1. האחר, זר, מנוכר, לא מוכר, ואדיש למי שאני. הוא לעצמו, ואולי גם לאנשים אחרים מן הסוג שלו, אבל לא אלי. והמבט נודד בחיפוש בטחון אחר אלה שלצדי, הנה האנשים השייכים אלי, ה"אנחנו" שבו האינטימיות אפשרית (או לפכות השייכות). מעבר לקו, שם, זה הם גם אם זה רק הוא.
2. אכן, נדמה שזו התשתית בין אנשים שאינם מכירים זה את זה: קודם כל זרות, אפילו לא מאוימת במיוחד, סתם אדישות, ואחר כך, אם וכאשר, גם אהבה. זה ידרוש הכרות, התקרבות, זמן, שהרי האהבה היא אישית, יחידה, לא ציבורית, ויש לה סיבות שלא ניתן לנסח בהכללות. זו היא או הוא השונים מכולם (מי יודע, אולי עוד מן הגלגול הקודם).
3. אבל אני רוצה להעלות את האפשרות שדווקא הפוך: האהבה היא התשתית. קודם כל התשוקה, העניין, הרצון לגעת, ורק אחר כך החשד, ההתאפקות, העצירה. אלה לומדו ונלמדו ביגע רב והועברו כמורשת הישרדות מדור לדור, משכללים את מנגנוני ההגנה וההתבצרות מפני פגיעתו האפשרית של האחר.
4. האהבה היא האיכות הראשונית והטבעית של האדם, מתנת אנוש רבת עוצמה שהוא התברך בה במיוחד. לא שבעלי חיים לא אוהבים, אבל אצלו היא השיא, גודלה בהתמדה של אהבת אם ובתשוקה שלא הועמדו לה גבולות של זמן ומועד. החריג כאן זה לא האדם שקופץ לנהר להציל אדם שאינו מכיר, אלא מעשה ההתאפקות של השאר. 
5.  מחשבה: אולי השבטים הזרים שפלשו מבחוץ, חטפו וגזלו, הרגו ואנסו, היו רק פחד שגדל מתוך פרידת ילדות שלא הושלמה כראוי (הייתה ניתוק במקום פרידה) והסיפורים המנותקים הללו (עולמם של הדימויים) גידלו את עצמם בדיוק מסיבת ניתוקם, כשהם הולכים וצוברים תנופה, מכים בכל יד המושטת בעניין ורצון לגעת, וקובעים לה – אסור! ומה שנותר ברבות הימים זו לא התשוקה, אלא התגובה האוטומטית לתשוקה, שכבר לא נזקקה ליד המכה – היא כבר בעצמה התהפכה מתשוקה להתנגדות.
6. ייתכן, אני רוצה להציע, שההתנגדות והביקורתיות לא היו כה חזקים באדם אלמלא הייתה במעמקים ממשיכה לרחוש התשוקה. ההתנגדות היא לא אדישות, ואפילו לא דרך של אדם להגן על עצמו מפני אדם אחר (מפני חדירתו). התנגדות היא תגובת הגנה מפני פלישה שלי החוצה – מפני התשוקה.
7. התשוקה, האהבה, העניין באחר, האכפתיות, כל אלה אינם צריכים לא סיבה ולא תירוץ. האם אפשר שתהייה אינטימיות בין זרים? (בלא התניה הממתינה לאחר – למרות שברור שאינטימיות היא עניין הדדי). או במילים אחרות – האם אני יכול לפגוש את האחר בלא לדעת אותו, בלא לסכם אותו, אלא ישירות מתוך הלב (הרצון) ובלא ללוכדו בעולם הדימויים? האם אני יכול להרגישו ולהסכים אגב כך להיות בעצמי כתובת?
8. בובר: שני בני אדם לפני שהם אני והוא הם זיקה. לא שני עצמים המעבירים ביניהם מילים ומעשים, אלא דבר אחד שיש לו שני קצוות. וכך הוא מבחין בין זיקה של אני-לז וזיקה של אני-אתה. שתי זיקות שהן שתי איכויות בסיסיות של הוויה (משמע חומר הגלם של הוויה הוא לא עצמים דוממים אלא דיבורים (דברים)). שתי זיקות, האחת זרה, מתבצרת, סגורה, לא מאפשרת לחדש, השנייה שייכת, פתוחה, מזמינה אמון, והיא נתיב של יצירה (בה החדש אכן בא ונובע).
9. האם אפשרית אינטימיות בן זרים? מי הוא זר? מדוע הוא זר? מה ננעל כאן ואינו מאפשר זרימה? מה נתקע לו בפתח (זר) ואינו ממשיך לשאול (מה)? (אכן אלוהים הוא באמצע). מה קורה ללא הכיווץ? 
10. וגם: מה יהיה על הזוג הרומנטי שאהבת הנצח הלא ציבורית שלהם מבדילה אותם מכל השאר? הם תובעים לעצמם מקום של ייחוד. יש לי השערה: כל בני האדם מחוברים זה לזה באהבה שאינה נופלת בעוצמתה מזו שלהם. אבל האהבה הזו שוכנת מוסתרת ולא נגישה. ולפעמים נסיבות של זמן ומקום (האישיות היא מקום) מאפשרים לעובדה זו להיחשף. וכשזה קורה על רקע השחור (הזרות הכללית) מקבלת אהבתם משנה מרץ, שהרי הם לא רק אוהבים הם גם מתגלגלים זה אל זה במדרון הפער בין מציאות ההסתר היומיומית לבין מה שגילו להם נסיבותיהם המיוחדות. (הגילוי, ללא ספק שלהם, אבל האהבה?)
11. ולבסוף: איני מדבר על אהבה ערטילאית, מופשטת, כזו שמזרימים לכלל העולם, סתם כך ובחינם. שהרי אני חי ברגע הזה, בגוף הזה, והאהבה היא התבטאות נוכחת. בוודאי שזו היא או הוא השונים מכולם, אני-אתה שאין כמותו בעולם. אין זו אהבה לא נוגעת מתגוננת ברוחניותה, אלא לב ממש, חושק, פוגש, מחבק, נוכח בפרטיותו, בחיוכו…
12. האם יכול אני לפגוש אדם באופן מעגלי לא קווי? לא להיות רק התגובה שלו (שהיא גם תמיד ההתנגדות לתשוקה) אלא השהייה נוכחת הפוסעת לה באמצע בין בעלתנות התשוקה, להתנגדות לתשוקה, על להבו המדויק של דיאלוג שבו אני-אתה?

)

1. האופן המכאני שבו התרגלנו לחשוב על העולם, גם לימד אותנו לזהות את עצמנו כגורם סיבתי – מנוע לייצורם של תוצאות. מן המקום הזה נגזרת אחריות מסוג מסוים, ואשמה מסוימת.
2. והנה, חלק בלתי נפרד מאשליית השליטה, הוא התפתחות ה"חטא הקדמון" – אותה נקודה בלתי ניתנת למחילה הנמצאת בלב כל אדם, העושה אותו אשם תמיד, וקודם לכל עניין. לא מדובר בחטא זה או אחר אלא בחטא, בה הידיעה. לא חטא הקשור לתוצאה מסוימת שהוחמצה, אלא בחטא הקשור בעצם מחשבת התוצאתיות. הצד השני של האחיזה הסימביוטית בתוצאה.
3. תחושת האשמה המקומית, אבל עוד יותר מכך אותה נקודה בלתי ניתנת למחילה הנמצאת בשורש האדם, היא גורם רב עוצמה בהתנהגות האדם. בפרט היא הופכת לצורך המתמיד לרצות את האלים כדי לזכות מהם במחילה. אבל באמת אין שום דרך לרצות את האלים. כל כמה שיעניש את עצמו, יעבוד קשה, יתייסר, ישפיל את עצמו, לעולם זה לא יספיק, תמיד יהיה שם החשד שמעשיו אינם שלמים, וכוונותיו אינן טהורות, מה שהופך את כל מעשיו לסוג של רמייה ורק מעמיק את עובדת אשמתו. מוטב יודה – הוא אשם, ושום דבר בעולם לא יעשהו ראוי.
4. הוא אשם כי הוא מרגיש אשם. זאת העובדה. ואיזה הבדל יש בין להרגיש אשם לבין להיות אשם? מה היא אשמה ללא תחושת אשמה? אבל בדרך כלל כשאדם מרגיש אשמה, מיד הוא מגיב בדחיית אשמה, מתגונן ומתנגד. ובעצם תחושת האשמה, יותר מכל היא ההתנגדות לאשמה. שייכת היא עדיין לעולמה של אשליית השליטה, המתעקשת ליצור עולם בדמות חוסר רצונה להשתנות.  
5. מבחינה אנרגטית אשמה היא דבר מאוד מסוים השייך לעולם ההתמכרות הסימביוטית. היא היסחפות בתוך ערפל שמסרב לקחת אחריות, שחותר אחר כל מני טכניקות הימנעות, ומנגנונים של קיצורי דרך ושל אי התייצבות. היא בריחה וצורה של הסתתרות. סירובו של האדם לקבל את מלאות החיים, שהרי לא מגיע לו לחיות (לא מגיע לו לשמוח, להיות שייך, לקבל). לכאורה זהו סיפור עצוב ומקומם על ילד מסכן שנעשה קורבן לאשמה ונאלץ לרצות כדי שירשו לו ויעשו לו מקום, אבל כיוון שאנחנו בוגרים, האשמה היא בעצם בחירה של היעדרות, חלק מן המעגל הדוחה את האחריות ומעכב את הבגרות. והאחריות במקרה הזה, האחריות של החרטה והרצון לתקן, איננה האחריות של השולט והמצווה המבקש לסדר את האלים, אלא האחריות של הפיוס, והנוכחות, של מי שיודע שעליו ללמוד לומר אני בכל מצב ובכל עניין.
6. ואף על פי כן המחילה מגיעה. לא בגלל מעשיו, לא בגלל צדיקותו, לא בגלל כפרתו, אלא למרות כל אלה. למרות ולא בגלל. לא בגלל שאינו חוטא ונמצא ראוי, אלא למרות שהוא בלתי ניתן למחילה. וזו מחילה ללא תנאי שאינה קשורה בשום מעשה של ריצוי. האדם לא יכול להיות הסיבה שהמחילה היא התוצאה שלה. אבל כשהוא מבין את זה, כשהוא מכיר שהוא לא רק סיבה, כי אז הוא לומד לבקש ומסכים לקבל. 
7. אין שום דבר שיעשה אותו ראוי למחילה, הרי אמרתי והדגשתי, זו נקודה בלתי ניתנת למחילה, ובכל זאת המחילה מגיעה כשהוא לומד לבקש. אבל מי שאינו יודע לבקש, אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא יכול להציל אותו. אולי משום כך לפעמים החיים קשים כל כך – כדי לעודד את האדם להגיע למקום של בקשה. (שמהיותו בן חירות, ללא בקשה, לא תוכל להגיע ישועה).
8. הבקשה, כמו כל דיבור, איננה הסיבה למחילה, הכפתור המניע את התוצאה. אלא היא הפניה שבעצם קיומה כבר נפתח האדם לעולם המחילה. וכשם שלפני כן הייתה תחושת האשמה מלווה בחיץ שהפריד בינו לבין העולם, ועשה אותו בגלות תמיד, כך הפניה (הבקשה, ההודאה באשמה, החרטה) היא הורדת החיץ והאיחוד מחדש אל תוך העולם האנושי והביתי. אכן, המחילה היא חזרה הביתה. קבלתם מחדש של כל אותם חלקי ניכור העושים את העולם לגלות. היא מלווה בפרץ של חיות – האדם שב ונשטף באותו זרם של אנרגיות מזינות שלפני כן היו חסומות בפניו.
9. המחילה היא התשובה שהאדם בעצם קיומו הוא השאלה שלה. ועם המחילה באה האהבה. כך ולא להפך: לא – אני מקבל מחילה כיוון שאני אוהב, אלא כיוון שקיבלתי מחילה אני מסוגל לאהוב. וכעומק המחילה כך עומק האהבה. על כן בעלי תשובה עומדים היכן שצדיקים גמורים אינם עומדים.
10. המחילה הזו היא ללא תנאי, ואינה מעוגנת בעולם הסיבתי. היא איננה דבר שאני מקבל מן האחר אלא דרך האחר, ומקורה הוא אלוהי, בכל אחד ממופעיה. היא נמצאת שם כאשר האדם לומד לעבור מהעולם המכאני הנוצר באשליית שליטתו, לעולם הדיבורי, הנוצר בהסכמת נוכחותו.
11. ובמקום הזה אנו עשויים לגלות את אחריות האדם במובן חדש ואחר ממה שהתרגלנו לראות אותו כאשמים. שהרי האדם כבן-חירות הוא אכן גם בן-אחריות, אבל באופן אחר, לא באופן סיבתי, אלא באופן חומל, באופן משפיע, באופן אוהב. זו אחריות מדויקת שאינה הולכת לאיבוד בתוך עודף אחריות, שהיא צורה של חוסר אחריות. זו האחריות של הבגרות, המותירה מקום לאחר ומסכימה לפגוש אותו בידיים בפתוחות.

1. כל החינוך כולו מתנקז לנקודה אחת – המקום בו המבוגר (הורה, מחנך) פוגש את הילד. ומה שיש ברגע המפגש הממשי הזה מבחינת הזיקה שבין המבוגר לילד מכיל את כל מה שיש בשיטת החינוך על כל ענפיה ופרטיה ותרגולותיה, המעשיים והתיאורטיים. הכול נגזר מנקודה זו.
2. ואף שנקודה זו היא כביכול בלתי מוחשת, בלתי נראית, דבר זעיר שבהרגשה, להבדלים בנקודה שורשית זו יש השלכות עמקות לגבי החינוך כולו. אפשר להגיד שגישות חינוכיות שונות נבדלות בעיקר באופן בו בא לידי ביטוי בהן רגע זה של זיקה. תהא זו שיטה אנתרופוסופית, דיאלוגית, עיצובית, ליברלית או כל שיטה אחרת, הרוצה להבין אותה על רגל אחת – שיחפש את הנקודה הזו. היא תהייה ה"ידית" דרכה יוכל להבין את כולה. 
3. זיקה: כוללת בתוכה דברים רבים: גם האופן בו תופס ההורה/מחנך את הילד, גם כיצד הוא מבין את תפקידו ביחס אליו, גם מה הוא בפועל מרגיש כלפי הילד, אבל יותר מכל אלה (הנמצאים ב"ראשו" של המבוגר או הילד), מדובר בקשר ממשי, מעין חוט בלתי נראה המקשר ביניהם גם כשאינם עושים דבר. זהו הדיאלוג הקודם לדיאלוג – העמדה הבסיסית של המבוגר אל הילד, האופן שבו הוא הולך לקראתו.
4. דוגמא 1: ילד שמשחק בנוכחות מבוגר יכול לפעול באופן שונה לחלוטין בהתאם לאופן בו נוכח המבוגר בחברתו. גם אם המבוגר אינו עושה דבר, עצם האופן בו הוא מסתכל, יעשה הבדל. ייתכן שהילד ישחק באופן קולח, רגוע, כשהוא נשען על נוכחותו של המבוגר ומקבל ממנה עוצמה, ואפשר להפך: שהילד ירגיש חסר מנוח, יביט ללא הרף במבוגר לבדוק אם עשה נכון. איך הילד מרגיש את יחסו של המבוגר אליו בלי שהמבוגר הוציא מילה או עשה דבר? זהו סוד הזיקה.
5. דוגמא 2: בסופרמרקט עוברים האם והילד ליד דוכן הממתקים. הילד מתעקש לקנות ממתק והאם שלא רוצה בכך מוצאת את עצמה נכנעת לו כדי לא לחולל "דרמה" לעיני אנשים זרים. מה שעובר אצלה בפנים הוא סוג של "התנגדות" מלווה בחוסר אונים. ההתנגדות הזו לא תעלם רק כי היא רוצה להיות אימא טובה.
6. הדהוד: כמו שני מיתרים המהדהדים זה עם זה בשני כלי נגינה שונים כך אנחנו יכולים להבין את יחסו של הילד אלינו על פי מה שמתעורר בנו בעקבות האינטראקציה עמו, ולהפך גם: בדוגמא הראשונה הילד מגיב באופן לא מודע ליחסו של המבוגר אליו. הוא חש משהו מבפנים, תחושה זו היא הד לזיקה. בדוגמא השנייה האם מגיבה באופן לא מודע ליחסו של הילד אליה. היא חשה את ההתנגדות מבפנים, אבל זה לא משהו שהיא המציאה, זה הד ליחסו של הילד אליה. מתוך הקשבה להד זה אפשר ללמוד הרבה.
7. שתי סוגי זיקות: והנה, אני רוצה להבחין כאן בין שתי זיקות שונות שעושות גם הבדל של שמיים וארץ. במקרה אחד הילד והמבוגר נמצאים בזיקה של תגובה, ובמקרה השני הם נמצאים בזיקה של תשובה.
8. תגובה: בדוגמה השנייה הילד הדורש מאמו לקנות לו ממתק מתייחס אליה כאילו היא המשך ישיר של רצונו. הוא אינו פונה אליה, הוא לוחץ אצלה על הכפתורים ומוציא ממנה את התגובה המתאימה. הוא יודע לתפעל אותה לרצונו. הוא אינו מכיר בה כבעלת רצון משלה. אם האימא תסכים לקנות לו, או לא תסכים לו, זה בכלל לא משנה, שניהם נפלו קורבן למערך של תגובה. 
9. תשובה: שונה המצב כאשר הילד מבין שאמו היא ריבונית. משמע, שאם היא מזיזה את גופה ועושה דבר זה או אחר הרי זה בגללה, לא בגללו, זו היא שרוצה או לא רוצה לקנות לו ממתק. לכן אם הוא רוצה ממנה דבר, הוא חייב לפנות אל רצונה. פנייה זו אל רצונה, משהה את רצונו. לא מבטל אותו – משהה אותו. הוא מבין שיש שם מישהו. הבנה זו היא קריטית ביחסי מבוגרים ילדים כנקודת הזינוק לחינוך דיאלוגי-לא-עיצובי. היא קריטית בהתפתחות הבריאה של הילד. היא מאפשרת לאם ולילד להשיב זה לזה, ולא להיות לכודים במערך של תגובות שאין בו מרווח.

10. מעגל: נוח לי לדמיין זאת כהבדל בין מערך קווי לבין מערך מעגלי. אנו מכירים זאת בשיח של מבוגרים אשר מגיבים זה לזה באופן הדוק וחזוי מראש. גם אם רצונם כנה וטוב, הם עשויים למצוא את עצמם מתנגדים זה לזה, או כובלים זה את זה בלא שבחרו בכך. התגובה תמיד עוקפת את הכבוד לאחר. היא לא מאפשרת לאחר להפתיע אותנו. אין בה חלל. מראש אנחנו רואים את האחר בצורה מסוימת ואליה אנחנו מגיבים. במעגל, לעומת זאת, יש מרחב פנימי, השהייה, הכרה במקור האוטונומי הנמצא מחוץ ליחסי התגובה. כאן גם נמצאת חירותנו וחירותו. אנחנו לא חשים כבולים להביע את דעתנו כנגד דעתו, יש מרחב שמאפשר לנו להשיב.

1. הדדיות: הילד לא למד לתפעל את הוריו מן האוויר. הוא למד מן האופן שבו הם מגיבים אליו. זה סוג הקשר ביניהם. הוא מתפעל אותם והם מתפעלים אותו. זו השפה שלהם. בשפה הזו בדרך כלל ההורה לא מתייחס אל הילד כבעל רצון שצריך לפנות אליו, אלא כמושא ישיר לרצונו הוא. משמע, אובייקט בר-תפעול. למשל, שילך לאמבטיה, שיכין שיעורים, שיכנס לאוטו, שלא יפריע.
2. גבולות: זה לא אומר שאין להורה תפקיד חשוב בהנחת גבולות לילדו, אבל שונה הגבול העיצובי-תפעולי שהרבה פעמים נעשה במניפולציה, לבין גבול שהוא ביטוי לרצון הישיר של ההורה, המכיר באופן עמוק ויסודי את הריבונות של הילד. משמע נוכחות פונה אל נוכחות.
3. יש הרבה בלבול בנקודה הזו ועלי לחזור ולהדגיש את חשיבותה של הזיקה. מכאן צומח הכל, וכל כמה שנרד לפרטים ונתעכב על ה"טכניקה" בסופו של דבר ההבדל נמצא קודם כל בזיקה: האם המבוגר מכיר בילד כנוכחות, האם הוא מכבד אותו כבעל נוכחות, כמרכז חיים, כייעוד, כגורל, כמישהו? בזה תלוי הכל.
4. בעלתנות ושייכות: זיקה זו של כבוד בסיסי אל הילד שהיא המפתח לדיאלוג ולהתפתחותו הבריאה של הילד, עושה הבדל גם בין בעלתנות לשייכות. על פי תפיסה זו הילד אינו בבעלות ההורים. כמאמרו של ג'ובראן חליל – "ילדיכם אינם ילדיכם". אבל הוא שייך להוריו באופן אחר, באותו אופן שהם שייכים אליו. זהו שם אחר לעובדת הזיקה. שייכות היא מעגלית. בעלתנות היא קווית.      

1. החופש לבחור: על פי רוב נוהגים לזהות חירות באופן בלעדי עם החופש לבחור. על פי תפיסה זו אדם חופשי הוא אדם שבצמתים החשובות יכול להכריע בין האלטרנטיבות השונות מתוך עצמו מבלי שיהיה כפוי מבחוץ ללכת דווקא לצד אחד או לצד אחר.
2. שליטה: הנטייה לזהות חירות עם חופש בחירה קשורה הרבה לרקע התרבותי שלנו ולמורשת המכניסטית שלנו כבוני כלים. מתוך רקע זה מובן אקט הבחירה כתהליך בו מתייצב האדם מחוץ למציאות, כנפרד ממנה, וחירותו מבטאת את מידת השליטה שלו במציאות חיצונית זו. (משמע, הוא נמצא בעמדת המעצב. הוא זה שאומר למציאות מה יהיה, כנגד האפשרות שהיא תכתיב לו מה יהיה).
3. מציאות סטטית: אופייני לתפיסת עולם זו הוא התפיסה של המציאות בתור דבר שריר וקיים המכיל בתוכו כבר את כל אפשרויותיו. האדם המעצב בוחן מציאות שהיא סטטית במהותה, ומזכירה מיכל גדול (מרחב האפשרויות) שבתוכו הוא מנווט (כבוחר).    
4. שתי בעיות עם תפיסה זו של חירות. הראשונה קשורה לעובדה שאקט הבחירה מתבצע למעשה רק בנקודות צומת ושם כביכול גם מגולמת כל החירות. לאחר שהאדם בחר במסלול מסוים הרי שהמסלול כבר לוקח אותו לנתיבו והאדם רק מוכתב. גם אם מתרבות נקודות הצומת הללו מאוד עדיין הן כאין וכאפס מול הרצף. 
5. הבעיה השנייה קשורה לשאלת החופש של הרצון עצמו. מדוע בוחר האדם ללכת דווקא ימינה? האם זה מתוך שיקול הגיוני? מתוך התניה? מתוך הרגל? מדוע הוא רוצה את מה שהוא רוצה? אם יש לכך סיבה ברורה אז בעצם האדם כפוף לסיבה זו והיא זו המכתיבה לו כיצד לנהוג, אבל בהיעדר סיבה ברורה, נדמה שהמצב עוד יותר מתסכל, שהרי כל מה שנותר הוא לרצות ללא סיבה ממקום גחמני, מקרי, סתמי, ולא צפוי.
6. חופש הזרימה: ראוי, אם כן, להבחין בין חופש בחירה לחופש זרימה/יצירה. חופש זרימה מתייחס לחופש שאינו קורה רק בנקודות צומת (דיגיטלי), אלא מתקיים ברצף (אנלוגי). הוא אינו קשור לשליטה במציאות חיצונית, אלא באפשרות להיות מעורב ובלתי מופרד במציאות.
7. מציאות דינמית: בשונה מן התפיסה הדטרמיניסטית המניחה את המציאות כדבר מה שריר וקיים ובמובן עמוק לא יכול להתחדש, מושג חופש הזרימה מתייחס למציאות כדבר ההולך ונברא, הולך ומבשיל. העבר אינו מכתיב באופן חד משמעי את העתיד. העתיד צופן בחובו אפשרויות שלא  היו אפשריות לפני כן.
8. דיבור: מול תפיסת החופש כאקט של שליטה הנובע מן היחיד ומופנה כלפי המציאות, חופש הזרימה נוגע לאפשרות של הידברות עם המציאות. כאן מתקיימת האפשרות הלא דטרמיניסטית של הגילוי וההתחדשות. החירות אינה תכונה של יחיד שרוצה או לא רוצה, אלא של שיח. יש שיח שהוא כבול ומוגבל, ויש שיח שהוא חלק מתנופת היצירה של העולם. הרגע הבא לא מוכתב על ידי החלטה או בחירה של האדם, אבל גם אינו נכפה עליו. זהו מעשה יצירה הנובע מן המפגש הייחודי של אדם מסוים עם מציאות מסוימת. 
9. איכות: לא מדובר בחידוש לשמו. אלא, היצירה מחפשת אחר הטעם, האיכות, הנותנים כיוון לתנופת היצירה. אין זה רצון גחמני, אבל גם לא הוצאה לפועל של תוכנית מראש מוכנה, אלא התרחשות חיה, גישוש הולך ומתברר, בעקבות הטוב.
10. דוגמאות: הרקדן המאלתר אינו רוקד על פי תוכנית קבועה מראש, אבל הוא גם לא רק מופעל על ידי המוסיקה באופן בלעדי. אלא עצם המגע שלו עם המציאות, האופן שהוא קשוב לה, חי אותה, מניב את הריקוד ההולך ומתחדש מדי רגע ברגע. באותו אופן ניתן לדבר על הצייר שיצירתו היא סוג של גישוש וחיפוש אחר איכות הולכת ומעמיקה. אין זה רק ניסיון לבטא קול שהיה קיים מראש, אלא בעצם תהליך היצירה גם הולך ומתבהר הקול הזה עצמו ומגלה את עצמו.
11. טוב: הצייר, הרקדן, ובאותה מידה הילד המשחק, מחפשים כולם אחר איכות, מנסים להעמיק את הטוב שלה. וזה חיבור זה לטוב המבקש להתבטא, שמגדיר את החירות. כך שבמובן עמוק טוב וחירות דבר אחד הם. אין משמעות לחירות ללא תחושת הטוב שמולידה את התנועה ועושה אותה מחד לא גחמנות, ומאידך גם לא תוכנית סדורה מראש, אלא הקשבה לטוב הרוצה לפעול את עצמו. 
12. נוכחות: היכולת להקשיב לאיכות ולעקוב אחר נתיבי התפתחותה אינה רק יכולת פסיבית, אלא ביטוי לעומק המפגש בין האדם למציאות – למידת הנוכחות. כך שבאותה מידה נכון לומר שחירות ונוכחות דבר אחד הם. ככל שאדם יותר נוכח כך גדולה היכולת שלו לפעול מתוך חירות.       
13. ילדים: ועניין זה חשוב במיוחד בעבודה עם ילדים. פעמים רבות מה שנחשב כחופש בחירה הוא בדיוק אי-חופש, שהרי מה ששולטים בו שולט בנו מן הצד השני. והעיסוק האובססיבי בשליטה הוא גם רודנות שהאדם נתון בה. שונה חופש הזרימה. במקום הזה הילד לא "מקבל החלטות" כל הזמן, אלא מדבר עם המציאות ומאפשר לשיח הזה עצמו להיות קולח ויצירתי. הוא עסוק בנוכחות, לא בשליטה. ומתוך הנוכחות הזו הוא פותח שער לזרם היוצר שהוא נעשה אחד אתו.  

1. אני רוצה להאיר את תשומת הלב לדבר שהוא דק מן הדקים, עדין ובלתי נראה, ובכל זאת צובע את כל עולמנו ואין כמוהו להשפיע על חיינו. אני מתכוון ל"זיקה" – האופן בו פונה האדם אל העולם, "מוד" ההתחברות שלו אליו (כבלים, לוויני, אינטרנטי…). לא רק מה הוא חושב עליו ואיך הוא מרגיש כלפיו (תכנים), אלא איך בפועל הוא בא לקראתו: בחשש, בביטחון, בשמחה, באדישות, בתקווה, בציפייה, באכזבה, באמונה, בחשד… כל אלה מבטאים לא רק איכויות פסיכולוגיות שנמצאות בתוך האדם, אלא איכויות של הקשר אדם-עולם.
2. הביטו בילד ששולח יד ללטף את הכלב. אפשר "לקרוא" בתוך תנועת היד שלו, האם זו יד מפחדת או מברכת, מכירה או מגששת, חדשה או וותיקה. כל אלה הם לא רק תכונות פנימיות של הילד, הן איכויות של התנועה עצמה: הבעתה, התכוונותה, גישתה. היד הנשלחת מלאה בזיקה. 
3. והנה, מכל הזיקות, הזיקה הנפוצה ביותר בעולם המודרני הנה הזיקה התועלתנית. (פרי המורשת שלנו כמתכננים ובוני כלים). זיקה זו ניגשת למציאות מתוך הנחה שהמציאות אמורה לספק (או לא) רווח, ובזה היא נמדדת. הרווח הוא התשובה לשאלה "מה יצא לי מזה". מתוך כך ניגש האדם לעולם בחיפוש, ציפייה, בדיקה של ה"תוצאה" – רואה במציאות דבר מה שהוא "בשביל", שצריך עדיין לחלץ ממנו את ה"תועלת". בין אם מדובר ב"חוויה" ב"דעת" ב"התרגשות" ב"הנאה", ה"דבר" חייב להיות שם כסוג של "הספק". אחרת זה בזבוז זמן, חסר טעם, חסר תכלית, והאדם "יוצא" מן המפגש בתחושה שהוא "לא קיבל שום דבר".
4. אנחנו כל כך רגילים לזיקה זו עד כי איננו רואים שהיא לא מובנת מאיליה, ומפסיקים לזהות את אופייה המיוחד והאופן בו הוא קובע את חיינו. בפרט חשוב לראות שגישה זו "מוציאה" את הטעם מן המציאות. במובן עמוק "אין תועלת בתועלת". וה"תועלת" כתשובה לשאלת משמעות החיים משאירה אותנו ריקים. ושוב, אין זו חוויה פנימית, אלא איכות אנרגטית של הקשר אדם-עולם. זו פניה אל העולם, אשר בפועל, ובעצם תנועתה, מאכלת את ה"טעם" ומשאירה את האדם ואת העולם נטולי טעם ולא פוריים.
5. ואף על פי שנראה שזיקה זו היא אקטיבית – האדם מתכנן, בונה, מזיז דברים, מגשים מטרות, מפיק – באמת זו עמדה לא פורייה, עמדה פסיבית-קורבנית. היא מותירה את האדם חסר אונים, חי בעולם לא שלו, עבד להסדרים, נהלים ותבניות שלא הוא קבע. הוא עצמו, בחייו, נרתם לשרת את התועלת. התועלת הזו היא הד לעבר שקפא אל תוך תבנית סטטית, ומחזיק את העתיד כבן ערובה בקליפותיו.    
6. הזיקה ההרמנויטית-פרשנית ניגשת למציאות באופן אקטיבי. לא רק מחפשת לראות "מה יצא" מן המציאות במונחים של רווח, אלא מבקשת להעיר את המציאות, להחזיר את האיכות הדינמית שלה, לגאול אותה מתהומות "חוסר הטעם" והאדישות שהיא נוטה לשקוע אליהם מתוך העמדה ה"פסיבית-תועלתנית". מי ש"דורש מציאות", מכיר את כוחו הפרשני ככוח מאיר, ורואה את תפקידו בהארה זו. זה חלק מן הייעוד שלו, והוא ניגש למלא אותו לא כדי שיצא לו משהו מזה, אלא כחלק משעשוע חקרני, שהוא בו זמנית גם "חובתו" כלפי הבריאה. הוא יודע שהוא לא רק מוצא את המציאות לפניו, אלא שבכוח אמונתו ו"קריאתו" הפרשנית, הוא משלים את תהליך הבריאה. כמי שמחמם את הקפוא ומחזיר את החיוניות, הוא מעורר את המציאות לחיים. לא רק בשבילו, בשביל כולם. הוא כמי שמעלה מים חיים מן המעמקים ומשקה בהם את המציאות שהתייבשה והשתעממה לה בתוך הבנאליות היומיומית והתפקודית.
7. ואמנם אין זה משהו שהאדם "עושה" למציאות, (צובע אותה בצבעיו העליזים), אלא הוא מזכיר למציאות מה שהיא באמת. הוא מעיר אותה, מאתגר אותה, מגרה אותה עד שהיא מתעוררת ומוכנה לברך אותו מחדש. הוא מתעקש שהיא תדבר עמו, והדרך שלו לעשות זאת זה להמשיך לקרוא לה. לא קריאה של סתם, רעשנית, מנדנדת לחינם, אלא קריאה מכוונת, מלאה באמונתה בזכותה ובכוחה לעשות בדיוק את זה. קריאה שהיא אומנות בפני עצמה, וירטואוזיות של דרש ופשט. היא לא מתייאשת. וכאשר העולם אינו עונה לה, היא מבינה זאת רק כאתגר להמשיך ולנסות לפנות. אכן זו זיקה דורשת-מציאות. אבל בה במידה זו הקשבה עמוקה – האדם שומע שהמציאות ממתינה לו, מבקשת אותו, מתגעגעת אליו.
8. מדוע לגשת כך אל המציאות, מה זה נותן? בשביל מה זה טוב? מדוע לטרוח? אלה עדיין שאלות שנשאלות מתוך המוד התועלתני. העמדה הפרשנית היא עמדה מוסרית – היא מתמסרת למציאות, עושה את הטוב שטעמו בעשייתו. זו מעין עבודת קודש המתחדשת מדי יום. לא כדי שיצא מזה משהו, אלא, להפך, כדי שה"משהו" יהפוך מחדש לתנועה יוצרת ויסיע את המציאות קדימה. זה האופן בו האדם משתתף בתנועת הבריאה, ועוזר להבריא את המציאות. ומה שהוא מתקן הוא מתקן בשביל עולם ומלואו… העונג הוא לא מטרה חיצונית, רווח המצדיק את המציאות. המציאות לא זקוקה להצדקה. היא נוכחת ומזמינה מפגש וטבעה כהתענגות, הוא חלק מן הזיקה החקרנית וכוחה היוצר. זהו שעשוע רציני, עמוק, שמח, מאמין. שעשוע שטעמו לא במה שמרוויחים אלא במה שעוזרים למציאות להתעורר.

1. הלב הוא מקום – חלקת ארץ שאפשר להיות בה. אין זה רגש מסוים של אהבה שמרגישים לאדם מסוים, אלא אקלים פנימי שמתוכו מתקשרים אל העולם וגם אוהבים מישהו מסוים. זהו מקום של פתיחות ואמון בהוויה, השומר על תחושת החיים כמסע מופלא. מקום שמתוכו השמיים הכחולים, והארץ הירוקה, וליטופה של השמש מורגשים ממש וללא מחיצה כעונג של התקיימות, וריגוש של מפגש. זהו בית.
2. וכאשר שעריו של המקום הזה נסגרים, והאדם מסולק אל הגלות, הוא מגיע למקום אחר – מקום של בדידות. הבדידות נוצרת מתוך ה"צריך" (אהבה על תנאי). בניסיונו של האדם לחיות את הראוי, להיות מישהו מסוים, הוא מייצר את המחיצות, וסוגר את השערים, ומגיע למקום של בדידות. לכאורה ביקש לעשות לעצמו מקום מתוך תחושה של אין מקום, אבל הדרך שבה פעל להשיג לעצמו, להגן על עצמו, רק עשתה אותו בודד.
3. הבדידות שונה מן הלבד. הלבד הוא נקודת הייחוד של האדם, מקום הלב שלו, ממנו הוא שופע בצבעיו המיוחדים. וכשאדם מסרב להכיר בלבדותו הייחודית, הוא מוצא את עצמו בתוך הבדידות.
4. בתוך הבדידות הדברים יוצאים מפרופורציה, דברים של כלום נעשים למפלצות, ודברים גדולים חומקים ונעלמים. שם נולדים כל מני יצורי כלאיים, מחוללים דרמות, ומלחמות, ונוקשויות, הנתקעים במעגלים צרים, מסתכסכים עם עצמם, בולעים אנרגיה, ואין עוזר ואין מושיע.
5. ואף שתחושת הבדידות מרגישה כמחסור, כמשהו שלא נכנס מספיק (לא מספיק חום, לא מספיק חברים, לא נותנים לו אהבה, לא עושים לו מקום…), עיקרה הוא שדברים לא מצליחים לצאת. בידיו הוא מבודד את עצמו בהנחת מחיצות על פתחי הבעתו/אהבתו. בדידותו היא אובדן פתחי היציאה שלו, אובדן קולו, ובזה עיקרה: לא שדברים לא נכנסים אליו, אלא שהוא לא מצליח להביע. ואת הסתימויות האלה הוא מחולל עם ה"צריך".
6. ומלכתחילה האדם מרגיש שהוא "צריך" בשל האהבה על תנאי שמתוכה הוא מזהה את עצמו כרע. מכיוון שהוא רע הוא צריך להתנהג בצורה כזו ולא אחרת, הוא לא יכול להרשות לעצמו פשוט להיות הוא, הוא חייב לעשות כך, להנהיג עצמו בתבונה, להיות כזה. וכל "צריך"  כזה סותם, אפילו אם זה רק – "צריך לאהוב".
7. מכאן שעיקר אהבתו של האדם נובעת מתחושת חירותו. וחירותו, במובן עמוק, יונקת מלבדותו. והאומץ להיות טוב, אם כן, הוא האומץ להשפיע, לשפוע, להפריע, בלי פחד לקלקל. כי "אם אני טוב טובה גם השפעתי". שוב אינו חושד בעצמו וכוונותיו, הוא פשוט מסכים להיות מבוע של הבעה, צינור של דיבור, הזורם ממי שהוא אל תוך העולם,  ללא סייג, ללא התניה, ללא כאילו.
8. והילד שאירע לו אירוע קשה – ההסתרה עושה אותו רע לעצמו. מרחיקה אותו מן הלב, דורשת ממנו ללא הרף להיות "רגיל", להאמין ש"הכול בסדר". והצריך הזה מייצר בדידות והבדידות יוצרת מפלצות. והמפלצות מתרבות ומתחזקות. כך שנכון לומר שעיקר הטראומה הוא לא במה שאירע, אלא בהסתרה שבאה בעקבות זה. ההסתרה היא הקליפה הנוקשה הנוצקת סביב האירוע שקרה, ונותרת קשוחה הרבה אחרי שהאירוע נמוג ונעלם (כי האירוע, כמו כל דבר חי, הוא חומר אורגאני מתכלה מעצמו, והקליפה היא חומר מת).
9. ההסתרה היא הטראומה היסודית של הנפש. (הבדידות היא הטראומה היסודית של הנפש). הטראומה היסודית של התרבות. ההסתרה, לא מה שאירע, והיא קיימת גם כשלא אירע דבר לכאורה (כשעל פניו אין אפילו מה להסתיר). כי תמיד יש מה להסתיר. ומטעם זה האדם בודד – לא כי הוא לבד, אלא כי הוא צריך להסתיר – למנוע מדברים לצאת. ובצורה זו או אחרת הדבר אותו הוא צריך להסתיר זה תמיד שהוא רע. 
10. ההסתרה, אגב, לא חייבת להיות ביטוי של דיכוי והכחשה – עניינים דרמטיים ש"אסור לדבר עליהם", היא יכולה להיות גם במערך מאוד פשוט של אי-דיבור. אף אחד לא מעניש, לא לוחץ בעניין, יש רק מקובלה פשוטה: לא מדברים על זה, מידה של נורמאליות שמטה את הדיבור לכיוון אחר.
11. בכוחו של היושר לרפא. היושר הוא הנכונות והאפשרות להביע. מידה מוסרית המתעקשת מתוך לב הייחודיות, לא לשים מחיצות, ולא להסתיר. עם היושר באה האמונה שיש לאדם מקום ויש מקום לכל מה שיש בו. יש מקום – משמע אפשר לבטא אותו – כי כך הוא האדם לא רק נח במקום, אלא תנועת שיח והבעה, ובלי זה הוא כלום. ואף על פי ש"משיח" בא מלשון "משיחה בשמן", אפשר לראות כאן את מי שבא להשיח, ושזה מה שהוא עושה בתור משיח – מזרים את השיח, ובמקום שיש דיבור שם יש גאולה.
12. ויש עוד עניין בדיבור – לא רק שהוא הבעה והזרמה במובן של שחרור לחצים, אלא שכשהוא דיבור של יושר הוא גם קורא לדברים בשמם הנכון, והקריאה לדברים בשם הנכון לא מותירה אותם במקום שבו נותרו תקועים עד עכשיו. הקריאה בשם פותחת שער של זרימה, מאפשר למפלצות, לזרויות, לניכורים, לקבל מחדש את גודלם הביתי. וכך גם המשיח בתור מזרים-שיח, באמת שלו, פותח שערים. וכל אחד ביחס לחברו יכול להיות משיח – מזרים-שיח, ובהקשבתו לתמוך בפתיחת השערים ולאפשר לרעהו להגיע בחזרה אל לבו.

1. משל פיסיקלי: על פי פיסיקת הקוונטים, שני חלקיקים שמתנתקים זה מזה ומתרחקים במהירות כל אחד לכיוונו עדיין שומרים על קשר מוזר ביניהם – שינוי שקורה בחלקיק אחד משפיע מיידית על החלקיק האחר שלכאורה כבר לא קשור אליו בכלל ונמצא הרחק משם. בלי קשר לפרשנויות השונות לתופעה זו אני רוצה להשתמש בה כמשל למה שקורה ביחסי אנוש: יש דיאלוג שקודם לכל דיאלוג, זיקה שקודמת לכל תקשורת חיצונית. אם היה מפגש משמעותי בין שני אנשים, אפילו הם פנו כל אחד לדרכו, עדיין כעין חוט דק קושר ביניהם ומשהו שקורה לאחד ישפיע על השני. אנחנו קצת מודעים לכך כשהקשר ממש קרוב ומשמעותי – מסוגלים לחוש למשל שקרה דבר מה לא טוב לאחר. אבל אני מאמין שזה קורה בכל התנגשות משמעותית, וככל שהיא יותר משמעותית ויותר זמן כך חוט הזיקה חזק יותר.
2. ים הזיקות: בדרך כלל אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו חלק מרשת של כל האנשים שפגשנו מפגש של אמת, ושהם ממשיכים להשפיע עלינו אפילו ששוב איננו פוגשים אותם. בטח ובטח שאנחנו ממשיכים להיות בזיקה אל הורינו וילדינו ושאר קרובים בדם. ויש רשתות יותר צפופות ויש פחות, ויש קשרים שהשפעתם בטלה בשישים ויש כאלה שמאוד דומיננטיים בחיינו, (ולא תמיד זה פונקציה פשוטה של כמות הזמן, או חשיבותו של האחר) אבל בסך הכול הרבה ממה שאנחנו ומה שאנחנו מרגישים קשור למה שקורה בזמן זה לכל האנשים שאנו מחוברים אליהם בחוט.
3. חוק השש: והאנשים שאנו מחוברים אליהם בחוט בעצמם מחוברים לאנשים אחרים וכן הלאה. חוק השש אומר שכל אדם נמצא במרחק של שישה אנשים בקירוב מכל אדם אחר בעולם. כך שבמובן מאוד רחב אנחנו חלק ממרקם חי, ים של זיקות, רובן בלתי מובחנות, ובכל זאת משפיעות מאוד. ועוד יש הרבה מה לומר על סוג ההשפעה ממרחק (וכיצד קורה למשל שהמצאות מומצאות בו זמנית במקומות שונים בעולם, והשפעות מעבר לזמן), אבל זה יהיה אולי בהזדמנות אחרת.
4. חוק המאה: יש גם מישהו שחקר קופים ומצא שכאשר "מאה" קופים באי מסוים החלו לרחוץ תפוחי אדמה בים (למדו זה מזה שכך יותר מלוח וטעים), ההשפעה כביכול קפצה לאי סמוך למרות שלא היה כל קשר עכשווי ביניהם. 
5. זיקה מורגשת: אבל כל זה יכול להישמע תיאורטי מדי ולא מספיק על הקרקע, ומה שיותר קל לנו להבחין זה במה שקורה במפגש נוכח כאן ועכשיו. אפשר לחוש ששינוי שקורה אצל האחד, גם אם הוא לא מדווח על כך במילים או בהתנהגות, בכל זאת מעורר תגובה מתאימה אצל האחר. כמו שני מיתרי מי בשתי גיטרות שונות, המהדהדים זה עם זה, כך ההתנגדות של האחד היא תמיד גם ההתנגדות של האחר, והשחרור של האחד הוא השחרור של האחר.
6. עבודת הזהות: אבל אם כל כך הרבה דברים משפיעים עלינו כיצד נדע להיות אנחנו? אין פה שום תשובה מכאנית – זו עבודת הזהות של כל אחד הנמשכת כל חייו. תהליך של התייחדות שהוא בעצם המהות של תהליך ההתבגרות: מעבר ממקום בלתי מובחן לערנות עצמית עמוקה יותר, לעצמאות מחשבתית ורגשית. לימוד של אדם מה שייך לו ומה לא שייך, לו וכיצד לפגוש את מה שלא שייך.  
7. חירות: היכולת שלנו להישאר בחירות, להיות אנחנו עצמנו, קשורה באופן בו אנו פוגשים את ההשפעות הללו, ולערנות שלנו אליהן. העובדה היא שאנחנו מושפעים. השאלה היא האם יש בכוחנו להפוך את ההשפעה מציווי לברכה.
8. ציווי וברכה: ציווי וברכה אלה שני דברים שונים. הראשון מוחק, השני מעצים. יש השפעה שהיא ביטול וחיסול, ויש השפעה שהיא הפריה. ומה עושה את ההבדל?
9. להפוך גורל לייעוד: החכמה היא לא לעשות את מה שאני רוצה אלא לרצות את מה שאני עושה. חלק מתהליך הבגרות הוא היכולת לא להיות קורבן של הנסיבות. אין זה אומר שהנסיבות לא משפיעות, הן כן, אבל לאדם יש את הכוח להפוך גורל לייעוד. שזה כמו להגיד להפוך ציווי לברכה. ומה שמאפשר את זה הוא תמיד מידת החירות שהאדם נזכר בה ויכול להביא אותה אל תוך הנסיבות. 
10. הפריה הדדית: ואחת הדרכים הישירות ביותר להפוך השפעה שהיא ציווי להשפעה שהיא ברכה היא  על ידי נכונות לפגוש. ההדדיות, משמע, היכולת להיות במקום שהוא לא רק פסיבי מקבל, אלא גם הולך ומשפיע משלו, התנועה הזו,  כבר מבטיחה שההשפעה של האחר תהיה מברכת ולא מצווה. כוחו של האדם להפרות ולברך, כוח שבא עם הבגרות, הוא גם כוח החירות שלו.
11. הורים וילדים: וכמובן לכל מה שנאמר עד כאן יש השלכות חשובות לזיקה שבין ההורה לילדו. הילד והאם מתנתקים כל אחד לכיוונו ממרכז אחד, וחוט הזיקה שקושר ביניהם הוא מן המשמעותיים ביותר. חלק מתפקיד ההורה הוא לתמוך בתהליך ההתייחדות של ילדו – תהליך של פרידה, המאפשר להשפעת ההורה להפוך מציווי לברכה. ואחד הדברים שיעזור לילד בתהליך הזה שהוא לומד בעצמו להיות משפיע.

1. ההורות מציבה אתגר הקורא לחרוג מעבר לחיי היומיום. הילדים עושים זאת בפועל חייהם פורץ הגדרות. ושאלות החינוך עושות זאת בהעמידם את חיינו בשאלה: למה מחנכים? לאיזה צורך? לאן מכוונים החיים? מה המשמעות של כל זה? כך ששיעור ההורות הוא הזדמנות להתעוררות בכל הרמות. יש מובן עמוק שלשם כך באים הילדים: לקרוא לנו אל הממשות.
2. אין זה שיעור פשוט ולא פעם הורים ומחנכים נמנעים מללמוד אותו כשהם ממהרים לסתום אותו בנוסחאות מוכנות מראש, נאחזים בתשובות שניסחו אחרים, ובאופן כללי מתכחשים לקריאה האישית המופנית אליהם. אני לא מתכוון להצטרף לסותמים, אלא במידת האפשר להזכיר, להאיר, להעיר, ולתמוך באינטואיציה ובהקשבה, שאני מאמין שהן מנת חלקו של כל הורה. שיעורים אלה הם לא תורה, אלא הזדמנות לדיאלוג, ורצוי לזרוק אותם לאחר השימוש.
3. מקום לאדם: בפרט חשוב לי להאיר את תשומת הלב לכך שבתפיסת עולם הרואה את הקיום כהישרדות אין מקום לערכים, אין מקום לחינוך, ואין מקום לאדם. חינוך מתחיל במקום שבו מכירים באדם כנוכח. משמע, לא רק סובייקט פסיכולוגי – בועה בעולם אדיש, אלא בן-שיח שמכיר בעולם כבעל משמעות. בלי זה אנחנו יכולים כבר באותה המידה לסגור את העסק עכשיו. למה לטרוח? רק בשביל להחזיק מעמד עוד כמה שנים? להצליח להשיג עוד איזה אושר גנוב? לנצח עוד מישהו, ולהיות יותר מוצלח מעוד אנשים?   
4. כתובת: כך שבשונה מתפיסת החינוך המכוונת לכך שהילד ילמד להסתדר, להסתגל, להחזיק מעמד, לשרוד, אני רוצה להציע לראות בילד ייעוד וכתובת. חישבו על אדם מאוד חכם, אהוב ומבין, סוג של מלך, שאנשים משחקים לפניו, מחפשים את קרבתו, שמחים כשהוא צופה ומברך במבטו החומל. הוא האחד ששמחים לספר לו, ולשמוע את דעתו, שמרגישים שהוא יודע להקשיב ולהשתתף, ושבנוכחותו לחיים יש טעם. עכשיו דמיינו שבעצם כולנו כאלה אחד עבור השני, ובהתאם לזה גם מחנכים את ילדינו – שיהיו הכתובת שנותנת את הטעם.
5. מחנכים אותם להיות מישהו, לא משהו.  
6. מעגל הנוכחים: העולם כמעגל של מישהואים, כחבורה של נוכחויות המתענגות ומספרות ומתרשמות ומשתעשעות, ובעיקר נפגשות זו עם זו, שהן תכלית עצמן ולא משועבדות לסיפורים אחרים, שבשבילם נברא העולם. ותהליך החינוך, כתהליך ההדרגתי שבו מצרפים את הילד למעגל הנוכחים. אנו רוצים שהוא יהיה כתובת לשיח – מישהו. לא פרויקט אותו צריך לעצב מבחוץ, אלא מי ששמחים לפגוש אותו בשל מבטו הייחודי.
7. סוד: אני יכול לדמיין איך מעגל נוכחים כזה פוגש כל ילד וילד כמי שהוא, כנשמה, כניגון, ומזמין אותו להצטרף למעגל הנפשות הבוגרות. והוא שוקד בעדינות על הצרוף הזה, לא כפי שהוא שוקד על פרויקט, אלא כפי שהוא שוקד לצרף אורח של קדושה שיודעים שיש בו עוצמה גדולה, ורוצים שיבוא ויביא מברכתו למעגל. ולמעשה ממתינים לו עוד מרחוק, עוד מהיותו תינוק, לרגע שיוכל להביא את חידושו ופריונו. ממתינים ומקשיבים לו, עוקבים לראות מה יצא ממנו, לא במונחים של איזה מסתדרן יצא ממנו, אלא במונחים של איזה סוד חדש הוא יפתח לעולם, סוד אשר יוכל לשזור את חוטי קודשו במעגלי המציאות. ובאיזה התרגשות ממתינים לו…
8. בן-ייעוד: זה דורש לראות את האדם לא כאובייקט סתמי בעולם דומם, אלא כבן-ייעוד בעולם מדבר. הייעוד הוא הכתובת והנושא של תהליך החינוך. ייעוד שונה מגורל. גורל הוא הדבר של ההתמדה שנישא בגנים ובסביבה, אותו משהו שכופה את האדם, ומצמיד אותו לקרקע. ואילו לאדם יש אפשרות, בכוח חירותו, להפוך גורל לייעוד. זה דורש שיהיה שם מישהו. מישהו שהוא לא רק תבנית נוף מולדתו, דקלום תרבותו, אקסמפלר צפוי מראש, אלא מישהו, מרכז נוכח המסוגל לבחירה. שכאשר פונים אליו הוא משיב ומרגישים שיש שם אכן מישהו.  
9. המספר: חירות איננה קורת בחלל ריק. האדם לא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. הרבה לא תלוי בו. אבל דבר אחד תמיד נכון: האדם יכול לנקוט עמדה כלפי גורלו. לא להיות קורבן שלו, אלא מי שמנהיג אותו, והופך אותו מציווי לברכה. החינוך לא נועד רק להגן על הילד ולציידו בכלים שיהיה לו כוח להתמודד, ונוח לצלוח. הוא נועד לעזור לו לגלות את כוחו להפוך מפלה להצלחה. להעמידו כשותף, סוכן מוסרי, בעל נוכחות, מי שלא רק משחק דמות בסיפורים של אחרים, אלא הוא בעצמו הנו המספר. 

1. עיקר חידושה של התקשורת המשחררת קשור בהכרה בממשותו של האחר – לא ההכרה המוחית, התיאורטית, אלא האחרת, זו שחוצה את קו הפיצול והבדידות, כאמירת "הנני", וכנכונות לפגוש את האחרות. כאן מגלה האדם שהוא לא לבד. והוא לא לבד לא כי הכול מסוגל להיכנס לתודעתו האחת, אלא כי הוא עצמו מסוגל להשתתף, באורח פלא, בריקוד הנוכחות, כפול התודעות.
2. זו תנועה מוסרית-חירותית, הלומדת לשחות בתוך המלאות הדיאלוגית, מנווטת-מושלת. לא שולטת – מדברת. נשענת על היש, יודעת שאין היא אחראית לתוצאות, אלא רק אחראית להיות, והתוצאות, הן כבר דואגות לעצמן. ובאותה נסיגה לקומת הנוכחות גם נחשף הפלא. דומה שקרום השיחה שרגע לפני כן היה אטום, פותח כעת חרכיו לפלא, ומה שלפני כן היה סתמי, מקרי, לא מדבר, פתאום נעשה להתגלות. גם אם לפני זה הבין האדם שמה שקורה לא סתם קורה, הוא לא הרגיש זאת. הוא לא הרגיש שאלו מדברים, אליו פונים, ואליו מתכוונים. ואילו כעת הוא חש מחדש בממד הפואטי. 
3. ומה שאיפשר זאת היה קשור לכך שאחד הנוכחים בשיחה עבר מניתוק לפרידה. די בכך שאדם אחד יצליח לעשות את המעבר כדי שהשיחה תנדוד מן המרחב ההישרדותי למרחב הדיאלוגי-אמוני. והרי פרדוכס: כשהאדם מנתק נדמה לו שאין שום גבול שעומד בתווך בינו לבין העולם, ואדרבא יש רצף לא מופרע. ממילא הוא לא מזהה את פעולתו כ"ניתוק" אלא דווקא כ"ריאליות". אבל זה כך כי מה שהוא מבין מן ה"עולם" אינו אלא השתקפות תודעתו האחת. זהו שטח שמרוצף ב"דומה" ב"אותו הדבר", דווקא משום שישנה שם מראה אטומה המעניקה תחושה של המשכיות – חומר אחיד ובלתי מופרע. הוא לא מודע לכך, אבל זהו כלא, ועל כן הוא גם שומע עולם שותק. ומנגד, כשאדם לומד להפריד, נדמה שהוא מייצר מחיצה, סוג של הפרעה בתווך. יותר מזה, מה שנגלה לו מעבר לקרום מרגיש "אחר", סותר, לא לגמרי מתיישב, לא אחיד. ובכל זאת דווקא כאן הוא נחשף פתאום לפלא – הכול מדבר אליו. מכלא       לפלא.
4. ומה אם כן קורה במעבר              ? בעיקר דבר אחד: האדם לומד להקשיב. לא, לא להקשיב ברמת הראש, ולא להקשיב לתוכן, אלא להקשיב לדבר עצמו שרוצה להיאמר – לנוכחות. אכן, הכול מדבר אליו – משמע, לכול דבר יש בשר, והוא חש את טעמו. הוא נשען עליו, מקבל אותו, ניזון ממנו. אין זה רק חומר שנושא רוח, אלא קונקרטיות ממשית ונוגעת. שום דבר בשלב הזה אינו מקרי או סתמי. הכול הוא בעל טעם.
5. ואיך קורה המעבר הזה – זהו פלא. לא מעשה ידי האדם, אלא מעשה ידי הנוכחות. תאמרו: יש כאן עניין מעגלי שהרי לפני רגע אמרתי שכאשר האדם לומד להפריד הוא מזמן נוכחות. אכן, מעגלי. ובכול זאת כמעשה הביצה והתרנגולת, בוקע מן המעמקים כרמיזה קלה ההולכת ומגשימה את עצמה. החירות ממנפת הבדלים זעירים, ואגב כך ממנפת את עצמה. אורח חיים מתמשך מצד אחד, אבל תמיד גם בחירה.  
6. אבל האם יש "כלים" שיכולים לעזור לאדם בתהליך הזה:                ? דומה שכל כלי שנרצה לתת לאדם מיד יעשה ממנו שוב מהנדס המנסה לעצב תוצאה בדמות תודעתו האחת. משמע, שוב יפצל-ינתק. וכאן העיקר הוא דווקא ההתמסרות ליש, המפגש, הנכונות להיפגש ממש מעבר לכל ניהול יחסים. האם יש כלים שיכולים לעזור לאדם בזה? והרי נדמה שעיקר העניין כאן הוא דווקא בהתייצבות המוסרית הנובעת מלב החירות, והמחשבה על "טכניקה" רק תדחה את מועד ההתייצבות.
7. לכן, במקום על "כלים" אני מעדיף לדבר על "כלים חברים" כאלה שהאדם אולי מטפח, אבל הם לא בידו, אלא מופיעים ומלווים אותו כברת דרך, כמו על פי יוזמתם. קראתי לסוג הכלים האלה – מלאכים – יצורים של שליחות. למעשה כל מילה היא סוג של מלאך – מופיעה לנו כשאנו צריכים אותה, מלווה אותנו כברת דרך, ואז נפרדת מאתנו. מה שקורא למלאך הוא הסיטואציה. אבל הרי הסיטואציה היא תמיד נתונה לפרשנות. זהו כוחו של האדם לפרש, ללמוד, לקבל, הקורא למלאך. וכאשר עמדתו העקרונית כבר עושה מעטפת פתוחה לפלא, גם המלאכים הרבה יותר זמינים לבוא ולסייע באותה תנופה שהתחילה.  
8. וכך, בצד טיפוח מלאכים שהוא עניין בפני עצמו (על התרות ומלאכים), עיקר העניין קשור במעבר לאופן הקבלה (בקשה, הישענות, הקשבה, מעגליות, הרגשה) המאפשר לנוכחות לעבוד, ובלימוד – היגיינה של שיחה – התומך בזימוני מלאכים. שיחת ת"ם מובנית היא מעין תרגול העובר דרך אירועי מפתח, והפרשנות-קוראת-המלאכים שלהם. זו לא תורה מוגמרת, אלא פרויקט מחקרי המבקש לשתף אנשים רבים בתנועתו.