ניתן לראות את תהליך הגדילה מינקות לבגרות כתהליך של פרידה שמתחיל מהרגע הראשון. פרידה זה לא ניתוק. כשיש ניתוק לא אפשרית הפרידה. תהליך הפרידה כתהליך חיובי הממיר "חומר" אחד ל"חומר" אחר. אם החומר הראשון לא קיים, הוא לא יכול לעבור התמרה, ובמילא תהליך הגדילה לא מגיע למיצויו. נוצר רעב עקרוני, חסר עקרוני, והמבוגר עתיד להישאר מבוגר-ילד. מה שקורה בדרך כלל.
תינוק יוצא מרחם אמו לרחם גדול יותר – רחם הזיקה, מארג משפחתי. גם אם הלידה כואבת, היא לא טראומטית, היא לא מפחידה. הוא מרגיש שייך באופן עקרוני לכל מה שהוא פוגש, הכול הוא "שלו" במובן עמוק – חלק מחייו, חלק ממי שהוא. יש לו אמון יסודי, ומאמין שהעולם טוב אליו. ה"רחם" החדש הזה חיוני לו ומזין אותו בדומה לאופן שחלבון הביצה מזין את האפרוח המתפתח. הדיאלוג בחיק המשפחה והקהילה עוטף ותומך בו. אפשר לומר: "השייכות מזינה אותו".
שייכות: שייכות היא לא רק התחושה החמימה של בית, היא אבן היסוד של הקיום, האפשרות להכות שורשים, להתנחל במציאות, להיות חלק, להפרות, להיות רלוונטי. היא צורך חיוני. החיפוש אחר שייכות הוא אולי אחד החיפושים הבסיסיים ביותר של האדם. אינטימיות חיונית לחיים.
מסע ההתבגרות כתהליך מתמשך של פרידה הוא המסע בו הופכת בהדרגה השייכות הסימביוטית, האופיינית לינקות, לשייכות מסוג אחר: שייכות דיאלוגית. אותו חיבוק בלתי מובחן בין האם לילד, בין המשפחה לילד, הופך בהדרגה לעמידה העצמאית של הילד. זהו תהליך שקורה מעצמו, חלק מהבשלות וההתפתחות. חלק מסחף הגדילה. הולדתו של שותף.
אבל כשאדם מזהה את העמידה העצמאית הזו כ"בדידות", כשהוא סבור שהשייכות היחידה האפשרית נמצאת בחיבוק הסימביוטי, הוא יסרב לגדול, ובצדק. הוא ינסה כל הזמן לחזור אחורנית כדי לקבל את מה שהוא זקוק לו. זה קורה בגלל תהליך פרידה שלא נעשה כראוי. בדרך כלל בגלל בלבול שהפך פרידה לניתוק. אבל באמת אי אפשר לעצור את סחף הגדילה, והשייכות הסימביוטית לא שייכת לאדם הבוגר. ההיאחזות בשייכות הסימביוטית היא מקור לסבל רב, בעיקר כי היא מונעת שייכות.
שייכות דיאלוגית היא שייכות. היא הפוכה לתחושת הניכור והזרות, חוסר המשמעות והאדישות. היא בית – מקום בו אפשר לתת באופן פורה. אבל היא שונה מן השייכות הסימביוטית הקשורה להתמזגות האופיינית לעובר. יש בה עמידה של חירות דיאלוגית בלתי תלויה. היא מכירה בקיומו של האחר הממשי ומברכת עליו. היא לא צריכה שהכול יהיה צבוע בצבע אחד, דומה ל"אני". ה"אחר" אינו מאיים בביטול האני. אדרבא, לאדם הבוגר יש את הכוח להפוך זרות לבית. זו איכותו העקרונית: כוחו לדיאלוג.
הנהייה אחר שייכות סימביוטית בגיל בוגר מניבה את ההיאחזות במבנים רעיונאים, חיפוש אחר אישור, דוגמטיות, חוסר סובלנות לאחר, חברתיות מוחקת, מאבק על יוקרה, שתלטנות. הכוונה תמיד טובה, הכלים התבלבלו. אלה דרכים אל ה"אחד" שבסופו של דבר ייצרו זרות ופרוק. ישנו אחד אחר שנולד מתוך ההסכמה לריבוי הפנים ולשונות. זהו האחד שהוא ליבה של המציאות הדיאלוגית.
תרבותנו מושתתת על תהליך התבגרות שלא צלח, תרבות של מבוגרים-ילדים. הרבה קשור ב"נטישה" שנטשו ההורים, שלא ידעו את תפקידם כאחראים לפרידה, והפכו אותה לתהליך של ניתוק.
פרידה זה לא ניתוק. זהו תהליך חיובי של העצמה שבו ההורה נוכח כדי לתמוך ולהזין. גם אם לפעמים בועטים את הגוזלים מחוץ לקן, לא נוטשים אותם. בהדרגה מעבירים את חבל הטבור הנפשי שקושר את הילד לאם ולמשפחה אל משהו גדול ורחב ועקרוני יותר – זהו מעבר רציף, מילד, תומך. עד שהעולם כולו הופך לבית, והילד שוב לא צריך את העולם בדמות מסוימת. במובן עמוק הוא נעשה לאדם מאמין, אדם נותן אמון, שאין לו צורך בעבודת האלילים, הוא מחובר ישירות למקור. אני מאמין שזה תפקידם החשוב של החינוך וההורות, לעזור לילד לעבור את התהליך הזה אל השייכות.
ושוב, "חומר" הגלם לתהליך הזה הוא המפגש הנוכח של ההורה עם ילדו. ככל שהוא יהיה שם יותר: יותר נוכח, יותר קשוב, כך לילד תהיה יותר עוצמה להמריא לדרכו. עצמאות זה לא בידוד. עצמאות זה תמיד משהו שנעשה בתוך הקשר, בתוך קהילה, בתוך רקע של שייכות. מול הגיבור שעושה הכול לבד ולא צריך אף אחד, ובאמת אינו עצמאי, אני מעמיד את העצמאות הדיאלוגית-שייכת-פוגשת.
כן, הורים נטושים מגדלים ילדים נטושים. וכמו שזה קורה בתרבותנו, עד גיל ארבע כבר רוב הילדים ננטשו (רובם לפני זה). זה עושה את הדברים יותר קשים בשבילנו, אבל, כמו שאומר דוד בן יוסף, לעולם לא מאוחר לילדות מאושרת. It is never to late to have a happy childhood
אני רואה את תהליך ההתבגרות כתהליך פרידה הדרגתי, בו מותמר "חומר" השייכות הסימביוטית לעמידה היחידית-דיאלוגית של הילד (לשייכות דיאלוגיות). התהליך הזה מתחיל מגיל אפס ועובר את מצבי הביניים המערבבים שייכות סימביוטית עם שייכות דיאלוגית (זה תהליך שאנו עוברים לאורך כל חיינו). הבנת המיקום המשתנה של הגבולות בין השניים תעזור. (כלומר באילו עניינים מדובר בשייכות סימביוטית, המבקשת סוג מסוים של יחס מן ההורה, ומתי זה כבר שייך לתחומה של השייכות הדיאלוגית, ומזמין קשר אחר).
אבל לפני שאני מתעמק בנושא הגבולות, אני רוצה להתעכב קצת על הבחנה בין שייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית. על פי רוב אנו מזהים שייכות רק עם שייכות סימביוטית, ועל רקע זה דומה שתהליך התבגרות מעמיד בפנינו את הברירה בין חזרה אל השייכות הסימביוטית של ילדותנו, או הפיכה למבוגר "ריאלי" שנושא גם אופי של ניכור, קרירות, בדידות, וכן הלאה. ומכיוון ששייכות אינה רק מותרות רגשיים של אנשים רגישים, אלא צורך חיוני של כל אדם, הרי שאמונה זו שולחת אותנו פעם אחר פעם בחרה במורד ההתבגרות אל השייכות של ילדותנו. העניין הוא שאותה שייכות סימביוטית שמיטיבה כל כך עם הילד, שוב לא שייכת למבוגר, סחף הבגרות הביא אותו למקום חדש, ומה שהיה מברך בילדותו נעשה למקור של סבל בעצמו. וכך הוא מיטלטל בין ניסיונות לחזור לגן עדן של ילדותו, לבין בחירות "מפוקחות" שנפשו מתייבשת בהן.
סימניה של השייכות הסימביוטית שלא בעיתה: תקשורת קושרת, אחיזה סימביוטית בתוצאה, צורך שליטה, דעתנות יתרה – כולם חלק מן הניסיון לכנס את המציאות הרב ממדית בחזרה לתודעה אחת הרמונית. בגרות לכאורה זו, עומד מנגד לבגרות האחרת כפי שאני מבין אותה – בגרות דיאלוגית, המתאפיינת בהכרה בזולת, בפתיחות ללא נודע, ביכולת לשאת הפכים, ולחיות במציאות נושאת סתירות. גם כאן יש אחדות, אבל אחדות אחרת שאני מכנה "תלת ממדית" או "אמונית".
נחזור אם כן לנושא הגבולות: הנה פעוטה בת שלוש שמפזרת את משחקיה בסלון ואחר כך מסרבת לסדר אחריה. מצד השייכות הסימביוטית הרי שאחריותה מתכנסת עם זו של הוריה. וממילא הם גם אלה שצריכים לסדר אחריה. מצד השייכות הדיאלוגית, אחריותה נפרדת מזו של הוריה, לא רק שזו אחריותה לסדר אחריה, אלא שלהוריה, בתור שכאלה, יש אחריות לאחריותה (כלומר אחריות לא לקחת ממנה אחריות – אחריות להיפרד באופן מצמיח אחריות). אבל מה כאן רלוונטי יותר – הסימביוטי או הדיאלוגי? כשהייתה תינוקת זה היה מאוד ברור, ומן הסתם זה ישוב להיות ברור כשתהיה מבוגרת, אבל מה עכשיו?
אין תשובה נתונה מראש. הדבר קשור למערכת היחסים שבין ההורה לילד מצד אחד, ולהכרעות של ההורה מצד שני (הגבול עובר היכן שההורה מציב אותו). זהו גבול שמתעדכן כל הזמן, בתהליך דיאלוגי שבו הילד בועט כשהגבול צר מדי, או להפך. הגבול הזה מתייחס לכל תחום ותחום באופן נפרד. להורה אם כן אחריות כפולה – לשאת באחריות כל עוד היא אצלו, ולהעביר אותה בהקדם האפשרי. כשהוא מעביר אותה, רצוי שתחומה יוגדר, כמו גם עצם העובדה שהיא הועברה (אתה כבר המחליט על מה תלבש כשאתה יוצא מן הבית).
הגבול הזה מגדיר את גבול ממלכתו של הילד. הוא מגדיר את התחום שבו הילד יכול לשאת את האחריות לתוצאות מעשיו, מקום בוא הוא אוטונומי, מנהיג. בו זמנית זה גם מגדיר את הגבול של ההורה – לכאן הוא לא יכול לחדור יותר ללא רשות – הוא העביר את זה לילד.
כל מה שקשור באחריות שנותרת אצל ההורה דורש מנהיגות, מזמין נוכחות. בסופו של דבר הרצון הקובע הוא הרצון של ההורה. הוא יכול מתך מנהיגות להתחשב בילד, והרבה פעמים הוא משרת את הילד, אבל מתוך רצונו וחירותו שלו.
כל מה שקשור באחריות שעוברת לילד – מזמין דיאלוג מכבד. ההורה יכול להתייצב על הגבול ומשם להשמיע את דברו, דעתו, אמונותיו, אבל בו זמנית מכבד עמוקות את זה שהילד יעשה בסופו של דבר את מה שהוא רוצה, לא את מה שההורה רוצה. הרצון הקובע הוא זה של הילד. (אחריות של הילד לשיעורי הבית שלו, למשל, היא לא האחריות לעשות אותם, אלא להחליט אם כן או לא ולשאת בתוצאות).
הרבה קשיים ומצוקות צצים מן הקושי לעשות את ההפרדות הללו. פעמים רבות ההורה חודר אל תוך תחומו של הילד – משאיר אותו ילד, מונע ממנו להיות אחראי, ומנגד, במקומות אחרים, הילד נאלץ לשאת אחריות על דברים שהוא לא יודע עדיין להיות אחראי עליהם. מעט מדי או הרבה מדי, פוגע באותה המידה.
