הפעם אני רוצה להתמקד בסכסוכים בין ילדים להוריהם, ולהשתמש במילה המורכבת הזו "נטישה" כדי לבטא את מה שקורה לא פעם בין מבוגרים לילדים כאשר המבוגר נמנע מסכסוך.
הורות-תמונה-יפה: על רקע המהפכה הפסיכולוגית נוצר לחץ מתמיד לנרמל את ההורות אל תוך תמונתה הנכונה, היפה והראויה. מה שקרה לפני שנים באופן טבעי ובלא שאיש יקדיש לכך תשומת לב, (בין היתר כי ילדים לא היו חשובים והילדות לא הייתה חשובה), הפך לעניין גובר והולך בילדות כמקום ביטוי והגשמה של המבוגרים. הורות הפכה לפרויקט. הילד הפך לפרויקט. מלא התעסקות שחלקה מביא ברכה והרבה ממנה מעיק הן על הילד והן על ההורה. רוב ההורים הנאורים סובלים בצורה זו או אחרת מתסמין "הורות-תמונה-יפה".
מציאות הסכסוך: הניסיון לשמור על התמונה היפה של ההורות, קושר את ידיהם ורגליהם של ההורים. מכיוון שהם לא רוצים לפגום בתמונה, הם לא מעיזים להסתכסך, או להגיע למצב שבו הם לא יודעים מה לעשות. אבל המפגש בין הילד להורה שלו, הבה נודה בזה, הוא מציאות של הרבה סכסוכים. זה חלק מן החיים. מה אנחנו מתכוונים לעשות בקשר לזה?
הורה קשור: הפחד של ההורה להסתכסך מוליד את התחושה כאילו הילד חזק מן ההורה – הוא שולט בו, מכתיב את סדר היום שלו, עושה עליו מניפולציה וכן הלאה. ההורה מפחד מן הילד (מפחד מעצמו, מאי ידיעתו, מן התוהו של הסכסוך), מפחד מן הדרמות של הילד, רק רוצה שקט.
ניתוק: אין תימה שעל רקע זה ההורות הנאורה הולידה גם את הצורך ההולך וגובר להתנתק מן הילד: לשלוח אותו למעון, לחוגים, לחברים, הכול כדי להימנע מאותה מועקה גוזלת חירות. וכך באופן הכי מעשי אבל גם באופן פסיכולוגי עמוק, ההורה שמסרב להסתכסך נוטש את ילדו. אי נכונותו לעמוד שם כבעל רצון משלו, להיות נוכח, הופכת לנטישה מתמידה בדיוק כאשר הילד זקוק לו יותר מכל.
דוגמא – תסמונת ה"זבנג וגמרנו": ההורה מכה את ילדו ונעלם. הוא לא מצליח לעמוד בנטל האשמה: הוא נותן מכה ובמקום להישאר עם הילד שלו כשהוא זקוק לו הוא נעלם (שולח את הילד לחדר, מסרב לדבר אתו, מסרב לפגוש אותו, כועס עליו באופן אטום "אתה תעשה את זה וזהו זה" "אני סופר עד עשר", "זה לא נתון לוויכוח" וכל הלאה) הוא נוטש בגלל הקושי שלו להתמודד עם תוצאות המכה שלו. הוא נוטש בגלל זה שהוא מסרב להכיר בכוחו, ואינו יודע את אחריות של בעל הכוח.
חשוב לי להזכיר את העובדה הפשוטה: ההורה הרבה יותר חזק מן הילד. חשוב שההורה ייווכח בעובדה פשוטה זו, וחשוב לא פחות שהילד ייווכח בכך. הילד זקוק לדעת שההורה שלו בעל עוצמה גדולה משלו. ועוצמה היא לא אלימות. אדרבא, אלימות היא ביטוי של תחושת חוסר אונים.
עוצמה: עוצמה היא לא אלימות. היא גם לא כוח, אי צדק, שרירותיות, דרישה למשמעת, ניסיון לנהל אחרים, הפעלת מרות. עוצמה היא בטחון פנימי, והיכולת לאפשר לאחרים להיות מה שהם בלא שהדבר יאיים. עוצמה היא מרחב, זמן, אהבה. היא מתון אמון באחר.
בטחון: חשוב לילד להכיר בכך שההורה שלו חזק ממנו, ולפיכך גם מסוגל לעמוד בפניו, לשאת את משבריו, את תסכוליו, את כעסו, מבלי להתמוטט. זה מקנה לו תחושת ביטחון, ומשחרר אותו להיות מי שהוא. הוא לא צריך לדאוג להורה שלו, להיות נחמד אליו, לטפל ברגשותיו, להיות רגיש אליו וכן הלאה.
השחתה: המצב בו הילד יודע ללחוץ על הפתורים אצל הוריו, ולהניע אותם לעשות את רצונו כאילו רצונם לא קיים, שהוא גם המקום של רגשי האשם של ההורים וכן הלאה, כל זה נותן בידי הילד כוח שבסופו של דבר משחית את הילד. הילד לא אמור להיות בעל כל כך הרבה כוח. הוא לא נועד לתפעל את הוריו. זה יותר מדי כוח שאין לו גם את מידת האחריות לשאת בתוצאותיו. זה פוגע בו.
וקריאתי להורים, אם כן: במקום לחפש שקט, צאו לחפש את הסכסוך. יותר מדי הפכנו את ההורות למפעל של סדר, ניקיון, ותמונה יפה של בית, דשא ירוק, וילדים מחייכים. יותר מדי הורים נעלמים אל תוך הדימוי המקפיא של ההורה הטוב ומפסיקים לחיות חיים של ממש בשביל ילדיהם. הילדים הם שליחם של התוהו, באו במיוחד להעיר את הוריהם, לשגע להם את הסדר הכפוי, ולהכניס קצת ממשות אל תוך תמונת עולמם המסודרת. במקום לנסות למתן, לרכך, לדחות את הרגע שהילד יתפרץ, להשקיט, לפחד מה"דרמה", אתרו כל ניצן כזה וצאו לרדוף אחריו בהתלהבות! היו אתם היוזמים. חפשו בכל הזדמנות את העימות, צאו למלחמה של חיים ומוות, ותהיו תלמידים טובים לילדיכם.
ממשות: הילדים קוראים לנו לחיות בממשות. זו הזמנה בעלת עוצמה מדהימה. הם לומדים ללחוץ בדיוק על הכפתורים בהם ההורה לכוד, כפוי שד, נעול, והם שבים ולוחצים עליהם פעם אחר פעם. זה לא סתם. הם קוראים לו אל מחוץ לסיפור, למפגש במרחב של הממשי.
הילד אינו פרויקט. הוא לא מוצר שצריך לעבד, לטפח, לעצב ולהביא לידי גמר. הוא מרכז חיים. כבר מישהו. מישהו נוכח, שחי את חייו, יצירתו, גורלו וייעודו. אם תרצו: אנו ההורים מארחים אותו לפרק זמן בביתנו.
ההורות אינה פרויקט. היא לא עניין שצריך "לעשות" אותו כראוי, על פי מתכונת שקבעו אחרים – "לנהל" אותו בהצלחה. לא מנהלים מערכות יחסים – חיים אותם. ואין צורך כאן להיות "תלמיד טוב" בשביל מישהו אחר, לתחזק איזה משהו ש"יעבוד", לשרת איזה דימוי של "הדבר האמיתי". הדבר האמיתי הוא לא ערך חיצוני – הוא פנימיות יוצרת, קשובה לעצמה, נכונות להיות "המספר".
זו הזמנה לעבור למרחב יצירתי. כלומר, להפסיק לחשוש מטעויות, ולחדול מלהתנהל כמו בחנות זרה שבה צריך להקפיד על ההופעה. זה הבית שלכם – מקום שבו מותר לכל אחד להיות הוא: אוהב, מרגיש, מבוהל, חסר אונים – כל דבר. והאחריות ההורית צומחת מבפנים, מתוך האני ומתוך הקשר. היא לא יכולה לבוא מהתוויות חיצוניות של חובה ו"צריך". היא נובעת מתוך ההסכמה להיות, מתוך האני, חירותו, ויצירתיותו. ה"עול" הוא בגידה באחריות, מס שפתיים, עבודת אלילים. "פרויקט ההורות" מסוכך על האחריות האמיתית. על תהיו דמויות בתוך סיפור של מישהו אחר. דמויות הנעות על פי חוקי סיפור ההורות הטובה. צאו לחופשי!
וההורות היא תהליך של פרידה מן הרגע הראשון. פרידה אינה דבר שלילי, סוג של היעדרות, להפך, זהו תהליך חיובי של התעצמות, ומעבר ממרחב של שייכות סימביוטית מעורבבת, לשייכות דיאלוגית בה כל אחד עומד בזכות עצמו, והאני יכול לצמוח למלוא בשלותו המוסרית. פרידה היא המהלך התומך בהתייצבות הערנית הזו. אפשר לדמיין זאת כאילו היו להורה ולילד אלפי זרועות דקות ועדינות הסבוכות זו בזו, וההורות היא מלאכת ההתרה הסבלנית שבה לוקחים זרוע זרוע ומבררים למי היא שייכת, להורה או לילד. אלה הפרדות מצילות.
ודרך אחרת לנסח זאת: בתהליך ההפרדה הולך ומתברר לכל אחד – להורה מצד אחד ולילד מצד שני – מה שייך לתחום השליטה שלו ומה שייך לתחום הדיבור שלו. וככל שגדלים, כך תחום השליטה מצטמצם ותחום הדיבור גדל. שליטה היא ערך סימביוטי, ביטוי לאחיזה של האדם בתוצאה. דיבור הוא ערך דיאלוגי המכבד את האחרות, ומאפשר אהבה שאינה תלויה בדבר.
ניקח בתור דוגמא את הנערה האנורקסית המשתמשת באוכל כסוג של שליטה בהוריה. היא לא יודעת שזה מה שהיא עושה. הכל התערבב אצלה, כיוון שלא למדה מגיל צעיר לעשות הפרדות, ולהיות אחראית לחייה, וכעת היא חייה בסיפור של מישהו אחר – חיה את חייה כאילו היא עושה טובה. אנחנו הולכים לאיבוד כשאנחנו מנסים לשלוט בבלתי נשלט – והיא מנסה לשלוט בהוריה כיוון שהיא לא מכירה את אופציית הדיבור. היא נסחפה, הסיפור סחף אותה, כבש את אחריותה וחירותה.
ניקח בתור דוגמא אחרת את העולל היונק עדיין, ואת האופן שבו הוא מזהה את השד כנתון לחלוטין לשליטתו. וכמה חשוב הוא התהליך הזה שבו הוא לומד להבין שהשד שייך לאם, אינו בשליטתו, שעל כן אם הוא רוצה לינוק הוא צריך ללמוד לפנות אל האם, להכיר בה בתור מישהו, להכיר בריבונותה, ולאפשר לה לפעול מתוך חירותה. לכאורה הוא איבד משהו, למעשה הוא הרוויח. התהליך הזה הגדיל אותו לא הקטין.
פרידה אינה ניתוק. בניגוד למה שמקובל – כדי להיפרד, צריך להיות נוכח. קשה עד בלתי אפשרי להיפרד ממישהו נעדר. על כן פרידה היא תהליך חיובי. לא רק היעדרות של משהו, אלא התמרה. ניתן לומר שהקשר הסימביוטי הורה-ילד הוא כמו החלבון לאפרוח – חומר גלם המזין את גדילתו של הילד למלוא עצמאותו. כשההורה נעדר – ויש הרבה דרכים להיעדר – נמנע מן הילד חומר השייכות המזין, והוא נותר ילד סימביוטי, המנסה לשלוט במה שאין לו שליטה, לא מצליח לצמוח למלוא בשלותו, עוצמתו, עצמיותו, ועצמאותו.
ההבדל בין פרידה לניתוק, הוא לא בהכרח הבדל חיצוני, קודם כל הוא קשור למערך זיקתי פנימי, עניין דק להבחנה, אבל רב עוצמה. נסתכל למשל על תהליך הפרידה בגן. ההבדל הוא במנגנון ההתכוונות הפנימי – באמון שנותן ההורה בילד, בזה שאינו גוזל את חוסר האונים של ילדו, בזה שהוא עושה את ההפרדות ויודע מה שייך לילד, ומה הילד כבר יכול לקחת עליו אחריות ולהפוך אותו מקורבנות לדיבור. הוא יודע למשל שמותר לילד לבכות, שהוא לא מסכן, הוא סומך על כוחו, סובלני אליו, נותר אוהב. הוא לא נותן לרגשות האשם שלו לסגור את לבו, לא שם חיץ המגן עליו מפני חוסר האונים של ילדו, לא מבקש להחליף אותו ואת מסע חייו. הוא נפרד, לא נוטש. בעיקר לא נוטש רגשית. נשאר כממשות נוכחת, שאפשר לסמוך עליה.
כך שניתן לסכם ולומר שאומנות ההורות היא האומנות של יצירת ההפרדות המברכות. ההורות היא תהליך של פרידה. אין זה ציון של אחד הדברים שקורים במהלך ההורות אלא הצבעה על מהות ההורות – ההגדרה שלה ושל ה"חומר" ממנו היא בנויה. פרידה ברוכה – הפוכה לניתוק. ודיוק האחריות, קשור בהבנה שגם אחריות עודפת היא סוג של חוסר אחריות. והדיוק הזה הוא דבר שמרגישים אותו ולומדים אותו, והוא קשור למה שפתחנו בו – להבנה שהילד הוא לא פרויקט. חייו הם שלו, לא הארכה של חיי הוריו.
