היא אמרה לו שהוא גלוקמי, והוא אמנם לא הבין את המילה, אבל הבין מהנימה שזה משהו נגדו ומיד תקף בחזרה – "ואת תמיד ביקורתית אלי". והנה שוב נקלעו למהלך של תקשורת קושרת שניכר אפילו ביתר עוצמה אחרי שהפסיקו לריב. כל עוד דיברו בכל זאת הדברים זזו, גרדו כל הזמן את האפשרות האחרת, ניגנו על איזו תקווה מתמכרת, אבל עכשיו כל אחד מכונס בעצמו. כבר יומיים למעשה. מדי פעם הם מטיחים הערות מעליבות זה בזה, אבל בעיקר חשים את ההתנגדות הפנימית הזו המשפיעה על כל יומם.
אם רוצים, אפשר לסמן את נקודת הכניסה אל תוך התקשורת הקושרת באותה תגובה מיידית שלו אל מה שאמרה לו. זה לא יהיה לגמרי מדויק, בוודאי קדם לזה רקע, גם ביחסים שלהם וגם בעברו הרחוק, אבל יש גם מימד שזה מתחיל כל פעם מחדש. אולי אפשר אפילו להניח לצורך העניין שהיא בכלל לא התכוונה לפגוע בו או להעביר דבר ביקורת, ואז זה ידגיש שמשהו בתגובתו הוא שהכניס אותם לתקשורת קושרת. למרות שזה לא ממש משנה – גם אם אכן הייתה זו פגיעה מכוונת, אפשר שהיה בוחר להשיב אחרת, וניצניה של התקשורת הקושרת היו אובדים מחוסר הזנה. אבל בכל אופן נניח שהיא לא התכוונה לפגוע בו, וזה היה הוא, שעשה משהו שהכניס אותם לתקשורת הקושרת. ננסה, אם כן, להבין קצת יותר לעומק את הגורמים שהיו מעורבים בצעד הראשון הזה שלו אל תוך התקשורת הקושרת.
מדוע אם כן הגיב כפי שהגיב?
* * *
הדבר הראשון והבולט ביותר הוא המכאניות של התגובה שלו.
הוא אפילו לא התעכב להבין מה המשמעות של המילה "גלוקמי". מזכיר איך ילדים קטנים לא פעם מעליבים זה את זה בביטויים שהם אינם מבינים ואז הם רצים בבכי אל אימם – "הוא אמר לי שאני בינוני!". גם הוא, במקרה הזה, זיהה באופן מיידי ניסיון לפגוע בו, והגיב בהתאם, נותן בעצם תגובתו את המשמעות וההקשר של הפגיעה. אין זו פרשנות תיאורטית זו מיד גם הנכחה של הפגיעה בעצם תגובתו, עשייתה למציאות.
מרגע זה הוא נשאב אל תוך מנגנון מכאני שכאילו עומד בזכות עצמו ומשתמש באדם לצרכיו. ישנה דרמה, המחזה מועלה, והוא, האדם, ממלא את תפקידו בתוכו. פגעו בו הוא חייב לפגוע בחזרה. הדרמה יצאה לדרך.
ויחד עם זאת, זו פגיעה מסוג מאוד מסוים. זה לא מישהו שהכה אותו והוא ניסה להתחמק ממכתו. אלה מילים שהיה להם מימד תוכני ששאב אותו אליו. התוכן, במקרה הזה, הוא לא בהכרח המשמעות, אלא המהלך השיחי, ההיבט המכאני שבו: א' גורר את ב' וזה גורר את ג'. הוא, האדם, נלכד אל תוך המנגנון המכאני הזה. הוא התפתה לרובד התוכני, וזה החל לנהל אותו. אין בכלל שאלה של ניסיון לברר מה הייתה כוונתה, שכן הדרמה מתרחשת מחוץ לעולם הניסיון. די לה בעצמה. לכן אפשר לומר שעכשיו הם בתוך סיפור. הסיפור מנהל אותם. בסיפור אין אנשים – יש דמויות. כל אחד הוא "מהסוג הזה" ("הגבר המכה" "האישה הביקורתית" וכן הלאה). היא כבר לא האישה האהובה שלו – היא דגם של מציאות, טיפוס, סוג, דמות. אכן מדובר ב"סיפור מקבילי", שזו דרך אחרת להצביע על הרובד המכאני שבכל זה.
* * *
אחד הדברים המאפיינים את התקשורת הקושרת בכלל ואת התגובה הספציפית שלו היא שהתקשורת מתקיימת במרחב שהוא חוץ-ניסיוני.
זה ניסוח אחר לאמירה "התוכן לכד אותו". לתוכן יש מנגנוני קרסים. האדם נופל קורבן לתנועת מחשבה מסוימת. תגובה מובילה לתגובה. ואמנם יש מנגנון של הזדהות המאפשר לכל זה להפוך לאישי, ובכל זאת קיימת גם מכאניקה הקיימת לעצמה – מכאניקה של תוכן, מכאניקה סיפורית שהאדם מאוד רגיש לה ונתון בידה. המנגנון הזה הוא לא אישי. התכנים והאופן שהם פועלים, הוא לא אישי.
חלק בלתי נפרד מן המכאניקה הזו קשור למנגנון הניתוק. התוכן, משום מה, מבודד אותו מן הממשות, שואב אותו אל תוך המרחב הקדם-נסיוני, האינסטינקטיבי, מקום בו הוא לא נדרש להיות ער אלא רק לתפקד, להגיב, לשרוד במרחביו הנעולים. אין זמן למשהו אחר. אכן, זהו מנגנון של הישרדות. בהישרדות אין מקום לסוג התהליכים היצירתיים, הלומדים, המחדשים. כאן חייבים לפעול על פי העבר והזיכרון המוטבע. ועל כן זה בכלל לא רלוונטי מה היא אומרת או מי היא כשהיא אומרת את הדברים או מה קורה אצלה (כל זה שייך למרחב-הניסיון). מה שרלוונטי הוא ההישרדות, וההישרדות מחייבת ניתוק – עבודה זריזה על פי דפוס.
בעולם המחשבה זה סוג של מחשבת בידוד שהיא לא רק יוצאת מן המרחב הניסיוני, אלא גם מונעת באופן אקטיבי את הכניסה המחודשת אליו. זו התגובתיות המחשבתית שמסיבות שונות עושה כאן תגובת חוצץ שהיא עודפת על הצורך ההישרדותי. מה שנקרא תגובת יתר. לא תגובת יתר אל אשתו אלא תגובת יתר של ניתוק. הכללת יתר והנכחת יתר של הניתוק. וזה חלק ממה שעושה את המנגנון למכאני כל כך. היא לא רק אמרה מה שהיא אמרה, אלא היא עוררה בו את הצורך להתנגד לכל ניסיון לנסות להבין את מה שהיא אמרה. ושוב – לא ניתוק ממנה אלא ניתוק מן הניסיון (והיא, בממשותה, כמובן היא חלק ממרחב הניסיון). ניסיון שהיה יכול אולי בכל זאת לחדור אליו ולשנות בו משהו, אבל כאן יש מנגנון שלם שמונע בדיוק את החדירה הזו. אל למציאות להפריע לדרמה. הוא לא רק בטעות לא חשוף לניסיון – הוא מסרב לו.
מושגים אלה של ניסיון וניתוק מן הניסיון הם מרכזיים מאוד בהבנת מנגנון התקשורת הקושרת.
הסירוב מונע התעוררות, מונע התייצבות, ונושא עמו את ההתמכרות שהיא הרצון להמשיך לישון. הנה היא ה"היעלבות" ה"צדקנות" וכן הלאה – איכויות שמתמכרים אליהן. היא אמרה משהו ומיד שוב אין זו היא, האישה האהובה והמוכרת. הוא איבד קשר אל הלב, אל הלב שלה. אל מי שהיא. אל המציאות. זהו מנגנון מכאני של אי-ניסיון.
* * *
המנגנון הזה הוא שעושה את הזולת שממול ממישהו למשהו.
מאדם ממשי לטיפוס.
ברגע שהיא הפכה למשהו ניתן לתפעל את האיום שלה במסגרת הפנטזיה האישית. אין צורך ללמוד אותה – מה שבמצב הישרדות ממילא אין פנאי אליו והוא מסוכן. היא הפכה למשהו, כלומר, היא הפכה לתוכן בתוך הפנטזיה שלו ולא יותר מכך. היא איבדה עבורו את ממשותה, איבדה את שורשיה למציאות. בלי איבוד שורשים זה לא יכולה להתקיים הדרמה. כל עניינה של הדרמה הוא אותו ניתוק שמכשיר את הדמויות לניידות. כעת הן פועלת על פי אינטרסים שמקורם בעולם הדרמה, לא בעולם הממשות. הם נעים על פי התפקידים שהם מאכלסים. הם נטולי רצון משל עצמם. רצון זה דבר ששיך לאנשים חיים.
* * *
אבל מדוע מלכתחילה הוא מפרש כך את הדברים? מדוע אמירה אחת שלה זורקת אותו כל כך רחוק? הרי הוא לא באמת מכונה – מן הסתם הוא בחר לפרש כך את מה שאמרה, ואפשר היה גם לפרש אחרת. מדוע זה פועל אצלו באופן כל כך אוטומטי – התגובתיות הזו ההופכת אותה למשהו ואת אמירתה לאיום? מדוע זה מקפיץ אותו עד שאינו יכול להבליג והוא חייב להגיב?
כן, מן הסתם זה קשור לכך שזו לא באמת התחלה. יש רקע שלם – שיחת צל שהוא נתון בה במימד הזמן, והיבטים של שיחת צל המקיפים אותו במרחב – העוזרים לו לפרש את הדברים בצורה כזו. גם שיחת הצל שהיא חלק ממערכת היחסים ביניהם אבל גם שיחת הצל שהיא חלק ממערכת היחסים שלו עם המציאות. מן הפר-קונספציה שלו.
גם שיחת צל היא חוץ-ניסיונית.
הדרמה של ההיפגעות שלו היא חלק משיחת צל שהוא נתון בה מראש כרקע של חייו, שיחה שהוא תמיד המשך שלה גם כשהוא פוגש אדם חדש לחלוטין. הוא נפגע כי הסיפור הזה כבר קיים והוא נכנס לתפקיד שהוא מכיר. (זו תגובת הידע).
והסיפור הוא לא סיפור תיאורטי, הוא מקטע של שיחה – שיחה של זרות – שיחת צל. אדם לא נופל אל תוך סיפור-טפיל שמרחף בחלל. הסיפור-טפיל נישא על ידי שיחת צל. שיחת הצל המספרת את הסיפור הזה וחוזרת ומספרת אותו. זה לא רק שאשתו האהובה היא מהסוג הזה, אלא זה הסוג שאביו אמר לו להיזהר ממנו. הוא זוכר את הפעם הראשונה שהוא שמע את המשפט הזה מאביו וזה תקוע בראשו כמו רסיס הפועם קצובות את בשורתו – אקסמפלר הנושא את כל מהות שיחת הצל בחובו. גם אז זה היה משהו שהיה חוץ-ניסיוני, שייך לעולם ההישרדות. וכעת כשאמרה לו את מה שאמרה התעורר כל הסיפור מחדש לתחייה. לא באופן מודע, אבל בכל זאת באופן מספיק נוכח כדי להפוך את אמירתה למשהו – עניין חוץ-נסיוני. תוכן בתוך הראש שלו ולא נוכחות של ממש.
* * *
ומה בכל זאת אישי כאן?
מה למשל לגבי תחושת הקורבנות שעולה, תחושת הפגיעה שעולה, עולם הרגשות שלו, העוול שנעשה לו כשהיה צעיר, אי האהבה העצמית שלו, תחושת האשמה, הזלזול לעצמו ולזולת, וכן הלאה, כיצד כל אלה מתפקדים בתוך המנגנון של התקשורת הקושרת?
כיצד כל אלה תרמו לפרשנות המנתקת אותו מן הסיטואציה? כיצד כל זה עיצב את התגובתיות שלו?
העניין הוא בדיוק בזה – הוא מסרב להיפגע. אם היה נפגע – משמע מחובר להרגשת פגיעותו, כואב אותו, בוכה אותו, זה היה חלק מן הניסיון. משהו שהיה מזרים אותו, מלמד אותו, מחדש אותו. אבל הוא מסרב.
ויש מובן שבו כל זה פועל לא בגלל משהו שהוא עושה אלא בגלל משהו שהוא נמנע מלעשות אותו: הוא נמנע מאחריות, נמנע מהתעוררות, נמנע מלמידה ארוכת טווח, נמנע מעבודת המידות. אכן, אותה תגבותיות שלו היא ההרגל, האוטומט, מה שהרקע הסביבתי וההיסטורי מנחה אותו. באופן "טבעי" הוא מכאני. אם לא יטפח איכות אחרת זה יהיה הכלל. זה קשור, הרבה לעולם המחשבה, לעולם התוכן, לאי-ניסיון הקשור לעולם השייכות הסימביוטי וכן הלאה.
* * *
במובן הזה אי אפשר לנתק את המקרה הזה מכלל אורח חייו, אי אפשר לבחון אותו רק לעצמו. זה נכון, אפשר למצוא את אותם טריקים שיסיטו את תשומת לבו בחזרה אל הממשות ויכניסו אותו מחדש לעולם הניסיון, אבל כדי שאלה אכן יהיו זמינים, הם צריכים להיות חלק מאורח חייו. בכל מקרה אלה לא כלים מכאניים. אלא כלים מסוג אחר שבהקשר אחר גם קראתי להם "מלאכים".
במילים אחרות, כל אותו נופח רגשי המלווה הרגלי מחשבה מסוימים והסוחפים אותו אל תוך התקשורת הקושרת הם צורות שונות של סירוב-הרגשה, סירוב-ניסיון. הרגשנות תקועה במעגלי אי-הניסיון וניזונה מהם. תכופות אפשר לשמוע אנשים פגועים אומרים: "זה בכלל לא משנה המציאות ומה שקרה בפועל, משנה שזה היה יכול…"
* * *
ומעניין לראות שהוא מגיב ל "אתה גלוקמי" בעוצמה כי הוא מזהה כאן את הניסיון להפוך אותו ממישהו למשהו.
ובאמת זה הדבר שכואב לו – שהיא הכניסה אותו לסיפור ותלשה אותו (ואותם) במעשה זה מעולם הניסיון. אכן, למילים יש כוח, והוא חווה את הכוח הזה דרך ההתנגדות שלו לאותה תלישה. (וזה מנגנון מורכב ומתעתע כי היא הרי לא יכולה באמת לתלוש אותו מן הניסיון – רק הוא יכול לעשות את זה לעצמו. רק הוא יכול להפוך את עצמו ממישהו למשהו ולשכוח אגב כך את מי-שהוא. והדרך שהוא עושה את זה היא בדיוק על ידי ההתנגדות המכאנית לתלישה – למילים יש את הכוח שלהם בגלל האופן שבו הוא מגיב להן ומגיב באמצעותן).
ובכן, הוא מזהה באמירתה את ניסיונה להפוך אותו למשהו. משמע, לא החבר המוכר והאהוב שלה, האיש שלה, בקיצור – הוא, אלא הדבר הזה, הזרות הזו, הניכור הזה שהוא עכשיו התגלגל אליו ונקלע אל תוכו. אותו "אתה גלוקמי" הפעיל אצלו את כפתור התבנית "אומרים עלי כך וכך" (משמע, עוד פעם מישהו מנסה להפוך אותי למשהו) והוא חווה מחדש את הכאב היסודי שבזה המוכר לו כל כך מן העבר. אכן, היא לחצה על הכפתור של שיחת צל שרירה וקיימת – הכניסה אותו למסלול הסיפור.
ואמנם אם יעשה מודע קצת לעצמו הוא יוכל להבין שבעצם היא אומרת לו "אתה רע". אבל באמת באמת כאבו אינו על התוכן ה"רע", אלא על התלישה מן הניסיון – על עצם זה שהיא הפכה אותו למשהו וזה לא כל כך משנה אם המשהו הזה הוא טוב או רע (למרות שלו נדמה שבזה דווקא כל ההבדל, אבל בכל זאת זה לא ממש משנה – הכאב נמצא בעצם התיוג). באמירתה, היא לחצה על הכפתור שהזכיר לו את כל שאר הפעמים שניסו להפוך אותו למשהו ואגב כך מחקו את הייחודיות שלו, את החירות שלו, את כוח היצירה שלו. אכן זו שיחת צל שמעולם לא נגמרה, ושהוא ממשיך להשתתף בה כחלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות שלא הושלם.
אלא שאז קורית תפנית, במקום להבין את משמעות הכאב הזה, הוא כבר מתרגם אותו למשהו אחר, ששיך כבר לעולם התוכן של האי-ניסיון: למאבק של איזו פנטזיה תשלוט כאן – שלי או שלך. לאיזה משהו אני רוצה להפוך (כאילו שזה מה שמשנה). וזו הטרגדיה האומללה – השקר שבזה. זה גם מה שנותן לכל זה את הנופח האישי לכאורה. אבל באמת זה בכלל לא משנה איזה סיפור, העיקר כבר נעשה והוא גם מקור הכאב – התלישה מן הניסיון.
הרגשנות אם כן, היא חלק מן העולם החוץ-ניסיוני. והוא נלכד לתוכה מתוך התנגדותו הבריאה להפוך ממישהו למשהו. והכאב תמיד קשור באופן עקיף לפרשנות שלו בתוך עולם התוכן: "חוויתי דחייה – זו אותה דחייה מוכרת שכל כך הרבה אנשים כבר עשו לי בעבר…". באותו רגע הוא מאבד את הצפון וזו בדיוק הדרך שבה הוא אכן נשאב והופך למשהו. זהו המנגנון דרכו שואב הסיפור את האדם אל מחוץ למציאות, מנגנון שיש בו צד של התנגדות וצד של התמכרות, והוא שרותם את אנרגיית החיות למאבק האינטרסים, הופך אותה מפעולה אנכית לפעולה אופקית.
במילים אחרות, החומר שממנו בנוי גוף הכאב שלו אינו הבגידה של אחרים בו על צורותיה השונות (וכמה דרמה יש מסביב לצורות השונות הללו), אלא עצם התלישה מן הניסיון. תלישה שהוא עצמו בונה באמצעות התגובתיות שלו. ובמקום אחר ניסחתי זאת שהטראומה הבסיסית של הנפש היא ההסתרה, השקר.
* * *
וכל עניינה של התקשורת המשחררת הוא קודם כל להחזיר את האדם אל הניסיון.
ויש הרבה טעמים לכך. טעמים שהם חלק בלתי נפרד ממהות המרחב של הניסיון. כלומר, החזרה אל מרחב הניסיון הוא חזרה אל עולם האחריות למשל, וזה כמובן חלק מהמוטיבציה של התקשורת המשחררת. חזרה אל עולם הניסיון הוא גם חזרה אל הפתיחות לפלא, בתור דוגמא נוספת, וגם זה חלק מן המוטיבציה של התקשורת המשחררת.
ואפשר היה לדמיין מין מהלך של תקשורת כמו משחררת, שמביא עמו סוג של נינוחות ביחסים אבל שלא מביא את האנשים אל הניסיון ואל הפוריות שלו. זו הופכת להיות פנטזיה חדשה. כך שדיוק התכלית כאן הוא חשוב והוא חלק בלתי נפרד ממהותה של התקשורת המשחררת. בקש ויפתח לך. אבל אתה צריך לדעת מה לבקש ולַמָה אתה מבקש.
כל עניינה של התקשורת המשחררת הוא להחזיר את האדם לניסיון ולברכה שלו, ולשם כך היא יכולה להיעזר ב"טריקים" שונים. כמו למשל להפנות את תשומת הלב אל הזולת ואל הרגשות שלו והצרכים שלו. העניין החשוב לראות הוא שמהלך שכזה הוא סוג של תרוץ כדי להיכנס מחדש אל מרחב הניסיון הלא-הישרדותי, הוא לא חלק מניהול יחסים, והערך שלו, לפחות בעיניים האלה, הוא הערך הנובע מן היציאה אל הניסיון ולא מן ה"רגישות לזולת". כי גם רגישות לזולת יכולה להיות פנטזיה. ומנגד היציאה אל הניסיון ממילא גם כוללת בתוכה רגישות לזולת. לא צריך לייחד לזה מקום מיוחד.
אפשר לומר שהניסיון והנוכחות כבר עושים את העבודה של הריפוי ברגע שמסכימים להם. ושוב זה לא כל כך משנה מה הביא אותנו אל הניסיון, אם זו התמקדות בגוף, אם זה משבר, סכסוך קולני במיוחד, תשומת לב בזולת, שהייה של זמן בלי להגיד דבר, ניתוח לוגי של כשל המחשבה, או כל מעשה שנתמך על ידי דיוק הסגולות שכבר דובר בהן (השהייה, הרגשה, הפרדה, בקשה וקבלה). בסופו של דבר כל זה מביא אותנו אל מרחב הניסיון, ומרגע זה מתחיל להתרחש תהליך של לימוד. אמנם גם כאן יש מיומנות של ניווט ודיבור בתוך המרחב של הניסיון, מיומנות שתעשה את מרחב הניסיון לקרקע עשירה ופורייה לתהליכי למידה, חיבור והתחדשות. אבל המיומנות הזו היא כמו נלווית לצעד הראשון והקשה כל כך של מעבר ממרחב הישרדותי למרחב הניסיון – מרחב דיאלוגי-אמוני.
* * *
אפשר היה לומר: מדוע להתעסק בכל העניין הזה של איך לצאת מתקשורת קושרת. "אל תכנס מראש לתקשורת קושרת" – האם זו לא כל החוכמה?
אבל הרי אדם לומד תקשורת משחררת דווקא כשהוא נכנס לתקשורת קושרת ומשחרר אותה. כך הוא מקבל ניסיון, מיומנות ולומד. אי אפשר ללמוד על ריק. רק מתוך החיכוך הזה. יותר מזה: תקשורת משחררת קיימת תמיד על רקע תקשורת קושרת, גם אם היא התקשורת הקושרת לא קורית בפועל, פוטנציאל התקיימותה שכמו ננגע לרגע הוא שעושה את התקשורת המשחררת למה שהיא. לכן חדוותה כפולה. פעם אחד מצד חירותה הפשוטה. ופעם אחת מצד זה שהוא יכול לאבד אותה והוא יודע זאת ובכל זאת לא איבד אותה. ואיך ידע את ערך השחרור הזה אלמלא התקשורת הקושרת?
* * *
ואחרי כל זה יש לשוב ולהעיר עד כמה הדברים הם מורכבים ו"תקועים" בחיים המציאותיים, ורחוקים כל כך מן הפשטות שבהם לכאורה מוצגים הדברים כאן. כשאדם תקוע בתקשורת הקושרת דומה שזה עצום ממדים, מקיף את כולו, וידיעת הדברים בכלל לא עוזרת לו. זה דורס אותו, משטח אותו, כובל אותו והוא לא יכול שלא לייחס לכל זה ערך של אמת. הוא הרי מרגיש את זה על בשרו – למשל את אי-האהבה, את אובדן חופש התנועה וכן הלאה. אכן, ההסכמה לעולם הניסיון היא מהלך לא קל. ועדיין, במהות, הדברים הללו הם פשוטים, ראשוניים, ולא צריך להתבלבל מעוצמתם ולייחס להם איזו אמת עודפת.