זה לא קשור לנסיבות או לאיזו פסיכולוגיה אישית – זו עמדה קיומית, החוזרת ומנכיחה את עצמה באלף צורות. הננו כאן על תנאי. נידונים תמיד להוכחה, המוטלת כמובן עלינו, על מי אחרת? וכך, כל בוקר מחדש, אנחנו קמים לעבודת ההתניה, חורשים את הדרכים החדשות שבהן נוכל להיות לא-אנחנו, כי ככה, כמו שאנחנו, אין מצב.
6. האם יש פלא שאחר כך אנו לומדים לזהות את המציאות כמטלה וטורח? (משמע, שהמציאות היא רשימת מטלות, ואוסף אילוצים, וערמת "צריכים"). נדמה לנו שאם נשכיל להתחכם למציאות, אולי גם תיתן לנו אילו רגעי אושר גנוזים, חופשה באיים. אבל אנחנו יודעים: תמיד במידה, בהסתר, כמו שמגניבים למשרת מעדן שנועד במקורו לאנשים האמיתיים. שוב נסחפתי לדבר בלשון רבים.
7. 7.       החשד הוא אמנם זרע זעיר, אבל הוא פועם כמו אבן המוטלת לאגם בגלים ההולכים ומתרחבים ומכוננים מציאות. וליתר דיוק: מכוננים את מה שאני מכנה "המרחב הישרדותי-הסתדרותי". המרחב הזה לא נראה כמו שיקוף פנימי, הוא נראה כתמונה יציבה ונוכחת, כעובדה מפוקחת. הנה המטלות, הנה החיים, הנה מה שאנו נדרשים לעשות. כמו בבדיחה ההיא, שאלת ה"למה" אינה רלוונטית – שתוק ותמשיך לשחות. זו אם כן המציאות שאנו שבים לעבוד מדי יום. בלי להבין את הקשר העמוק בין זרע-חשד-אי-אהבה למציאות ההישרדותית שאנו מוצאים עם בוקר. אנחנו לא מתלוננים, לא באמת, המציאות הזו, אנחנו מבינים היטב בהגיון הנפש הפנימי, היא העונש שלנו על שהעזנו לרצות…
8. האם אפשר לתת לאמונה הזו – שהעולם לא רוצה בנו – פשוט לנשור? אולי על ידי זה שנתחיל לכבד את אינספור הנסיבות והתנאים הרוחשים תמיד לקיים אותנו? האומנם המציאות טרחה וטורחת כל כך הרבה בקיומנו רק כדי להרגנו? אולי היא דווקא רוצה בנו? רוצה בטובתנו, בהתענגותנו, בנוכחותנו? אולי היא לא מחפש לשעבד אותנו – שהרי אין לה עניין בעבדים – אלא דווקא לשחרר אותנו, כדי שנחזור ונגלה שהננו בני מלכים? אולי אלה אנחנו המוזמנים, ולפנינו נערך השולחן, כדי שנארח לה חברה בתור בני-שיח נוכחים? האם ייתכן?
9. והמרחב האמוני-דיאלוגי הוא לא אינותו של החשד (מעולם לא נסלח לך), אלא היכולת להבין שכל דבר מברך – כולל החשד. זהו טבעו של מרחב זה הלומד לפרש כל דבר כחיוב, כמחווה של אהבה, כביטוי רצון, ובשל כך בא לעולם (הרע הוא כיסא לטוב). זה הפלא המרחף מעל, הרוצה בטובתנו. "כולנו נולדנו מלכים," אמר פעם אוסקר ווילד, "אבל רובנו מתים בגלות". אולי יש אם כן, עבודה אחרת הממתינה לנו, מאבק אחר, לא מאבק הישרדות אלא מאבק היציאה לאור.  היא עבודת המלכות.