מיקרו-דיאלוגיה – כלים להקשבה נוכחת

 

  1. הרגלי ההקשבה שלנו לא תמיד טובים. בחלקו כי בנסיבות רבות זה לא נראה מספיק חשוב להקשיב, או בכלל לעניין או מקובל. אבל לפעמים גם כשיש לנו את כל הכוונות הטובות להקשיב, ההקשבה חומקת מאתנו, הופכת למשהו אחר. רק בדיעבד אנחנו שמים לב שלא הקשבנו. והמודעות למידת אי-ההקשבה מתעמקת ככל שאנו מתנסים בהקשבה עמוקה ומבינים שמה שקראנו לו עד עכשיו "הקשבה" היה רק פני השטח.
  2. ואולי הדבר החשוב ביותר להבין לגבי הקשבה נוכחת, שהיא איכות פעילה. זו לא רק דרך לא להפריע למי שמדבר – ללכת הצידה כדי לפנות לו חלל, אלא דווקא להיות שם באופן שמשפיע:  מברך זרימה, תומך הבעה, מאתגר יצירה. זה סוג של קסם אמיתי, כי על פני הדברים, ולפי כל חוקי הפיסיקה המוכרים, לא עובר שם שום חומר שאפשר לקרוא לו "הקשבה", ובכל זאת, אם יש משהו שאפשר להצביע עליו בודאות זו העובדה שהקשבה אמיתית עושה הבדל – היא מזרימה אנרגיה.   
  3. אבל, כאמור, דברים רבים מסיטים את תשומת לבנו הלאה מהקשבה נוכחת. בשבילנו המקשיבים הדברים הללו מסיטים, ובשביל מי שמקשיבים לו הם חוסמים. שהרי אם ההקשבה היא צינור שנפתח, אי-ההקשבה שלנו חוזרת וחוסמת אותו. ונתיבי הסטייה הם רבים: הצורך להגיב, להציג דמות מסוימת (כולל דמותנו כ"יודעים להקשיב"), להגן על אינטרסים, לעוץ עצות, לטפל, ועוד ועוד. כל אלה הם נתיבים של התחמקות. וזה יכול להיות מעניין למפות את כל שבילי הסטייה הללו, אבל אולי חשוב יותר להבין את עצם הדינמיקה – את התנועה הפנימית שלוקחת אותנו הלאה משם.
  4. 4.    יעזור כאן ללכת יותר לאט. התגובתיות שלנו, וזו שחוסמת הקשבה בפרט, היא זריזה מאוד. עניין של חלקיק רגע וכבר אנחנו עושים משהו אחר – לא מקשיבים. להאט את הקצב יכול לעזור לנו להבחין במה שקורה, לסייע לעקוב אחר הדקויות, ולהתגבר על המנגנון הכפייתי. לא לדכא – להשהות.
  5. במיוחד חשוב לראות שהקשבה היא איכות – לא צורה. אי אפשר להגדיר תבנית קשיחה ולהגיד – הנה, כך מקשיבים, כך נראית הקשבה, אנשים שמקשיבים עושים כך וכך, כך זה אמור להיות. הקשבה היא יצירה אישית, חדשה, ופניה רבות. לפעמים היא נראית כמו דיבור משותף, לפעמים כמו שתיקה, לפעמים מתלווה אליה חיוך ולפעמים דווקא לא, לפעמים יש בה שאלות מנחות או שיקוף ואפילו עצות, ולפעמים צעקות – לכל אחד דרכו להקשיב ודרך זו משתנה בהתאם לנסיבות. זו איכות גמישה, משוחררת, צומחת מחופש התנועה של המקשיב, חיותו ולבו.
  6. ומתוך שלומדים להקשיב באופן נוכח למישהו מדבר, לומדים גם להיות נוכחים באופן מקשיב, שזה אומר שההקשבה שלנו נפתחת לא רק לרגעים מסוימים ולאנשים מסוימים, אלא היא פוטנציאל קיים תמיד, ומקיפה מלבד את המדברים גם היבטים רבים אחרים של החיים.       
  7. הקשבה היא מקור של רענון, הזדמנות למשהו חדש לחלוטין להופיע, משהו שנמצא מעבר לתגובות, להרגלים, לדפוסים, להסתיידות, ואשר מרכך, מפרה, מעיר ומחיה. אותה אנרגיה שעוברת מברכת הן את המדבר והן את המקשיב.
  8. ואף על פי שכביכול אחד דיבר ושני הקשיב, הקשבה תמיד היא ביטוי של הפריה הדדית. ההדדיות כאן היא מפתח. ואם אין רעננות ואין הפריה, סימן שגם לא הייתה הקשבה.
  9. עכשיו, נניח שיש כאן מישהו מולנו שמתחיל לדבר דברים משעממים מאוד. אנחנו מגייסים את כל כוחנו, מתאמצים להקשיב, ויוצאים מן הניסיון הזה מותשים, יותר מזה – נאנסים. נראה שבן שיחנו במקום לברך אותנו מצץ מאתנו את כל האנרגיה. מה יכול לעזור כאן? אני חושב: להקשיב עמוק יותר. להקשיב לרבדים שהם לא רק המנגנון המשעבד אותו, אלא כל הדרך (החזרה בתשובה) עד השורש הקודם לרודנות. ובמובן הזה, לא "לעשות לו טובה", אלא לדרוש פוריות, ולהתעקש על עניין הדדי.

10. שזה אומר לא לוותר עליו, לא להכניסו לקופסא, אלא להסכים לטעום את האחרות שלו. להסכים להיות נוכח ולהרגיש. להקשיב למה שקורה בגוף, למחשבות שעולות, לתגובות ההסתדרות וההתארגנות, וללכת מעבר להן – להסכים להיות אדם. להקשיב למה שהוא אומר בהרגשתו, בגוון דיבורו. כולל האפשרות לתת לו סטירה. שזה גם אומר להישאר בן-חירות ולא להתפתות לרודן שלו.

11. וכך לגאול גם אותו. שהרי אדם שמקשיבים לו כך, ימצא את הביטחון והאמון לחזור אל שורש יצירתו. בעצמו יעזוב את מבני ההסתדרות שבסתר ליבו חשב שרק הם ראויים להקשבה, הוא יתחיל לדבר את לבו – וזה, תמיד מרענן.  אכן, להקשבה נוכחת יש כוח משחרר, מוציא לחופשי, מניע קדימה.

12. והאמונה באלוהים היא דרך.   

להקשיב לילד

1. יש משהו מבלבל בעובדה שילדים משתמשים באותן מילים שאנו המבוגרים משתמשים בהן. כי אז נדמה שהם ואנחנו מדברים באותה שפה – משתמשים במילים באותה דרך כדי להגיד ולמסור את אותם דברים. תמוה יהיה לגלות למשל שכאשר ילד אומר "משעמם לי" או "אני רעב" או "אני לא מפחד" או אפילו "הנה סוס גדול" הוא אומר משהו אחר ממה שהיה אומר מבוגר שהיה משתמש באותם ביטויים.
2. אבל אנחנו לא רק מתבלבלים – אנחנו בעיקר לא פנויים להקשיב. ולא רק בגלל העומס ההישרדותי של חיינו, אלא הרבה בגלל התפקיד שאנו מדמים שאנו נדרשים לו בתור הורים ומחנכים. וכך במקום להימצא עם הילד, אנחנו מתפקדים מולו. מסננים את מה שהוא אומר אל תוך מה שזה דורש מאתנו, מתרגמים את דבריו לתגובה החינוכית הראויה, אותה אנו מתאמצים להנפיק על פי מיטב אמונתנו. מלכתחילה אנחנו לא באמת משוחחים אתו, אנחנו בעיקר מארגנים אותו.
3. ומה זה עושה לילד לגדול בעולם של מבוגרים אשר לא יודעים לשוחח אתו! ואם בכל זאת הבדידות העמוקה הזו מפויסת, הרי זה משום שלילד יש מקורות חיבור משלו שאינם תלויים רק במבוגרים שסביבו. להרגיש.
4. ובשלב ראשון אני אפילו לא רוצה לעסוק באופן שבו השפה של הילד שונה ואחרת מזו של המבוגר, אלא רק להצביע על עובדת הפער, לגלות את האפשרות הזו שאולי לא חשדנו בה – שאלה שפות שונות. שהרי מאגר המשמעות שממנו יונק הילד שונה מזה של המבוגר. למבוגר יש ניסיון, ובעיקר יש תרבות, ואילו הילד נשען על מאגר המשמעות החושי, הגופני, הרצוני והאמוני. אז בשלב ראשון רק לשהות עם העובדה הזו. להרגיש.
5. ועם כל זאת, אני רוצה להזכיר שהשפה הזו לא לגמרי זרה לנו. אמנם התרחקנו ממנה הרבה, אבל זו גם השפה של ילדותנו שלנו. אולי היא קבורה תחת שכבות רבות של שנים ותרבות, אבל באופן כלשהו היא עדיין חיה ונגישה לנו. ומה שאנחנו צריכים לעשות כדי להבין אותה, זה להתפנות להקשיב, להקשיב ממש. גם לילד שמולנו, גם לילד שבתוכנו. והדברים קשורים: כשאנו לומדים להקשיב לילד שמולנו, אפשר גם שניזכר בילד שבתוכנו. וכשאנו לומדים להקשיב לילד שבתוכנו, תעשה שפתו של הילד מולנו נהירה יותר.
6. מתוך הקשבה זו נוכל לגלות שהילד משתמש בתבניות-שיח הזמינות לו מעולם המבוגרים כדי לבטא את האמת האנרגטית של נפשו. התוכן הרבה פחות מעניין אותו, ואם נתעקש על הפרוש המילולי, יתכן שנגיע למסקנה שהוא משקר. הוא לא. הוא משתמש בהיגיון לא כדי להיות הגיוני, אלא כדי לשאת את כמיהות נפשו. שפתו היא שפת הפעולה, והזימון. זו שפה מאגית שבאמצעותה עושים דברים, מביעים משאלות, מקיימים מציאויות.
7. מתוך הקשבה זו נוכל לגלות את הפן היוצר-ממציא של הילד. גם אם הוא משתמש במילים ידועות ומוכרות, בכל זאת הן צומחות מדמיונו היוצר, הוא מנסה מילים, בודק אותן, משתעשע בהן, ופועל כמו סופר או משורר, המחדש מילים מתוך מאבק המשמעות האישי, בביטחון גמור בזכותו לעשות זאת. מראש זו שפה דינמית.
8. נוכל לגלות את האופן המיתולוגי שבו הילד משתמש בשפה, הוא חי בעולם של גיבורים, של התרחשויות בעלות יעוד ומשמעות, ואשר בו הוא עדיין במידה רבה מרכז. אותה "סתמיות" שלא פעם ממלאת את עולמנו המבוגר, זרה לעולמו. מראש הכול מדבר אליו, ונושא משמעות אישית. בתמונת עולמו, העולם עדיין בהתרחשות בריאתית, וגבולותיו נמוגים אל תוך הערפל. חי הוא בתוך מציאות דינמית, גמישה, מתחדשת ואין הוא מבחין בין מה שהוא מתחדש למה שהעולם מתחדש.
9. נוכל לגלות שלילד יש סודות. ושיש מערך שלם של אסוציאציות אישי לגמרי שדרכו הוא מבין את העולם, ובו הוא כמעט ולא משתף. זו שפה פרטית, אידיוסינקראטית. ורק שנים מאוחר יותר הוא עשוי פתאום לשים לב, שמה שהוא הבין וחשב, זה לא מה שמבוגרים אחרים חושבים ומבינים. כמה תובנות שונות יש לילדים קטנים באשר לעולם העגול עליו הם שומעים מן המבוגרים, ואותו הם מפרשים בדרכם האקטיבית.
10. נוכל לגלות (בעקבות כספי) שהילד חי בעולם של אפשרויות והן אלה המאירות את דרכו וזאת מנגד למבוגר שחי בעיקר מסביב לאילוצים. הילד רואה מה שאפשר, ודמיונו עוזר לו בכך. המבוגר רואה בעיקר את מה שאי אפשר וסיפורי פחדיהם של אחרים מורים לו את דרכו.
11. ואם נלמד להקשיב לכל זאת, לאופן האחר הזה, אם ניגש לילדים ממקום יותר חוקר ופחות יודע, לא מעולמנו המסודר, אלא מעולמם המתהווה, ייתכן שהדבר יסייע לנו לחזור אל המעיין שלנו עצמנו.

עוצמת ההקשבה

 

 

1. אף על פי שנדמה שאנו משפיעים על העולם דרך מה שאנחנו דוחפים ודואגים ומטפלים ושולטים ומעצבים. יכול להיות שדווקא ההקשבה שלנו היא שמאפשרת לנו להביא את זרעי ברכתנו באופן הפורה ביותר.

2. ומכיוון שזה כל כך שונה ממה שאנו רגילים לתפוס במחשבתנו הרגילה, אפשר לראות כאן סוג של נס. ההקשבה היא נס. יש לה עוצמות השפעה אדירות, שונות מכל מה שאנחנו יכולים לדמיין לעצמנו במחשבתנו ההגיונית.  

3. לכאורה זו השליטה שלנו בעולם שמביאה עמה חופש, ודרכה אנחנו יכולים להביא את חותמנו המיוחד לעולם. אבל במציאות קורה דבר הפוך: מה שאנו שולטים בו הוא ששולט בנו. ומה שנדמה לנו שאנחנו מחדשים בשליטתנו, פעמים רבות בעצם הוא גורל המשתמש בנו כחומר גלם בהתהוותו. ככל שאנו עוסקים יותר בדחיפה, ומדמים שאנו מטביעים כך את חשיבותנו בעולם, כך יראה, ממרחק של זמן ומקום, שבעצם רק מילאנו את המשבצת התפקודית והצפויה של כוחות והתניות חזקים מאתנו. היינו חיילים במשחק שבו תחושת השליטה הייתה רק אשליה.

4. ולמעשה, במעשה הדחיפה, התחמקנו מסוג אחר של עשייה – נמנענו מהתייצבות. התחמקנו מן האפשרות להיות נוכחים במלואנו, ובכך גם להשפיע על העולם מברכנו הייחודית.

5. הנה כי כן, אלה דווקא ההקשבה, הקבלה, הנוכחות, אשר בהם אנו יכולים לגלות שהעולם גם הוא קשוב לנו ונענה לדיבורנו. אמנם באופן הזה העולם לא בהכרח יהיה זהה עמנו וישלים את כל חלומותינו – תשובתו לא תמיד תהיה זו שציפינו לה – אבל נוכל לשמוע שהיא אלינו ובאופן האישי ביותר – אות וסימן שלדיבורינו שלנו היה הד של ממש במציאות.

6. כך נפתח לו המרחב האמוני כאותו חלל שביני לבין מה שהוא אחר ממני באופן רדיקלי. אחרות שלעולם לא אוכל לסכם, אבל שאוכל לפוגשה. (או בניסוח אחר – מישהו שתמיד יחמוק מכל ניסיונות הסיכום, ויעשה את הסיכום שלי, אם אתמיד להתבצר בו, רק לבדידות הכלא שלי עצמי. מה שאני יודע להגיד באופן כזה על הזולת, לעולם הוא לא באמת מה שהוא הזולת, אלא רק מה שאני חוסך מעצמי מפגש עמו).

7. לא מדובר רק בהקשבה לזולת שמולי, אלא גם לעצמי, לגופי, לרגשותיי, לסיטואציה שאני נתון בה, לטבע המקיף אותי, ולכל מה שבא לפגוש אותי. זו הקשבה לממשות שנמצאת מחוץ לפרה-קונספציה שלי (מכלאות הידע). שהרי זה המגע במציאות, שהחיבור אתה, ערב לפוריות ההדדית. 

8. הקשבה, אם כן, היא היפתחות גם לזולת, גם ללא נודע. היא הישענות על היש, נכונות להתמסר, וקבלה לא שופטת של המציאות. במקום לנסות להנדס את המציאות ולהגיד לה מה עליה להיות ואיך, היא מאפשרת למה שיש פשוט להיות. האִפשור הזה הוא לא סתם אי-הפרעה – אדרבא זו תרומה חיובית שלפעמים דומה לגשם המרווה את הזרעים ומצמיח נבטים. אין זה משהו שהאדם עושה בידיו, אלא התרומה של חלקו למציאות, שבשל כך היא גם זקוקה להקשבתו.

ו9. כך אני שב ומסכם – פעמים רבות, למרות הפסיביות החיצונית לכאורה – ההקשבה היא הדבר העמוק ביותר, המשפיע ביותר, והייחודי ביותר, שאדם יכול לתת לעולם. וכדי להבדילה מסוגים אחרים של הקשבה אקרא לה הקשבה נוכחת.