יש לאדם כמיהה גדולה לשייכות, לאינטימיות, לתחושת בית ושותפות, למקום שבו הוא יכול להרגיש הוא, שבו מותר לו להרגיש ולא רק "להיות בסדר" ולעשות את הדברים שצריך לעשות. בקיצור מקום שיש לו בו מקום, שיש מקום למי שהוא, ולא רק למה שהוא. כמיהה זו לשייכות היא לא רק מותרות ילדותיים, אלא מבטאת הכרח קיומי – אנו ניזונים, בצד האוכל הפיסי, גם מאותו "חומר דק" – "שייכות", העוטף אותנו, מעניק לנו משמעות, והופך את פעילותנו בעולם לרלוונטית. שייכות היא בו זמנית הקרקע המזינה אותנו והקרקע שאנו יכולים לזרוע בה באופן פורה. המקום שנותן, ולא פחות חשוב, המקום שמאפשר לנו לתת.
שייכות דיאלוגית: אבל יש שני סוגים של שייכות. שייכות סימביוטית היא הרצון להתאחד תוך וויתור על האני, להתמוסס אל תוך האחד הגדול, באופן אמבי ושלם. זו בעצם השייכות הראשונה שלנו, המקום בו היינו אחד ברחם, ומשם נפרדנו לזהותנו העצמאית. הפרידה משייכות זו אינה בהכרח מעבר לעולם קר, מנוכר, וחסר שייכות, אדרבא זהו מעבר אל השייכות הדיאלוגית, שהיא השייכות המתאימה לאדם הבוגר. גם השייכות הדיאלוגית היא שייכות, אבל היא מגיעה אל תחושת הלכידות הקבוצתית, השותפות והבית, מתוך התנועה בדיאלוג בו כל אחד מזהה את עצמאותו ועוצמתו.
בלבול: אנשים רבים הכמהים לשייכות אבל מודעים רק לקיומה של השייכות הסימביוטית מינקותם, ינסו פעם אחר פעם לשחזר את החוויה הסימביוטית תוך שהם מתקשרים אל אנשים אחרים דרך הצבע האחד, הזהות הקולקטיבית, ההסכמה, וקבלת אישורים. בקבוצה כזו מופעל לחץ על כולם להיות דומים ולהצניע את הייחודיות. כל אחד חש שהעוצמה שלו מאיימת על האחר והוא ינסה להנמיך אותה. הוא מאמין שכדי להיות שייך עליו "להיות בסדר", "לא להפריע", ולהתאים את עצמו לנורמה. מצד שני ישנה תמיד תחרות סמויה. את הייחודיות (שלא נותנים לה מקום), מחליפה ה"מיוחדות" (שזה להיות אותו הדבר אבל יותר).
מרחב דיאלוגי: מרחב דיאלוגי הוא מרחב של שייכות שבו כל אדם מרגיש את החופש להיות הוא. השייכות מושגת לא מתוך הדומה, אלא מתוך הכבוד לשונה. זהו מרחב יצירתי, הפתוח אל הלא נודע, המכבד את האחר ואת האחרות בכלל, הלומד, ומסכים להרגיש. הוא שונה מן המרחב ההישרדותי, שהוא גם המרחב של "להסתדר", "להחזיק מעמד", "לעבור את היום בשלום" וכן הלאה. המוקד במרחב הדיאלוגי הוא הנוכחות. המוקד במרחב ההישרודתי הוא הקיום (להחזיק מעמד).
שמחה: במרחב הישרדותי השמחה היא סוג של מותרות, או זכות שנאבקים עליה. במרחב דיאלוגי, השמחה היא השפיעה הטבעית של הנוכחות, והסימן לבריאות. אדם לא נאבק כדי להיות שמח, הוא שמח כשהוא מבין שהוא לא צריך להיאבק. שעוצמה אחת לא באה על חשבון עוצמה אחרת. דוד בן יוסף: עוצמה, עצמיות, ועצמאות הם כולם תנועה אחת של לחיים (להרגיש חדוות יצירה ייחודית משמעותית).
תגובה והקשבה: במרחב הישרדותי כל גירוי מעורר בנו את הצורך להגיב. אנו נדרשים להתייצב, לנקוט עמדה, לעשות משהו – את הדבר הנכון. במרחב יצירתי כל דבר מבקש מאתנו להקשיב. ילד בוכה – במרחב הישרדותי: מה אני צריך לעשות. במרחב יצירתי: מה הוא אומר לי.
דיאלוג וויכוח: דיאלוג – פירוש המילה הוא "דרך המילים". דיאלוג שונה מוויכוח. הדבר החשוב בדיאלוג הוא לא ההסכמה שמגיעים אליה, אלא ההפריה שמאפשרת לכל אחד לגדול (לגדול דרך המילים). בוויכוח כל אחד מביא את דעתו ובדרך כלל גם יוצא אתה ללא שינוי. השמאלני נשאר שמאלני והימני נשאר ימני. בוויכוח כל אחד חש בדעתו של האחר איום שעמו הוא מנסה להתמודד תוך שהוא מנסה לכפות את דעתו שלו. בדיאלוג הדעה השונה של האחר לא רק שאינה מאיימת, היא משמחת. לא רק שהיא לא אומרת שאני צריך לשנות את דעתי, אלא היא עוזרת לי לגלות באופן יותר עמוק מי אני.
חינוך: אני מאמין שחינוך נעשה משמעותי כאשר הוא נעשה במרחב יצירתי-דיאלוגי. אבל אני מודע לכך שהפכנו את שדה החינוך למרחב הישרדותי. זה מלאכותי ומיותר לטעמי. תוצאה של פחד, וחוסר אהבה עצמית. אני מאמין שטוב שמחנך ירגיש חדוות יצירה ייחודית משמעותית, כי אז כך גם ירגישו הילדים שעמו. ממילא הוא גם יכול להיתרם משותפות בקבוצה דיאלוגית – מרחב לשאול שאלות, לברר, לאוורר, וזאת, לא כדי להגיע למסקנה משותפת, אלא כדי לעזור לכל אחת לחדד את עצמיותו, עצמאותו, ועוצמתו מתוך תחושת שותפות ושייכות לאחרים שעושים בדיוק את זה.
