על העיוורון

  1. לכולנו, כנראה, יש אזורי עיוורון הממלאים שטחים נרחבים של נפשנו באילמות שאינה נודעת לנו אלא לעיתים רחוקות.
  2. בניגוד לדימוי העולה מניסוח זה, כביכול מדובר בחללים שחורים, אזורים הנתקעים באמצע רצף הנראות וקוטעים אותו, מה שעושה את העיוורון הוא דווקא זה שלא רק שלא רואים, אלא שגם לא רואים שלא רואים. האדם מתבונן על הנוף מקצה לקצה ורואה תמונה שלמה, לא חסר בה דבר. מסתבר שהניסוח הזה – "אזורי עיוורון" – מתאים למי שכבר יודע, מבחוץ, אבל מנקודת המבט של האדם עצמו הוא לא עוזר. הוא לא מבטא את הפנומנולוגיה הפנימית, ורק מוסיף לכיסוי הידעני.   
  3. מנקודת המבט של האדם עצמו במקום לדבר על שטחי עיוורון אפשר לדבר על סדק דק שבדקים, שבקושי אפשר להבחין בו, כעין חוט השערה שחותך את תמונת הנוף אנכית, איזו הפרעה זעירה שאינה פוגמת ברציפות התמונה השלמה. אבל כשמתמקדים בסדק הזה קצת יותר, אפשר לזהות בו את נקודת האיחוי הרומזת שכאן היה פעם פער, ומה שנראה כרציפות הוא בעצם הדבקה. וכשמתבוננים עוד יותר לעומק בסדק הזעיר, כששוהים בו בתשומת לב לזמן מה, אפשר שיקרה הדבר – בבת אחת התמונה נפתחת וחושפת חשכה עצומה שהייתה שם תמיד, ועמה עניינים רבים שנותרו מוחבאים בקפל הזמן. כשזה קורה עולה התמיהה הגדולה, איך זה שלא הבחנו בזה קודם, איך יכולנו לדלג על פני הפער הזה ולחשוב שהתמונה שלמה?
  4. אכן תמיהה גדולה. בזמנים אלה של התגלות אנו נעשים מודעים לראשונה גם לאלחוש הרגשי שמלווה תמיד את אזורי העיוורון. העיוורון קיים לא רק בהכרה, אלא בראש ובראשונה בממד הרגשי. ורק כשאנו שבים להרגיש אנו מתוודעים לעומק אי-ההרגשה שלוותה אותנו זמן כה רב. החיוניות מלאת הלחות שממלאת את נפשנו כעת, מספרת את סיפורה העצוב של הנפש הצחיחה.
  5. השממה הרגשית, אם כן, היא סימן. אותה סתמיות, הרגליות, תרדמה, היעדר של נוכחות, שנדמים כטבעו המוצק של העולם, אינם רק מה שהם, אלא תמיד ביטוי להדחקה וכיסוי, סימן מובהק לפחד מוסתר. לעולם אין זו סתמיות סתם, תמיד זו סתמיות של הימנעות, עניין אקטיבי הצורך המון אנרגיה בשמירת על תמונת עולם, שאגב היותה שלמה היא גם נטולת הרגשה: "הכול בסדר". העניינים מתפקדים כרגיל. רק האדם נעדר.     
  6. למען הדיוק צריך להגיד שלא כל אזורי העיוורון שלנו הם הדחקה. למעשה רובם לא. באופן טבעי תהליך יצור המשמעות יוצר רצף המשלים את החורים. אלא מה, ההדחקה מנצלת את התהליך ההכרתי הזה שממילא קורה, על מנת להסתיר הרגשה. בכיסים של הפער היא מחביאה את כל התכנים הלא רצויים מבחינתה. וכך, מתחת לתמונה השלמה התכנים הללו ממשיכים לחיות חיי עליבות נדכאת. ברבות הימים זה נעשה לטבעה העקרוני של הדעת: היא מרצפת את המציאות בשטיחות, מכסה על התהומות, מעלימה צרימות, ואגב כך גם חונקת את החיוניות.  
  7. מתוך האילמות הזו אנחנו גם נעשים חרשים לכאבם של אחרים. ולאלה של הקרובים לנו ביותר קודם כל. אנחנו נוהגים על פי הראוי והמוכר. זעקתם טובעת אל תוך אילמותנו ללא קול. מותירה אותנו מתפקדים על פי חוק ומוסד. הכול כהלכתו. איננו מבחינים בדבר. וכבר אנחנו בדבר הבא.   
  8. ורק  מדי פעם אנחנו עשויים לקבל איתותים, פולסים זעירים של רגש שבוקעים מסדק זה או אחר, עוד לפני שהצלחנו לאתר מאיפה: פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מתעצבנים על לא דבר, מתוחים ללא סיבה, נדחקים לפינה, אומרים דבר שלא התכוונו, מתנגדים בעוצמה לא ברורה לדבר פעוט, מתנהגים מוזר, פוגעים ביקרים לנו, עייפים, חולים, נופלים. כל אלה הם סימנים והזמנות לעצור, להעניק תשומת לב למה שבאופן טבעי מבקש להדוף את תשומת הלב.  
  9. ויש אומנות של חיים אשר מתרגלת להעניק תשומת לב למה שנדמה שאין צורך לשים לב אליו. זו האומנות המקשיבה לקולות, פותחת את ה"מובן מאיליו", מגששת באצבעותיה אחר הסדקים הזעירים, מזהה אלחושים רגשיים, רגישה לעדינויות, מסכימה לשהות באי-נוחות, ובסבלנות רבה לומדת לקרוא באותות. באופן זה יכול להתרחש תהליך של איחוי מסדר אחר, כזה המשיב לאדם את נוכחותו ועוצמתו הרגשית. זהו מהלך המשחרר מתוך כיסי הזמן את התכנים המדוכאים, מנקה את הכיבים, ומאפשר לילדים האבודים לחזור הביתה. 

תקשורת משחררת

  1. לא פעם מסתבכת התקשורת שלנו עם אנשים אחרים במערך אחזקות הדדיות. איש אינו רוצה בכך, ובכל זאת היא כופה עצמה על המעורבים ומכתיבה להם את סדר יומם השיחי.
  2. והדפוסים שנלמדים בתקשורת הבין-אישית גם נודדים פנימה והופכים להיות לדפוסי התקשורת של האדם עם עצמו – עניין אותו הוא לומד לזהות כאישיותו, כאופיו, כגורל אשר קובע לו את שמחתו ובריאותו.
  3. ההתנהלות הפנימית הזו, שמחלחלת עד רמת הגוף והתאים, שבה ומשפיעה על התקשורת הבין-אישית, ומוסיפה לה עוד נופך נוקשה ומסויד. וזו בתורה שבה ומאששת את תחושה הנעילות והחסימה האישית, וכך במעגל ההולך ומזין את עצמו.    
  4. ובכל זאת, בכל רגע נתון, רחוק כל אדם מרחק רגע מחירות גמורה. זה לא אומר שאחר כך לא ישוב ויסתבך אל תוך תקשורת קושרת, אבל המעבר עצמו לחירות הוא לא מותנה. משמע, אין מה לדבר על תהליך ארוך, "עבודה" של קילוף, ושחרור, ומודעות, וכן הלאה. המחשבה הזו רק יוצרת עוד התניה ועיכוב. ובסופו של דבר משרתת את התקשורת הקושרת. אמת החירות תמיד נמצאת כאן ועכשיו, כפסע מהגשמה. אחר כך אפשר גם להיכנס "לעבודה" – אבל זה רק אחר כך ולא כתנאי.       
  5. והתסבוכת מתחילה בצעד אחד: אני קושר את האדם האחר שמולי כדי לקבל ממנו (לקחת) את מה שאני לא בטוח שהוא יהיה מוכן לתת מרצונו החופשי (כיוון שבלב ליבי אני מאמין אולי שלא מגיע לי) ומתוך תחושה שהדבר הזה חיוני לי לחלוטין (שבלי הדבר הזה אמות או משהו דומה), ועל כן אני לא באמת יכול להשאיר את זה לבחירתו. ועדיין כל זה אינו תקשורת קושרת – אלא רק המקום (מערך האמונות והנטיות) שממנו צועדים לתוכה. והדברים מסתבכים כאשר האדם ממול חווה את הלקיחה הזו, וגם בלי להיות מודע לכך מגיב בהתנגדות. ההתנגדות רק מעמיקה את הדחיפות לקחת עליו שליטה יותר עמוקה, כדי שיובטח לי הדבר הזה שאני כה זקוק לו. במקביל גם הוא זקוק ממני למשהו שהוא לא סומך עלי שאתן לו מרצוני החופשי, וכך נוצר מערך של חשבונאות הדדי, ואנו נקלעים לסיפור שנעשה יותר חזק מאתנו.
  6. ואולי מה שהוא במקביל זקוק לו ממני זה שאכבד את חירותו, שלא אקח בכוח. ואולי גם אני, בעצם, ומלכתחילה מה שרציתי ממנו זה את חירותי, וצעדתי באופן קושר כי חזיתי מראש שהוא עתיד לכבול אותי. וכך, באופן פרדוכסלי, מה שאנו רוצים אחד מן השני הוא חירות, אבל בפועל נקלעים לתקשורת קושרת. לכאורה זה כך כי אנחנו לא סומכים אחד על השני שנקבל אכן את חירות ההבעה לה אנו זקוקים, אבל באמת זה כך כי מלכתחילה התפתינו להאמין שחירותנו תלויה באחר. כך או כך אנחנו נקלעים לתוך מערך של לקיחה הדדית, והתגוננות הדדית.
  7. תוך רגע אנחנו כבר אחוזים זה בזה, נשאבים אל תוך משחק הסוחף אותנו לתכניו, עד כי נדמה שהוא מהווה את כל העולם. וככל שאדם מנסה לשחק טוב יותר בתוך הסיפור הזה, ככל שהוא נאבק יותר כדי לזכות במקום, באישור, ביחס, כך הוא נלכד עמוק יותר. נדמה לו שהוא נע בכיוון של שחרור, ממש רואה את האור שבקצה המנהרה, את הנחמה המובטחת, ובכל זאת כמו להרגיז הדבר לא מתקיים. והשחרור בא מכיוון מפתיע – אנכי. כיוון שלא שייך למסגרת הסיפור ומאבקי האינטרסים. זה אף פעם לא "תהליך", זו תמיד התעוררות.
  8. ומהותה של התקשורת המשחררת, מלבד היותה פרקטיקה מעשית היודעת לזהות פלונטרים ולהתיר אותם לפני שעוצמתם נעשית סוחפת מדי, קשורה ליסוד הבגרות ולהבנה שהאחר הוא אחר ממני. וכך אני יכול להתיר את המשפט המורכב בסעיף 5 מתוך הבנת הכשלים שבו: מקור קיומי הוא לא באחר. מראש מובטח לי מקום, זו בשורתה של האהבה העצמית, ועל כן גם אני לא צריך באופן כל כך דחוף מן האחר שיספק לי אהבה, אני יכול להרשות לעצמי לבקש ולשחרר אותו לתת, ואם ייתן הרווחתי, ואם לא, גם כן.
  9. ואני רוצה לחזור ולהצביע על האופן שבו התקשורת הבין אישית והתוך אישית משקפות זו את זו, קושרות ומתחזקות זו את זו. לכן התנסות בתקשורת משחררת יכולה לנדוד פנימה ולהוות נקודת מפנה בתפיסת אדם את עצמו, ומנגד שינוי בתקשורת הפנימית יכול להשפיע על תקשורתו עם אחרים ולהביאה למחוזות של שחרור. בסופו של דבר חשוב להגיד: מה שקושר הוא התקשורת, לא האדם.
  10. והעניין הוא לא להתנתק, אלא אדרבא, למצוא את הדרך לתקשר, אבל באופן מעצים ומברך. משמע – להתלמד באומנות הדיאלוג המשחררת את האחר, ובאותו מעשה גם משחררת אותנו. לא כהגנה מפני האחר או כאדישות לקיומו, אלא כביטוי לאהבה ואכפתיות – שכן אדם אוהב מתוך חירותו. ללמוד לבקש במקום לקחת, לדבר במקום לשלוט, לבטא רגש במקום לעורר אשמה. לעשות הכרות עם רובדי ההתמכרות שבנו, ולמצוא את הדרך לשוב ולזרום מתוך חסימה. לא לפחד להתייצב מול תהום האחרות, לחפש את המגע, ולעבור דרך המדבר.   

אתגר החינוך היצירתי

  1. באיזה אופן אפשר לתמוך בזרימתו של אדם אחר? באיזה אופן אפשר לעזור לילד למצוא את דרכו אל היצירה? באיזה אופן אפשר ללוות יצירה של אדם אחר כך שתהיה מבוע הולך וזורם, הולך ושופע את עצמו, מצליח לצאת מנקודת הייחוד האישית ולהיות אמירה שאין בה מאמץ – שהיא נביעה. שהיא לא צורנית – הולכת על פי דפוסי הגיון, אלא כולה כמו מעצמה, מחפשת, מגששת, מוצאת, ואומרת?
  2. האם יש תרגילים שמסייעים לקרב אדם אל עצמו? האם יש מסגרות מובנות שיכולות לעזור לאדם להתמקד ולמצוא את אמירתו? האם אפשר לרכוש כלים?
  3. ואם היצירה טבעית היא, מה הם המחסומים שעומדים בפניה? האם אפשר לעזור לאדם אחר להתגבר על המחסומים שעולים מבפנים ומבחוץ? האם זה בכלל משנה האם המחסום הוא בחוץ או בפנים?
  4. וכל יצירה היא מעבר מתוהו לבריאה. וכל יצירה בוקעת מענן רחב ביחס, אל מעשה מגובש ומצומצם יותר. כל יצירה יש לה עת. נסמכת היא על היש. לא המצאה יש מאין, אלא המשך, ביטוי, הגשמה, התגלות.
  5. וכל אחד, יצירתו היא ייחודו – חירות הבעתו, הסכמתו להגיד כאן, בעולם הזה, את עצמו. להסכים לפרות ולרבות, להיות שייך. וכל אחד יש לו את הערוץ או הערוצים שלו להיות שייך. ואין הכלי של האחד מתאים לשני.
  6. ואם ניקח בתור דוגמא את הציור, וילד שנתקע מול הדף. האם בהכרח זה אומר שהציור הוא לא שפה שלו? האם יש שפה שהיא לא שפה של הילד? איך אפשר לעזור לו להביע את עצמו דרך הציור? איך אפשר שהציור לא יהיה "אומנות", אלא הוא, חירותו, עצמיותו, הבעתו? איך אפשר שיאהב את עצמו דרך הציור? איך אפשר שהציור יהיה לו מעשה של הפריה הדדית – עונג של התעלסות?
  7. מלגוצי: מאה שפות יש לילד, ותשעים ותשעה מהן גונבים ממנו בהתבגרותו.
  8. ואפשר גם לשאול הפוך: מה הוא שעושה עבור הילד את הציור למחסום? מדוע הוא לא מצליח לבטא את עצמו דרך הציור? דרך המוסיקה? דרך המילים? דרך הגוף? דרך ההיות?
  9. ואם יפתח לו דרך הציור, אולי גם יפתח לו דרך דברים אחרים. ואם יפתח לו דרך דבר אחר, שהוא לא ציור, אולי גם יפתח לו דרך הציור. ובאמת אין זה משנה, (עקרון שוויון ערך הפעילויות – גדעון לוין) העיקר שיהיה. דבר אחד מספיק. דבר אחד, ממוקד, הוא כבר עולם ומלואו. וכשיש כבר דבר אחד, אז יש גם אחרים.
  10. כל זה שייך לאתגר של החינוך היצירתי.   

להרגיש בלי זנבות-כי

  1. ניקח שוב את יוסי בתור דוגמא. הוא משתתף בקורס ומוצא את עצמו מקנא במישהו שאמר דברים חכמים. כולם מהנהנים בראשם כשהמישהו מדבר, ואפילו המרצה אוהב אותו יותר. כמובן, זה רגש ילדותי לחלוטין, על גבול הפיגור. הרי כולנו כאן ללמוד ולתרום זה לזה, וכן הלאה וכן הלאה. ובכל זאת יוסי מרגיש שאין לו מקום. הוא מחייך עם כולם ומהנהן גם, מגניב איזו מילת ביקורת כראוי לאדם חושב והגיוני, אבל נמנע מלהפגין כל סימן לאיבה. זה לא שום דבר אישי. הכול בסדר. הוא רק אוכל את עצמו שהרגשות שלו כל כך פרימיטיביים.
  2. מיותר לציין שהביקורת הפנימית הזו לא עוזרת. אבל אולי לא מיותר לציין שהביקורת הפנימית הזו היא היא האחראית הראשית לתחושת ה"אין מקום" החונקת את גרונו. הוא חש מגורש. אבל מי שגרש אותו, אינו אותו מישהו שאמר דברים חכמים, ואפילו לא העובדה המצערת שהוא ילדותי כל כך, אלא הוא עצמו (אכן רק הוא לבדו מסוגל למעלל גירוש נפשו), אשר לא הרשה לעצמו להרגיש את מה שהרגיש.
  3. מה זאת אומרת? הרי הביקורת באה רק אחר כך. קודם הייתה הקנאה (אותו רגש מיותר) ואחר כך הוא הרגיש לא בסדר עם הרגשתו ובהתאם הגיב בהתנגדות לעצמו. כך לפחות זה נראה מרחוק. אבל כשמתקרבים קצת יותר, כשמגדילים את האירועים הקטנטנים שמהם מורכבת תנועת הנפש, מגלים שבאמת מצב העניינים הוא הפוך. קודם הייתה הביקורת. גם זו העקרונית המהווה את תשתית נפשו. אבל גם המקומית מאוד. כי בהתחלה היה ניצן של הרגשה, רעננה, ומקורית, בשורה ממעמקי נפשו, אבל מיד לכך קופד ראשה והיא גורשה ממחוזות הנפש אל עולם הגלות. זה קרה כל כך מהר עד שהוא אפילו לה הצליח לשים לב למה שקורה. הדבר הבא שהוא פגש זה את רגש הקנאה מתדפק על דלתותיו, מנסה לכבוש את נפשו. ונדמה לו שזה מה שהיה מלכתחילה. אבל באמת הקנאה היא רק גלגול מאוחר למשהו אחר.   
  4. ומה היה במקור? אינני יודע, רק אחת אני יודע: העובדה שהרגש שלו קיבל אופי אובססיבי, מעגלי, חונק-מקום, קשורה לעובדת הגרוש. וקודם לגרוש היה משהו אחר. וגם את זה אני יודע: שהמשהו האחר הזה לא רק שהיה לגיטימי אלא הוא נולד כדי להביא עמו ברכה. באמת לא היה צורך לגרש אותו, רק להקשיב עמוק יותר.
  5. מותר להרגיש הכול. אמנם בילדותו למד אחרת: אם רצה לקחת את העוגייה הגדולה לעצמו או אם לא רצה לתת את צעצועיו לאחרים אמרו לו – זה לא בסדר. ובכל זאת אני מתעקש – מותר להרגיש הכול. דגש על הכול. ממילא האיסור על הרגשה לא באמת מבטל הרגשות, הוא רק דוחה אותם למחוזות העיוורון. משם הם חוזרים חמושים ברודנות, וצמאים לכבוש מחדש את מקומם בנפש האדם. וזה הכלל אם כן: כל רגש אובססיבי הוא הרגשה שהוגלתה (מבחין אני כך בין רגש להרגשה). והדרך להתמודד אתו היא לא להמשיך להתנגד אלא להחזיר אותו בתשובה שלמה הביתה.
  6. אומר זאת שוב: מותר להרגיש הכול. לא רק שכל הרגשה לגיטימית, אלא כל הרגשה מזמינה כבוד עמוק למקור ממנו היא באה. אין רגש ילדותי או מפגר או לא ראוי. יוסי לא רוצה להשאיל את רכבו לחבר. והרי החבר הזה עזר לו כל כך הרבה פעמים בעבר! איזה מן יוסי הוא! קטנוני וקמצן! והוא עושה הרבה כדי לאלף את הרגשתו הלא ראויה. אבל לרגש לא צריכה להיות כל הצדקה כדי להיות. הוא מה שהוא. עובדה. 
  7. וגדולה האומנות שלומדת להכיר ולכבד הרגשות ללא זנבות-כי. אדם לא מרגיש משהו כי מוצדק להרגיש כך, או כי זה ראוי, או הגיוני, או כי הכעיסו אותו, או כל סיבה והצדקה חיצונית. הוא מרגיש כי הוא מרגיש. והוא לא מספח להרגשתו את השלב השני הזה, המתקן. הוא מרגיש בלי התגובה, בלי ההבנה, בלי ההצדקה, בלי ההתארגנות מחדש, פשוט מרגיש. גולמית. ישר. ומתמלא בברכת היותו.
  8. אכן, כשמסכימים לשהות עם ההרגשה, כשנמצאים שם, פוגשים, כואבים, ומשחררים את השליטה, נפתח אט אט קסם הריפוי. מסתבר שאותה הרגשה היא לא רק גחמנות של נפש קטנונית אלא קול קורא לחזור הביתה, וחוכמה ממעמקים. כשמסכימים להרגיש, להגיע עד לב הסערה, מגיעים למקום של שקט והדברים מתחילים צנוח קומה אחר קומה עד אל הלב החי, המזין בעוצמה וחיוניות. כאן מגלה האדם תמיד שניים: את החירות היסודית של נפשו, ואת החוכמה שביקשה ללמדו הרגשתו.  
  9. הנה כי כן, הרגשה זה לא משהו שצריך לעשות אתו משהו – זה מה שיש. אין היא שייכת לעולם הצריך – שער היא לעולם החירות. ומה שמצמצם את הווייתנו, וחונק את מקומנו בעולם הזה, לא קשור למה שאנחנו מרגישים אלא למה שאנחנו מסרבים להרגיש. זו הגלות הגדולה ביותר של הנפש. כאן נעשה האדם קורבן של רגשותיו (לא הרגשותיו). אלה הם המחוללים סביבו בסערה ולא נותנים מנוח לנפשו.

 

מסגרות חיות

  1. ועדיין ובכל זאת אני שואל – האם אנחנו זקוקים למסגרות בחיינו? האם יש מובנויות שעלינו לעצב באופן מלאכותי כדי לתמוך בערנותנו? האם אנו זקוקים להלכה?
  2. מקל העיוורים: הנה אדם עיוור אשר נותנים בידו מקל עיוורים. בימים הראשונים המקל הוא רק מחיצה, במקום להרגיש ישירות בידיו את הקיר שמולו, יש מקל שעומד בתווך. הוא מרגיש אותו, לא את הקיר, ולכל היותר הוא יכול לנחש משהו על הקיר מתוך המקל. אבל יום אחד הוא מתעורר והנה פלא: שוב לא את המקל הוא מרגיש, אלא את מה שנמצא בקצה השני שלו. המקל כאילו נעשה חלול, ובמקום מחיצה הפך לחלון. תשומת הלב שוב לא נעצרת במקל, אלא דרכו ומעבר לו.
  3. דבר דומה קורה לנו כשאנו לומדים להשתמש במילה חדשה (אולי בשפה זרה) תחילה עלינו לתרגם אותה לעצמנו. היא כולה עצם אטום ואנו נעזרים במילים אחרות כדי להבין אותה. אבל מגיע היום ואנו מוצאים את עצמנו משתמשים בה כדי להבין מילים אחרות. בשלב הזה כל המרקם שלה משתנה, קשיותה מתמוססת והופכת להיות חלל של הבנה ותחושה דרכו זורמות אלינו משמעויות חדשות.    
  4. ויש כאן מהלך כפול המקופל בכל תהליך של יצירת משמעות. תחילה המיקוד (כמו הפיקסציה בתנועת העיניים): המיקוד יוצר את העצם. קשיח, אטום, סותם אור. אחר כך התנועה: כשאנו מפנים מספיק תשומת לב לעצם הזה, הוא נעשה חלול, הופך לסדק של מעיין, רקע למשמעויות חדשות, לעצמים חדשים, והזרימה מתחילה. כאשר נוצרת כעת תנופה של משמעות היא עוזרת למיקודים חדשים להתרחש, מולידה עצמים חדשים אשר בתורם ממשיכים לתמוך בתנועת המשמעות ולהוסיף לתנופתה. הנה כי כן, מהלך תשומת הלב שבו נעשה דבר מה לעצם (עצירה), הוא רק השלב הראשון בתהליך הפיכתו לסדק (תנועה). כל התגבשות היא גם סדק, כל מושג הוא גם מעיין, והרבה קשור לאופן שבו אנו זורעים – ליחס שלנו לתהליך ההתגבשות – למה שאנו מכניסים בו בעודו מתמצק.  
  5. ואם אנו מזהים ערנות עם היכולת להגיע לתנופה של משמעות – שהרי התנופה הזו היא גם המחברת אותנו לקרקע-מקור-ערנותנו – כי אז מה שעוזר לתנופה הוא גם מה שמעיר אותנו. וראוי להבחין בין שני שלבים. כי בשלב השני, כאשר אדם כבר נמצא בתנופה, מה שלפני כן הפריע ופרק את תהליך יצירת המשמעות, נעשה לחומר גלם בעוצמת התנופה. אבל בשלב הראשון, כשהתנופה רק מתחילה – אנו מתמודדים עם שאלת הפרעות הקשב והריכוז – עם אי היכולת לסנן תנועות טפיליות (שלא פעם מקבלות את הצורה של סיפורים מקבילים), אי יכולת ששורשה הוא מוסרי – לא מכאני.  
  6. נדמה לי שאנו נוטים להתייחס אל המסגרת כמשהו מכאני, כזה שאמור להחליף את טורח החיים. ועצם היחס הזה – בין אם בשלב יצירת המסגרת ובין אם בעת השימוש בה – כבר עושה אותה למשהו ששב ומרדים אותנו. ואני רוצה להציע להתייחס אליה כמשהו אורגני-חי כמו סוג של ממברנה (סוג של מסננת) הבוררת בשטף השיחה מה להתמקד בו. מסננת כזו אינה מנתקת – היא מפרידה. פעולת ההפרדה היא שהופכת אותה למשען לערנות. (בשונה מפעולת הניתוק המבודדת וקוטעת את חומר ההזנה הבא לאדם מעבר למחיצה).
  7. היותה מסננת מאפשר לה גם להשתנות כל הזמן. היא שומרת קשר עם החוץ, מתאימה את עצמה למשמעות הנוצרת, ולחיוניות המפכה. היא לא עושה הזרה – היא מכילה. ובכל זאת היא עדיין מסגרת – פתוחה להוויה, אבל לא פרוצה להוויה. ומכאן היחס ה"פתוח-לא-פרוץ".
  8. אבל היחס ה"פתוח-לא-פרוץ" שעושה את המסגרת למסננת רגישה וחיה, קשור לכך שאנו רואים בעצירה רק את השלב הראשון בתנועה. ביהדות – תכלית הידיעה שלא נדע. אנחנו יורדים בתחנה, אמנם, אבל זה רק כדי לעלות לאוטובוס החדש. כל זה קשור ליחס שלנו אל המסגרת – האופן שאנו מבינים את תכליתה. והיחס הזה הוא שעושה את ההבדל. הייתי אומר לסיכום: בלי המוסר המסגרת לא תעבוד. ובהרחבה: על מנת שהמיקוד יהפוך לתנועה, יש צורך בזמן, מוסר, ואמונה. בלי זה, אנו נידונים ללכת לאיבוד במגדלי בבל – מוסדות שהפכו חשובים מן האדם.
  9. מה אני עונה, אם כן, לשאלת ההלכה? מי הוא שצריך לענות? רוצים אתם תשובה מוחלטת (אטומה), או מסכימים לתשובה עם חורים (מסננת)?   

המעבר בשער – תקשורת משחררת – שיעור שני

 

  1. אני מאמין שרוב המצוקות שלנו מקורן ביחסנו אל הזולת. יחס זה נודד להיות יחסנו המהותי אל המציאות, אופן ההוויה, ותנועת הנפש הבסיסית שלנו. מן המקום הזה אנחנו נעשים חולים, ומן המקום הזה אנחנו מבריאים.
  2. יחסנו אל הזולת אינו עניין תיאורטי. הוא מגשים את עצמו באינספור שיחות קונקרטיות שאנחנו לוקחים בהן חלק. אלה שיחות הרקע שאנו נתונים בהן (יחסנו אל הזולת) שקושרות את השיחות הקונקרטיות שלנו, אבל מאידך שיחות קונקרטיות יכולות גם להיות נקודת מפנה – מקום שבו מתרחש שינוי המשליך גם על שיחות הצל שאנו קשורים בהן. שיחת ת"ם מובנית היא מרחב לתרגול מדיטטיבי של נוכחות ושל איכות שיחה אחרת.  
  3. ניקח את יוסי בתור דוגמא: אתמול חזר הביתה בשעות אחר הצהריים וגילה את הבית ריק ומבולגן. מסתבר שאשתו, במקום לסדר את הבית ולהתכונן לבואו, בילתה עם חברותיה. כעת הם רבים. הוא פותח את ספר החשבונות הישן, ומזכיר לה את כל עוונותיה שמעולם לא נשכחו. היא, מנגד, אולי חשה אשמה, אבל תוקפת בחזרה, גם לה יש ספר משלה, ומלבד זאת היא לא חייבת לו שום דבר. הם שרויים בשיחה שמסתובבת במעגלים. נדמה שהם מדברים על משהו, אבל בעצם כל אחד חוזר ואומר: "זו לא הנקודה". אז מה הנקודה?
  4. והדבר הראשון שאני רוצה להפנות את תשומת הלב אליו הוא התקיימותם של שלוש שכבות של רצונות. בשכבה העליונה והמודעת, יוסי רוצה שחנה אשתו תרגיש שהיא לא בסדר. הוא רוצה להעניש אותה. אקרא לשכבה הזו שכבת הצדק, או בסדר-לא-בסדר, או מאבק האינטרסים. אבל אם יקשיב עמוק יותר, ודבר זה יכול להתרחש במהלך השיחה, יגלה שבאמת הוא מפחד. הוא מפחד שהיא מתרחקת ממנו, שהיא לא אוהבת אותו, שהיא אולי חושבת עליו את אותם דברים לא טובים שהוא חושב על עצמו. בשכבה הזו, שאני קורא לה השכבה הסימביוטית, מה שבאמת הוא רוצה ממנה זה שתאהב אותו, שתאשר אותו, שתעשה לו מקום. אבל יש עוד שכבה אחת, שאותה הוא יוכל לגלות: שבאמת באמת רוצה הוא חירות לאהוב. זו שכבת החירות. ויש מובן שבו כל שלושת הרצונות מתקיימים במקביל, ושני הרצונות העליונים הם גלגולים של הרצון התחתון וניזונים ממנו.
  5. במובן מסוים שיחה של תקשורת משחררת היא המסע שאדם עובר דרך שלוש שכבות הרצונות הללו, עד לגילוי חירותו. אבל בדרך כלל זה לא מה שקורה. ולצורך העניין אני רוצה למפות שני תהליכים שיכולים לקרות. הם מתוארים באיורים הבאים:
  6. 6.         שני התהליכים מייצגים למעשה שני מרחבי הוויה – המרחב ההישרדותי-ציני מחד, והמרחב הדיאלוגי-אמוני מאידך. אלה שני אופני הוויה, שני אקלימים נפשיים ותרבותיים, אשר מפרשים כל אירוע ואירוע הקורה בתחומם, לאור השראתם. למשל, אמירת "לא" של מישהו תתפרש באופן אחד במרחב ההישרדותי/הסתדרותי (למשל כדחייה, כאיום) ובאופן אחר במרחב הדיאלוגי אמוני (למשל כאהבה, כמגע). בדרך כלל אנחנו מכירים בעיקר את המרחב ההישרדותי-הסתדרותי, ומעט את המרחב הדיאלוגי-אמוני. במובן מסוים תקשורת משחררת הוא המסע שעובר אדם מן המרחב ההישרדותי למרחב האמוני.
  7. מבחינה פנומנולוגית: המרחב ההישרדותי הוא המרחב של "אין מקום", של החרדה, של ידע-פחד, של סיבתיות גורלית. כאן צומח ה"עצמי" על מאבקיו. המרחב הדיאלוגי הוא המרחב הפואטי, הייעודי, זהו מקום משכנו של האני.  
  8. מבחינה תהליכית: השכבה הסימביוטית יחד עם שכבת הצדק מכוננות את המעגל הסימביוטי – האדם חש בצורך הסימביוטי שלו וזה שולח אותו למעלה, אל השליטה והרודנות, אשר בתורה קורסת ושולחת אותו בחזרה אל השכבה הסימביוטית. מעגל המזין את עצמו ואשר נע כמו נגד התנועה ולפיכך מקיז אנרגיה ומעייף מאוד. זהו מעגל של ניתוק והוא שונה ממעגל של פרידה שמתרחש כאשר אדם "עובר בשער" ומגיע למעגל הדיאלוגי

שאלת הכלים – שיעור 3 בתקשורת משחררת

 

  1. ובכן יש מפה, הכנות למסע, אולי אלו המלצות כלליות, אבל האם יש משהו מלבד זאת שאפשר להציע למי שמסתבך בתקשורת קושרת ומתקשה להגיע לתקשורת משחררת?
  2. צריך לזכור שהוא לא בהכרח רוצה להגיע לתקשורת משחררת. למעשה הרצון שהוא מחובר אליו הוא דווקא ההתנגדות, המאבק, הרצון להעניש, מתיקות ההתמכרות. וגם אם הוא מצהיר שהוא רוצה, הרי זה רק מן רצון עקיף כזה שנועד לשרת בסופו של דבר את מפעלו של העצמי הסובל. הוא לא באמת מוכן להשתחרר.
  3. וגם: מה ערכם של כלים המיועדים לעזור בשיחה קונקרטית כשבעצם היא רק קונקרטיזציה של שיחת רקע – שיחת צל שבהשראתה הוא כבול? הוא לא מצליח ממש להיפגש עם מי שמולו (מפגש שהיה גואל אותו), שכן שיחת הרקע לא מרשה לו – יש יתר מדי עניינים לא פתורים המצווים עליו אי-מפגש. האם לא עדיף להתמסר לתהליכים ארוכי טווח המתירים אט אט שיחות צל במקום להתעסק בשיחות קונקרטיות? אבל הרי בזה בדיוק העניין – שיחת ת"ם מובנית כתרגול בנוכחות הממנף התרה של שיחות צל. ומלבד זאת הדברים לא סותרים ותקשורת משחררת אכן מתעסקת גם ברבדים האחרים.
  4. על רקע זה יש לשוב ולשאול האם יש כלים שיכולים לעזור לאדם בזמן שיחה להגיע לרצונו העמוק יותר ולהתחבר עליו, כי הרי נדמה שאם הרצון הזה נוכח, אז העיקר כבר נעשה.
  5. והדבר הראשון שאני רוצה לומר שההתרחשות הזו – תקשורת משחררת – היא פלא. לא האדם עושה אותו, הנוכחות עושה אותו.
  6. לכן במקום לדבר על כלים, שכביכול נתונים בידי האדם, ומעלים הקשר של מהנדס הפועל לנהל את השיחה על פי תוכנית, אני רוצה לדבר על "כלים חברים" – כאלה שהאדם אולי מטפח, אבל הם לא בידו, אלא מופיעים ומלווים אותו כברת דרך, כמו על פי יוזמתם. קראתי לסוג הכלים האלה – מלאכים – יצורים של שליחות.
  7. זו ההתייצבות המוסרית שעושה את העבודה. בה מוצא האדם את חירותו ועוצמתו. לא שליטה, אלא שיחה. אבל הרי התייצבות מוסרית צומחת מלב האני. אז איזה מלאכים יכולים להיות כאן? ואדרבא כל העניין בהתייצבות מוסרית שאין שום טכניקה שיכולה להחליף את האדם. אלא, אם האדם רוצה, היא תעזור לו, אבל גם דומה שאם האדם כבר רוצה, הוא כבר לא זקוק לדבר – עיקר העבודה כבר נעשתה.    

להיות תלמיד של הנוכחות – שיעור שלישי

 

  1. עיקר חידושה של התקשורת המשחררת קשור בהכרה בממשותו של האחר – לא ההכרה המוחית, התיאורטית, אלא האחרת, זו שחוצה את קו הפיצול והבדידות, כאמירת "הנני", וכנכונות לפגוש את האחרות. כאן מגלה האדם שהוא לא לבד. והוא לא לבד לא כי הכול מסוגל להיכנס לתודעתו האחת, אלא כי הוא עצמו מסוגל להשתתף, באורח פלא, בריקוד הנוכחות, כפול התודעות.
  2. זו תנועה מוסרית-חירותית, הלומדת לשחות בתוך המלאות הדיאלוגית, מנווטת-מושלת. לא שולטת – מדברת. נשענת על היש, יודעת שאין היא אחראית לתוצאות, אלא רק אחראית להיות, והתוצאות, הן כבר דואגות לעצמן. ובאותה נסיגה לקומת הנוכחות גם נחשף הפלא. דומה שקרום השיחה שרגע לפני כן היה אטום, פותח כעת חרכיו לפלא, ומה שלפני כן היה סתמי, מקרי, לא מדבר, פתאום נעשה להתגלות. גם אם לפני זה הבין האדם שמה שקורה לא סתם קורה, הוא לא הרגיש זאת. הוא לא הרגיש שאלו מדברים, אליו פונים, ואליו מתכוונים. ואילו כעת הוא חש מחדש בממד הפואטי. 
  3. ומה שאיפשר זאת היה קשור לכך שאחד הנוכחים בשיחה עבר מניתוק לפרידה. די בכך שאדם אחד יצליח לעשות את המעבר כדי שהשיחה תנדוד מן המרחב ההישרדותי למרחב הדיאלוגי-אמוני. והרי פרדוכס: כשהאדם מנתק נדמה לו שאין שום גבול שעומד בתווך בינו לבין העולם, ואדרבא יש רצף לא מופרע. ממילא הוא לא מזהה את פעולתו כ"ניתוק" אלא דווקא כ"ריאליות". אבל זה כך כי מה שהוא מבין מן ה"עולם" אינו אלא השתקפות תודעתו האחת. זהו שטח שמרוצף ב"דומה" ב"אותו הדבר", דווקא משום שישנה שם מראה אטומה המעניקה תחושה של המשכיות – חומר אחיד ובלתי מופרע. הוא לא מודע לכך, אבל זהו כלא, ועל כן הוא גם שומע עולם שותק. ומנגד, כשאדם לומד להפריד, נדמה שהוא מייצר מחיצה, סוג של הפרעה בתווך. יותר מזה, מה שנגלה לו מעבר לקרום מרגיש "אחר", סותר, לא לגמרי מתיישב, לא אחיד. ובכל זאת דווקא כאן הוא נחשף פתאום לפלא – הכול מדבר אליו. מכלא       לפלא.
  4. ומה אם כן קורה במעבר              ? בעיקר דבר אחד: האדם לומד להקשיב. לא, לא להקשיב ברמת הראש, ולא להקשיב לתוכן, אלא להקשיב לדבר עצמו שרוצה להיאמר – לנוכחות. אכן, הכול מדבר אליו – משמע, לכול דבר יש בשר, והוא חש את טעמו. הוא נשען עליו, מקבל אותו, ניזון ממנו. אין זה רק חומר שנושא רוח, אלא קונקרטיות ממשית ונוגעת. שום דבר בשלב הזה אינו מקרי או סתמי. הכול הוא בעל טעם.
  5. ואיך קורה המעבר הזה – זהו פלא. לא מעשה ידי האדם, אלא מעשה ידי הנוכחות. תאמרו: יש כאן עניין מעגלי שהרי לפני רגע אמרתי שכאשר האדם לומד להפריד הוא מזמן נוכחות. אכן, מעגלי. ובכול זאת כמעשה הביצה והתרנגולת, בוקע מן המעמקים כרמיזה קלה ההולכת ומגשימה את עצמה. החירות ממנפת הבדלים זעירים, ואגב כך ממנפת את עצמה. אורח חיים מתמשך מצד אחד, אבל תמיד גם בחירה.  
  6. אבל האם יש "כלים" שיכולים לעזור לאדם בתהליך הזה:                ? דומה שכל כלי שנרצה לתת לאדם מיד יעשה ממנו שוב מהנדס המנסה לעצב תוצאה בדמות תודעתו האחת. משמע, שוב יפצל-ינתק. וכאן העיקר הוא דווקא ההתמסרות ליש, המפגש, הנכונות להיפגש ממש מעבר לכל ניהול יחסים. האם יש כלים שיכולים לעזור לאדם בזה? והרי נדמה שעיקר העניין כאן הוא דווקא בהתייצבות המוסרית הנובעת מלב החירות, והמחשבה על "טכניקה" רק תדחה את מועד ההתייצבות.
  7. לכן, במקום על "כלים" אני מעדיף לדבר על "כלים חברים" כאלה שהאדם אולי מטפח, אבל הם לא בידו, אלא מופיעים ומלווים אותו כברת דרך, כמו על פי יוזמתם. קראתי לסוג הכלים האלה – מלאכים – יצורים של שליחות. למעשה כל מילה היא סוג של מלאך – מופיעה לנו כשאנו צריכים אותה, מלווה אותנו כברת דרך, ואז נפרדת מאתנו. מה שקורא למלאך הוא הסיטואציה. אבל הרי הסיטואציה היא תמיד נתונה לפרשנות. זהו כוחו של האדם לפרש, ללמוד, לקבל, הקורא למלאך. וכאשר עמדתו העקרונית כבר עושה מעטפת פתוחה לפלא, גם המלאכים הרבה יותר זמינים לבוא ולסייע באותה תנופה שהתחילה.  
  8. וכך, בצד טיפוח מלאכים שהוא עניין בפני עצמו (על התרות ומלאכים), עיקר העניין קשור במעבר לאופן הקבלה (בקשה, הישענות, הקשבה, מעגליות, הרגשה) המאפשר לנוכחות לעבוד, ובלימוד – היגיינה של שיחה – התומך בזימוני מלאכים. שיחת ת"ם מובנית היא מעין תרגול העובר דרך אירועי מפתח, והפרשנות-קוראת-המלאכים שלהם. זו לא תורה מוגמרת, אלא פרויקט מחקרי המבקש לשתף אנשים רבים בתנועתו.

זה לא רלוונטי – מהרגשה להפרדה

  1. זה משל שאני מרבה לתת: באמצע הלילה מתעורר אדם ומגלה בביתו גנב האוחז בתמונה יקרה שהייתה תלויה על קיר ביתו. הגנב לא מתבלבל ומיד מסביר שמבחינה אומנותית, מיקומה הקודם על הקיר עושה עמה עוול. אם בעל הבית יתפתה להיכנס אתו לשיחה על עקרונות האומנות, קרוב לוודאי שהגנב יגנוב את כל ביתו. הגנב, אגב, צודק מבחינה אומנותית. אבל, וזו הפואנטה, זה לא רלוונטי.
  2. והנמשל רחב ונוגע לתחומים רבים בהם אנחנו הולכים שולל אחר התוכן, ואגב כך מאפשרים לעוצמתנו להיגנב תחת אפינו. והמנגנון הקושר אותנו אל תוך התוכן הוא מורכב ומסועף כל כך עד כי הרבה יותר פשוט לתרגל את אומנות ההפרדה בין השכבה התוכנית לשכבה האנרגטית – לשחרר את דוושת המצמד ובכך לאפשר חזרה אל המרכז – מאשר להסתבך בניסיון לצאת החוצה מן המבוך.  
  3. ראו למשל מה עשוי לקרות לאימא שהילד שלה לוכד אותה אל תוך שיח מוסרני. מיד היא מתבלבלת ובסופו של דבר קונה לו את הדבר שכל ליבה זועק נגד. או לחליפין ראו מה קורה למעשן אשר החליט להפסיק לעשן ואחרי שלושה ימים שולף סיגריה ומתחיל להסביר לעצמו, שבעצם, אולי זה לא נורא כל כך, שהחיים ממילא קצרים, שהוא שמע על אנשים שהגיעו לגיל מאה ועשרים למרות שעישנו, וכן הלאה. בשני המקרים הללו כמו במקרים רבים אחרים חשוב להאיר: התוכן, אף שעשוי להיות אמיתי מצד עצמו, בכל זאת אינו רלוונטי. מה שרלוונטי זה שעושים בו שימוש כדי להצדיק ולקדם מהלך. וה"אמת" היא משרתת בידי התירוץ. נועדה ללכוד את התודעה, ולהכריע את עמידתה העצמאית. נדמה לאדם שהוא אמור להכריע בין א' לב' ובאמת ישנה הכרעה אחרת, מהותית יותר שממתינה לו, וממנה הוא מתחמק בשעה שהוא מסתבך בין א' לב'.

* * *

  1. זה בהחלט מבלבל. כל ישותנו בנויה להילכד אל תוך סיפורים. וההבחנה פה בין מציאות לדמיון לא פשוטה. כאשר הוא באמצע סרט שבו הגיבור מנסה להציל את העולם, איך יוכל להתפנות לעשות את הכלים? מה, לעשות כלים זה יותר חשוב מלהציל את העולם? ואיך לא ירים מטפחתה של גברת, שנפלה ב"טעות" (המטפחת, לא הגברת)?
  2. מנגנון הקרסים והלולאות כאן הוא מורכב להפליא. אנחנו נלכדים דרך ההרגלים, דרך דפוסי מחשבות, דרך תחושת חוסר הערך, דרך התגובתיות, דרך השפיטה, דרך הקהל שיוצר את הדרמה, דרך ההתנגדות. כל אלה ועוד משמשים את מנגנון ההילכדות אל תוך הרובד התוכני – אל תוך הסיפור. זו דרך בה לוכדים קופים באפריקה: מניחים בננה בתוך חלל בעץ שאליו פתח צר. הקוף מכניס ידו, אוחז בבננה, ואז רצים אליו בצעקות. הקוף המבוהל מנסה לברוח אבל מכיוון שידו אוחזת בבננה הוא לכוד. כמובן, אם היה משחרר את הבננה היה שוב חופשי, אבל… 
  3. והגישה הישירה –  זו שלומדת לזהות מה קורה כאן מבחינה אנרגטית, ומשחררת את היד, יכולה אולי לשרת בפשטות היכן שאומנות הניווט במבוכים רק תשוב ותסבך אותנו.   

* * *

  1. וכך אנו נעים מאי-תגובה להרגשה, ומהרגשה לפרידה – הצעד השלישי והמרכזי בת"ם. פרידה היא בו זמנית עבודת האבל (רגש), הבכי על האובדן, הנכונות לשחרר את הצעד האחד כדי לאפשר את הצעד הבא. בניסוח אחר, פרידה היא הנכונות להיות לבד. להיפרד כהסכמה להיות יחיד, וכהסכמה להיות שייך בצורה חדשה – דיאלוגית לא סימביוטית. וכך לקיים שיחה ביד פתוחה.
  2. לבד, בלי קהל. לבד, שהוא אחד. לבד, שהוא שירה. הרחק מן הסיפורים המקביליים, אל מקום שהוא גם אינטימי, גם עדין, גם עוצמתי, מתוק ואישי גם יחד.     
  3. להסכים להיות יחיד, זה ללמוד להאמין מחדש לרובד האנרגטי שיודע את הטוב. הטוב הזה אינו בעל צורה מוגדרת חיצונית, גם לא עניין שמוכיחים בפני קהל. זו איכות שמרגישים באופן ישיר – הוא הנהגה. הוא נושא עמו את בשורת החדש, המחדש, היוצר.

מרחב דיאלוגי אמוני

 1. כשאנשים חוברים יחדיו, בין אם באופן זמני ובין כחלק מהשתתפות בקבוצה או קהילה החוזרת ונפגשת, הם מיצרים ערך מוסף המתבטא באקלים החברתי השוכן ביניהם ועוטף אותם. וכל התקבצות יש לה אופי משלה, הקשור בנסיבות ההתקהלות, באנשים המעורבים בה, בהיסטוריה המשותפת שלהם, ובגורמים רבים נוספים המעצבים את אופיו של המרחב החברתי.

2. ואף על פי שהאקלים הזה אינו מוחש בחושים הרגילים, ואין דרך למדוד אותו באמצעים מכאניים, בכל זאת, הוא נוכח כאחד הגורמים המשפיעים ביותר בחיי אדם. לאדם יש רגישות רבה לממד החברתי, ובהיכנסו לקבוצה חדשה, הוא יחוש את האופי המסוים של אקלימה – האם הוא נינוח או מתוח, מאפשר או חוסם, דעתני או רגשי, ועוד מימדים רבים אחרים שאין שם לתארם, והמייחדים את הקבוצה המסוימת הזו. גם אם לא תמיד יהיה מודע לכך, הדבר יעצב את מה שהוא יהיה מסוגל להגיד, לחשוב, להרגיש, בחברת אנשים אלה. עם הזמן, האקלים הזה יחלחל פנימה ויהפוך לאקלים תוך-נפשי שילווה אותו גם כשימשיך לדרכו האישית. (ולמעשה האקלים הנפשי הפנימי של האדם הוא תולדה של קבוצות השייכות שלו).

3. כל אחד תורם את חלקו ליצירת האקלים החברתי, לא רק בדברים שהוא מביא באופן גלוי, אלא הרבה בכוונותיו, במחשבותיו הסמויות (אפילו מעצמו), במה שהוא לא אומר, בתחושת השייכות שלו ועוד. כל אלה, ובאינטראקציה עם התרומות האחרות, מותכים לתוך האקלים החברתי ויוצרים את המרחב החברתי. המורכבות כאן כל כך גדולה עד כי קשה להבחין מה חלקו של כל אחד, אבל לפעמים ניתן לזהות בתוך קבוצה גורמי השפעה ממוקדים ואינטנסיביים יותר. באופן טבעי המנהיג הוא מוקד כזה. אבל הוא לא יחיד.

4. אני מבחין בין שני סוגים של מרחבים חברתיים: המרחב ההישרדותי (או מרחב הסתדרותי) והמרחב דיאלוגי-אמוני. כל אחד מגדיר משפחה של מרחבים חברתיים, ומאפיין אותם דרך מספר תכונות בסיס.

5. המרחב החברתי היותר מוכר הוא המרחב ההסתדרותי. במרחב הזה כל דיבור (ועשייה), מעבר לתוכן שהוא מוסר, מהווה אקט חברתי שמיועד למקם את האדם וזולתו בתוך המרחב החברתי. זהו אקט-הסתדרותי שבא לאשר, להפריך, לחזק, ליצור בריתות, בקיצור, לעשות סדר מבחינה חברתית, ולדאוג שלאדם יהיה מקום בתוך הסדר החברתי הזה. אני קורא לו גם מרחב הישרדותי, לא מכיוון שיש כאן איום על חיי האדם, אלא בשל תחושת הדחיפות האופיינית לו, והקשורה לאיום שיש על העצמי (הזהות). בעולם המודרני, רוב תחושת ההישרדות לא נובעת מאיום קיומי, אלא מה"עצמי" והסיפור החברתי העוטף אותו.

 6. מרחב הישרדותי-הסתדרותי מאופיין בהיבטים שונים. הנה ארבעה בולטים:

                                 א.         יש בו אלמנטים חזקים של שליטה.

                                 ב.         הוא אינו פורה – כמו שנכנסים אליו כך יוצאים ממנו. אין חדש, ולא מקום ללא נודע.

                                  ג.           יש בו תגובתיות רבה.

                                 ד.         יש בו תחושת דחק, שטיחות, קוצר נשימה, חוסר ערנות.

7. המרחב הדיאלוגי-אמוני נדיר יותר, וקשה יותר להציגו. הוא קשור לתחושת שייכות ובית, מקום בו לכל אחד מראש יש מקום, ועל כן הוא יכול להרשות לעצמו להיות הוא. הוא לא עסוק בהתמקמות חברתית (הסתדרות), ומתפנה באופן טבעי להבעה ויצירה. על כן אני גם מכנה אותו לפעמים – מרחב יצירתי. הדיבור המביע שונה במהותו מן הדיבור ההסתדרותי, הוא בעל פנימיות וחירות. באופן מוזר, אף על פי שאנשים עסוקים כאן פחות בשליטה, הם חופשיים יותר. זו חירות יצירתית.   

8. אחד הדברים המאפיינים ביותר את המרחב הדיאלוגי-אמוני הוא האפשרות של החדש לבוא (הפוריות). בתוך מרחב הישרדותי אין מקום לתהליכים טרנספורמטיביים, שנחווים בעיקר כמפרקים ומאיימים באינות. ואילו במרחב האמוני ישנה התמסרות ללא נודע, שחרור מאחיזה, המאפשרת להתחדש ממקור האחרות. המרחב ההישרודתי הוא מרחב של הדומה, המרחב האמוני הוא המרחב של הייחוד.   

9. המעבר למרחב הדיאלוגי-אמוני הוא תמיד בבחינת חסד, ומזמין התמסרות השונה מדרכי הפעולה הרגילות שלנו. זה לא משהו שאנחנו עושים, זה משהו שאנו יכולים לעזור לו להופיע כשאנו קשובים לעצמנו ולאחרים. הקשבה היא אחד הסודות המחוללים של המרחב הדיאלוגי-אמוני. לא מה שהאדם דוחף עושה הבדל, אלא האופן שהוא מקשיב.