עוד על סגולות

נאמר בעבר:

ובאין יכולת לקבל נולדת האלימות (ההתנגדות, הזעם, השתלטנות, אי מתן מקום לאחר, וכן הלאה),

ובאין יכולת לבקש נולדת הלקיחה (הקמצנות, המניפולטיביות, הדאגה העצמית וכן הלאה),

ובאין יכולת להיפרד נולד הניתוק (הסתמיות, הניכור, חוסר הקשר, חוסר השייכות וכן הלאה),

ובאין יכולת להרגיש נולדת הרגשנות (ההתמכרות, הבלבול, ההליכה לאיבוד, האובססיביות וכן הלאה),

ובאין יכולת להשהות נולדת התגובתיות (הדחק, הדחיפות, חוסר הנשימה, ההישרדותיות, השטחיות, וכן הלאה).

אפשר להבין את עבודת הסגולות גם דרך ההוויה הנולדת מהיעדרן. כאשר אדם מוצא את עצמו בהלך רוח של אלימות מאבק והתנגדות, הוא יכול להסיק מכך שכל אלה נולדו אצלו בשל קושי לקבל – ושם הוא מוזמן לעשות עבודה שקשורה בקבלה.

זה לא מהלך טבעי. בדרך כלל מול זיהוי של אלימות בתוכו, יטה האדם לבקר את עצמו ולהוסיף שליטה על שליטה. מה שרק ימשיך לפרנס את מעגל האלימות. ההיפוך אל הקבלה הוא פורץ דרך, לא צפוי, מטלטל את הנשמה, מביא אותו מיד אל הנקודה. ממקום של ניהול יחסים הוא מביא אותו אל מקום של מפגש. ממקם שבו הוא מתפקד כדמות בתוך סיפור, אל מקומו של המספר הנמצא מחוץ לכל סיפור. מה שלפני כן היה חלק מן המנגנון שקשר אותו אל תוך סיפור-ניהול-יחסים, עשה תפנית של מאה שמונים מעלות. האלימות מפסיקה לא כאשר האדם מרסן את עצמו, ואת הדחף לפגוע באחר (למשל על ידי זה שהוא מספר לעצמו שהאחר בעצם לא רוצה לפגוע בו, שזה לא אישי, וכן הלאה) אלא כאשר הוא מסכים לצאת אל הממשות (אל המרווח הממשי בינו לבין האחר) ולקבל מן האחר (להישען, להתענג).

והקבלה היא עניין מאוד מסוים. לא דבר תיאורטי אלא התפנות – הפעלת סגולה. ועל כך נכתב בהרחבה במקומות אחרים.

ומה שנוגע ליחס בין אלימות לקבלה נוגע גם לשאר הסגולות. כאשר אדם מזהה שהוא נמצא בהלך רוח מסוים המקיף את יומו וממלא אותו בדפוסים מוכרים, ידע שהמקום שבו יטה לחפש את הסיבה למצוקתו שם היא בדיוק לא נמצאת. אדרבא, זה חיפוש "טבעי" זה אחר רפואה למצבו שהוא חלק בלתי נפרד ממנגנון היתקעותו. כל מנגנון של הילכדות בתוך סיפור מכיל את הקטבים הללו של מחלה-פתרון, השואבים את האדם אל הדרמה המתרחשת במרווח ביניהם. ואף על פי שהאדם יכול לזהות שה"פתרון" שהוא מציע לעצמו במהלך כזה לא עובד, שהרי הלך הרוח שלו ממשיך בשלו למרות כל ניסיונותיו לשנותו, בכל זאת ה"פתרון" הזה כל כך זמין, כל כך מבטיח, שהוא פשוט ממשיך להפעיל אותו ביתר כוח, כביכול זה הכוח שיעשה את ההבדל. (ואמנם יש מידה מסוימת של אמת בדבר, אבל דווקא מן הצד ההפוך: העוד יותר כוח גם הוא כושל, אבל הוא מתיש כל כך את הנפש עד שלפעמים הוא מביא לאותה שבירה המאפשרת למשהו חדש לצוץ). ידע אם כן: כאשר אדם מוצא באמת את הפתח החוצה – זה מאוד עדין. בדרך כלל לא נדרש שם כמעט כוח. והשחרור מורגש מיד.

שני עקרונות עולים מתוך דבריי אלה: לראשון אני קורא "זה לא שָם" והוא מתייחס לכך שכמעט אף פעם, הכיוון שבו אנו מחפשים באופן טבעי מזור לבעיותינו, הוא אכן הכיוון שהמזור נמצא בו. את השני אפשר לכנות "עקרון העדינות". הוא קובע שכאשר כן עולים על הכיוון הנכון די במינון קטן כדי לעשות את העבודה.

* * *

אבל כמובן, המילים, כדרכן של מילים, יכולות לקחת אותנו אל הכותרות ולא לגעת במהות שמתחת. הביטו למשל על התגובתיות ועל המידה המשלימה – ההשהיה או האי-תגובתיות.

הנה אימא שהתקשרות הקושרת עם בנה בן השלוש מתאפיינת בתגובתיות יתר. בהתחלה היא מזהה בתוכה פנימה את האיכות של התקשורת הקושרת. היא לא בהכרח מזהה את האופן שבו זו באה לידי ביטוי בתגובתיות יתר. אבל כשהיא מתבוננת ומקשיבה היא יכולה לראות שכל צעקה או דרישה של בנה נענית מיד בתגובה מצדה. לפעמים תגובה אוהדת, לפעמים תגובה הודפת, אבל בכל מקרה תגובה שנושאת עמה איזו דחיפות. הוא לוחץ אצלה על הכפתורים גם כשהיא לא מגיבה כלפי חוץ – אבל היא מיד נדרכת, מוכנה לשרת. הנה הוא נפל ומיד היא רצה אליו, לא רק חוששת מפציעתו (שאותה היא כבר מזהה מרחוק כפציעה קלה), אלא מבשרת לו שוב כמה הוא חשוב, מנסה לנטרל עוד מן ההתחלה את הדרמה האפשרית, את הבכי הזועק לא רק על כך שנפצע אלא גם על כך שלא רואים, ולא אוהבים, ועל כך שבכלל המציאות היא לא מה שהיא צריכה להיות. "מיד, מותק, אני שמה לך את הצלחת הכחולה", היא אומרת בהזדמנות אחרת כאשר הוא רק התחיל עם טון הדיבור המסוים הזה שהיא כבר יודעת לאן הוא מוביל. אכן, הוא רודה בה. היא משתדלת לרצות אותו, להרגיע אותו, להגיב לא רק אל מה שקורה רע, אלא גם אל מה שקורה טוב באופן כזה שיניב מצב רוח טוב להמשך היום (ויזכה אותה בנקודות). בטח שהיא מרגישה שכל זה לא טוב לה ולא טוב לו. אבל היא לא מצליחה אחרת. היא מרגישה קשורה, וכל הניסיונות להיחלץ רק משקיעים אותה עמוק יותר בבוץ.

אכן, זה לא שם. מה שהיא מנסה לעשות כדי להיחלץ מן התקשורת הקושרת נדמה אולי כסוג של פתרון, אבל באמת הוא חלק בלתי נפרד מן המנגנון הקושר ומעצים את ההילכדות. אבל אם היא מסוגלת להבין את העיקרון הזה שקראתי לו "זה לא שם", זה אולי יוכל לעזור לה לנקוט פעולה חדשה. תחילה להבין שאין טעם להמשיך "לפתור" בדרך המקובלת, ואחר כך להתפנות לפעולה חדשה. הפעולה החדשה הזו לא מרגישה כדבר המשמעותי שצריך לעשות. נדמה שכל החושים שלה אומרים אחרת, דורשים לחזור אל סוג הפתרון הישן. אכן, הפעולה החדשה הזו לא ממלאת דפוסים ישנים, ולפיכך גם לא נושאת את חווית ה"משמעותי". אדרבא, יש בה איזה טעם מלאכותי. ובכל זאת, ייתכן שהפעולה הזו תפתח מהלך של תקשורת משחררת.

במקרה של תגובתיות מה שמוצע הוא לטפח ולהפעיל את סגולת ההשהיה או האי-תגובתיות.

אבל כאמור, הכותרת יכולה לבלבל ולא להצליח לגעת במהות של סגולה מיוחדת זו. כי אם היא תנסה להתאפק כל פעם שתרגיש את התגובתיות, היא בעצם רק המשיכה את דרכה הרגילה – היא שוב מגיבה, שוב דחוקה, שוב ללא מרווח. מיד היא מפעילה את הריסון מול היצר שלה להגיב לבנה. גם זו תגובה. ואילו האי-תגובתיות היא משהו שונה לגמרי מהתאפקות. כמו כל סגולה גם היא מזמינה דיוק שבא עם השנים, כפרי משולב של אורח חיים, עבודת המידות, למידה וניסיון.

ואם למדה כבר בעבר להפעיל את הסגולה הזו, ואם עכשיו היא מזהה: "רגע, מה שקורה לי עכשיו זה תגובתיות-יתר" היא תוכל לפנות, כמעט באופן מלאכותי, אל האיכות המיוחדת הזו של ההשהיה. אם תפעיל אותה, תגלה שגם מינון קטן שלה פותח ערוץ חדש של תקשורת עם בנה.

ואם כן, מה הוא טבעה של סגולה זו של השהייה? איזה שריר מפעיל האדם כאשר הוא מפעיל אותה? קשה להגיד. הרי כלפי חוץ לא תמיד ההתנהגות נראית שונה, וגם אם כן, מה שבאמת עושה את ההבדל הוא האיכות המלווה אותה, לא עצם ההתנהגות החדשה. מה הפנימיות של ההשהיה שאינה רק התאפקות או כמו שרבים אומרים "לספור עד עשר לפני שמגיבים"? מה היא איכות מיוחדת זו שמגדל אדם בקרבו? או בניסוח יותר מדויק: מה היא איכות מיוחדת זו שאדם מתחבר אליה כשהוא לומד להפעיל את סגולת ההשהיה? אכן, זו סגולה של התרה – הדרמה נפרמת. הוא בכלל לא צריך להתאפק – מלכתחילה נעלם הדחק להגיב. אבל איך זה קורה, ומה הוא באופן אישי יכול לעושת כדי לעזור לזה לקרות? איך הוא לומד להתחבר לאיכות הזו? מה הוא עושה כדי להגיע אל מקום נביעתה? האם זה בכלל משהו שאפשר ללמד אחרים?

* * *

תאמרו: אבל התגובתיות הזו שלה אל בנה לא נולדה אתמול, מן הסתם היא רומזת על איזה עניין של עומק הקיים בתוכה עצמה – אולי סוג של אי אהבה עצמית, עמדה של התנצלות קיומית וכדומה. במקום לעבוד על התקשורת, טוב היה לעבוד על המהות הזו הפנימית, שאם תצליח שם, ממילא זה יתבטא גם כלפי חוץ. זה נכון. אבל גם מוליך שולל.

עמדתה של התקשורת המשחררת הוא ש"אי אהבה עצמית" (או לצורך העניין כל פסיכולוגית עומק), הוא פרי השראת התקשורת. לא רק זו המיידית אלא גם זו העוטפת כשיחת רקע או שיחת צל. זה את התקשורת שיש להתיר, וממילא היא תביא את האדם אל מרחבים חדשים. "אי אהבה עצמית", בניסוח אחר, היא עמדת שיח. היא לא דבר מהותי לאדם, גם אם האדם נתון ברוב יומו בשיחות כאלה (קונקרטיות ורקע) שמציבות אותו פעם אחר פעם בעמדה זו.

ויש סיבות טובות להעדיף את העבודה על התקשורת: בין היתר, כי לא מדובר בעניין תיאורטי אלא ברוב המקרים במפגש ממשי בין אנשים. ומפגש בין אנשים הוא פורה בממדים רבים. וכך העבודה על התקשורת מזמינה לצאת מ"ניהול יחסים" אל המפגש הממשי. שזה כמו יציאה מפרויקט העצמי, אל הפוריות שיש במפגש עם הזולת.  

ואם לחזור לאימא, תוך כדי זה שהיא מתרגלת את סגולת ההשהיה, היא תגלה מחדש את אהבתה העצמית שנמצאה שם תמיד בצד אי-אהבתה העצמית.

כמובן, סגולת ההשהיה, הולכת ומתעמקת ככל שמפעילים אותה. היא, אם תרצו "אלמנט שיח" לא שגור. וטיפוחה הוא גם הגדלת הזמינות לסוג התקשורת המשחררת. יהיה קשה להפריד כאן ולומר שעליה להפעיל סגולה זו רק ביחס לבנה. אלא, היא מטפחת סגולה זו. נקודה. ומערכת היחסים שלה עם בנה היא הזדמנות לכך. מתוך כך גם דברים רבים אחרים יבואו אל מקומם בשלום.

* * *

אבל האם אי-תגובתיות היא הסגולה הנדרשת כאן? הרי מדובר בתקשורת קושרת המורכבת מאלמנטים רבים. היא יכולה לזהות בתקשורת שלה עם בנה גם אלימות, לקחנות, רגשנות, ניתוק. ואולי היא מוזמנת להפעיל דווקא את סגולת הבקשה, או סגולת הקבלה?

אולי. כל הסגולות יכולות להיות רלוונטיות. יש מובן עמוק שעל אף ההבדל ביניהן, כולן מכילות זו את זו ומהדהדות זו עם זו. יש סבירות גדולה, למשל, שאם תפעיל את סגולת הקבלה גם זו תעזור מאוד. ויחד עם זאת, נדמה שכל תקשורת מתאפיינת בשטח פנים מסוים, והוא גם השער שדרכו מומלץ להיכנס. אם היא מזהה את התגובתיות ביחסיה עם בנה, וזה מה שעומד במרכז תשומת ליבה – הנראה טוב שתתחיל עם סגולת ההשהיה, כל שאר הסגולות כבר יהיו שם אתה. 

מזכיר שחמשת הסגולות הללו סוגרות מעגל. הקבלה וההשהיה אינן שתי קצוות, אלא מתקרבות זו לזו מחדש.

* * *

ומדוע דווקא חמש סגולות אלה (קבלה, בקשה, פרידה, הרגשה, השהייה)? הרי היה אפשר לחשוב על סגולות אחרות לא פחות חשובות לתקשורת – דברים כמו הקשבה, אי-שיפוט, חמלה, ועוד.

נדמה לי שמה שמאפיין סגולות אלו, ועל כן גם נבחרו בתור מערך הכלים הבסיסי של התקשורת המשחררת, הוא כוחם לחלץ את האדם מן הסיפור (ממקום של ניהול יחסים) אל התלת ממדיות. יש במהותם משהו שלא משחק לידי התבניות הסימביוטיות. משהו שעושה אותן קצת "מלאכותיות", "צדדיות", "לא ניתנות לעיכול" – בדיוק המרחק הדרוש כדי לא לקרוס בחזרה אל תוך הסיפור ו"ניהול יחסים". הביטו למשל על סגולת ההקשבה שהיא כל כך יקרה, אבל בקלות יכולה לספק חומר גלם ליחס ה"טיפולי" ולעורר בלבול במקום הזה. ההשהיה בודאי מכילה בתוכה הקשבה, הרי זו המהות הפנימית שלה – הקשבה למה שעולה מבפנים ומבחוץ, ושהייה בתווך שבין שאלה לתשובה. ובכל זאת ההשהיה כסגולה שונה מן ההקשבה – רחבה ומכוונת אחרת, ומזמינה ביתר עוצמה את התלת ממד.  

הצרוף "פרידה-מחברת", שהוא במובן מסוים הלב של חמשת הסגולות, (כמו גם הצרוף המשלים "ניתוק-קושר"), רומז על כך: זהו צרוף נושא סתירות, המבשר את התלת ממדיות.

* * *

ולבסוף, אני יכול לחשוב על מסגרת של תרגול, שתהיה גם היא מלאכותית ובכל זאת אולי תביא משהו: ביום ראשון מתרגלים השהייה, ביום שני מתרגלים הרגשה, ביום שלישי מתרגלים פרידה, ביום רביעי מתרגלים בקשה, ביום חמישי מתרגלים קבלה. יום שישי ושבת נחים. כדי לחזור מחדש ביום ראשון חדש.

"מתרגלים", כלומר, פשוט מפנים תשומת לב ומנצלים את ההזדמנויות הנקרות במהלך היום להפעיל את הסגולה. 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *