גישתנו לסכסוכים מתווכת בדרך כלל על ידי האמונה שסכסוכים זה דבר רע. הם מורים על סוג של בעיה, ועל כן אנו שואפים להימנע מהם, וכשהם קורים, ממהרים לפתור אותם ולעבור הלאה למחוזות פוריים יותר. נפשנו, הכמהה להרמוניה, חווה את הסכסוך באופן ישיר כעניין מתיש, כפגם, כהפרעה. אני רוצה להציג כאן גישה שונה, הרואה בסכסוך דבר טוב, ובפרט כשמדובר בסכסוכים של הורים עם ילדים. זה ידרוש פתיחות מסוימת.
אבל תחילה אני רוצה להבחין בין סכסוך לבין מה שהוא לא – מאבק כוח. בקצרה אפשר לומר שסכסוך הוא מפגש בין שני "מישהואים", ואילו מאבק כוח הוא היתקלות בין שני "משהואים". יסוד האלימות הוא בעצם ההפיכה של מישהו למשהו, וממילא, להגדרתי, הוא בא לידי ביטוי במאבקי כוח אבל לא בסכסוכים. עכשיו צריך לבאר.
כמובן, כשמדובר בבני אדם, תמיד מדובר במישהואים, אבל ישנו מאמץ של כל אחד מן הצדדים להפוך את הזולת ל"משהו" כחלק ממערך ההתגוננות, ומאמץ זה הוא שמוביל למאבק הכוח. אומנות הסכסוך קשורה במגמה ההפוכה: בהתעקשות על המפגש, ובנכונות להסתכסך. מן הסתם, חלק מנכונות זו, יכולה לקבל חיזוק מן האמונה שלנו בכוחם החיובי של סכסוכים, ובזה אני רוצה להתמקד הפעם.
ניקח, אם כן דוגמא: ילד בן שלוש רוצה לרכב על אופניו בבית. אמו לא רוצה. היא לא פנויה להסביר לעצמה למה לא, זה פשוט לא נראה לה מתאים. הם מסתכסכים. הוא כועס עליה, בוכה, מתעקש, והיא גם. ובכן, איזה טוב יכול לצאת מסכסוך כזה? האם לא היה עדיף להימנע ממנו מלכתחילה? (למשל על ידי חוקים ברורים יותר?)
ולפני שאני ממשיך להתעמק בצד הסכסוך של העניין, אני רוצה להדגים את ההבחנה בינו לבין מאבק הכוח. שהרי יכול להיות שבשלב מסוים של הסכסוך כבר לא יהיה מדובר ברכיבה על אופניים אלא "בעקרון", ומני שאלות של "סמכות הורית" יצוצו מצדה של האם, ו"דווקאיות" מצד הבן. אות וסימן שהם איבדו אחד את השני, ושוב אינם מסתכסכים – הם נאבקים על כוחם.
אבל במקרה שלנו, הם מסתכסכים. האם לא חושבת עליו שהוא שייך ל"סוג הזה", והיא לא מתנגדת אליו. היא פשוט לא רוצה. והוא פשוט רוצה. ובכן, איזה טוב יכול לצמוח מן הסכסוך הזה? לא רק טוב שיכול לצמוח בעתיד, כבר עכשיו, בעצם הסכסוך, יש טוב: הסכסוך ממקד, הוא מלא חיוניות, הוא מאפשר מפגש, הזדמנות לפריצת דרך, הזמנה לגעת ברגש , התעוררות הדדית.
ומכיוון שהאם אינה מפחדת להסתכסך היא גם מטפחת את היכולת להישאר מחוברת. היא לא צריכה להתנתק ממנו, אדרבא, היא רואה את רצונו, מכירה בו, מכבדת אותו, רואה את הילד שלה ממש, ובכל זאת לא מתכחשת לרצונה. מתוך חירותה להסתכסך היא יכולה גם לאהוב אותו תוך כדי הסכסוך. הוא לא מפריע לה. אדרבא, הוא מעיר אותה. מחבר אותה לא רק אליו אלא גם לעצמה.
ומכיוון שהיא נותרת מחוברת אליו, לא מתנתקת, היא יכולה להיות חלק מן הפתרון החדש שנרקם. אמנם הפתרון המקומי של הסכסוך, הוא לא מה שמקנה לסכסוך את כוחו החיובי – אפשר גם שלא יהיה פתרון – ובכל זאת ברוב המקרים מתגלה פתרון ממעלה שנייה. פתרון כזה ברוב המקרים לא רק שאינו פשרה, אלא שבאופן פלאי הוא עונה לרצון העמוק יותר של הצדדים המסוכסכים.
ואם אנו מתקשים להסתכסך באופן פורה, הרי זה הרבה משום שמאז ילדותנו מנעו מאתנו להסתכסך וממילא גם את המיומנות החיובית שהייתה יכולה להיוולד עם הניסיון. בד בבד טיפחו את היחס השלילי לסכסוכים, מה שעוד עיכב את התפתחות אומנות הסכסוך.
ולבסוף הערה קטנה שהיא מבוא להמשך: חלק מאומנות הסכסוך קשורה ביכולת לבטא רצון מצד אחד, וביכולת להיות פתוח למשהו חדש, מצד שני. היכן עובר הגבול הזה עם הילדים שלנו? (או במילים אחרות, מתי חשוב שנתעקש, ומתי להפך?)
