יומיים
של לימוד והתבוננות על המפגש בין עולם המבוגרים לעולם הילדים. על הקצרים בתקשורת,
השפות השונות, המקומות המשלימים, ההתנגשויות הכואבות, המקומות המברכים, והעקבות של
מפגש מהותי זה בנפשנו היום. מה ניתן לעשות אחרת? מה זה אומר על ההורות, ומה זה
אומר על מסגרות החינוך שאנו מייצרים?
1.
מורשת הילדות: אני רואה שילדים בכל העולם שותפים זה לזה
באופן עמוק ויסודי בשפה בסיסית – שפה שמדברים בה ילדים בכל העולם. לכן גם מאוד
פשוט להם לתקשר זה עם זה. אני מאמין שהשפה הזאת מבטאת את ההיסטוריה העמוקה של
האנושות. לא זו של עשרת אלפים השנה האחרונות, אלא זו של המאה אלף שנים של
ההומוספיאנס ומי יודע כמה מיליוני שנים של מי שקדמו לו. המורשת הזו נמצאת בגוף, זורמת בדם, שורה בתאים, ונוכחת בנשמת
הילדות ובלא מודע הקולקטיבי.
2.
תרבות הממשות: אני רוצה לקרוא להוויה הילדית בשם תרבות
הממשות, היא ערש האנושות והתרבות החובקת את כל ילדי העולם בשפה אחת.
הילדים שייכים לשפה הזו לפני שהם שייכים לתרבות מבוגרים מסוימת. ומתוך שייכות
עמוקה זו לעולם, מתוך תחושה עמוקה שהעולם שייך להם, הם גם מאמינים לעצמם ויכולים,
בלי לחשוד בעצמם, לראות את הדברים בפשטות: המבוגרים הם מוזרים, לא מחוברים, לא
שייכים. אני חושב שכל ילד מרגיש את זה באופן כלשהו, ולא עושה מזה עניין.
שיעורי
בית: 1. כתיבה
על זיכרון חושי מן הילדות: מגע של פרווה אהוב, אור ירוק מעורר עונג, מרקם של
צבעוניות מושכת, טעם מוכר, ריח מיוחד או כל דבר אחר שנמצא בגוף ובחושים. 2. זיכרון
של מפגש עם עולם המבוגרים, על האופן בו הובנו המבוגרים ודרכי פעולתם, אז, בילדות.
להביא למפגש.
וכרגיל
– הפתעה בדרך.
להביא: שק שינה, צלחת, מזלג,
כוס, מחברת, בגד ים, כובע, מים, בגדים חמים, מעיל גשם.
אוכל: כריכים ליום חמישי
בצהרים, לחלוקה בינינו. ומשהו לארוחת ערב משותפת של יום חמישי וארוחת בוקר של יום
שישי – כל אחד כטוב בעיניו. נוכל לבשל בשטח – המטבח כשר וצמחוני.
חג חנוכה שמח
דני