במפגש מעגלי שיתף אורי בהבדל שהרגיש בין תחילת המפגש לסופו.
בתחילת המפגש, בשעה שסבב ההכרות הפגיש אותו עם אנשים חדשים שעוסקים בכל מני יוזמות ומעגלי השפעה, הוא הרגיש מיותר, קטן וחסר מקום. אמנם גם הוא עושה דברים מעניינים, אבל הרי זה רק עוד "גם" אחד שטובע בריבוי, ואשר יומרותיו מתגלות כעת בכל קטנותן הבודדה.
אבל הנה באותו מפגש ממש, בסופו, הוא כבר הרגיש אחרת. אותו ריבוי שקודם לכן היה בגדר איום וריקון ממשמעות, נעשה כעת דווקא למקור של ברכה מפרה ומשמח.
מה טיבו של מהפך זה?
* * *
החוויה שתיאר אורי מוכרת גם לי, כמובן: אותו ריבוי עצמו – שפע של אנשים עושים, של רעיונות, של ספרים, של פרויקטים שבהם כל אחד נאבק למצוא את קולו הייחודי – מרגיש בזמן אחד כמו דבר מאיים המדגיש לי את חוסר ערכי, כביכול כל מה שעושים כולם, נגדי הוא, ובזמן אחר עשוי למלא אותי שמחה גדולה. בזמן אחד הרי זה דיכאון של ממש, ובזמן אחר חוויה מעצימה.
ודווקא את החוויה הראשונה אין צורך הרבה לפרש. דומה שהיא מוכרת ומובנת, ובעיקר אני רוצה לסמן אותה ולקרוא בשמה המלא: אכן, אפשר להבין איך על רקע תחרות של הכול בכול, ושל ריבוי שבו ההבדלים מיטשטשים עד שהם נעשים מן חומר אפור הבולע אל תוכו כל הרמת ראש, כל צבע ייחודי, נוצר הדיכאון. אקרא לה אם כן: "הריבוי המנכר" (לעת עתה זה יהיה שמה, ואולי בהמשך ייוולד לו שם אחר כמו למשל "שפע מדכא").
ואילו את החוויה השנייה – זו של שמחה בריבוי – יש צורך לפרש ביתר עומק. היא לא מובנת מאיליה בכלל.
* * *
מה היה השינוי שעבר אורי שאיפשר לו לראות את קבוצת המשתתפים במעגל לא עוד כתירוץ למחיקה עצמית, אלא כמעגל של אנשים מברכים שככל שהם עמוקים יותר, עוצמתיים יותר, "שווים" יותר, כך הם מעצימים אותו יותר?
הייתי צריך להשמיט את ה"שווים יותר". שכן נדמה שזה בדיוק המימד שנשר – מימד ההשוואה. במקום לדמיין אותם כחלק ממישור – זירה דו ממדית שבה כל מקום שנמצא הוא תמיד על חשבון מישהו אחר, ועל כן גם הזמנה לקרב (אותו הוא כמובן מסרב להילחם, שהרי כל ניצחון כאן הוא זמני לחלוטין ורק מדגיש את חוסר הערך של כל זה), הוא למד לראות אותם כחלק ממרחב תלת מימדי שבו לא רק שלכל אחד יש מקום, אלא שבאופן מוזר, כל אחד משקה ומעצים אותו דווקא. כביכול לא באו לעולם אלא בשבילו, כדי לברך אותו, להשפיע עליו טוב, לגדל אותו, לחנוך אותו, לפנות מקום לריקודו האישי. וככל שיגדל השפע הזה של אנשים, כך יקבל הוא יותר ממנו.
ועדיין אני שואל – מה הוא מקור המהפך?
ואני מדבר על מהפך, לא על כך שהוא למד להכיר אותם יותר ועל כן נעשו פחות זרים ויותר קרובים – משמע, עניין של מידה, אלא על מפנה רדיקלי-איכותי. מה הוא, אם כן, מקור המהפך?
באותו מפגש שהיינו בו ביחד, היה קל יחסית לאתר את ההיפוך. הוא היה קשור לכך שעברנו ממרחב הישרדותי-הסתדרותי, למרחב דיאלוגי. משהו במערך המפגש הקבוצתי גידל את אותה איכות של שייכות דיאלוגית ואפשר את החזרה אל הממש. והדבר האיר כל אחד מן המשתתפים לא מצד מה הוא, אלא מצד מי הוא.
וגם אני, כשאני מדמיין עולם שהוא כולו מרחב דיאלוגי, (ולא מרחב ווכחני, דעתני) מיד אני מתמלא שמחה של בית, יודע שכל אדם כאן רוצה את טובתי, שייך הוא לשבט שלי, ושותף אתי ב"לא-לעבוד-אלילי-משהו".
* * *
באותו מפגש נעשתה הקבוצה המסוימת הזו בית לכולם. יכולנו לחוש כולנו את הנוכחות המברכת, ודבריו של אורי הדהדו אצל כולנו. אבל נדמה לי שמה שדיבר עליו אורי חרג מיחסו אל חברי הקבוצה הנוכחית, והוא נעשה למבט עקרוני על כלל האנשים הנפגשים במעגלים, ואולי אפילו על כלל האנשים בכלל. משמע, המהפך הזה היה קשור לא רק לאותם אנשים מסוימים ואותן נסיבות של שלום ודיאלוג שעשו מקום, אלא גם לשינוי תודעתי שאפשר מניה וביה לפרש את כלל האנושות בצורה כזו: כולם שייכים אלי, כולם אחים, ידידים, כולם רוצים בטוב בשבילי.
כמובן, אני יודע שהם לא. איזה טוב רוצה בשבילי סיני בקצה השני של העולם שלא מכיר אותי ועסוק ברגע זה בייצור של מחשב חדש? הרי רק המחשבה על כל אותם מיליארדי אנשים העסוקים בשלהם, נאבקים לשרוד כל אחד את חשיבותו שלו, איש מהם לא מכיר אותי, עשוי לדכא אותי עד עפר.
אבל זה רק שטח הפנים שהוא הד לבדידותי. זו האשליה שיש לזנוח על מנת לגלות את העולם האחר. בעולם האחר, הדיאלוגי, הממשי, כולם דווקא רוצים בטובתי, ורוצים לאהוב אותי, ואלי הם מתכוונים, אבל רק לא יודעים איך. מתבלבלים בדרך, נעשים נאמנים לדרכים זרות, אבל באמת באמת, זו התשוקה הסמויה שלהם ולשם הם חותרים. אני הרי יודע את זה. רוצים הם לאהוב אותי. כלומר, את אלוהים שאני חלק ממנו, וממילא גם אותי. או בניסוח פחות דתי, רוצים הם לאהוב את האנושי, וממילא גם אותי, שאני חלק ממנו. וכולנו, מחפשים, תועים, אבל בסופו של דבר, אחים לאותה דרך. ואיך לא ארגיש בבית בקרבם? וכל מה שאני צריך לעשות הוא לא להתפתות לאשליה הזו המייחסת חשיבות לעבודתם הזרה.
כלומר, אם לפרש את זה באופן שעלול להישמע מעט קיצוני: עובדים הם עבודה זרה, כל עוד לא אותי הם מבקשים לאהוב. נכון, "זרה" בשבילי, אבל הרי בשבילי נוצר העולם, ואין זרות אחרת.
* * *
אני רוצה אם כן להציב תנאי, ואחר כך להוריד אותו.
החוויה העקרונית שלי בעולם היא של התנכרות. אני לא שייך לרוב האנשים. רוב דרכי הנורמאליות זרות לי, לא מרגיש שותף לא לרעיון המדינה, לא לרעיון הדתי, לא לרעיון הזוגיות, לא לאקדמיה, לא ליישוב בו אני גר, ולא לשום אידיאולוגיה אחרת. רוב הדברים שמעסיקים ומעניינים אנשים אחרים הוא בשבילי סבל. אין אני רוצה לקחת חלק בעשייתם. ולא להיות לבנה במפעלם. זרים הם לי וזרה עבודתם. אני לא אלך לכנס או יום עיון שהם מזמנים כי מראש זה לא שייך אלי. ואם בכל זאת אלך, הרי זה כמו לעשות טובה לנורמאליות, להתחכך בריבוי הזה שבדרך כלל בעיקר מבלבל אותי. אכן, על רקע זה בקלות אני יכול לחשוב על עצמי כסוציומאט, אנטיפאט, ועוד כל מני כינויים שבסתר לבי אני אכן גם נותן לעצמי – הבן הרשע אשר עמד מנגד ושאל – "מה העבודה הזו לכם?"
אבל,
כשאני מדמיין עולם שכולו מעגלי דיאלוג, שכולו שפה של דיאלוג, שכולו אנשי-לב אמיצים, המוכנים לא לדעת, לשאול, לברר, לפגוש ממש, אני יכול לראות את עצמי שייך לחלוטין. אגב כך אני גואל את עצמי מן המחשבה שיש איזה פגם של התבדלות-אגוצנטרית באופיי, איזה ריחוק אליטיסטי מנוכר, שהרי בעולם כזה ארוץ בחפץ לב להיות שותף, לתרום, לשרת, אפילו "להיבלע בהמון". בעולם כזה, כולם אחיי, והצלחתו של כל אחד היא גם הצלחתי שלי. בעולם כזה אני יכול לגשת אל כל איש ברחוב ולראות שאין צורך שאעמיד פנים מולו, שאין צורך לדבר בשפת השקר, יכולים אנחנו לדבר ישירות בשפת האמת, לגעת, להתחבק. שום דבר מזה לא יהיה זר. שום נורמאליות לא מאיימת עלינו. ואפילו לא הכרתי אותו לפני כן, בכל זאת שייך הוא לשבטי, בן בית, שותף אתי במלאכת הגינון של גן העדן הזה שלנו.
משמע, מפעלם של אנשים בעולם כזה, הוא נדבך במפעלי. ואין סתירה של בדידות בין עשייתם לעשייתי. גם הם כמוני, עסוקים באותו עניין עצמו, וממילא כשהם תורמים לו הם גם תורמים לי שאני חלק ממנו. כולנו מבקשים לגדל אתה שכינה, והרי שכינה לא שונה היא ממני עצמי.
וזה, אם כן, התנאי שאני כביכול מציב: אם העולם יעבור לדבר בשפת הדיאלוג, אני מוכן לחזור ולהשתתף בו ולא לראות בכל אדם אויב פוטנציאלי בשל מלאכתו הזרה.
אם. ומה עד אז? אשב על הגדר ואמתין שישתנה?
ועל כן אני גם, כמובן, מסיר את התנאי.
* * *
יודע אני מעומק לבי, שלא מדובר באחרית הימים אלא בתשתית-אמת של מציאותנו האנושית. זו הבגרות הממתינה לכולנו, והתשוקה של כל אדם ואדם. כולם שותפים איתי ורעבים איתי לאותה שייכות דיאלוגית, וזה עניינים הראשי בחיים, גם אם הבורות הוליכה אותם אל ארצות נכר (כשם שהיא מוליכה אותי). יכול אני לסמוך על כך. שאף על פי שנוטים לתאר את דרכיהם האבודות בתור רציונאל חייהם, הרי באמת זה מה שהן – דרכים אבודות. ומתחת, וכל הזמן, ממשיך לפעום מנוע אחר. וכך, הריבוי שהם מציגים – ריבוי של משהואים – הוא רק פני השטח, הסתר הפנים, שמתחת לו מסתתר ריבוי של מישהואים, ומי כמוני מכיר את האיכות הזו?
בניסוח אחר: כל מי שנאבק לעשות את דרכו ממשהו למישהו – הרי הוא אחי, רתומים אנחנו לאותה תכלית, ומה שהוא מצליח מיד מזכה גם אותי. אבל גם מי שעל פני השטח, נראה שהוא נאבק על המגמה ההפוכה – להפוך מישהו למשהו (שזה למעשה רוב האנשים) – גם הוא, בעצם, נאבק בלא יודעין להפוך בחזרה למישהו. וכך, בלא משים, עבודתו היא חלק מעבודתי, וככל שירבו האנשים והדרכים כך תהיה גם עבודתי שלי פורייה יותר.
* * *
ומה, האם הדבר שמפייס אותי לא קשור לרצוני לחיות בעולם שבו כולם דומים לי (אנשי דיאלוג וכדומה)? האם זו לא המהות של כל אידיאולוגיה השואפת לאחדות בצורה של "המשכי-אני" המרצפים את כל העולם בזהות? שרק כך אנחנו מרגישים בבית, בקרב אנשים שהם מאותו הסוג שלנו? אבל המרחב של הדומה, המישור של השווה, לא מעורר בי תקווה או תחושת שייכות. למעשה זה אותו מרחב אפור שכבר תיארתי את האופן שבו הוא בולע כל הרמת ראש, כל צבע ייחודי. זהו מרחב של משהואים, שעם כל מיוחדותם, הם חסרי כל ייחוד. באמת שאין בדבר הזה תשוקה בשבילי. וזה היה יתרונו של המושג הזה "שייכות דיאלוגית", אשר הבהיר לי שישנה שייכות אחרת, שמבוססת דווקא על הנכונות להכיר באחרות ובניסיון שהוא מעבר לכל דימויי עצמי. כאן משתוללת התקווה בחדווה.
* * *
איכשהו, תמיד מתארכים המאמרים אצלי. רציתי לסמן רק איזו הבחנה קטנה, חצי עמוד, וכבר אני לקראת סופו של העמוד השלישי. ויש לי צורך לחזור אל האינטואיציה המקורית, אל התחושה האחת, השלמה, שהולידה את הצורך לכתוב את החיבור הזה. אותה תחושה של מהפך מריבוי-מנכר לריבוי-מברך. משפע-מדכא, לשפע-משמח.