מבט כולל על תראפיה

מלכתחילה נראה שמרחב הריפוי/התפתחות הטבעי הוא המרחב הקהילתי.

וזאת בשונה מן העמדה המקובלת השמה את עיקר הדגש בעבודה של אדם עם עצמו או בעבודה זוגית (בין בקשרים טבעיים, ובין ביחסי טיפול).

פריצת הדרך העמוקה יותר, הרוחבית יותר, המתמידה יותר, קשורה באפשרות להתנסות בקהילה דיאלוגית אמונית. כאן מתפייסת הנפש שסוף סוף מוצאת לעצמה מקום להתנחל בו. ואפילו זה זמני, עצם ידיעת האפשרות – כשהיא לא רק ספקולציה, אלא טעימה של התנסות – עושה הבדל.

 * * *

ולפני שאני ממשיך, אני רוצה להתעכב על השימוש שאני עושה במילה "קהילה".

שורש המשמעות של המילה קהילה, כפי שאני מפרש אותה, קשור בשבטיות. על שבטיות זו אני נשען כשאני מתייחס גם לוואריאציות המודרניות של קהילה. בשבט – כפי שהיו מתאגדים בני אדם לאורך רוב ההיסטוריה האנושית – מתלכדת קבוצת ההזדהות של האדם עם האנשים שהוא חי אתם בפועל באופן יומיומי. השבט הוא גם השפה שלו, גם קבוצת השייכות שלו, וגם אורח החיים שלו, וכל זה באופן לא פורמאלי, רציף ונושם. זהו האקלים הרוחני והנפשי שלו, ה"שיחה" שבה הוא נתון, הדוגמא שלו, הקהל שלו, תפיסת העולם שלו, וזירת ההתפתחות שלו. כשבן-שבט אומר "אני" הוא בדרך כלל מתכוון ל"אנחנו" – הוא לא יכול להפריד. אין זה ה"אנחנו" החברתי הומוגני (כמו שגולה נמצאת בקערת גולות), אלא "אנחנו" אורגאני (כמו שתא גוף מחובר לשאר הגוף).

כשאני אומר "קהילה", אני מתכוון בעצם למה שממשיך לשאת בתוכו את חווית ה"אני-אנחנו" האורגאנית-לא-פורמאלית.

בעולם המודרני כל זה כמובן נעשה הרבה יותר מורכב – המימדים השונים של השייכות התפצלו והתפזרו על פני סוגים שונים של קבוצות התייחסות, ובפרט נולד המרחב החברתי-ציבורי-פורמאלי (שבקיצור אני מכנה אותו "חברה"), שהוא מעין ערבוב בין ה"הם" (החוץ-שבטיים, הזרים, האויבים) של פעם, עם מימדים טקסיים שהיו שזורים בתוך הזרימה היומיומית של ה"אני-אנחנו" השבטי.

מה שמאפיין את המרחב החברתי המודרני הוא הפיצול בין אני לאנחנו, מה שעושה אותו באופן מהותי למרחב של זרות (אף על פי שכמובן נולדו כל מני פרקטיקות שנועדו לעקוף את הזרות הזו).

על רקע המרחב החברתי הזה, המשפחה היא הדבר הדומה ביותר לקהילתיות השבטית שאנחנו מכירים היום. גם במשפחה מרקם היחסים הוא לא פורמאלי ומופנם אל תוך אורח החיים, גם בו, ובמיוחד עבור הילד, יש מימד של אני-אנחנו. כמובן, ככל שהילד גדל, כך גם בשבילו מתחילים להיווצר קבוצות שייכות חדשות ומימדים שונים של השייכות מתחילים להתפצל בין הקבוצות הללו.

(אגב, לפחות בשפה שבטית אחת, מבחינים בין שני סוגי "אנחנו" – "אנחנו" שהוא אני והנמצאים לצידי, ו"אנחנו" שהוא אני ואתם שנמצאים מולי. בשפות המודרניות הבחנה הזו התמוסס אל תוך ריבוי סתמי המיוצג על ידי המילה "אנחנו".)

השימוש המצוי במילה "קהילה" מבחינה זו יכול להטעות. הוא מתייחס לכל מני מרחבים אנושיים – כמו למשל אנשי היישוב שאני חי אתם – שבאופן מובהק אשייך אותם לקוטב החברתי ולא לקוטב הקהילתי. מנגד, קבוצת ההתייחסות שאדם חש מזוהה עמה – למשל אדם שמזדהה עם המאבק הסביבתי וחבריו גם הם כאלה – יכולה להיות הקהילה שלו, אף על פי שהוא אינו חי אתם בפועל ואולי אפילו ממעט לפגוש אותם. היא הקהילה שלו כיוון שכאן שורש ה"אני-אנחנו" שלו.

בפועל הסיפור הרבה יותר מורכב, שהרי מעגלי השייכות השונים, כמו שהם מפצלים מימדים שונים של שייכות, כך הם מצליבים ביניהם, ומעגלי שייכות אלה עצמם מקננים אלה בתוך אלה. אבל על אף כל המורכבות שבקבוצתיות המודרנית, עדיין אני רוצה להשתמש במילה "קהילה" כדי לציין את אותו קוטב לא פורמאלי שבאופן אידיאלי מתלכד עם השבט של פעם. על אף כל הפיצולים הוא קיים גם היום בדמות קבוצת ההשתייכות-הזדהות המרכזית של האדם – שאפשר שלא תהיה מגולמת בשום גוף מסוים של אנשים – ובכל זאת היא קיימת כנקודת התייחסות וכגורם מעצב בחייו של אדם.              

* * *

אני טוען, אם כן, שמרחב הריפוי הטבעי הוא הקהילה – משמע: שבמובן עמוק הבראת האדם היא הבראת קהילתו.

זה כך משום שנדמה שהקהילה (השבט), היא יחידת הבסיס של האנושי – הרמה הטבעית שכל שאר הרמות מתייחסות אליה כנקודת מוצא וציר התמצאות: הרמה הנמוכה – הזוגיות והמשפחה – הם מקרים פרטיים של קהילה, והרמה הגבוהה יותר של החברה – ההמון והתרבות – כמקרה של אוסף קהילות. בחיק הקהילה צומחת השפה, כאן מגיעים לרמת המורכבות הבין-אישית העושה את האנושי, כאן יש גם אני, גם אתה וגם הוא, גם אנחנו, גם אתם. (להבדיל, נאמר, ממרחב חברתי, שללא הקהילתיות יש בו רק אני והם).

וזה כך משום שמרבית המצוקות שלנו צומחות מן המבנים הקהילתיים-ציבוריים. אפשר שאדם יעשה עבודה עם עצמו, אבל, ברגע שהוא יוצא אל המרחב החברתי, הוא ניגף באותם דפוסים שלא השתנו ואין הוא יודע להתמצא בתוכם כדי לעשות בריאות. גם אם הוא ריפא חלקים מעצמו, נדמה שבלי לרפא את המארג הקהילתי, או להתנסות במרקם בריא, הוא יחוש בודד.

וזה כך גם כי האדם פועל בתוך רקע – סביבה המקיפה אותו ותנאים המאפשרים אותו, וזה מרכיב את עצם תהליך יצירת המשמעות – גזירת הדמות מתוך הרקע. וכך אנחנו רואים למשל שבתפיסה חזותית הן הרקע והן המוקד חיוניים לתהליך יצירת המשמעות והנכחת הנראות. גם כאן, היחיד פועל ללא הרף על רקע הרחב יותר שרק בתוכו יש לפעולתו מובן. באופן טבעי, הרחב יותר הוא הקהילה.

* * *

ועם כל זאת, צריך לראות את מקומו המיוחד של היחיד, שיש לו היבט אקזיסטנציאלי של התייצבות החורג מכל קהילה.

מצד שני, בצד המרכז הזה נטול הממדים – הנוכחות – יש ליחיד גם היבט אחר תופס נפח, שהוא למעשה הפנמה של סביבתו וסימולציה חיה של קהילתו.

הפיכה זו של תנאים החיצוניים לתנאים פנימיים, היא יכולת אנושית מובהקת. במקום אחר אני קורא לתנאים פנימיים אלה שהופנמו מבחוץ בשם "אישיות". וכך האדם נושא את קהילתו אתו לכל מקום, גם כאשר בפועל היא לא נמצאת אתו. הוא ממשיך לחיות בתוכה כיחיד, ולגדול ולעשות עולם על פי מה שמאפשרים לו תנאים פנימיים אלה.    

זה נותן משמעות חדשה לעבודה שאדם עושה עם עצמו או לעבודה זוגית (בטיפול) – זו העבודה שאדם עושה במטרה לרפא את התנאים הפנימיים – ולגדל בתוכו את הקהל או הקהילה הפנימית שיוכלו לזכותו בגאולה.

תנאים פנימיים אלה, בלשון אחר, מגלמים את תפיסת העולם, האמונה, סיפור מסגרת וכן הלאה, של האדם. זו הקהילה המופנמת שהיא שבט ההתייחסות שלו (והיא המשתיתה את אמונתו העצמית ועושה מקום לנוכחותו).

* * *

אלא שכאן – כשאנו באים לדבר על אמונה ותפיסת עולם – צריך להבחין בין תפיסת העולם המוצהרת לבין האמונה הפנימית המגולמת בבשר הפרקטיקה. אף שהשתיים קשורות זו לזו ומקיימות יחסי גומלין זו עם זו, הקשר ביניהן הרבה פחות הדוק ממה שנדמה, ובפרט, אין זה קשר של ייצוג: האמונה המוצהרת היא לא הביטוי והייצוג של האמונה הפנימית.

לאותה אמונה פנימית אקרא "האמונה בגדול" – היא אמנם מורכבת מהרבה סעיפים, אבל בסופו של דבר היא מייצרת אקלים רוחני-נפשי מסוג מסוים, שבתוכו האדם חי ופועל, שואב משמעות, וכן הלאה. האמונה הזו לא מודעת ברובה, היא מופנמת בשפה החיה, בהרגלי השיח, בנורמות הדיבור וההתנהגות, ובאינספור שגרות השבות ומנכיחות אותה בתור שכזו. ממהותה של אמונה פנימית זו שהיא לא ניתנת לתרגום לשורה של פסיקות, דעות, תיאוריות. אם אדם מרים את ידו באופן אוטומטי כדי להגן על ראשו כאשר מישהו צועק עליו, זה חלק מן האמונה הפנימית לגבי העולם. אבל האם ניתן לתרגם את ה"אמונה הפנימית" הזו לאמירה "אני מאמין שאם מישהו צועק עלי סימן שהוא רוצה להכות אותי"? נדמה לי שיש משהו מהותי שאובד בתרגום שכזה. ולא רק משום שיש צורך לדייק הרבה ולתאר איזה סוג של צעקות עושות את זה, ואיזה לא, ובאיזה הקשר, ומה בעצם התחושה שמתעוררת באדם המרים את ידו להגן על עצמו וכן הלאה, אלא גם משום שהם בנויים מ"חומר" אחר. האמונה הפנימית מגולמת בבשר הפרקטיקה. היא לא דעת, הבנה או אינפורמציה – היא דרך לעשות עולם. אפשר לומר על האמונה הפנימית המגולמת בפרקטיקה שהיא רחבה לאינסוף, מורכבת ממארג של תחושות ואינטואיציות ונטיות לעשות, אמונה כזו, על אף השם "אמונה" היא לא ייצוגית-תיאורית במהותה – היא מתקיימת כפעולה, וכהטיות לפעולה מסוימת.

ויחד עם זאת ניתן "לתרגם" את הפרקטיקה למילים כאקט שיש בו צד של ריפוי, ועל זה בהמשך.

האמונה המוצהרת – אותה אמונה שאדם מכריז עליה בפומבי, נאבק עליה, ונצמד לדעות הנובעות ממנה – היא אובייקט ציבורי הנתון לכוחות אבולוציוניים שונים הצרים ומעצבים אותה. האמונה הפנימית היא רק אחד הגורמים. ובכל מקרה היא מתפקדת כיד מעצבת, ואין זה בהכרח שמה שהיא תיצור הוא דגם של עצמה – דגם שייצג ויבטא אותה.

אדם יכול להחזיק באמונה מוצהרת ש"טוב לעשות שלום עם שכנך", אבל הפרקטיקה שהוא מגלם בגוף יחסיו היא זו של חשדנות. אם היה ניתן לתרגם את אמונתו המופנמת למילים היא הייתה מתבטאת מן הסתם במשפט כמו "שכנך הוא אויבך – כבדהו וחשדהו". ומדוע אם כן הוא מחזיק באמונה המוצהרת כפי שהוא מחזיק? גם מכיוון שישנו הפער הבלתי ניתן לחציה הזה בין הממשות של הפרקטיקה לבין המילים – הוא לא מבחין בפער שבין הדברים, ולא מודע שהוא מחזיק בשתי אמונות סותרות כביכול (אם בכלל נכון לקרוא לכך סתירה, שהרי הן רצות על פלטפורמות שונות) – וגם משום שמה שמעצב את דעותיו המוצהרות קשור בשלל גורמים: דעות של חבריו, משאלות לב, מבנה השפה, עמדת שיח, וכן הלאה. כל אלה הם גורמים המייצרים את האובייקט החברתי הזה שאנו קוראים לו "דעות" או "אמונות".

בשום שלב לא ארצה לטעון שהוא משקר. לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים.  

ואם כן, לא החלפת דעותיו החיצוניות (אמונתו המוצהרת) תעשה שינוי של בריאות. דרוש שינוי ברמה של האמונה הגדולה (האמונה הפנימית) ואת זה, נדמה לי, עושים מחדש בחיק הקהילה, שהיא הרי הביטוי הממשי לאמונה הפנימית.

להתנסות בקהילה חיצונית אחרת – יש כוח השפעה ישיר על האמונה הגדולה (האמונה הפנימית), מה שמילים יכולות רק לגעת באופן עקיף. אלה האחרונות נוטות להיות עוד גורם מעצב באמונה הצהרתית, ורק לעיתים רחוקות מחלחלות פנימה.              

* * *

אפשר אם כן לעבוד על התנאים הפנימיים בעבודה אישית, אבל כמובן, מתבקש לעבוד ישירות על התנאים החיצוניים – על ידי יצירת קהילות-דיאלוג מבריאות. זו גם עבודה ישירה יותר, וגם עבודה עם השפעה רחבה ומתמידה יותר.

זה גם יגדיר את האופי של עבודה זו החורג מפסיכולוגיה – שהרי מדובר במרקם יחסים ממשיים שבהם להיבטים המוסריים והמעשיים יש ערך של תיקון לא פחות מן ההיבטים הפסיכולוגיים. מצד שני – בגלל אותם תנאים פנימיים – העבודה בקבוצה היא גם הרבה יותר מורכבת, ודורשת סוג של דיוק, והפרדה שהוא לא שכיח.

ויש עוד שני עניינים שצריך לחדד:

  1. מה מהות הפרקטיקה הקהילתית שיכולה אכן להיות מרפאת? השאלה נשאלת על בסיס ההנחה שהקהילה שבה מדובר, היא לא הקהילה הראשונית של האדם (או הרגילה), אלא קהילת תיקון, ובהכרח, בהיותה כזאת, מתייחסת למצוקות של הקהילה הראשונית (או הרגילה). מה אם כן מרחב ההתנסות שמאפשר לה להיות כזו, אילו כלים ושגרות מאפשרות לה לעמוד בלחץ הנורמטיביות של הקהילות הראשוניות.
  2. כיצד בכל זאת מילים יכולות לעזור? (משמע, לא רק לסמן את מה שהן יכולות להוסיף בתהליך הריפוי, אלא גם את מה שרק הן יכולות לעזור, ובכך לדייק את תפקידן בתהליך הריפוי, ולמצות את ברכתן (שכאשר הן לא במקומן הן עושות ההפך מכך).

וכמובן שני העניינים קשורים זה בזה. הם מסמנים את הכיוון שבו אנו יכולים להשפיע ולעזור לעצמנו באופן יותר מודע.  

  1. שניהם גם יוכלו להבהיר את המשקל היחסי של תובנות פורצות דרך, לעומת אורח חיים (היגיינה נפשית, מצוות מברכות) – בתהליך הריפוי של אדם.

* * *

אתחיל דווקא עם הנקודה האחרונה: דרכי טיפול מסורתיות נותנות משקל רב לתובנות פורצות דרך – כאלה שגורמות לאדם לפרש מחדש את מציאותו, ליצור מסגרת סיפורית חדשה למצוקותיו, לחלץ אותו מדפוסי תקשורת קושרים וכן הלאה. זה גם הדבר היותר קל, כך נראה, היותר נגיש, היותר הירואי. אבל דומה שפעמים רבות תובנות פורצות דרך, עם כל ברכתן, לא מצליחות לשנות את האמונה הפנימית – האמונה הגדולה – שהיא הרקע שהאדם ממשיך לפעול בו. אולי האמונה החיצונית השתנתה ועליה הוא יכול להתרפק כל פעם מחדש, ואולי לתקופה מסוימת יש רווחה, אבל אז חוזרת וכובשת האמונה הפנימית המופנמת בהרגלי השיח ובפרקטיקה של היחסים את הבמה. זה מובן, האמונה הגדולה בנויה מחומר אחר – מחומר הפרקטיקה, ומן הסתם דורשת את אותו חומר – סוג של פרקטיקה חדשה – על מנת לתרום לבריאותה.  

מבחינה זו, שינוי באורח החיים – למשל מעבר לזוגיות או להורות או לארץ חדשה, שהם ללא ספק מעברים רדיקליים באופן שהם צובעים את כל חיי היומיום – משפיעים לאט, בהתמדה ולעומק. אלא שגם הם יכולים בסופו של דבר לקנן בתוך אמונה פנימית שמוצאת את דרכה להתמיד למרות שינויי אורח החיים – היא שייכת לרמה גבוהה יותר, פועלת בתדר ארוך יותר, וכך לא מצליחה ממש להשתנות למרות שגם היא בנויה מחומר "אורח החיים" – אבל זה אורח חיים אחר. (ארמוז כאן על עניין המוסריות הקשור לייעוד וחירות, שהוא כנראה הרמה הממשית או התדר שבו מגולמת הפרקטיקה – לשנות את האמונה הפנימית הוא לשנות את מהות היחס המוסרי אל המציאות).

כך שגם אם הייתי נוטה לומר שבאופן טבעי הדרך לשקם את הקהילתיות (זו הממשית או זו הפנימית) היא על ידי יצירת מסגרת של מצוות מברכות – פרקטיקות של משמעת, המעצבות את אורח החיים כפי שאכן קורה במסורות שונות – הנה גם זה יכול להיות חסר ללא התובנות – המילים המדויקות, המודעות, המסייעות בתהליך זה.

נכון, הכול מורה בכל זאת לחזור ולעבוד בתוך קבוצה – קהילה זמנית – כמקום הטבעי ביותר לכל התרחשות ולכל שינוי, אבל זה גם המקום המורכב ביותר. אני לא רוצה לדחות את העבודה הזו יותר ממה שצריך, אבל יש קסם באפשרות לעבודה עצמית או זוגית כאשר מבינים את ההקשר הרחב יותר, ומצליחים להבין היכן התרפיה עובדת – איך היא מצליחה לרפא את האמונה הפנימית, שהיא בעצם הקהילתיות המופנמת, ומה מקומן של המילים והפרקטיקה המוסרית בתהליך הזה. הבנות אלו, יעזרו לנו בתורן גם בתוך הקבוצה החיה.

* * *

המילים, אם כן, אינן בהכרח הביטוי הישיר לאמונה הפנימית – הן לעצמן, נתונות לחוקים וכוחות הקשורים במרחב שלהן. ובכל זאת יש להן גם כוח חושף – הן יכולות להיות שליחות מובהקות יותר של האמונה הפנימית, אשר בעצם ביטוין גם מוליכות שינוי של בריאות. התהליך הזה הרבה יותר פלאי מן הנראה על פני השטח. אבל הפלא הזה נוטה לקרות – זהו הדיבור החי, וזה כוחו. מה שקראתי לו "דיבור אמת", או "דיבור מקרקע הממשות".

אני חושב כאן לגמרי במגמה אחת עם ג'נדלין: אלה מילותיו של המשורר המצליח לבטא את שורת השיר באופן הנכון ובכך משחרר דבר, ופועל לשנות לאחור את השיר כולו. תובנות שבו זמנית הן מבטאות ומשחררות, והן לא יכולות לבטא ממש בלא לשחרר, והן לא יכולות לשחרר ממש בלא לבטא.

במקום הזה יכולה האמונה המוצהרת – זו שאדם מצליח לבטא במאמץ מודע, להיות ביחסי גומלין כאלה עם האמונה הפנימית כך שהיא יכולה לעזור להתפתחותה. ושוב, האפשרות הזו, בניגוד למקובל, היא לגמרי לא מובנת מאיליה. ובכל מקרה גם כשזה עובד כך, זה עובד על אותו משקל שבו מתפקדות המילים בתוך קהילה חיה כדי לרפא אותה. אני חושב שההקשר האחרון הוא ההקשר בו צריך לחקור את כוחה של האמונה המוצהרת. ורק אחר כך לחזור אל מערך התנאים הפנימיים ואל האפשרות שתובנות תוכלנה לרפא אותם.  

* * *

לספר מחדש את סיפור חייך זה תמיד לדמיין מחדש את הקהילה שסיפור זה משתלב בה.

קיימות גישות תרפויטיות ששמות את הדגש על פירוש מחדש – יצירת נרטיב שבו האדם לומד לקרוא את סיפור חייו באופן מברך. אני מדגיש שלא די שסיפור כזה יהיה סיפור הצהרתי, כדי לעבוד הוא צירך להיות חלק מן האמונה הגדולה שבמהותה היא לא הצהרתית. ואמונה גדולה היא שוב קהילה. כך שבמובן עמוק סיפור=קהילה, ושינוי הסיפור הוא שינוי הקהילה, בין בפועל, ובין אם זו שאדם בוחר להימצא עמה בזיקה.   

* * *

 בניסוח אחר אפשר לומר שריפוי היחיד הוא ריפוי השייכות.

בנקודה הזו עצם היכולת לכונן זיקת שייכות לקבוצה – ואפילו עוד לא הגדרנו מה היא קבוצה זו – כבר היא צעד ראשון בכיוון של ריפוי. היא חוזרת אל אותו שורש של "אני-אנחנו". כמובן, אחר כך, יהיה חשוב לברר מה היא קבוצה זו, שהרי ביחס לקבוצות רבות ה"שייכות" אליהן היא כובלת ומנכרת ובחשבון ארוך היא רק קליפת שייכות המונעת שייכות של ממש. ובכל זאת אפילו זה – קליפת שייכות – יש בו מגמה של בריאות.   

* * *

נותר פתוח לדייק מה היא מהות הפרקטיקה הקהילתית העוזרת לתהליכי הבראה, וכיצד המילים משרתות אותה. לא אפתח את זה כאן.

* * *

נדמה לי שמה ששרטטתי כאן, יוצר מסגרת התייחסות המסוגלת למפות את מרבית התרפיות הקיימות, ולהבהיר מה עובד בהן ולמה עובד מה שעובד. לא ירדתי לפרטים, ובוודאי יש עוד הרבה מה לברר, אבל זו התמונה הכללית. היא עובדת על שני צירים – מצד אחד הציר שבין המילים לפרקטיקה (האמונה המוצהרת לאמונה המופנמת בבשר היחסים) ומצד שני הציר שבין היחיד לקהילה, או בין התנאים הפנימיים לבין התנאים החיצוניים. (שהרי את הגבול של היחיד ארצה לשים לא בין היחיד לקהילתו, אלא בין היחיד לתנאים – ומבחינת הציר הזה, פחות משנה אם התנאים הם פנימיים או חיצוניים).

אחזור על התמונה בראשי פרקים:

  1. כל ריפוי של היחיד הוא בסופו של דבר ריפוי הקהילה שבה הוא משובץ – זו הממשית או זו המופנמת בתוכו. זה המובן העמוק של ריפוי, וממנו נגזרים כל שאר סוגי הריפויים.
  2. לרפא את הקהילה הרי זה לרפא את מה שכיניתי "האמונה הגדולה" או "האמונה הפנימית" שהיא בשר היחסים השונה מכל אמונה מוצהרת.  
  3. את זה – ריפוי הקהילה – אפשר לעשות במספר דרכים:

                                 א.         הדרך הישירה, באופן טבעי היא עבודה בקבוצה: או עבודה בקבוצות שייכות קיימות שעוברות טרנספורמציה בעקבות עבודה זו, או יצירת קבוצות שייכות חדשות, ייחודיות לעניין זה, אשר יכולות להיות מופנמות כהשראה מכוננת לאמונה הגדולה.

                                 ב.         דרך עבודה אישית או זוגית, מתוך הבנת האופן שבו התנאים הפנימיים מייצגים את הקבוצה. הפירות של העבודה שנעשתה ברמה האישית או הזוגית, תוכל לחזור ולשרת גם את העבודה בקבוצה – אם בקבוצה ספציפית ואם ככוח מכונן במציאות החברתית.

                                  ג.          הדרך של עבודה אישית או זוגית יכולה להתרחש במספר אופנים – אם על ידי זה שאדם משנה בפועל את חבריו ואת קבוצת ההתייחסות שלו, ואם על ידי זה שהוא לומד לפרש מחדש את זיקתו לקבוצה קיימת, או שהוא מייצר לעצמו "שבט" – קבוצת התייחסות שאינה מורכבת בהכרח מאנשים חיים (כמו למשל קבוצת פילוסופים, או דמויות מן התורה, וכן הלאה).

  1. היכולת לרפא את היחיד ללא עבודה קבוצתית קשור ליכולת של היחיד לשאת את קהילתו עמו בצורה של אמונה פנימית המהדהדת ומגלמת את האמונה הגדולה (שהיא כאמור תמיד הפרקטיקה של תקשורת בקהילה). ריפוי כזה מורה על היכולת של היחיד לדבר בשפה חדשה (אבל כמובן, חשוב שיהיה לו עם מי לדבר).
  2. ומכיוון שמדובר באמונה הגדולה – זו המגולמת בפרקטיקה של היחסים – הרי שלא די בתובנות – יש צורך במצוות מברכות, שהן מסגרת של אורח חיים ופרקטיקה של היגיינה נפשית, שנוגעות ישירות לגוף של האמונה הגדולה.
  3. ויחד עם זאת לתובנות – שהן המילים המגלות ובעלות הכוח הממקד – יש מקום של כבוד בתהליך הריפוי. הן בכל זאת מסוגלות להשפיע על האמונה הפנימית, ומיקומן בתוך מהלך של ריפוי, הוא כזה, שכנראה אי אפשר בלעדיהן. (משמע, יש צורך לחשוף, כדי לאפשר שינוי – החשיפה זה משהו שתובנות, מטבען הן קצרות מועד ובעלות עוצמה רבה, יכולות לעשות ואורח חיים הרבה פחות). בדפים האלה לא נכנסתי לנקודה זו, וכעת רק אוסיף שמן הסתם מדובר במציאת המזיגה המתואמת של תובנות ואורח חיים.
  4. ולבסוף יש להעיר שאני מדבר על ריפוי במידה רבה כמו שאני מדבר על חינוך – לא על משהו שעושים למישהו אחר, אלא על התמסרות לתנועה של התחדשות.   

  

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *