1. לפעמים התקשורת שלנו עם הזולת מסתבכת ונקלעת לתקשורת קושרת. כשזה קורה נדמה שזה יותר חזק מאתנו. זה מחלחל אל פנים הווייתנו, טורד את לילותינו, וכל ניסיון לחזור אל מקום של אהבה וערנות אובד בהמולת המחשבות והרגשות.
2. לתקשורת קושרת מסוג זה יש חותם אנרגטי אופייני. אפשר להרגיש שאדם נמצא בתקשורת קושרת עם מישהו, רק מתוך המילה הראשונה שהוא אומר על אותו אדם.
3. ותקשורת היא לא רק המילים שאנחנו מחליפים והדינאמיקה של השיחה המתקיימת כאן ועכשיו. בו זמנית זו מערכת היחסים – חוט גורל ארצי וממשי, והחיבור – אותה זיקה או נוכחות, הממלאות את פנים התקשורת. תקשורת קושרת פועלת בכל אחד ממימדים אלו (המגבים זה את זה): מנכרת, מנתקת, ומחלישה.
4. הבראת התקשורת איננה רק עניין פסיכולוגי – עניין של יחסי אנוש. למעשה אמונה זו עצמה היא אחד המשמרים העיקרים של התקשורת הקושרת – בעזרתה אנו שמים חיץ בינינו לבין הפלא ושוכחים את ייעוד חיפושנו.
5. הבראת התקשורת אינה עניין פסיכולוגי – היא עניין של זיקה וזיכוך הזיקה – זיכוך ההתייצבות בעולם. זה תמיד הבראת המישור האופקי והאנכי בו זמנית. שיקום איכות החיבור והשייכות לא רק עם הזולת אלא גם עם כלל המציאות. זו הדרך שבה אנו מוצאים את מקומנו המדויק והעמוק בתוך הבריאה, ונעשים כך מרכיב פורה בהתעוררותה שלה עצמה.
6. התקשורת היא החומר שממנו בנויות מצוקותינו (התקשורת ולא ישויות מבניות/אישיותיות). ומה שקורה כאן ברמה של התקשורת הבין-אישית, מחלחל והופך להיות התקשורת של האדם עם עצמו ועם אלוהיו. וכך – דרך העבודה על התקשורת עם זולתנו אנחנו יכולים לשקם גם את שני האחרים.
7. וזה נכון שאדם יכול לעשות קודם כל שלום עם עצמו ועם אלוהיו, אבל בכל זאת אני שם את הדגש על התקשורת הבין אישית עם הזולת, גם בתור המקור למצוקותינו, וגם בתור הזירה הממשית להבראתנו. אנחנו ממשייכם לחיות בתוך האנשים המחוברים אלינו, גם כשאנו מתבודדים בתוך מערה. 

* * *

1. אבל איך משחררים את התקשורת? נדמה לי שהבנה של המנגנון של התקשורת הקושרת ושל המרכיבים המעורבים בהתקיימותה, יכולים לעזור כאן. במיוחד כשאנו מבינים שרמות שונות של תקשורת קושרת מאפיינות את מרבית חיינו, והן המגמה הדומיננטית של תרבותנו.
2. לתקשורת קושרת יש דינאמיקה משלה. היא לא בהכרח עמוקה, אלא פעמים רבות אלה פני השטח של התנהלותה – עניין של הרגל (אישי ותרבותי) – העושים אותה קושרת, ונותנים לה את כוחה. המאבק הוא הסיבה להמשך המאבק. במקום הזה, האמונה בזה שהיא עמוקה, ונתינת משמעות וערך לעוצמה שאנו חווים בה, נותנים לה כוח, ומהווים חלק ממנגנון השתמרותה.
3. הרגלי השיח שלנו משתיתים שפה מסוימת, שלצורך העניין אפשר לקרוא לה שפת הצדק. האמונות שלנו מגולמות בתוך הפרקטיקה של השפה הזו, משתמרות בה ומשמרות אותה, בתהליך המפרנס את עצמו. תקשורת משחררת תבקש מאתנו שנלמד לדבר בשפה חדשה – שפת ההבעה.
4. השפה משתיתה אקלים חברתי ואקלים תוך נפשי המגבים זה את זה. בתוך מרחב חברתי-הישרדותי האדם יטה לתקשורת קושרת, ונטייה זו בתורה תפרנס את המרחב החברתי שימשיך להיות הישרדותי. הדואט הזה הופך להיות למציאות טוטאלית שקשה להיחלץ ממנה.
5. השפה ההסתדרותית היא שפה של התנגדות. התנגדות למה שיש (והעיסוק במה ש"צריך", ו"ראוי"). תקשורת קושרת ניזונה מכל סוג של התנגדות, ובעיקר מן ההתנגדות לקיומה היא. ("אני לא צריך לחשוב עליו עכשיו, מי הוא בכלל שטורד כך את נפשי").
6. ואף על פי שמנגנון התקשורת הקושרת הוא שטוח, יש לו בחינת עומק הקשורה בתנועה זעירה שהיא וויתור על החירות – התמכרות. אפשר לקרוא לזה ההיבט הרגשי-מוסרי של התקשורת הקושרת. תנועת ההתמכרות שמה את האדם בחיק הסיפור, ומרגע זה, מה שמפעיל אותו הוא הדרמה של הסיפור. אבל קדמה לדרמה אותה תנועה לא דרמטית, שהיא אנרגטית במהותה. 
7. תקשורת קושרת נסמכת על בלבול באחריות וקושי להפריד. האדם לא מתייצב במקומו המדויק והעמוק בבריאה, הוא מנסה לשלוט בבלתי נשלט, לקחת אחריות עודפת על הזולת, לעצב את מה שהוא חושב ומרגיש. בכל אלה הוא נמנע מאחריותו שלו (למשל למה שהוא עצמו מרגיש).  
8. הדינאמיקה של השפה ההסתדרותית היא תגובתית-מכאנית. התגובתיות לכשעצמה, ללא קשר לשום דבר אחר, מכוננת תקשורת קושרת. זהו מקום שבו האדם לחוץ (תרתי משמע), ונוכחותו נעדרת. (on/off)
9. 16.     אמונת הבסיס של התקשורת הקושרת: אני קושר את האדם שמולי כדי לקחת ממנו את מה שאני חושד שהוא לא יהיה מוכן לתת מרצונו החופשי (מכיוון שבלב ליבי אני מאמין שאולי לא מגיע לי) ומתוך תחושה שהדבר הזה חיוני לי לחלוטין. מתוך כך אני מתנתק מזולתיותו הממשית – זהו ניתוק-קושר.
10. בפועל, זו הפרקטיקה של התקשורת הקושרת שמנתקת. מנתקת לא רק מן האדם שמולנו, אלא גם מן המקור המזין בחיוניות. ממילא האדם נעשה רעב ונגרר עוד יותר עמוק לתקשורת קושרת, וכך נוצרת המערבולת הזו על כל עוצמותיה המתישות. הדרמה היא אולי נטולת שורשים, אבל הניתוק וההישרדותיות המתקיימים ברמה האנרגטית, הם ממשיים לחלוטין ויכולים להרוג.

* * *

1. אז מה אפשר לעשות? מה יכול לעזור לאדם להבריא את התקשורת? האם בכלל זה בידיו?
2. זה תמיד גישוש, נכונות לשהות באי-נוחות, אומץ לב להיפרד, גבורה לצעוד בערפל, וחסד וחמלה כלפי המתרחש. במקום אחר אני מגדיר את מסע הגישוש הזה כמעבר מן המרחב ההישרדותי למרחב הדיאלוגי-אמוני. מסע שהוא גם מסע חזרה הביתה, ועובר דרך שער צר הניצב בין שני המרחבים. את השער הזה אדם עובר לבד וערום. אבל מסייעים לו בכך מלאכים טובים (שליחים, מלווים).
3. ישנן סגולות שיכולות לעזור לעבור בשער באופן מקומי, (ובהקשר אחר היה אפשר לקרוא להן "כלים"), אבל אי אפשר לנתק אותן, והן גם לא יכולות לפעול ללא ניסיון מצטבר, אורח חיים, סוג של היגיינה נפשית, הרגלי תזונה נכונה (גופנית ונפשית), ולימוד מתמיד. בתוך ההקשר הרחב הזה סגולות אלו יכולות להיות נקודות מוצא מעשיות, ומסגרות להתמקדות: א. השהייה (אי-תגובתיות), ב. הרגשה בלי זנבות ג. פרידה (לבדיות) ד. בקשה, ה. קבלה. זו עבודה שנעשית בו זמנית בתוך תקשורת ממשית, אבל גם כמהלך בתוך מערכות יחסים שונות, ותמיד בהלך רוח חוקר, לומד, מבקש לעשות טוב.
4. מהלך התקשורת המשחררת מזמין ללמוד לדבר בשפה לא הישרדותית, שהיא חומלת ועושה מקום. וזה הולך עד הרמה של התאים והפרשנות שהם נותנים למכה הניחתת עליהם. פרשנות שמצד אחד היא אוטומטית, אבל מצד שני מקבלת הגברה על ידי אקלים נפשי מסוים ההופך את ההפרעה הקלה להדהוד ההולך ומתגבר בהזנה עצמית. במקום הזה, הקשר עם האחרות (עם מה ששונה ממני) מאזן, ומרכך את הרזוננס המתגבר הזה.
5. עוזר להבין שזיכוך התקשורת לא מיועד רק שיהיה לי יותר נעים עם אשתי, עם עצמי ועם גופי, אלא שהוא מהלך מוסרי המציב אותי במקום פורה בבריאה – מרכיב התורם לבריאותה וממילא לבריאותי.
6. בעיקר תקשורת משחררת היא ההסכמה לעבור מניהול יחסים למפגש. 

1. תסריט: נדמה לי שמספרים את זה על ג'וחה: יום אחד בא אליו חבר ואמר לו שאשתו בוגדת בו, והראיה: הלילה בחצות הם עתידים להיפגש תחת העץ הגדול שבקצה הכפר. ג'וחה, כולו נסער מן הסיפור, מחליט שהוא הולך לארוב להם. לבו נשרף בקנאה וחשדנות, וכבר בעשר בלילה הוא מטפס על העץ עם הרובה שלו, ממתין רוחש לזוג המאוהב. "איך היא יכלה לעשות לי דבר כזה?" ככל שמתקרב המועד כך הסיפורים בראשו הופכים לפראים יותר וזעמו המצטבר מקשה עליו להמתין בשקט. כל דקה צורבת בבשרו, ובקושי הוא מתאפק שלא לירות סתם כך. בחמש דקות האחרונות מגיע המתח שלו לשיאו. נדמה לו שהוא שומע צעדים. אבל כשמגיעה שעת חצות איש לא בא. הוא מחכה שם על העץ עד שתיים בבוקר, לא מבין מה קורה, עד שפתאום הוא נזכר: הרי אין לו אישה!
2. דרמה: איזו חשדנות, איזו דרמה, איזו התמכרות! המקרה של ג'וחה קיצוני, אנו מבינים שאת כל החשדות הוא בודה מלבו – המציאות היא פשוט אחרת – אין לא אישה. אבל ייתכן שזה לא שונה באופן מהותי ממקרים רבים אחרים של חשדנות וחוסר אמון או בהכללה מקרים אחרים בהם אנו מטפחים את הדרמות ומתמכרים להן. הן יותר חשובות לנו מן המציאות. יש בהן איזו מתיקות שאנו מתרפקים עליה, ומתוך כך ממשיכים להזין אותן, לגלגל אותן בראשנו, לרכל עליהן עם עצמנו ועם אחרים, לטפח אותן שוב ושוב, כשהן כולאות את תשומת לבנו, מסתירות את המציאות, ולא מאפשרות לפגוש את הממש.
3. מערבולת: דרמה יוצרת את השחקנים, גוזרת אותם מן הכלום, אחד כנגד השני, מייצרת מערבולת שחוקיה נמצאים בתוך עצמה. פתאום דברים מסוימים נעשים חשובים ודחופים, העולם מתחלק, אנחנו לא מוכנים לשתוק, לעבור לסדר היום. כמו מערבולת בים, הדרמה סוחפת, מושכת, כובשת. את הכוח שלה היא מקבלת ממה שאנו נותנים לה. אנו נסחפים לתוכה, אמנם כן, נעשים קורבנות שלה, אבל באמת זה סוג של התמכרות מעבירת כוח. יש בזה הרבה חוסר אחריות. אנחנו בוחרים בחוסר האחריות הזה, מסרבים לגדול אל הבגרות, מעדיפים את הדרמה.  למה?
4. מכלום נוצר משהו: ישנו מחקר שעשו עם סטודנטים לפסיכולוגיה: באחד הימים צבעו את הכיסאות באולם ההרצאות, חלקם כחולים, חלקם ירוקים. המרצה התחיל להתייחס אל ה"כחולים" ואל ה"ירוקים", ואף על פי שהישיבה של הסטודנטים הייתה מקרית לחלוטין, הם למדו לזהות את עצמם עם חברי קבוצתם, ולהבדיל את עצמם מן הקבוצה האחרת. קבוצות מלאכותיות לגמרי יצרו דרמה, מכלום נוצרו פתאום מחנות, זהויות, תכונות מייחדות. אחר כך הם ידעו להגיד שהירוקים פחות נחמדים, פחות חכמים, והם מעדיפים את הכחולים.    
5. חוסר אונים וחירות: הדרמה רוחשת, קושרת אותנו, מפעילה אותנו, מניעה אותנו לנתיביה, מייצרת חוקים וכוחות שמכוונים את התנהגותנו. הכל נתפס כאמת, כמציאות, ואפילו האדם מרגיש בקצה תודעתו שהוא תפוס בדרמה, הוא חש שהיא חזקה ממנו ואין לו כוח לצאת ממנה. אבל באמת זה לא כך – האדם הוא חופשי. הדרמה לא יותר חזקה. זה הוא שבוחר להתמכר, מעדיף להתכרבל בתוך סיפור, מאשר להיות נוכח. מעדיף להתלונן, להתקרבן, מאשר להיות בוגר, אחראי, נוכח. למה?
6. מתיקות ההתמכרות: "שמעת מה עשה הבן של השכנים?" "כן, גם אח שלו היה כזה" "זה אצלם במשפחה", "חייבים לעשות עם זה משהו, אני לא מוכן שהבן שלי יפגע שוב ממנו". כן, ייתכן שצריך לעשות משהו בעניין הבן של השכנים, אבל מה שאני רוצה להצביע עליו הוא צד ההתמכרות, אותה מתיקות שלא רק דואגת לילד אלא גם נטפלת לסיפור, יונקת ממנו, מקבלת ממנו טעם, משמעות, עניין.
7. מעגל האחזקות: "את לא אוהבת אותי, את מעדיפה אותו." "לא נכון, אני מאוד אוהבת אותך" "אז למה את נתת לו יותר מאשר לי?" "זה היה במקרה, כי בדיוק באותו יום…" "את סתם אומרת כדי לשכנע אותי, וזה רק מוכיח את הנקודה שלי" וכן הלאה וכן הלאה. שני הצדדים תקועים בתוך המערבולת, נתפסו זה אל תוך זה, כמו שחגורת רכב "נתקעת", וככל שמושכים יותר כך היא יותר תקועה. מערכת היחסים נתפסה, נתקעה, התהדקה, וכעת הם חשים חסרי אונים, לכודים בריקוד שאינם רוצים בו.
8. התמכרות: ובכל זאת הם בחרו בריקוד. אמנם שניהם לא מרוצים, אוחזים זה בזה, קשורים זה על ידי זה, אבל עדיין מתמכרים. שניהם. במה שנוגע למערכות יחסים זה תמיד שניים. זה על רגע ההתמכרות שאני רוצה להצביע. על רגע אחד, ועל מהותו של רגע זה. רגע של הישענות, הסרת אחריות, אי-בגרות, תלונתיות, ביקורתיות. האם ניתן לזהות אותו? האם ניתן לזהות את אותה תנועת נפש קטנה, אותה הכרעה שנעשית פנימה, לכיוון ההתמכרות? רגע של ערפול חושים ושל בחירה בערפול. בחירה באי-מודעות, באי-חירות. כמו הילד שמפיל את עצמו לזרועות אביו – שהוא יתפוס. 
9. תלונתיות: "רק אני עושה את הכלים בבית הזה!". כל התמכרות היא הענקת כוח מוגבר לדבר מוגבל, כל התמכרות היא בחירה לוותר על חירות. התייצבות חסרת אונים מול מציאות. תמיד יש לחפש את המפתח של הבחירה – הבחירה לאבד חירות. בכל התמכרות.   למה אדם בוחר לוותר על חירותו? 
10. שאלה: וכיצד כל זה קשור להורות, לחינוך, לילדים?   \  

1. הלב הוא מקום – חלקת ארץ שאפשר להיות בה. אין זה רגש מסוים של אהבה שמרגישים לאדם מסוים, אלא אקלים פנימי שמתוכו מתקשרים אל העולם וגם אוהבים מישהו מסוים. זהו מקום של פתיחות ואמון בהוויה, השומר על תחושת החיים כמסע מופלא. מקום שמתוכו השמיים הכחולים, והארץ הירוקה, וליטופה של השמש מורגשים ממש וללא מחיצה כעונג של התקיימות, וריגוש של מפגש. זהו בית.
2. וכאשר שעריו של המקום הזה נסגרים, והאדם מסולק אל הגלות, הוא מגיע למקום אחר – מקום של בדידות. הבדידות נוצרת מתוך ה"צריך" (אהבה על תנאי). בניסיונו של האדם לחיות את הראוי, להיות מישהו מסוים, הוא מייצר את המחיצות, וסוגר את השערים, ומגיע למקום של בדידות. לכאורה ביקש לעשות לעצמו מקום מתוך תחושה של אין מקום, אבל הדרך שבה פעל להשיג לעצמו, להגן על עצמו, רק עשתה אותו בודד.
3. הבדידות שונה מן הלבד. הלבד הוא נקודת הייחוד של האדם, מקום הלב שלו, ממנו הוא שופע בצבעיו המיוחדים. וכשאדם מסרב להכיר בלבדותו הייחודית, הוא מוצא את עצמו בתוך הבדידות.
4. בתוך הבדידות הדברים יוצאים מפרופורציה, דברים של כלום נעשים למפלצות, ודברים גדולים חומקים ונעלמים. שם נולדים כל מני יצורי כלאיים, מחוללים דרמות, ומלחמות, ונוקשויות, הנתקעים במעגלים צרים, מסתכסכים עם עצמם, בולעים אנרגיה, ואין עוזר ואין מושיע.
5. ואף שתחושת הבדידות מרגישה כמחסור, כמשהו שלא נכנס מספיק (לא מספיק חום, לא מספיק חברים, לא נותנים לו אהבה, לא עושים לו מקום…), עיקרה הוא שדברים לא מצליחים לצאת. בידיו הוא מבודד את עצמו בהנחת מחיצות על פתחי הבעתו/אהבתו. בדידותו היא אובדן פתחי היציאה שלו, אובדן קולו, ובזה עיקרה: לא שדברים לא נכנסים אליו, אלא שהוא לא מצליח להביע. ואת הסתימויות האלה הוא מחולל עם ה"צריך".
6. ומלכתחילה האדם מרגיש שהוא "צריך" בשל האהבה על תנאי שמתוכה הוא מזהה את עצמו כרע. מכיוון שהוא רע הוא צריך להתנהג בצורה כזו ולא אחרת, הוא לא יכול להרשות לעצמו פשוט להיות הוא, הוא חייב לעשות כך, להנהיג עצמו בתבונה, להיות כזה. וכל "צריך"  כזה סותם, אפילו אם זה רק – "צריך לאהוב".
7. מכאן שעיקר אהבתו של האדם נובעת מתחושת חירותו. וחירותו, במובן עמוק, יונקת מלבדותו. והאומץ להיות טוב, אם כן, הוא האומץ להשפיע, לשפוע, להפריע, בלי פחד לקלקל. כי "אם אני טוב טובה גם השפעתי". שוב אינו חושד בעצמו וכוונותיו, הוא פשוט מסכים להיות מבוע של הבעה, צינור של דיבור, הזורם ממי שהוא אל תוך העולם,  ללא סייג, ללא התניה, ללא כאילו.
8. והילד שאירע לו אירוע קשה – ההסתרה עושה אותו רע לעצמו. מרחיקה אותו מן הלב, דורשת ממנו ללא הרף להיות "רגיל", להאמין ש"הכול בסדר". והצריך הזה מייצר בדידות והבדידות יוצרת מפלצות. והמפלצות מתרבות ומתחזקות. כך שנכון לומר שעיקר הטראומה הוא לא במה שאירע, אלא בהסתרה שבאה בעקבות זה. ההסתרה היא הקליפה הנוקשה הנוצקת סביב האירוע שקרה, ונותרת קשוחה הרבה אחרי שהאירוע נמוג ונעלם (כי האירוע, כמו כל דבר חי, הוא חומר אורגאני מתכלה מעצמו, והקליפה היא חומר מת).
9. ההסתרה היא הטראומה היסודית של הנפש. (הבדידות היא הטראומה היסודית של הנפש). הטראומה היסודית של התרבות. ההסתרה, לא מה שאירע, והיא קיימת גם כשלא אירע דבר לכאורה (כשעל פניו אין אפילו מה להסתיר). כי תמיד יש מה להסתיר. ומטעם זה האדם בודד – לא כי הוא לבד, אלא כי הוא צריך להסתיר – למנוע מדברים לצאת. ובצורה זו או אחרת הדבר אותו הוא צריך להסתיר זה תמיד שהוא רע. 
10. ההסתרה, אגב, לא חייבת להיות ביטוי של דיכוי והכחשה – עניינים דרמטיים ש"אסור לדבר עליהם", היא יכולה להיות גם במערך מאוד פשוט של אי-דיבור. אף אחד לא מעניש, לא לוחץ בעניין, יש רק מקובלה פשוטה: לא מדברים על זה, מידה של נורמאליות שמטה את הדיבור לכיוון אחר.
11. בכוחו של היושר לרפא. היושר הוא הנכונות והאפשרות להביע. מידה מוסרית המתעקשת מתוך לב הייחודיות, לא לשים מחיצות, ולא להסתיר. עם היושר באה האמונה שיש לאדם מקום ויש מקום לכל מה שיש בו. יש מקום – משמע אפשר לבטא אותו – כי כך הוא האדם לא רק נח במקום, אלא תנועת שיח והבעה, ובלי זה הוא כלום. ואף על פי ש"משיח" בא מלשון "משיחה בשמן", אפשר לראות כאן את מי שבא להשיח, ושזה מה שהוא עושה בתור משיח – מזרים את השיח, ובמקום שיש דיבור שם יש גאולה.
12. ויש עוד עניין בדיבור – לא רק שהוא הבעה והזרמה במובן של שחרור לחצים, אלא שכשהוא דיבור של יושר הוא גם קורא לדברים בשמם הנכון, והקריאה לדברים בשם הנכון לא מותירה אותם במקום שבו נותרו תקועים עד עכשיו. הקריאה בשם פותחת שער של זרימה, מאפשר למפלצות, לזרויות, לניכורים, לקבל מחדש את גודלם הביתי. וכך גם המשיח בתור מזרים-שיח, באמת שלו, פותח שערים. וכל אחד ביחס לחברו יכול להיות משיח – מזרים-שיח, ובהקשבתו לתמוך בפתיחת השערים ולאפשר לרעהו להגיע בחזרה אל לבו.

1. משל פיסיקלי: על פי פיסיקת הקוונטים, שני חלקיקים שמתנתקים זה מזה ומתרחקים במהירות כל אחד לכיוונו עדיין שומרים על קשר מוזר ביניהם – שינוי שקורה בחלקיק אחד משפיע מיידית על החלקיק האחר שלכאורה כבר לא קשור אליו בכלל ונמצא הרחק משם. בלי קשר לפרשנויות השונות לתופעה זו אני רוצה להשתמש בה כמשל למה שקורה ביחסי אנוש: יש דיאלוג שקודם לכל דיאלוג, זיקה שקודמת לכל תקשורת חיצונית. אם היה מפגש משמעותי בין שני אנשים, אפילו הם פנו כל אחד לדרכו, עדיין כעין חוט דק קושר ביניהם ומשהו שקורה לאחד ישפיע על השני. אנחנו קצת מודעים לכך כשהקשר ממש קרוב ומשמעותי – מסוגלים לחוש למשל שקרה דבר מה לא טוב לאחר. אבל אני מאמין שזה קורה בכל התנגשות משמעותית, וככל שהיא יותר משמעותית ויותר זמן כך חוט הזיקה חזק יותר.
2. ים הזיקות: בדרך כלל אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו חלק מרשת של כל האנשים שפגשנו מפגש של אמת, ושהם ממשיכים להשפיע עלינו אפילו ששוב איננו פוגשים אותם. בטח ובטח שאנחנו ממשיכים להיות בזיקה אל הורינו וילדינו ושאר קרובים בדם. ויש רשתות יותר צפופות ויש פחות, ויש קשרים שהשפעתם בטלה בשישים ויש כאלה שמאוד דומיננטיים בחיינו, (ולא תמיד זה פונקציה פשוטה של כמות הזמן, או חשיבותו של האחר) אבל בסך הכול הרבה ממה שאנחנו ומה שאנחנו מרגישים קשור למה שקורה בזמן זה לכל האנשים שאנו מחוברים אליהם בחוט.
3. חוק השש: והאנשים שאנו מחוברים אליהם בחוט בעצמם מחוברים לאנשים אחרים וכן הלאה. חוק השש אומר שכל אדם נמצא במרחק של שישה אנשים בקירוב מכל אדם אחר בעולם. כך שבמובן מאוד רחב אנחנו חלק ממרקם חי, ים של זיקות, רובן בלתי מובחנות, ובכל זאת משפיעות מאוד. ועוד יש הרבה מה לומר על סוג ההשפעה ממרחק (וכיצד קורה למשל שהמצאות מומצאות בו זמנית במקומות שונים בעולם, והשפעות מעבר לזמן), אבל זה יהיה אולי בהזדמנות אחרת.
4. חוק המאה: יש גם מישהו שחקר קופים ומצא שכאשר "מאה" קופים באי מסוים החלו לרחוץ תפוחי אדמה בים (למדו זה מזה שכך יותר מלוח וטעים), ההשפעה כביכול קפצה לאי סמוך למרות שלא היה כל קשר עכשווי ביניהם. 
5. זיקה מורגשת: אבל כל זה יכול להישמע תיאורטי מדי ולא מספיק על הקרקע, ומה שיותר קל לנו להבחין זה במה שקורה במפגש נוכח כאן ועכשיו. אפשר לחוש ששינוי שקורה אצל האחד, גם אם הוא לא מדווח על כך במילים או בהתנהגות, בכל זאת מעורר תגובה מתאימה אצל האחר. כמו שני מיתרי מי בשתי גיטרות שונות, המהדהדים זה עם זה, כך ההתנגדות של האחד היא תמיד גם ההתנגדות של האחר, והשחרור של האחד הוא השחרור של האחר.
6. עבודת הזהות: אבל אם כל כך הרבה דברים משפיעים עלינו כיצד נדע להיות אנחנו? אין פה שום תשובה מכאנית – זו עבודת הזהות של כל אחד הנמשכת כל חייו. תהליך של התייחדות שהוא בעצם המהות של תהליך ההתבגרות: מעבר ממקום בלתי מובחן לערנות עצמית עמוקה יותר, לעצמאות מחשבתית ורגשית. לימוד של אדם מה שייך לו ומה לא שייך, לו וכיצד לפגוש את מה שלא שייך.  
7. חירות: היכולת שלנו להישאר בחירות, להיות אנחנו עצמנו, קשורה באופן בו אנו פוגשים את ההשפעות הללו, ולערנות שלנו אליהן. העובדה היא שאנחנו מושפעים. השאלה היא האם יש בכוחנו להפוך את ההשפעה מציווי לברכה.
8. ציווי וברכה: ציווי וברכה אלה שני דברים שונים. הראשון מוחק, השני מעצים. יש השפעה שהיא ביטול וחיסול, ויש השפעה שהיא הפריה. ומה עושה את ההבדל?
9. להפוך גורל לייעוד: החכמה היא לא לעשות את מה שאני רוצה אלא לרצות את מה שאני עושה. חלק מתהליך הבגרות הוא היכולת לא להיות קורבן של הנסיבות. אין זה אומר שהנסיבות לא משפיעות, הן כן, אבל לאדם יש את הכוח להפוך גורל לייעוד. שזה כמו להגיד להפוך ציווי לברכה. ומה שמאפשר את זה הוא תמיד מידת החירות שהאדם נזכר בה ויכול להביא אותה אל תוך הנסיבות. 
10. הפריה הדדית: ואחת הדרכים הישירות ביותר להפוך השפעה שהיא ציווי להשפעה שהיא ברכה היא  על ידי נכונות לפגוש. ההדדיות, משמע, היכולת להיות במקום שהוא לא רק פסיבי מקבל, אלא גם הולך ומשפיע משלו, התנועה הזו,  כבר מבטיחה שההשפעה של האחר תהיה מברכת ולא מצווה. כוחו של האדם להפרות ולברך, כוח שבא עם הבגרות, הוא גם כוח החירות שלו.
11. הורים וילדים: וכמובן לכל מה שנאמר עד כאן יש השלכות חשובות לזיקה שבין ההורה לילדו. הילד והאם מתנתקים כל אחד לכיוונו ממרכז אחד, וחוט הזיקה שקושר ביניהם הוא מן המשמעותיים ביותר. חלק מתפקיד ההורה הוא לתמוך בתהליך ההתייחדות של ילדו – תהליך של פרידה, המאפשר להשפעת ההורה להפוך מציווי לברכה. ואחד הדברים שיעזור לילד בתהליך הזה שהוא לומד בעצמו להיות משפיע.

1. לתינוק, לילד, יש דרכים רבות להשיג את מה שהוא זקוק לו מסביבתו. זה נכון שמבחינות רבות הוא חסר אונים, אבל התינוק הוא לא רק מה שאנו רואים על פני השטח, הוא כבר אדם נוכח, יש לו מקור שרוצה בו. הוא מביא עמו ברכה מיוחדת ויכולת לזמן את הדברים להם נזקק.
2. אבל הרבה פעמים מאגרי העוצמה שלו מתדלדלים כאשר הוא מתפתה לראות את עצמו חסר אונים, נזקק, תלוי באופן בלעדי. זה קורה בשל מורכבות בקשרים המשמעותיים שלו. מה שפוגע בו יותר משהוא היעדר קשר, הנו איכות הקשר שהוא חלק ממנו. לא דווקא מה שאין, אלא מה שיש.
3. מול האין, הילד יכול לזמן לעצמו יש חדש. אם אין שם הורה, הוא ימצא מישהו אחר, אם אין אדם, הוא ימצא את הטבע. יש מקורות רבים ולא מוכרים לנו שיכולים להזין אותו. אבל כאשר ישנו הורה, המשמש לכאורה כתשובה לצורך, בעוד שבאמת הוא לא עונה, כי אז, הקשר הזה סותם, משקר.
4. מול אבא מכה יכול הילד להתגונן. באופן אינטואיטיבי הוא יודע מה בריא לו ומה לא. והוא דוחה את מה שלא. אבל כשאבא מכה הוא גם אבא נחמד, כשהוא מעביר לו מסרים בדבר החובה לכבד, ומפתה את הילד להאמין באשמתו, ומבטיח לו שאם יהיה נחמד… כי אז הילד אינו מוכן לוותר על הקשר, אינו דוחה את מה שאינו בריא לו, ונעשה כולו משועבד לאיכויות הבעייתיות של הקשר.
5. היפוכה של האהבה איננה השנאה, אלא האהבה על תנאי. אלה לא מושגים מופשטים. יש לראות את האהבה והאהבה על תנאי כאיכויות של קשר, כעין מדיום אנרגטי, חומר גלם המזין את הילד. אהבה איכות אחת, אהבה על תנאי איכות אחרת. אחת מברכת, השנייה מוחקת. שניהם ממדים של זיקה.
6. אהבה על תנאי מלמדת את הילד שמותר לו להיות רק בצורה מסוימת, מבחינת הנפש הרי זה שווה ערך לתחושה שאין לו מקום בעולם. כי אם הוא לא יכול להרגיש את כל מה שהוא מרגיש, אז יש מקום ל"דמות", לתחליף, אבל לא לו, לא לו הממשי. הוא לומד להסתיר את מה שהנו – למחוק את עצמו, לבנות מבנים שחיים במקומו. שמגנים עליו מפני הפיקוח. אני קורא למבנים האלה: מבני-הסתדרות.      
7. אף שנהוג להתייחס להרגשות ורגשות באופן דומה אלה שני דברים שונים: הרגשה היא היכולת להיות נוכח כאן ועכשיו ולהרגיש את מה שיש. זה חלק מתקשורת וחיבור אל העולם. "רגש" לעומת זאת לוכד אותנו בתוכו וחוסם מאתנו את הראייה. הוא משעבד, כופה לתנועה במעגלים צרים, מהווה "תוכן" בפני עצמו, הופך לדיבוק. את ה"רגש" חווים כמשהו שהוא חזק מן האדם, בא כביכול מבחוץ.
8. ובאמת רגש הוא הרגשה שגורשה ממחוזות הנפש וחזרה בדלת האחורית בתור רגש. מכאן גם האיכות ה"כפויה" של הרגש. אדם מרגיש דבר מה (הרגשה) ומיד טורק את הדלת, כי אסור. ההרגשה הגולה עושה סיבוב ומתדפקת על דלתות הנפש. כיוון שנותקה מן הנפש היא מופיע כזר. 
9. מרבית מטראומת הילדות אינה קשורה לקושי אלא להסתרה. הילד לומד לא להאמין לעצמו (לא להרגיש) שזה כמו להגיד שהוא לומד להסתיר, לומד לשקר. וזו הסתרה זו שמנתקת את הילד מכוח הריפוי ומשאירה את הטראומה כצלקת, כרגש הרודף את האדם. כך לא ימצא לו מקום בעולם.
10. אהבה על תנאי דוחפת את האדם לייצר מבני-הסתדרות – מבנים הישרדותיים שהם תחליף לנוכחות, תחליף להרגשות שאסור להרגיש. כל מני סוגים של מוסדות שלכאורה נועדו לעשות מקום לאדם אבל באמת עושים את ההפך, גוזלים את מקומו של האדם, כי הנפש לא יכולה לסבול שום תנאי, שום כפייה. או שהיא מרגישה את כל מה שיש להרגיש, או שאין לה מקום בעולם.
11. ומן המקום הסימביוטי, שאינו מוכן לדיאלוג נוצר עולם שהציווי העקרוני ביותר שלו הוא האיסור לאהוב. במקום כזה אין מקום לאדם. 

1. על מנת להבין קצת יותר כיצד עובד הדיבור המסדיר כדאי להבחין בין השכבה של המובן (הליטרלי), לבין שכבת המסר. כאשר אדם נכנס לביתו ושולח לאוויר את האמירה "למה אף אחד לא עשה כלים?" הוא לא בהכרח מתכוון לברר מה הסיבות והטעמים של כל אחד. קרוב לוודאי שהוא התכוון לנזוף או להביע מורת רוח. בעוד שהמובן הליטרלי של אמירתו היא שאלת מידע, המסר של דיבורו אחר.
2. היכולת לזהות את המסר ולא להתבלבל וללכת שולל על ידי התוכן הליטרלי, יכול לעזור להגיע לידי דיבור ישר וישיר. יכולת זו לחלץ את המסר שמעבר למובן, מאפשרת להתייחס למסר, להשיב לו ולהוביל באופן זה את השיחה למקום פורה.
3. הרבה פעמים הדיבור לא פורה ולא מצליח להיחלץ מן המקומות התקועים שלו כיוון שזהו דיבור עקיף, שהתבלבל, ועוסק בדברים שהם לא באמת העניין. למשל, אפשר שילד יתווכח עם ההורה שלו על הכריכים שהוא מכין לו לבית הספר, ובעצם הוא רוצה להגיד משהו אחר, אולי "אני זקוק יותר לתשומת לב", ואם ההורה יישאר ברמת הכריכים וינסה להראות לילדו שהוא דווקא משקיע בכריכים, הוא יחמיץ את לב העניין.
4. הקושי לדיבור ישיר מייצר את הדמויות שכביכול מייצגות את האנשים השונים אבל שבעצם הן לעצמן, נאבקות את מלחמת האינטרסים שלהן, בעוד האדם נחבא בכלל במקום אחר ולא מצליח להגיד את מה שהוא באמת רוצה להגיד. דרמות שלמות שמתרחשות סביב מוקדי מחלוקת שהן בעצם בכלל לא העניין, ולכן גם לא מצליחות להגיע לכלל פתרון. ובדרמות האלה כל אחד לוקח תפקיד ומתנהל על פי חוקים שבכלל לא מבטאים אותו ואת רצונו. בצורה זו או אחרת זו תמיד אי-הבנה אומללה. האנשים נעשים שחקני משנה בסיפורים לא להם.    
5. אחד מתפקידיו של המגשר בתהליך הגישור הוא להקשיב למסרים של המדברים, ולבדוק את האפשרות לתרגם אותו ולשקף אותו למגושרים. ומכיוון שגישור בעולם החינוך הוא תמיד גם אקט חינוכי, הרי שמעשה זה הוא גם דרך ללמד את הילדים לעבור משפה מסדירה לשפה מביעה, ממאבק של אינטרסים ליכולת להביע את הרגשותיהם ולתקשר אותם.  
6. משפטים שלפעמים קשה לומר אותם באופן ישיר: "נפגעתי מזה שאתה לא מתייחס אלי", "קשה לי", "אני מרגיש חלש", "הייתי רוצה שתאהב אותי", "אני מרגיש חסר ערך", "אני מתבייש במחשבות האלה והאלה…","אני מפחד שתחשוב עלי שאני רע", "אני לא רוצה שתחשוב עלי כך וכך (שאני קמצן, טיפש, חסר דעה משל עצמי)", וכן הלאה.
7. ואף על פי שאלה משפטים שקשה להגיד אותם, כאשר בכל זאת מצליחים להגיד אותם כביטוי ישר למה שהלב רוצה להגיד, ישנו שחרור גדול המברך הן את המדבר והן אתה שומע.    
8. מסרים שהרבה פעמים אנחנו מעבירים במשפטים שלכאורה אומרים בכלל משהו אחר: "אתה לא בסדר", "אתה לא אוהב אותי", "אין לי מקום כאן", "אתה מפריע לי". 

1. הרגלי ההקשבה שלנו לא תמיד טובים. בחלקו כי בנסיבות רבות זה לא נראה מספיק חשוב להקשיב, או בכלל לעניין או מקובל. אבל לפעמים גם כשיש לנו את כל הכוונות הטובות להקשיב, ההקשבה חומקת מאתנו, הופכת למשהו אחר. רק בדיעבד אנחנו שמים לב שלא הקשבנו. והמודעות למידת אי-ההקשבה מתעמקת ככל שאנו מתנסים בהקשבה עמוקה ומבינים שמה שקראנו לו עד עכשיו "הקשבה" היה רק פני השטח.
2. ואולי הדבר החשוב ביותר להבין לגבי הקשבה נוכחת, שהיא איכות פעילה. זו לא רק דרך לא להפריע למי שמדבר – ללכת הצידה כדי לפנות לו חלל, אלא דווקא להיות שם באופן שמשפיע:  מברך זרימה, תומך הבעה, מאתגר יצירה. זה סוג של קסם אמיתי, כי על פני הדברים, ולפי כל חוקי הפיסיקה המוכרים, לא עובר שם שום חומר שאפשר לקרוא לו "הקשבה", ובכל זאת, אם יש משהו שאפשר להצביע עליו בודאות זו העובדה שהקשבה אמיתית עושה הבדל – היא מזרימה אנרגיה.   
3. אבל, כאמור, דברים רבים מסיטים את תשומת לבנו הלאה מהקשבה נוכחת. בשבילנו המקשיבים הדברים הללו מסיטים, ובשביל מי שמקשיבים לו הם חוסמים. שהרי אם ההקשבה היא צינור שנפתח, אי-ההקשבה שלנו חוזרת וחוסמת אותו. ונתיבי הסטייה הם רבים: הצורך להגיב, להציג דמות מסוימת (כולל דמותנו כ"יודעים להקשיב"), להגן על אינטרסים, לעוץ עצות, לטפל, ועוד ועוד. כל אלה הם נתיבים של התחמקות. וזה יכול להיות מעניין למפות את כל שבילי הסטייה הללו, אבל אולי חשוב יותר להבין את עצם הדינמיקה – את התנועה הפנימית שלוקחת אותנו הלאה משם.
4. 4.    יעזור כאן ללכת יותר לאט. התגובתיות שלנו, וזו שחוסמת הקשבה בפרט, היא זריזה מאוד. עניין של חלקיק רגע וכבר אנחנו עושים משהו אחר – לא מקשיבים. להאט את הקצב יכול לעזור לנו להבחין במה שקורה, לסייע לעקוב אחר הדקויות, ולהתגבר על המנגנון הכפייתי. לא לדכא – להשהות.
5. במיוחד חשוב לראות שהקשבה היא איכות – לא צורה. אי אפשר להגדיר תבנית קשיחה ולהגיד – הנה, כך מקשיבים, כך נראית הקשבה, אנשים שמקשיבים עושים כך וכך, כך זה אמור להיות. הקשבה היא יצירה אישית, חדשה, ופניה רבות. לפעמים היא נראית כמו דיבור משותף, לפעמים כמו שתיקה, לפעמים מתלווה אליה חיוך ולפעמים דווקא לא, לפעמים יש בה שאלות מנחות או שיקוף ואפילו עצות, ולפעמים צעקות – לכל אחד דרכו להקשיב ודרך זו משתנה בהתאם לנסיבות. זו איכות גמישה, משוחררת, צומחת מחופש התנועה של המקשיב, חיותו ולבו.
6. ומתוך שלומדים להקשיב באופן נוכח למישהו מדבר, לומדים גם להיות נוכחים באופן מקשיב, שזה אומר שההקשבה שלנו נפתחת לא רק לרגעים מסוימים ולאנשים מסוימים, אלא היא פוטנציאל קיים תמיד, ומקיפה מלבד את המדברים גם היבטים רבים אחרים של החיים.       
7. הקשבה היא מקור של רענון, הזדמנות למשהו חדש לחלוטין להופיע, משהו שנמצא מעבר לתגובות, להרגלים, לדפוסים, להסתיידות, ואשר מרכך, מפרה, מעיר ומחיה. אותה אנרגיה שעוברת מברכת הן את המדבר והן את המקשיב.
8. ואף על פי שכביכול אחד דיבר ושני הקשיב, הקשבה תמיד היא ביטוי של הפריה הדדית. ההדדיות כאן היא מפתח. ואם אין רעננות ואין הפריה, סימן שגם לא הייתה הקשבה.
9. עכשיו, נניח שיש כאן מישהו מולנו שמתחיל לדבר דברים משעממים מאוד. אנחנו מגייסים את כל כוחנו, מתאמצים להקשיב, ויוצאים מן הניסיון הזה מותשים, יותר מזה – נאנסים. נראה שבן שיחנו במקום לברך אותנו מצץ מאתנו את כל האנרגיה. מה יכול לעזור כאן? אני חושב: להקשיב עמוק יותר. להקשיב לרבדים שהם לא רק המנגנון המשעבד אותו, אלא כל הדרך (החזרה בתשובה) עד השורש הקודם לרודנות. ובמובן הזה, לא "לעשות לו טובה", אלא לדרוש פוריות, ולהתעקש על עניין הדדי.

10. שזה אומר לא לוותר עליו, לא להכניסו לקופסא, אלא להסכים לטעום את האחרות שלו. להסכים להיות נוכח ולהרגיש. להקשיב למה שקורה בגוף, למחשבות שעולות, לתגובות ההסתדרות וההתארגנות, וללכת מעבר להן – להסכים להיות אדם. להקשיב למה שהוא אומר בהרגשתו, בגוון דיבורו. כולל האפשרות לתת לו סטירה. שזה גם אומר להישאר בן-חירות ולא להתפתות לרודן שלו.

11. וכך לגאול גם אותו. שהרי אדם שמקשיבים לו כך, ימצא את הביטחון והאמון לחזור אל שורש יצירתו. בעצמו יעזוב את מבני ההסתדרות שבסתר ליבו חשב שרק הם ראויים להקשבה, הוא יתחיל לדבר את לבו – וזה, תמיד מרענן.  אכן, להקשבה נוכחת יש כוח משחרר, מוציא לחופשי, מניע קדימה.

12. והאמונה באלוהים היא דרך.   

1. גם אם התרחקנו מהם בתהליך התבגרותנו, הנה אנחנו שבים ומתערבבים בהם כשאנו בעצמנו נעשים הורים. גם בשל האופי המשפחתי שמתחילים לשאת חיינו (הרי ילדנו הם נכדיהם), אבל גם משום שאת הורינו פגשנו רק כבר-הורים, והדוגמא שנחקקה בנו בילדותנו שבה ומתעוררת לתחייה. להיות הורה – כך ברבדים היותר עמוקים של נפשנו – זה להיות מי שההורים שלנו היו בשבילנו, גם כשבאופן מודע אנחנו עשויים לרצות אחרת. באופן טבעי אנחנו פוסעים אל תוך התבניות שהם הציבו לנו. תנועת יד, מחווה גופנית, תגובתיות מסוימת, ניסוחי משפטים, עריכת שולחן לארוחה, הרגלי שינה, בכל אלה, הורינו מדברים דרכינו. דוגמאות. 
2. לפעמים תבניות אלה משרתות אותנו, אבל הרבה פעמים לא. אנחנו עשויים למצוא את עצמנו משחזרים במשך שנים דבר שהוא בעצם מת עבורנו, בלא היכולת לפתוח אותו, להיכנס פנימה, לבדוק את המשמעות, ולהחיות נתיב שמבטא באופן נאמן יותר את דרכנו שלנו בחיים. ברוב המקרים אפילו לא נדע שזה המצב. לא נזהה שם את הורינו אלא רק מרקם-נפש נוקשה, שמגיח ומפעיל אותנו. דוגמאות.      
3. בעיקר אנחנו יכולים להיווכח בדבר בנקודות צומת מסוימות שחוזרות ומופיעות בחיי הורותנו: בתגובתנו לילדינו. כי אם אנחנו מגלמים את תפקיד הורינו, הנה ילדינו מגלמים את מי שאנחנו היינו, ובדרמה הזו שכולם לוקחים על עצמם להעלות מחדש, הם הולכים לקחת את התפקיד המרדני שאותו אנחנו לא מיצינו בילדותנו. הם יעצבנו אותנו דווקא משום שהם מרשים לעצמם להיות את כל הקולות שאנחנו דיכאנו בעצמנו. תקשיבו לשיחות הצל שלכם המתנהלות מסביב למוקדי דרמה אלה: "בגילו אני כבר נתתי כבוד לאבי! לא הייתי מעז להתנהג כך!".
4. וזה כלל נכון בכל מקרה, ולא דווקא ביחס לילדינו: מה שמרגיז או מפעיל אתנו – מה שלוחץ לנו על הכפתורים ומוציא מאתנו דפוסי תגובה קשיחים – אלה המקומות הנעולים, נטולי הגמישות, שבהם אנו מככבים בסיפורים של אחרים. או בניסוח אחר: דווקא המקומות שהם לא אנחנו (מקומות שירשנו מאחרים והם, במובן עמוק, זרים לנו) דווקא שם אנחנו הכי דוגמטיים, הכי עקשניים.
5. וכך גם ביחס לילדינו: המקומות נטולי הגמישות שמהם אנחנו מגיבים בעוצמה רגשית, הם המקומות שירשנו מהורינו, (ומן הסתם הם ירשו מהוריהם שלהם). אנחנו מגיבים מתוך אי-חירותנו. מתוך כאב אי-חירותנו, המבקש למצות את הדין עם הילד מולנו.   
6. ומתוך כך שוב איננו פוגשים את ילדנו. מה שאנחנו פועלים מן הזרות, משליך מיד על הילד שנעשה בעצמו זר לנו: הוא מאבד את המימד האישי, ונעשה "ילד מן הסוג הזה", ואגב כך מגלם את תמצית פחדינו: "ילד אנוכי שלא מתחשב באחרים", "ילד עם פרצי אלימות", "ילד מן הסוג הכסיל והמגושם" וכן הלאה. אשר יגורתי בא לי. יש סיכוי סביר, שזה מגלם את אשר יגורו גם הוריכם.
7. ויש עניין עמוק ביכולת לעקוב אחר "דעות קדומות" אלה שמתעוררות ביחס לילדינו, וללמוד לזהות את מקורם. יש עניין בזיהוי תחושת אי-החירות שמתוכה אנחנו מגיבים. אותו "כך צריך להיות", שיותר משהוא דעה מודעת הוא תחושת התקשחות "עקרונית". הזיהוי הוא שלב ראשון בתהליך ההתרה. ולפעמים הוא גם כל מה שנדרש: עצם הפניית תשומת הלב, עד השורשים של אי-חירותנו, (וההיזכרות בעצמנו בלב תבנית סגורה-זרה), הוא טרנספורמטיבי בפני עצמו. 
8. כך שההורות היא הזדמנות. שהרי אותה דרמה שאנחנו שבים ומשחזרים במשפחתנו החדשה, יכולה להיות המקום שבו אנו מתקנים את יחסנו עם הורינו ועם עצמנו. תהליך של הכלה והקפה, קשוב ומניע. תהליך שמאפשר לנו גם לעשות שלום עם הורינו ולגלות את ברכתם בחיינו.   

1. השיעור הזה, במובן מסוים, הוא הצד השני של השיעור הקודם – שם דיברתי על האפשרות להרגיש בלי זנבות-כי, וכאן אני רוצה לדבר על האפשרות לדבר בלי תוספות של עומס.
2. לצורך העניין נחזור ליוסי. הוא מחכה לזוגתו שמאחרת וכאשר היא מגיעה סוף סוף הוא אומר לה: "למה את תמיד מאחרת?". הוא כועס עליה, זה ברור, אבל מעבר לביטוי כעסו הוא עושה עוד דבר: הוא תופר עליה סיפור מקבילי, ומכניס אותה לתוכו – זה העונש שלה – הוא עושה אותה למָשֶהו, מעניש אותה בסיווג-ניכור. הלשון המקבילית באה לידי ביטוי בין היתר בשימוש במילה "תמיד". וכמובן אפשר לצרף למשפחה גם מילים כמו "כולם", "אף פעם", "הכול" וכן הלאה, בהם הוא משתמש בהקשרים אחרים.
3. במילים אחרות, האדם לא אומר רק את מה שהוא אומר, אלא גם מוסיף אגב כך עוד מטען. המטען הזה, בלי שהוא מודע לכך, נתרם כולו כדי לפרנוס עולם הסיפורים המקביליים. אלה אותם סיפורים שאחר כך מסתובבים בעולם ונטפלים לאנשים אחרים. הוא נתן ידו לעניין שתוצאותיו מרחיקות לכת. לו היינו לומדים כולנו לדבר בלי העומס, לא היו סיפורים מקביליים מתקיימים.
4. פעמים רבות זה נעשה באופן מאוד עדין ולא מורגש. לכן אין לתת בעומס סימנים חיצוניים, אלא כמילה זו עצמה לחפש את החותם האנרגטי שלו – היותו תוספת הרוכבת על הדיבור הישר – עומס. לעומתו ניצב הדיבור הישר, הנקי, המפריד, שאינו לוקח חלק בטוויית סיפורים, אלא נותר נאמן לעצמו, אומר את מה שהוא רוצה להגיד.
5. לדיבור העמוס יש סב-טקסט הסתדרותי – הוא מושך בחוטים, מיצר קשרים, עושה "סדר". למשל: ביום אחר הוא אומר לזוגתו בלי כל כעס: "אולי כדאי שתצאי יותר מוקדם מן הבית". ולכאורה הוא נתן לה עצה ידידותית שנועדה להקל עליה להגיע בזמן למפגש חשוב. אבל בעצם, הוא חזר והאכיל את הסיפור, בעודו מחליש אותה, הנוכחת, הממשית. אכן הוא לקח אחריות עודפת. ועודף האחריות הזה (שהוא סוג של חוסר אחריות) מסתובב עכשיו חופשי בעולם ונעשה כלי בידי הסיפורים המקביליים. אגב, היא תוכל להרגיש את העומס גם בלי להבין אותו – אולי תרגיש "התנגדות לא מוצדקת" ליוסי – ובכן, מוטב שתלמד להאמין לעצמה, לא לחינם היא מרגישה את מה שהיא מרגישה.      
6. ולכאורה בפעולה זו של העמסה פורק האדם את טעינותו שלו: משחרר את כעסו, תחושת אשמתו, חרדתו, או כל דבר דומה לזה. אבל לי נדמה שזה יותר עניין של הרגל. משהו שעושים אותו גם אם הקלתו היא זמנית וכמעט בלתי מורגשת.  
7. האפשרות לדבר דיבור ישר ללא עומס, נפתחת לא רק ביחס למקרה פרטי זה או אחר, אלא היא מהווה סוג של היגיינה נפשית, כמעט הייתי אומר קוד-אתי, שאדם חוזר ומתאמן בו לאורך חייו, כשהוא עומד בפיתוי הזנת סיפורים מקביליים ובוחר כל פעם מחדש לא לעשות זאת. לא רק לטובתו המקומית, או מתוך כבוד לאדם מסוים זה או אחר הנמצא מולו ברגע נתון, אלא מתוך בחירה עקרונית ומקיפה יותר – כבוד לחיים באשר הם.  
8. אגב, זה נכון לא רק לגבי סיפורים רעים. גם בסיפורים טובים אפשר לסגור בני אדם: "היא אימא נהדרת" (רק חסר לה שלא!). 
9. בעולמה של המסורת נקראה העיסוק הזה בעומס בשם "לשון הרע". הוא מתפרט וכולל בתוכו את אבק לשון הרע, ועוד דקויות רבות אחרות שקשורות במחשבות, ובסיפורים טובים לכאורה שאנו מבקשים לספר על מישהו אחר. לי חשוב להדגיש לא את המראה החיצוני של הדברים, אלא את המקום שממנו הדברים נאמרים. העומס הוא חתימה אנרגטית ברורה. למשל: "יש לאבא שלו הרבה כסף". זו יכולה להיות אמירה תמה לחלוטין, או עמוסה (תלונה, אבק לשון הרע, רמיזה).
10. ואפשר לברר את קיום העומס על ידי השאלה – מה באמת אני רוצה להגיד בעצם? – שאלה המזמינה להקשיב להרגשה. וכך הם הולכים ביחד: ההסכמה להרגיש והדיבור ללא עומס. האחד תומך בשני.      

1. אם אתה בעצבות סימן שאתה חי בסיפור של מישהו אחר. וכעת אני רוצה לפרש.
2. אם אתה בעצבות: הכוונה כאן היא לא לעצבות המרגישה, הנוגעת, הלחה, אלא דווקא לנמיכות רוח, היעדרות תשוקה, אילמות הרגשה, תחושת כבילות, סתמיות, יובש נפשי, חוסר תכלית וחוסר תקווה. מה שאולי בשפה אחרת אפשר לקרוא לו דיכאון, או היעדרות.  
3. והעצבות הזו היא לא סתם – יש להתעודד – היא סימן. אף על פי שהיא מתחפשת לסוג של אי-הרגשה סתמית ורדודה, גם היא בעצם מבשרת דבר מה. לא רק רוצה לכבוש את נפש האדם ולהכתיב לה את גורלה עד כלות, אלא בעצם להעיר אותו לשים לב. לשים לב למה?
4. לשכחה. שכל עצבות מקורה הוא אחד – שכחת החירות. ואמירה זו עצמה, כשמבינים אותה לעומקה, כבר היא הקלה גדולה. רק שעל פי רוב מובנת החירות באופן אחר שאינו מביא שמחה – כסוג של חופש תנועה, היעדרות מחסום, מרחב אפשרויות גדול, זכות בחירה וכן הלאה. אבל כאן הכוונה לחירות במובן פנימי יותר – החירות להיות אני, ייחודי, מי שניצב תמיד מעבר לסכום הנסיבות כמבע של הרגשה, ומרכז של יצירה.
5. ואם ננתח את השורש של כל עצבות נגלה את השורש האחד הזה, שבו האדם חווה את עצמו כקורבן הנסיבות. שוכח – לא רק שכחה של הראש – את חירותו הקודמת לכל נסיבה. שוכח הוא שהוא הנו המספר, נוכחות של גוף ראשון, ולא רק גוף שלישי בסיפור של מישהו אחר. בתור גוף ראשון הדברים קורים לו (ולא רק לידו וסביבו), ובכל רגע ורגע מסורה לו האפשרות והיכולות לנקוט עמדה כלפי המציאות, להשיב לה, ולהפוך. לא לחינם קורים הדברים – אליו הם פונים, וכשם שהם פונים אליו, כך הוא יכול לפנות אליהם בחזרה.
6. לשכחה הזו, אם כן, יש צורה מאוד מסוימת – הצורה של סיפורים טפיליים אותם מפרנס האדם על חשבון חיוניותו. מנסה האדם להתאים את עצמו ולהתיישר על פי קווי כוח של סיפורים שמקורם זר לו – הם לא באים ממנו ולא הולכים אליו. אלה תסריטים, חוקים, עקרונות, סתמיות, שייכים לאנשים אחרים. לא קוראים לו ולא נקראים על ידו, ועל כן גם נעדרי מרכז. ("לא עושים כך בגן שלנו"). וזו המשמעות של לחיות חיים רגילים (שזה תמיד לחיות חיים כפי שמצטיירים בסיפור של מישהו אחר).   
7. מתחבא הוא מאחריות. חושש לא מחולשותיו, אלא מעוצמותיו. ומן האפשרות לחיות אל חייו באופן בלתי רגיל, כפי שהוא מרגיש אותם בקרבו. האדם לא פשוט שוכח (כמו ששוכחים לפעמים את המפתח בבית), הוא בורח מהתייצבות, מנקיטת עמדה, ממפגש.  
8. והסיפורים הטפיליים הם תמיד סיפורים מקבליים. גם אם הסיפור מסופר כביכול על ידי מישהו מסוים – כוחו המדכא הוא סימן לכך שזה סיפור של "אף אחד מסוים". וכל אחד שכביכול נותן לו את כוחו באופן אישי ועושה אותו שלו, עושה זאת כי "כך כולם עושים", ובאמת הדבר נותר זר לו. אין איש יודע מי זה ה"כולם" הזה ומאין התחיל.
9. תמיד וללא יוצא מן הכלל שורש העצבות נובע מפעולה זו של סיגול עצמי ושכחה עצמית אגב כך. תמיד זה קשור לאמונה שאדם מאמין שעליו לשרת את הסיפור המקבילי. זו התוגה העמוקה של הנפש שנאלצת לחיות בגלות, כיוון שהאדם לא היה אמיץ מספיק כדי להתנחל בממשות, ולעשות את העולם לביתו. (כי העולם שייך ל"הם").
10. וכעת כל מה שנותר הוא לקרוא את סימנה של העצבות ולחפש אחר אותו סיפור/סיפורון שהאדם התחיל לעבוד בבלי דעת. אותו סיפור שלו מסר את חירותו. לא די להיזכר באופן כללי, אלא צריך לאתר באופן ספציפי מה הוא הערוץ דרכו אובדת לו חיוניותו, ועל איזה דבר חיצוני הוא התחיל להישען, במפלט ממשענו הפנימי. לקרוא את סימנה של עצבות – משמע להתעורר.  
11. ודי אפילו ברגע אחד שבו נזכר האדם בחירותו העקרונית, די בטבילה אחת באותו מעיין של נוכחות שמקורו עלום, כדי להחזיר לאדם את שמחתו.